|
מינכן
       מינכן (בגרמנית: München, ⓘⒾ, בווארית: מינגַה, Minga) היא בירת מדינת בוואריה שנמצאת בגרמניה. העיר מינכן אשר אוכלוסייתה מונה כ-1.5 מיליון תושבים (נכון לשנת 2019), היא העיר השלישית מבחינת גודל אוכלוסייתה בגרמניה אחרי ברלין והמבורג, והעיר השישית בגודלה מבחינת שטחה. העיר שוכנת על גדות נהר איזר (Isar) צפונית להרי האלפים הבווארים. היסטוריההעיר מינכן נוסדה בשם "מוניכן" (Munichen, שמשמעותו "מקומם של הנזירים") ב-1158 על ידי היינריך "האריה", דוכס סקסוניה, ולאחר כחצי מאה קיבלה מעמד של עיר ובוצרה. בתחילה רבו הבישוף אוטו פון פרייזינג (Otto von Freising) והיינריך על העיר בפני הקיסר ברייכסטג באאוגסבורג (Augsburg); בשנת 1180, בעת משפטו של היינריך "האריה", אוטו מוויטלסבאך (Wittelsbach) הפך לדוכס בוואריה, ושושלתו שלטה בה עד 1918. בשנת 1255 נחצתה דוכסות בוואריה לשניים, ומינכן הפכה לעיר בבוואריה עילית. ב-1327 נשרפה העיר עד היסוד, ונבנתה מחדש לאחר מספר שנים על ידי לודוויג הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. ב-1632 עברה העיר לשלטונו של גוסטב אדולפוס משוודיה במהלך מלחמת שלושים השנים, אבל בשנת 1705 נכבשה מחדש והייתה תחת שלטון בית הבסבורג. המוסד האקדמי הראשון של העיר, האקדמיה למדעים של בוואריה, נוסד ב-1759. בתקופה זו גדלה מינכן והפכה לאחת הערים הגדולות באירופה המערבית. ב-1806 נהפכה לבירת ממלכת בוואריה, כשהפרלמנט (הלנדטאג, Landtag) ישב בעיר יחד עם הבישופות של מינכן. עשרים שנה לאחר מכן התבססה במינכן אוניברסיטת לנדסהוט (Landshut), מוסד אקדמי יוקרתי נוסף. בתחילת המאה ה-20 נודעה מינכן כעיר חופשית ופתוחה, מרכז לאמנות, לביקורת ולסאטירה, לספרות, שירה וגם בירה מעולה. בעיר גם פעלה קבוצת האמנים "הפרש הכחול" לפני מלחמת העולם הראשונה. יוסף קרוק, עיתונאי ופעיל פוליטי יליד פולין, שהתגורר כמה שנים במינכן אחרי 1905, כתב בזכרונותיו על הקפדת תושבי מינכן לדבר על עצמם לא כעל "גרמנים" (במובן של 'פרוסים'), אלא כעל 'באווארים'. על האווירה בעיר כתב קרוק את הדברים הבאים:
בשנת 1919 חזר לעיר אדולף היטלר, ובה חבר לקבוצות הקיצוניות שאחר כך נודעו בשם המפלגה הנאצית. בערב 8 בנובמבר 1923 נערך בעיר הפוטש במרתף הבירה. קרוק היטיב לעמוד על תרומת הליברליזם הנלהב של ברלין, לבחירתם של הנאצים בעיר כבאתר נוח לתחילת פעולתם הפוליטית.
בשנת 1938 נחתם בעיר הסכם מינכן, שהעביר את חבל הסודטים, שהיה חלק מצ'כוסלובקיה, לגרמניה. ההסכם נחתם על ידי נציגים מגרמניה, איטליה, צרפת ובריטניה. שנה מאוחר יותר, בשנת 1939, ניסה גאורג אלזר להתנקש באדולף היטלר באמצעות פצצה במינכן, אך נכשל. החל מתחילת שנות ה-30 ועד סוף מלחמת העולם השנייה פעל מחנה הריכוז דכאו בעיירה דכאו הסמוכה לעיר. מינכן הייתה העיר בה קמה תנועת הוורד הלבן (בגרמנית: Die Weiße Rose) - קבוצת סטודנטים שהקימה תנועת מחתרת בין יוני 1942 לפברואר 1943. הם נעצרו לאחר שחילקו עלונים באוניברסיטת מינכן. העיר נפגעה קשות במהלך מלחמת העולם השנייה, ולאחר הכיבוש האמריקאי בשנת 1945 נבנתה מחדש על פי תוכנית קפדנית.
