תלפיות

תלפיות

מפת תלפיות וסביבתה
מידע
עיר	ירושלים
תאריך ייסוד	1921
על שם	הפסוק התנכ"י: ”כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת” (שיר השירים, ד, ד).
קואורדינטות	31°45′00″N 35°13′00″E / 31.75°N 35.216666666667°E / 31.75; 35.216666666667
שכונות נוספות בירושלים
(למפת ירושלים מוגדלת)   תלפיות (למפת ירושלים רגילה)   תלפיות (למפת הרי ירושלים רגילה)   תלפיות (למפת הרי ירושלים מוגדלת)   תלפיות

תַּלְפִּיּוֹת היא שכונה ירושלמית ותיקה, השוכנת בגבולה הדרום-מזרחי של העיר. השכונה התפתחה בתקופת המנדט, וכוללת אזור מגורים ירוק ופסטורלי. יחודה של תלפיות הוא בהיותה השכונה היחידה בירושלים שתוכננה כ"עיר מודרנית" בת כ-800 בתי אב עוד לפני תקופת המנדט (דבר שלא התגשם), וכן בעמידתה רבת-השנים כשכונת סְפר בגבול העיר. בנייתה של השכונה החלה ב-1921, בתכנונו של ריכרד קאופמן כיישום של תפיסה בתכנון ערים הקרויה "עיר גנים".

בין האנשים המפורסמים שהתגוררו בשכונה ניתן למנות את אבל פן, יוסף קלוזנר, אריה לייב יפה, חמדה בן יהודה (אשתו של אליעזר בן יהודה, שתכנן לעבור לגור בשכונה, אך לא הספיק), ושמואל יוסף עגנון, שאף תיאר את השכונה ואת ביתו בה בכמה מספריו.

לצד השכונה התפתחו, בתחילת שנות ה-50, בנייני-שיכונים וכן אזור תעשייה תלפיות, ממתחמי התעסוקה והמסחר הגדולים בבירה. בשנות ה-70 הוקמה מזרחית לתלפיות שכונת תלפיות מזרח, שלרוב מכונה שכונת "ארמון הנציב".

תלפיות שוכנת על שטח של כ-75 דונם במורדותיו המערביים המתונים של רכס מוארך הנמשך מצפון לדרום וממוקם בדרום-מזרח ירושלים. גבולה הדרום-מזרחי של השכונה מציין את גבולה המוניציפלי של ירושלים, והוא עובר על קו הרכס הטופוגרפי (לאורך רחוב כפר עציון). מקו גובה זה ומזרחה שוכנים מורדותיו התלולים של הרכס, הגולשים אל מדבר יהודה. נחל תלפיות, העובר למרגלות הרכס, חובר לנחל קדרון, וממנו נשפך לים המלח.

השכונה גובלת בשכונת תלפיות מזרח (ארמון הנציב) ממזרח; ברמת רחל ובית צפאפא מדרום; במקור חיים ממערב, ובבקעה ואבו תור מצפון.

יוזם הקמת השכונה היה יצחק לוי, מנהל בנק אפ"ק, שביקש לבנות קריית מגורים לעובדיו בירושלים. בשנת 1911 יצר לוי קשר עם ארתור רופין, מנהל המשרד הארצישראלי, שנועד לכוון ולנהל את פעולות ההתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית, ויחד חיפשו השניים קרקע מתאימה להקמת השכונה.^[1] באותם ימים הייתה ארץ ישראל נתונה תחת השלטון העות'מאני, והקרקעות שמחוץ לעיר העתיקה היו לרוב בבעלות זרה, בעיקר בידי נוצרים, שרכשו אותן באמצע המאה ה-19. בתוך כמה חודשים אותרה חלקת אדמה גדולה של כ-145 דונם^[2] בדרומה של ירושלים, שהייתה שייכת כולה לטמפלרים. לוי ורופין היו מעוניינים בחלקה קטנה בהרבה, אולם בעלי הקרקע, מסיבות עלומות, הסכימו למכור אותה רק כגוש אחד. רופין, במסגרת תפקידו, ראה בכך פוטנציאל לתוכנית התיישבות רחבה יותר, והחליט לרכוש את הקרקע כולה כדי להקים עליה לא פחות מאשר "עיר קטנה". תוכניתו הייתה ליצור מעין "עיר יהודית מודרנית" לצד העיר העתיקה, שתתחרה על יוקרתה של האחרונה, ותהווה אלטרנטיבה מושכת למבקשים להתגורר בירושלים מבלי להצטופף בתוך חומותיה. בעלון של חברת "הכשרת היישוב", דיווח רופין על תכנונה של תלפיות, וציין כי "תוכנית הבנייה הנוכחית ערוכה ל-800 בית, ומכוונה לבניין עיר מודרנית."^[3]

