|
גבירתי הנאווה (מחזמר)
"גבירתי הנאווה" (באנגלית: My Fair Lady) הוא מחזמר מצליח מ-1956, שכתבו המחזאי אלן ג'יי לרנר והמלחין פרדריק לאו בהתבסס על המחזה "פיגמליון" מאת המחזאי האירי ג'ורג' ברנרד שו. המחזמר, שהועלה על בימות ברודוויי, הופיע לראשונה ב-15 במרץ 1956 והוצג 2,717 פעמים. בשנת 1964 עובד המחזמר לסרט באותו שם. עלילה פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא ניסוחים לא אנציקלופדיים.העלילה מתרחשת בלונדון בשנת 1912. הנרי היגינס הוא פרופסור מבריק, מתבודד ושקוע בעולמו, בלשן בעל שם ומומחה לפונטיקה. ערב אחד, בפתח בית האופרה המלכותי, בשעת גשם שוטף, נתקל היגינס במוכרת פרחים בשם אלייזה דוליטל, שדיברה במבטא קוקני. היגינס מתערב עם עמיתו קולונל פיקרינג, בלשן המתמחה בסנסקריט שהגיע מהודו, שתוך זמן קצר יצליח לשנות את שפתה העממית של הנערה ולהפוך אותה ל"ליידי אנגלית" בעלת מבטא והיגוי מושלמים. אלייזה, ששמעה את היגינס נותן לקולונל את שמו וכתובתו, מגיעה למחרת לביתו ומבקשת ללמוד הגייה אנגלית תקינה כדי שתוכל לעבוד בחנות פרחים ולא למכור פרחים ברחוב. פיקרינג מסכים לממן את הלימודים ואלייזה עוברת לגור בביתו של היגינס, שכופה עליה ועל עצמו משטר לימודים קפדני. לאחר חודשים של אימונים מפרכים, מתלווים היגינס ופיקרינג לאלייזה במהלך מפגש חברתי של חוג מכריה רמי-המעלה של אימו של היגינס, המוזמנים למרוץ הסוסים באסקוט. אלייזה משתלבת בהצלחה במפגש (פרט למעידה קומית קלה) ואז היגינס מציג אותה ברבים בנשף הדיפלומטים המפואר. אחד הנוכחים בנשף הוא מומחה הונגרי בינלאומי לפונטיקה, זולטאן קרפטי, תלמידו לשעבר ויריבו בהווה של היגינס. קרפטי פוסק שמאחר שהאנגלית שלה משובחת מכדי שתהיה אנגליה אמיתית, אלייזה היא נסיכה הונגריה אשר בעורקיה זורם דם כחול. היגינס ופיקרינג חוגגים את ניצחונם עם שובם מהנשף, תוך התעלמות מחלקה של אלייזה להצלחה. אלייזה מצפה לשבחים מהמורה הנערץ עליה, אך היגינס לא מבין זאת ומקבל את התפרצותה הרגשית ככפיות טובה. כעת היא נוכחת שעליה לעזוב את ביתו של הפרופסור ולהתחיל בחיים חדשים. למרות שלא תודה בכך, היא מאוהבת ברווק הזקן שברא אותה מחדש, אלא שהוא רואה אותה רק כפסל שעיצב כדי להוכיח את צידקת התאוריות הפדגוגיות והפונטיות שלו, בעודו מתעלם ממנה כאישה צעירה ועצמאית בעלת רגשות וחלומות משלה. אלייזה כמהה לתשומת-לב, אותה היא מקבלת דווקא ממחזר צעיר, בן-הטובים פרדי איינספורד-היל, השר ומזמר לה מדי ערב סרנדות מתחת לחלונה. עם זאת, ליבה נתון לרווק המושבע, אותו העמיקה להוקיר ולהעריך במהלך לימודיה. היגינס, כולו נדהם ומשתומם, אינו מבין מדוע אלייזה ממורמרת, מגיב בהשתאות, ופוגע ברגשותיה עוד יותר. היא עוזבת את הבית ומצטרפת אל פרדי, הממתין לה בחוץ, במקומו הקבוע מתחת לחלונה. לבקשתה של אלייזה הם נוסעים במונית באישון לילה למקום ממנו באה, שוק הפרחים בקובנט גרדן, שם היא פוגשת בשאר הרוכלים, ידידיה משכבר הימים, שאינם מצליחים לזהות אותה בשל השינוי שחל בה. באותה הזדמנות היא גם מתראה שוב עם אביה, אלפרד דוליטל, מטאטא הרחובות, חובב הנשים והמשקה, שגורלו-שלו גם הוא התהפך; לא פחות ולא יותר, כתוצאה ממהלך בלתי צפוי של היגינס עצמו. רק לאחר שאלייזה עוזבת את ביתו מצליח היגינס להבין שגם בו