בשנת 1972 העיר אירחה את האולימפיאדה. בעיני הישראלים האולימפיאדה הייתה חלק מתיקון הקשר בין מדינת היהודים לגרמניה ועברה הנאצי. במהלך האולימפיאדה היו התקפת המחבלים וטבח הספורטאים במינכן. במתקפה זו, שמונה מחבלים מהארגון הפלסטיני "ספטמבר השחור" חדרו למגורי הספורטאים הישראלים, רצחו שניים שניסו להתנגד, ותפסו תשעה מאנשי המשלחת הישראלית כבני ערובה. ניסיון חילוץ של ממשלת מערב גרמניה נכשל ונסתיים במותם של בני הערובה, 5 מהמחבלים ואיש משטרה גרמני. בשנת 1974 משחקי גביע העולם בכדורגל (מונדיאל 1974) נערכו אף הם במינכן. סמלים המוטו של העיר הוא "München mag Dich" כלומר מינכן מחבבת אותך, המוטו הקודם, עד 2006 היה עיר קוסמופוליטית עם לב. שם העיר מינכן נגזר מהמילה "מונק" שמשמעותה נזיר. על שם נזיר (נצרות) מהמסדר הבנדיקטי שהיו הראשונים להתיישב במקום. אחד משני סמלי העיר הוא דמות הנזיר, הסמל השני הוא דמות אריה. צבעי העיר הם שחור וזהוב, צבעי הרייך הראשון, במקביל נעשה בעיר שימוש בצבעי בוואריה שהם כחול ולבן. חלוקה לרבעים העיר מחולקת ל-25 רבעים:
אוכלוסייה כבר בשנת 1852 התגוררו בעיר למעלה ממאה אלף תושבים. בכך הפכה מינכן ל"עיר גדולה (Großstadt). כ-23% מתושבי מינכן אינם אזרחים גרמנים, שיעור הזרים הגבוה בגרמניה לאחר פרנקפורט. במינכן מתגוררים כ-40,000 אזרחים טורקים, 20,000 יוונים, 20,000 קרואטים ו-20,000 סרבים. אתרים בעלי ענייןרחובות, שדרות וכיכרותבמרכז העיר נמצאת כיכר המריאנפלאץ שמולה ניצב בית העירייה החדש וגם בית העירייה הישן. ה-Rathaus-Glockenspiel - שעון מעוטר שכולל דמויות נעות נמצא במגדל של בניין העירייה החדש. כיכר קארלספלאץ נמצאת בערך בחצי הדרך בין מריאנפלאץ לתחנת הרכבת המרכזית (Hauptbahnhof). בין שתי הכיכרות מחבר מדרחוב קאופינגר, מלא בחנויות ומסעדות, כשבצידו קתדרלת פראואנקירכה (כנסיית גְבִרתנו, Frauenkirche) - הבניין המפורסם ביותר במרכז העיר. ארבע שדרות מלכותיות מהמאה ה-19 עם בניינים מרשימים לאורכם מקשרות בין מרכז העיר לפרווריה. ארבע השדרות הן:
כנסיותבמרכז העיר נמצאות גם עוד מספר כנסיות, בהן:
מוזיאוניםבעיר ישנם מספר מוזאונים חשובים, ביניהם:
ארמונותשני ארמונות בארוקיים גדולים הנמצאים בקרבת מינכן הם תזכורת לעברה המפואר של בוואריה.