את הקלפים טרפה מלחמת העולם הראשונה, שפרצה כשנתיים לאחר מכן, וגרמה להקפאת כל תוכניות הבנייה והפיתוח בירושלים. במלחמה זו נכבשה ירושלים בידי הבריטים, ולאחריה החלה תקופת המנדט הבריטי, בה השתנו לגמרי פניה של ירושלים מבחינה גאוגרפית ואורבנית. גם התוכניות לגבי "העיר המודרנית" בדרום העיר עברו מספר שינויים.^[4]

ש"י עגנון, ממתיישביה הראשונים של השכונה, מתאר בסיפורו "הסימן" את שכונת תלפיות, קורותיה ומראיה, וכותב: ”עמדתי בין העצים הקטנים שכולם מוקפים גנים... ובשביל שאני אוהב את הבתים הקטנים ואת הגנים הרעננים, אספר את תולדותיהם” ("הסימן", בתוך האש והעצים, עמוד 238).^[5] בסיפור כותב עגנון על הקמת השכונה, ומספר על וטרינר צעיר (שמו אינו מופיע בסיפור, אך זהו ד"ר יוסף שם-טוב), שהתלהב מפיסת אדמה מדברית הצופה אל סביבות ירושלים:

נשא עיניו וראה: ים המלח מכאן, מקום מקדשנו מכאן ורוח צחה מנשבת והאוויר טוב ונאה מכל המקומות שבארץ. ירד מעל החמור והתחיל מטייל והולך, כשהוא עושה לו דרך בין קוצים וברקנים ואבני צור ומהרהר וחושב - "מי יתנני לדור כאן עם אשתי וילדיי!" ואילו לדור כאן אי אפשר היה, שרחוק הוא המקום מן היישוב ולא היה בו סימן של יישוב ולא שום נפש חיה, חוץ מעוף השמים ומיני שרצים."

— "הסימן", בתוך האש והעצים, עמ' 238–239

בהמשך מתאר עגנון כיצד עלה בידי הווטרינר לרפא את פרתו של ערבי שהיה בעלי הקרקע, והלה נתן לו אותה כשכר על עבודתו. הווטרינר המאושר בנה לו סוכת קיץ במקום ואף נטע לו פרדס שקדים, וגר עם משפחתו בבית שבנה בשכונה עד מלחמת העצמאות.

בשנת 1919, לאחר ההתאוששות מהמלחמה, פנו לוי ורופין לביצוע תוכניתם. בניגוד לחירות המוחלטת שבה נהגו בוני הבתים והשכונות בירושלים בתקופה העות'מאנית, הבריטים דרשו מהבונים בירושלים (ובארץ ישראל בכלל) תוכניות מתאר ותשתיות בינוי. בעקבות כך פנה רופין לפטריק גדס, מתכנן ערים בריטי, בבקשה לתכנן עבורו את "העיר המודרנית" על פי אמות מידה גבוהות ובתכנון ייחודי. גדס תכנן בשכונה רחובות החוצים את קו הרכס וגינות גדולות במרכזה. הבתים על פי תוכנית זו היו צפופים, והשטח הירוק היה מועט. בשנת 1920 פנה רופין לריכרד קאופמן, האדריכל היהודי הנודע, בבקשה לשפץ את תוכנית גדס, ולהתאימה לטופוגרפיה ולאופי הירושלמי. קאופמן עמל על התוכניות במשך חודשים ארוכים, ולבסוף הוציא מתחת ידו תוכנית^[6] יישוב משוכלל ומתקדם, שכללה למעלה מ-800 יחידות דיור. את התוכנית השתית קאופמן על אידיאל עיר גנים, שהומצא באנגליה במאה ה-19, והובא לישראל על ידי קאופמן. העיקרון העומד בבסיס אידיאל זה הוא יצירת ערים, ואפילו שכונות גנים, ירוקות ומרווחות, ששדרותיהן מתמזגות עם הטופוגרפיה הטבעית ומתעגלות בהתאם. אזור המגורים מופרד מאזור הבילוי והתעשייה, וברוב החלקות גדול השטח הירוק מהשטח הבנוי. מוטיב חשוב בעיר הגנים הוא "שדרת ירק" מרכזית וגינות ציבוריות. למרות ההנחיות הבריטיות שעל המבנים להיות מצופים באבן ירושלמית, מתכנני תלפיות קיבלו אישור חריג לצפות את הבטון בטיח בשל הביקוש הגבוה לדיור.