חל שינוי. הוא מחפש באובססיה אחרי אלייזה, שמצאה בינתיים מקלט אצל אימו של היגינס, אשר, לזכותה ייאמר, מתמודדת בתבונה רבה עם המצב החדש שנוצר. כשהשניים מתעמתים סופית, מתגלה אישיותה של אלייזה באור חדש ומרשים ביותר. היגינס מבין ששגה כאשר לא העריך נכונה את המשאבים הרגשיים, הערכיים, המוסריים והתבוניים הטמונים בה. אך המילה האחרונה, מסתבר, עוד לא נאמרה. חרף הצהרתה של אלייזה שהיא בוחרת בחיי חרות הרחק ממנו, מקבלת העלילה תפנית דרמטית כאשר היא מפתיעה אותו ואותנו הצופים בשובה לביתו, לא מתוך ויתור על חרותה, אלא מתוך רצון לאהוב ולהיות נאהבת על ידו בתנאים של שוויון וכבוד הדדי. היגינס מאושר כמובן, למרות שמסכת הקשיחות החיצונית שעטה על עצמו מימים ימימה כפרופסור ציניקן לא מאפשרת לו להודות בפה מלא באהבתו אליה. ובכל זאת, לשניהם ברור שזוהי פגישה מבורכת שתתחיל חיים משותפים של האמן והגבירה הנאווה שעיצב וכעת הוא גם אוהב. גלגולי ההצגה - ממחזה למחזמרהמחזה "פיגמליון" מאת ג'ורג' ברנרד שו הוצג לראשונה ב-1913 ללא מוזיקה. על פי הביוגרפיות של שו, הוא כתב את המחזה עבור השחקנית הנודעת סטלה פטריק קמפבל - ידידתו ויש האומרים אף אהבת חייו, שעימה ניהל התכתבות ענפה. גילומה של קמפבל את לייזה דוליטל נחשב עד היום למופתי. בשנת 1938 הפך המחזה לסרט. שו התעקש עד יום מותו שלא להפוך את המחזה למחזמר. "המילים בדיאלוגים שלי מתנגנות מוזיקלית גם ללא לחנים של אחרים", אמר שו. ואולם, לאחר פטירתו ב-1950 קיבל המפיק הצרפתי גבריאל פסקאל רשות מהאחראים על עיזבונו של שו לכתוב מחזמר על פי המחזה השנון. פסקאל חיפש אחר מלחינים וכותבים שיכתבו את השירים, אך איש ממלחיני ברודוויי הדגולים של אותן שנים (ריצ'רד רוג'רס, קול פורטר, אוסקר המרשטיין) לא הסכים להיענות לאתגר. פסקאל הגיע לצמד יוצרים יהודים - אלן ג'יי לרנר ופרדריק לאו, שלמרות שכבר הציגו מספר מחזות זמר פרי עטם בברודוויי, עדיין נחשבו יוצרים מ"השורה השנייה". בחיפוש אחר במאי למחזמר הגיעו למחזאי מוס הארט, שהסכים לקבל על עצמו את העבודה לאחר שהשמיעו לו שני שירים בלבד. החיפושים אחר שחקנית שתגלם את אלייזה דוליטל החלו כמיונים קפדניים של זמרות-שחקניות צעירות, אך המעבדים החליטו לתת את התפקיד לשחקנית מבוגרת יותר - מרי מרטין. מרי מרטין מצידה, באותה עת שחקנית ידועה ורבת תהילה, אמנם גילתה עניין במחזמר, החליטה בסופו של דבר שהשירים אינם לרוחה. בהמשך לכך החליטו לרנר ולאו, בהיסוס מה, לתת את התפקיד לזמרת-שחקנית בריטית צעירה בשם ג'ולי אנדרוז ("צלילי המוסיקה", "מרי פופינס") שהפכה לימים לכוכבת גדולה. את הנרי היגינס נבחר לגלם השחקן הבריטי רקס האריסון. המחזמר היה להצלחה מסחררת בברודוויי: הוא רץ 2,717 פעם (שש שנים רצופות). בשנת 2001 המפיק קמרון מקינטוש, גרסה חדשה של המחזמר בווסט אנד בלונדון שזכתה להצלחה מסחרית ורצה שנים רבות[1]. הסרט