אטרקציות תיירים נוספות[3] הן: הגן האנגלי (Englischer Garten) - גן עירוני שנמצא קרוב למרכז העיר ומשתרע על שטח של 3.7 קמ"ר. הגן כולל בתוכו אזור לנודיסטים. ומוזיאון BMW הנמצא במתחם של BMW. אולם האטרקציה המפורסמת ביותר של מינכן הוא האוקטוברפסט, חגיגה של בירה שנמשכת שבועיים מאמצע חודש ספטמבר עד יום האחדות הגרמנית (תחילת חודש אוקטובר) בכל שנה. אתר נוסף הוא האולימפיאפארק, הכפר האולימפי, הכולל בתוכו את האולימפיאטורם Olympiaturm (המגדל האולימפי, תחנת שידור לרדיו וטלוויזיה) והאצטדיון האולימפי שנבנו עבור אולימפיאדת מינכן (1972) במהלכה הייתה התקפת המחבלים וטבח הספורטאים. מגורי הספורטאים בו שהו ונחטפו חברי המשלחת הישראלית משמש כיום למגורים. על פי דוח של ממשלת גרמניה, המחבלים השתתפו בהקמת מבנים אלו, כחלק מצוות פועלי הבניין, וכך הכירו את המקום ותכננו את ההתקפה. כלכלה ופוליטיקהמינכן היא העיר העשירה והיקרה ביותר בגרמניה. שכר הדירה הממוצע במינכן כפול מזה שבברלין. שיעור האבטלה בעיר הוא הנמוך מבין עריה הגדולות של גרמניה; איכות החיים והביטחון האישי הם מהגבוהים באירופה כולה וזיהום האוויר נמוך יחסית. לפי דירוג של חברת הייעוץ הבין-לאומית "מרסר" לשנת 2024, מינכן דורגה במקום ה-38 ברשימת מדד יוקר המחיה[א] בערים היקרות בעולם,[4] והיא דורגה במקום ה-11 ברשימת מדד איכות החיים[ב] בערים הגדולות בעולם.[5] על פי דירוג רשימת הערים העשירות בעולם שפרסמה חברת ייעוץ ההגירה הנלי אנד פרטנרס בתחילת 2024, מינכן היא העיר ה-23 בדירוג המקומות המועדפים ביותר על עשירי העולם. נכון ל-2024 גרים בה מעל 68,400 מיליונרים ומתוכם 11 מוגדרים כמיליארדרים.[6] במינכן נמצא המרכז של חברות הביטוח הגרמניות אליאנץ ומינכן רה, יצרנית המכוניות BMW שבניין המטה שלה הפך לאחד מסמלי העיר, חברות הטכנולוגיה סימנס ו-Infineon Technologies, כמו גם המטה הגרמני של החברות מקדונלד'ס ומיקרוסופט ומטה חברת האוטובוסים הגדולה בגרמניה, FlixBus. מינכן היא עיר יוצאת דופן מבחינה פוליטית בבוואריה. המדינה שמינכן משמשת כבירתה נחשבת למעוז החשוב ביותר בגרמניה של המפלגה הנוצרית-דמוקרטית (CDU) (וליתר דיוק: של הגרסה הבווארית שלה, המפלגה הנוצרית-סוציאלית בבוואריה (CSU)); מינכן עצמה, לעומת זאת, היא מעוז של המפלגה היריבה, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD), אשר שולטת בעיר באופן כמעט רצוף מאז מלחמת העולם השנייה. חינוךבמינכן שתי אוניברסיטאות:
יהדות מינכןהקהילה הראשונה - ימי הבינייםהיהודים הגיעו לעיר מצרפת, בעקבות גירושם משם בהוראת פיליפ השני, מלך צרפת. ישנו תיעוד משנת 1210 שלודוויג הראשון, דוכס בוואריה, התיר הקמת בית כנסת ב"סמטת היהודים". ב-1225 הוקם בית עלמין (לא שרד עד ימינו, מיקום משוער Wohnheimsiedlung Maßmannplatz). ב-1229 מתועד "אברהם ממינכן", היהודי הראשון בעיר. ב-1230 התיר הדוכס ליהודים גם הקמת בית דין. הקהילה מנתה כמאתיים איש. בשנת 1380 רכשה הקהילה מבנה שהפך לבית כנסת ומקווה ונחנך בשנה שלאחר מכן. במאות ה-14 וה-15 התפתחה הקהילה