במפה של קאופמן משנת 1921 מתוארת עיר קטנה בעלת מוטיבים סימטריים וסדר פנימי. העיר נסמכת במערב לכל אורכה על דרך חברון, שממנה יוצאים רחובות ישרים אל פנים העיר, וממנה נובעת גם "שדרת הירק" שתחילתה בגינה חצי עגולה. קאופמן תכנן כמה גינות ציבוריות, השוכנות באזורי המגורים (מספר 5 במפה), וכן שני פארקים גדולים בגבולה המזרחי של העיר. התכנון כולו הסתמך על הטופוגרפיה הטבעית, וכלל רחוב מרכזי רחב החוצה את העיר לאורך קו הרכס, ומקשר בין מבני הציבור השונים. אלה מנותקים מאזורי המגורים, ופזורים בעיקר בחציו המזרחי הגבוה יותר של העיר. אזורי המגורים כוללים בתים חד-משפחתיים ודו-משפחתיים בלבד, וכמקובל בעיר גנים, גודל כל בית אינו תופס יותר משליש משטח המגרש כולו.

במפרט מבני הציבור (המופיע במפתח המפה), ציין קאופמן מעון לעולים חדשים ("בית עולים"), בית מלון, בית מרחץ, בית חולים, סניף דואר ("בית דואר"), בית עירייה ("ועד העיר"), מחסנים ("בתי הספקה"), מרכז מסחרי ("כיכר השוק"), מגרש לספורט, מסעדה ("בית אוכל"), גן ילדים, בית ספר, בית כנסת, "בית העם", אקדמיה לאמנות, בית קפה ("בית קהוה וטה"), במה ציבורית ("במה ספורטיבית") ותיאטרון.

ראוי לשים לב למיקומם של מבני הציבור: בפסגת ההר, במבנה הגדול ביותר, מיקם קאופמן את האקדמיה לאמנות, ומשני צדיה, במבנים צנועים בהרבה, מיקם את בית הכנסת ואת בית העם. הבחירה כאן מעניינת, מפני שבשכונת רחביה למשל, הציב קאופמן בפסגת הגבעה את בית הכנסת דווקא, ואת בית הספר השכונתי בצד (אם כי ברחביה שינו המתיישבים את הסדר, כך שבמקום בית כנסת הציבו בראש הגבעה את הגימנסיה, ואילו בית הכנסת נדד לבית צדדי). בשכונת בית הכרם, שאותה תכנן קאופמן כמה שנים לאחר מכן, מיקם קאופמן בפסגת השכונה את הסמינר למורים. בחירות אלו משקפות את תפיסתו של קאופמן באשר לחשיבותם של מבני הציבור הללו בהקשר החברתי-קהילתי של העיר או השכונה, ואת הקשר המעניין שמצא בין מיקומו הטופוגרפי של המבנה, כמשקף את חשיבותו. כך או כך, המפרט המתואר במפת תכנונה של תלפיות מלמד על חזון גדול, ועל ראיית העיר הקטנה כיישוב העומד בפני עצמו, ללא כל תלות במוסדותיה המרכזיים של ירושלים.

השם תלפיות נבחר ל"עיר המודרנית" על ידי יצחק לוי וארתור רופין, בשל גובהה הרב. כאשר עמדו על פסגת חלקת האדמה שקנו והביטו צפונה, נפרסו לעיניהם חומות העיר העתיקה, ומעליהן התנוסס מגדל דוד. המראה עורר בזיכרונם את הפסוק התנכ"י: ”כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת” ( מגילת שיר השירים, פרק ד', פסוק ד').