בשנת 1964 הפך המחזמר הבימתי לסרט מוזיקלי של האחים וורנר. התפקיד הראשי של אלייזה דוליטל יועד במקור לג'ולי אנדרוז, אלייזה דוליטל הבימתית, אך מפיקי הסרט חיפשו כוכבת, שם "נוצץ" יותר לתפקיד אלייזה. אנדרוז, שנעלבה עקב הוצאתה מההפקה, השתתפה בסרט מצליח אחר באותה שנה - סרטו של וולט דיסני, "מרי פופינס". הנקמה המתוקה של אנדרוז באה כשזכתה באותה שנה בפרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר, בעוד ש"גבירתי הנאווה" כלל לא היה מועמד בקטגוריה זו. בסופו של דבר ניתן התפקיד לשחקנית אודרי הפבורן (את השירים דיבבה הזמרת מרני ניקסון). רקס הריסון, היגינס הבימתי, גילם את התפקיד גם בסרט, ואף זכה בפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר באותה שנה. הסרט זכה כמו כן בפרס האקדמיה לקולנוע על הבימוי הטוב ביותר. המחזמר בישראלבשנת 1964 העלה המפיק גיורא גודיק את ההפקה הגדולה הראשונה של מחזמר מיובא ומתורגם מברודוויי (לאחר עיבוד קטן יותר שלו ל"סיפור הפרברים" ב־1961): גבירתי הנאווה. מחזמר זה סימל את פתיחת עידן מחזות הזמר בישראל של שנות השישים (בעקבותיו באו "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", "המלך ואני", "אוליבר!", "כנר על הגג" ועוד). התפקיד הראשי ניתן לרבקה רז, צעירה ירושלמית אלמונית, ששירתה בצה"ל כקצינה, ששיחקה לאחר מכן במחזות זמר רבים. בתפקיד היגינס כיכב שייקה אופיר, ומרדכי בן שחר גילם את דמותו של פרדי איינספורד-היל, מחזרה הצעיר והעיקש של אליזה. קולונל פיקרינג היה אברהם בן-יוסף ובומבה צור שיחק את אלפרד דוליטל. את המחזמר תרגמו דן אלמגור ושרגא פרידמן. גם בישראל היה המחזמר להצלחה: הוא רץ מאות פעמים בפני אולמות מלאים. בהצגת הבכורה, שהייתה מעין מסיבה לכבוד המחזמר האמריקני הראשון מברודוויי שמוצג בישראל, נכחו ראש ממשלת ישראל לוי אשכול ושר החוץ אבא אבן. בשנת 1969 הועלה שוב המחזמר בסיבוב שני. בהפקה זו חזרה רבקה רז לגלם את אלייזה דוליטל כשלצידה אילי גורליצקי בתפקיד היגינס, אברהם בן-יוסף בתפקיד קולונל פיקרינג ואברהם מור בתפקיד אלפרד דוליטל. באוגוסט 1986, 22 שנה לאחר ההפקה הראשונה של המחזמר בארץ, העלה המפיק משה יוסף את "גבירתי הנאווה" בהעלאה מחודשת. השחקנים היו שחקני תיאטרון ידועים כעודד תאומי (היגינס), שלמה בר-שביט (פיקרינג) ואריק לביא (אלפרד דוליטל)[2]. לתפקיד הראשי של אלייזה דוליטל הועלו בפני המפיק משה יוסף כמה הצעות; ביניהן כמה זמרות ידועות, אך יוסף העדיף דווקא את ריטה, זמרת אלמונית יחסית ובוגרת בית הספר למשחק "בית צבי". שיריה הראשונים החלו להישמע ברדיו, ויוסף החליט לקחת אותה על אף הסיכון שבשחקנית אנונימית. הפקה זו לא ביישה ברמתה ובממדיה את ההפקה המקורית, ומילאה היכלי תיאטרון רבים בארץ במשך חודשים רבים. בשנת 1999 חזר המחזמר לבמה במסגרת "בית צבי" עם הזמרת קרן הדר בתפקיד הראשי. בשנת 2002 החליט מפיק ההפקה הקודמת, משה יוסף, להעלות את המחזמר בפעם השלישית בארץ[3]. לתפקיד הנרי היגינס לוהק שחקן התיאטרון עודד קוטלר; שדרן הרדיו אלכס אנסקי היה פיקרינג; הבדרן והשחקן שייקה לוי היה אלפרד דוליטל; והזמרת הצעירה מירה עווד הייתה אלייזה דוליטל[4]. בשנת 2013 עלתה בתיאטרון "הבימה" גרסה חדשה של המחזמר בבימוי משה קפטן ובכיכובם של נתן דטנר (בתפקיד היגינס), שני כהן (בתפקיד אלייזה דוליטל), דב רייזר (כקולנל פיקרינג) ופיני קידרון (כאלפרד דוליטל)[5]. בשנת 2015 חזרה ריטה לתפקידה מלפני 30 שנה עת החליפה את שני כהן בתפקיד אלייזה דוליטל למספר מוגבל של הצגות[6]. בשנת 2024, צפוי לעלות המחזמר בתיאטרון העברי. כרזות ועטיפות
פסקול
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