במקביל לפוגרומים שאירעו מדי פעם. מהומות וגירושים התרחשו בשנים 1285 (עלילת הדם הראשונה), 1345, 1349 ו-1413. בשנת 1442 גורשו היהודים ממינכן ומבוואריה העילית כולה בהוראתו של אלברכט השלישי, דוכס בוואריה. בית הכנסת היהודי נמסר לקרוב משפחתו של הדוכס והוקדש כקפלה. הקהילה השנייה - תקופת ההשכלה  לאחר למעלה מ-300 שנים שבו היהודים לעיר. בתחילת המאה ה-18 התיישבו בעיר ברחוב טל (Tal) כמה יהודי-חצר, ביניהם משפחותיהם של אברהם וולף ורטהיימר ואברהם אולפלדר. השניים גם הביאו את הרב יחזקאל הסל לשמש כרב הקהילה ב-1802. כאות הכרת תודה בתמיכתו הפיננסית של יהודי החצר אהרון אליהו זליגמן בהצלת ממלכת בוואריה מפשיטת רגל, קידם המלך מקסימיליאן הראשון את חקיקת "צו היהודים הבווארי" (Bayerisches Judenedikt von 1813) ב-1813. הצו היה הראשון שהיה בתוקף לכל היהודים בממלכה, הרחיב את זכויות היהודים, ביטל את תחולת בתי הדין היהודיים והכפיף את היהודים לבתי הדין האזרחיים. לראשונה הותר ליהודים לרכוש ולהחזיק מקרקעין. בזכות צו זה הורחב חופש התנועה ליהודים ובכך החלה הגירה יהודית מסיבית מן הכפרים לערים. ב-1815 נוסדה בעיר קהילה (Israelitische Kultusgemeinde) באופן רשמי. בשנה שלאחר מכן הותרה הקמתו של בית עלמין יהודי (Alter Israelitischer Friedhof) בכפר סנדלינג (כיום רובע בעיר). ב-1824 החלה הקמתו של בית הכנסת (ברחוב Westenrieder, בין רחוב טל לשוק, הויקטואליינמרקט) שנחנך ב-1829 ובכך חוסלו בתי התפילה הקטנים שהתקיימו לפני כן בכמה אתרים בעיר. בגלל גידול מהיר של האוכלוסייה היהודית בעיר החליט המלך לודוויג השני על הקמת בית כנסת חדש שיענה על הצרכים. בית הכנסת הגדול הוקם במרכז העיר בשנים 1883-1887, היה שייך לקהילה הרפורמית וכלל עוגב. מכיוון שבית הכנסת הגדול הושפע ממגמות הרפורמה ביהדות החליטה הקהילה האורתודוקסית להתפצל מהקהילה היהודית והקימה את בית הכנסת אוהל יעקב ומרכז קהילתי ב-1892. האורתודוקסים ניסו להשכיר את בית הכנסת הישן, אולם הניסיון לא צלח, ב-1888 נמכר המגרש של בית הכנסת הכנסת הישן ובשנה שלאחר מכן נהרס המבנה. בתחילת המאה ה-20 נוסד בעיר מועדון הכדורגל "באיירן מינכן" שרבים משחקניו ומנהליו היו יהודים. המועדון זכה בתחילת דרכו לכינוי "המועדון היהודי". ב-1910 התגוררו קצת למעלה מ-11,000 יהודים בעיר, מתוך סך של 590,000 תושבים. יוסף קרוק, עיתונאי ופעיל פוליטי יליד פולין, שהתגורר כמה שנים במינכן אחרי 1905, כתב בזכרונותיו על היהודים בעיר בשנים 1906-1907, את הדברים הבאים: במינכן ישבו אז כמה אלפי יהודים. רובם נמנו עם המעמד הבינוני, או עסקו במקצועות החופשיים. הם הרגישו עצמם בנוח. גם הם גאים היו על באוואריה שלהם. בית הכנסת שכן בבניין גדול ונאה ברובע האמנותי היפה, קרוב מאוד למוזיאון האמנות. הזכרתי פעם למישהו, שההיסטוריה היהודית קשורה הייתה אמנם הרבה מן העיר, ופעם אף העלו אותם באש בתוך בית־הכנסת עצמו. "כן, כן, זה נכון", — השיב איש שיחי — "אבל הרי זוהי היסטוריה עתיקה מאוד. מאז נוצר עולם חדש לגמרי. הדעות הקדומות נעלמו ואינן, וגם השרידים האחרונים של דעות אלו ייעלמו עד מהרה". הם העריכו מאוד מאוד את ה"תרבות" ואמונתם בה הייתה מוחלטת. כן בטחו בעובדה האיתנה, שהיהודים מביאים תועלת למדינה. לנו, לסטודנטים הצעירים מרוסיה ומפולין, הם רחשו אהדה מהולה ברחמים. "אתם מתגוררים בארץ בארבארית. הרי אין נותנים לכם שם אפילו ללמוד בבתי־הספר ובאוניברסיטאות..." אבל בכל זאת השתדלו יהודי מינכן, שמיספר היהודים בעירם לא יגדל יתר על המידה. באמונתם בהתבוללות נודעה חשיבות מיוחדת למיספר. מוכנים היו לסייע ל"בני אמונתם" המסכנים שיסעו להם הלאה, בעיקר לאמריקה.[7] ממלחמת העולם הראשונה ועד מלחמת העולם השנייה הקמת הרפובליקה הסובייטית הבווארית באפריל 1919 ועובדת היותו יהודי של העומד בראשה, קורט אייזנר, גרמה לגל של אנטישמיות בקרב האוכלוסייה הגרמנית כנגד היהודים במינכן. ראש ממשלת בוואריה, גוסטב פון קאהר הורה על גירוש היהודים ב-23 באפריל 1920, בנימוק שהם באים מרוסיה הקומוניסטית ומהוים סכנה ליציבות השלטון. בלחץ העיתונות הסוציאליסטית בוטל גירושם של היהודים שגרו כבר זמן רב בעיר, אולם האוסטיודן גורשו. לשופר התנועה הנאצית הפך העיתון "פלקישר באובכטר" שיצא לאור לראשונה במינכן ונקנה בידי המפלגה הנאצית ב-1920. בתקופת רפובליקת ויימאר, בין מלחמות העולם, חיו במינכן כ-10,000 יהודים, כאחוז וחצי מכלל תושבי העיר. היהודים בעיר מילאו תפקידים בולטים בכלכלה, בחברה ובתרבות בעיר. הם קיימו עשרות ארגוני סעד, חינוך, תרבות, דת, ספורט וארגונים מפלגתיים. מתחילת המאה ה-20 ועד לתום מלחמת העולם ה-1 הגיעו לעיר אלפי יהודים ממזרח אירופה ("אוסטיודן"). הם הקימו שתי עמותות ("לינת הצדק" ו"אגודת אחים") שהפעילו בית תפילה ברחוב רייכנבך. בשנת 1921 רכשו העמותות מבנה ברחוב רייכנבך 27 ממבשלת הבירה "שוואבינגר". בתחילת שנות ה-30 מנו יהודי המזרח כ-2300 חברים. בספטמבר 1931 נחנך בית הכנסת ברייכנבך, שזכה לכינוי ה"רייכנבאך שול". ב-1932 כיהנו במינכן ארבעה רבנים. היטלר נהג לבקר בקביעות בב"ית האמנים הגרמני" (Künstlerhaus), ששכן בצמוד לבית הכנסת הגדול. ביוני 1938 החליט היטלר שנוכחותו של בית הכנסת שם מפריעה לו והורה על הריסתו והרחבת בית האמנים עד 8 ביולי לכל המאוחר. ביום זה נחוג "יום האמנות הגרמנית" (Tag der Deutschen Kunst). באופן רשמי נטען שההריסה היא חיונית לצורך הקמת מגרש חנייה בלב העיר. הקהילה היהודית נדרשה לבצע את ההריסה ולעמוד בהוצאות הכרוכות בה. רבים מבני הקהילה עמלו כל הלילה לפני תחילת ההריסה בפינוי ספרי התורה ותשמישי הקדושה מהבניין. בנייני הקהילה הסמוך לא נהרסו כי אם נלקחו בידי האס אס שמיקם בהם את עמותת לבנסבורן. בית הכנסת במינכן היה בית הכנסת הראשון בגרמניה שנחרב בהוראת הנאצים. לאחר ההריסה שילמה העירייה לקהילה היהודית פיצוי של 100,000 רייכסמארק על הנכס (כשביעית מערכו). לאחר ההריסה הולאם בית האמנים (שהיה שייך לפני כן לעמותה). בפוגרום ליל הבדולח בנובמבר 1938 נשרף בית הכנסת האורתודוקסי "אוהל יעקב" וגם הספרייה ובית המדרש ששכנו בסמוך. כאלף גברים יהודים נעצרו בעיר והועברו למחנה הריכוז דכאו, בהם רב הקהילה. מוסדות, עסקים ובתים פרטיים נפגעו. את עלויות הריסת שרידי בית הכנסת נאלצה הקהילה היהודית לשאת ובית הספר הסמוך נסגר. בית הכנסת ברייכנבאך לא הוצת (מחשש ששריפה תפגע במבנים סמוכים של לא-יהודים) אולם פנים בית הכנסת נהרס ונבזז. למחרת הפרעות הגבירה העירייה את קצב ההחרמה של נכסים יהודיים (אריזציה) בעיר. כיוון שכל בתי הכנסת ניזוקו בפוגרום, נאלצה הקהילה להשכיר אולם לתפילה במבנה מפעל לטבק ברחוב לינדוורם במרכז העיר. לשם גם עברה הנהלת הקהילה עד לחיסולה בזמן השואה. עד פרוץ מלחמת העולם השנייה היגרו מגרמניה למעלה ממחצית מיהודי מינכן. בשכונת מילברטסהופן שבצפון העיר נאלצו היהודים החל ממרץ 1941 להקים צריפים עבור מחנה מעבר אליו פונו כל היהודים שנושלו ממגוריהם באזור מינכן (רוב היהודים בעיר, כ-3,000 איש). בשיאו הכיל כ-1400 אסירים. מנובמבר אותה שנה שולחו היהודים למחנות ולאתרי הריגה במזרח, בהם קובנה, פיאסקי ואושוויץ וכן לגטו טרזין. רוב המגורשים נרצחו. עד אוגוסט 1942 התרוקן המחנה מתושביו. החל מיוני 1941 הוקם מחנה מעבר דומה בשכונת ברג-אם-ליים במזרח העיר. כאן רוכזו תחילה למעלה מ-300 זקנים וחולים, שנאלצו לשלם על שהייתם במקום. במרץ 1943 חוסל המחנה. בספטמבר 1944 נותרו בעיר שבעה יהודים בלבד וכ-500 יהודים נוספים, שהיו מוגנים בזכות נישואי תערובת לנוצרים. מגורי היהודים נבנו באזור שכיום נקרא מריאנהוף ושוכן מאחורי מריאנפלאץ. כל המבנים במתחם מתקופת ימי הביניים נחרבו במלחמת העולם השנייה. רק כעשירית מהמגורשים ממינכן בתקופת השואה שרדו ושבו למינכן לאחר המלחמה. כ-270 איש שבו מטרזיישטאט. מתום מלחמת העולם השנייהמינכן הפכה לתחנת מעבר לאלפים רבים של יהודים ואחרים, שנרדפו קודם לכן על ידי המשטר הנאצי והתגוררו במחנות עקורים סביבה. רובם ניסו לקבל אשרות הגירה לארץ ישראל, ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה או יעדי הגירה אחרים. הקהילה היהודית נוסדה מחדש עם תום המלחמה ב-15 ביולי 1945. הרופא, מנהל הקליניקה לילדים וניצול השואה, יוליוס שפנייר, שימש כנשיא הקהילה מ-1945 ועד 1951. במרץ 1946 כבר מנתה הקהילה 2800 חברים. מרכז יהודי ראשון התפתח בשכונת היוקרה בוגנהאוזן. כאן התגוררו עוד לפני המלחמה יהודים אמידים רבים, שנכסיהם הולאמו בידי הנאצים או נמכרו במחירים מגוחכים. עם כניסת הצבא האמריקני לעיר, הוא החרים חלק מנכסי הנאצים ומסרם לשימוש לידי ארגונים יהודיים. רחוב מהל (Möhlstraße) הפך למעין שוק של סחר חליפין שבו יהודים הציעו לבנים, סיגריות, שוקולד, פולי קפה ופריטים שונים ואיכרים הגיעו ומכרו מוצרי מזון שונים. היהודים גם קיוו לקבל מידע רב ערך על קרובי משפחה וחברים נעדרים. נפתחו בתי קפה, אטליז כשר וקיוסקים רבים. ברחוב זה פתחה הסוכנות סניף, ארגון העזרה האמריקני "היאס". מאוחר יותר נפתחו גן ילדים, בית ספר וגימנסיה עברית. החשמלית שעברה בקרבת הרחוב זכתה לכינוי "פלשתינה אקפרס".[8] ב-20 במאי 1947 נפתח מרכז הקהילה ברחוב רייכנבך 27. במבנה שופץ בית הכנסת שהתקיים עוד לפני השואה. כמו כן, הוקמו מסעדה כשרה ומוזיאון קטן. בשנת 1963 נפתח בית הכנסת "שערי ציון" בשכונת מקס-פורשטאש. בפברואר 1970 ביצעו אלמונים הצתה בבית האבות היהודי ששכן בחזית המבנה ברייכנבאך. שבעה אנשים נהרגו. ביוני אותה שנה פרצו אלמונים לבית הכנסת והשחיתו בו ספרי תורה ותשמישי קדושה. בתחילת שנות ה-80 פתחה הקהילה היהודית מעין "בית חינוך עממי ליהדות" שהציע, גם לקהל הרחב, חוגים לבישול, עברית, יידיש וריקודי עם. בסוף שנות ה-80 הגיע מספר חברי הקהילה למעל 4000 יהודים. כיום
האוכלוסייה היהודית מונה כיום כ-9,000 נפשות, מורכבת ברובה מיהודי ברית המועצות לשעבר. בשנים 2004–2006 נבנה מרכז קהילה חדש בכיכר יקוב. המרכז כולל בית כנסת אורתודוקסי, "אהל יעקב" (על שם בית הכנסת האורתודוקסי שנחרב בליל הבדולח), ספרייה, מעונות יום, בית ספר, מרכז נוער, מקווה ומסעדה כשרה. את המימון השיגה הקהילה בחלקו ממכירת השטח עליו שכן בית הכנסת הגדול. שרלוטה קנובלוך, ילידת מינכן, ומן המעטים בקהילה שנולדו בעיר לפני השואה, משמשת כנשיאת הקהילה היהודית משנת 1985. משנת 1995 קיימת בעיר גם קהילה יהודית ליברלית ולה מרכז קהילתי משלו. הקהילה מנה למעלה מ-600 חברים. מבחינת חוקית נחשבת הקהילה הליברלית כעמותה. משנות ה-90 ישנו בית חב"ד בשכונת בוגנהאוזן, שנפתח ב-1970 כבית כנסת. תחבורה
נמל התעופה בעיר נפתח לתנועה ב-1992 ונקרא על שם ראש ממשלת בוואריה פרנץ יוזף שטראוס, הוא נמל התעופה השני בגודלו בגרמניה אחרי פרנקפורט. ניתן להגיע אליו עם קווי רכבת הפרוורים S1 ו-S8. למינכן מערכת תחבורה ציבורית גדולה הכוללת רכבת תחתית (U-Bahn), רכבת פרוורים (S-Bahn), חשמליות ואוטובוסים. ספורט
במינכן שתי קבוצות כדורגל מקצועניות: באיירן מינכן, המפורסמת יותר, משחקת בבונדסליגה והיא הקבוצה המפוארת ביותר בגרמניה. לזכותה מספר האליפויות הגבוה ביותר (33), וכן מספר רב של גביעים מקומיים. כמו כן לזכותה 6 זכיות בליגת האלופות - האחרונה שבהן בשנת 2020. באיירן שייכת למספר מצומצם של מספר מועדונים באירופה שזכו בכל שלושת גביע אירופה: ליגת האלופות, גביע אירופה למחזיקות גביע (מפעל אירופאי שכבר לא קיים) וגביע אופ"א, מפעל אירופאי ששינה את שמו לליגה האירופאית. בנוסף, פעילה בעיר קבוצה נוספת בשם מינכן 1860, ששיחקה שנים רבות מאוד בליגה הראשונה החל מאמצע שנות התשעים ועד לאמצע העשור הראשון של המאה ה-21, ובשנים האחרונות עברה בין הליגה השנייה והשלישית. נכון לעונת 2021-22 היא משחקת בליגה השלישית. באיירן מינכן משחקת באצטדיון האליאנץ ארנה המכיל כ-75,000 מקומות. במסגרת ליגת האלופות האצטדיון מכיל כ-70,000 מקומות מאחר שבליגת האלופות מקומות עמידה הם אסורים. מינכן 1860 נהגה לשחק באליאנץ ארנה עד שנת 2017, ומאחר ונקלעה לקשיים כלכלים נאלצה לעבור לאצטדיון קטן יותר במרכז העיר, אצטדיון גרינוואלדר. בענף הכדורסל, באיירן מינכן מתמודדת בבונדסליגה. ומארחת באאודי דום המכיל 6,700 מקומות ישיבה. אקלים
ערים תאומותראו גם
קישורים חיצוניים
ביאורים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
.svg)
.jpeg)