שמות הרחובות בתלפיות הם ברובם על שם יישובים או אתרים במדבר יהודה ובהרי יהודה, שלעברם ניתן לצפות מהשכונה: הירדן, הגלעד, כפר עציון, בית הערבה, ים המלח, עין גדי וכדומה. הרחוב הראשי בשכונה, שחצה את קו הרכס, נקרא בתחילה בשם דרך אפרתה, שכן הוא שימר תוואי של דרך עתיקה מירושלים לבית לחם. הרחוב הראשי השני (התפצלות "המזלג" לכיוון דרום, במקביל לדרך אפרתה) נקרא במקורו בשם רחוב הרצל, כמחווה לחוזה המדינה. רחוב בית הערבה נקרא במקורו בשם רחוב ביתר, על שם העיר הקדומה,^[7] ויש אומרים שלכבודו של גדוד העבודה על שם טרומפלדור, שבנה את בתי השכונה (בית"ר = "ברית יוסף תרומפלדור"). ברבות השנים הוחלפו כמה מהשמות מסיבות שונות, כולם בהחלטת הוועד ויושביה של תלפיות. כך, למשל, הפך רחוב אפרתה לרחוב בית"ר, ש"וויתר" על רחובו לטובת בית הערבה (רחוב אפרתה נדד למקום אחר בשכונה). רחוב הרצל הפך ל"קורא הדורות" (אחד מכינויו של אלוהים, המופיע בתנ"ך: ”מִי פָעַל וְעָשָׂה קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ אֲנִי ה' רִאשׁוֹן וְאֶת אַחֲרֹנִים אֲנִי הוּא” (ספר ישעיהו, פרק מ"א, פסוק ד'); רחוב הגלעד הפך ל"גלעדי", לזכרו של ישראל גלעדי, מאנשי השומר וחברם של רבים מבני השכונה; חלקו הדרומי של הרחוב הראשי, בקרבתו לפסגה, הפך בשנת 1948 לרחוב לייב יפה, לזכרו של מנהל קרן היסוד שגר בו, ונהרג במתקפת הטרור על בית המוסדות הלאומיים. אחד מרחובות השכונה נקרא בשם יחזקאל, על שם הנביא שניבא את חזרתם של היהודים לארצם: ”וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם” (ספר יחזקאל, פרק ל"ו, פסוק כ"ד). ברחוב זה גר במשך שנים רבות פרופסור יוסף קלוזנר, ולאחר מותו הוסב הרחוב על שמו (רחוב יחזקאל נדד צפונה, לתחומי שכונת גאולה).

למרות קרבתה הגאוגרפית של תלפיות לעיר העתיקה, היא נתפסה כמרוחקת ומנותקת מהמרכז העירוני החדש של ירושלים ברחוב יפו. גם התוכנית לבנותה כעיר קטנה הקנתה לה מעמד של פרוור מנותק מהעיר, דבר שהשפיע רבות על מעמדה וחזותה. הבריטים, שדרשו כי כל הבתים בירושלים ייבנו בחיפוי אבן, לא החילו את הדרישה על תלפיות, ולכן רוב בתיה נבנו בחיפוי מלט או טיח לבן. גם ארגונה הפנימי היה עצמאי, והוועד של תלפיות ניהל את ענייני הקהילה והכספים במנותק מירושלים. כך, למשל, לא נדרשו יושבי תלפיות לשלם מסים לעיריית ירושלים, אך מאידך גם לא זכו לשירותי מים, חשמל ותחבורה ציבורית, והוועד נאלץ לדאוג לכל אלה בעצמו. הוועד גם דאג לפינוי אשפה, סלילת כבישים, ולהקמת בית ספר וגן ילדים. כן הוקמה רפת ציבורית (בסוף רחוב אפרתה), ואנשי הוועד הפעילו את הגנרטור הראשון בירושלים. על התארגנותו של הוועד כתב עגנון בסיפורו "הסימן":

כבר מתחילה קיבל עליו אחד מארבעה הראשונים לפקח על עסקי השכונה, שלא ישלחו הערביים את בעירם לתוך הגנים, ושיוציא האשפתן את האשפה מן הבתים, ולדבר עם המושל ועם הממונה על המים שלא יחסרו המים בצינורות, ושיהא אבטובוס יוצא ובא בעתו ארבע פעמים בכל יום. והיאך היה עושה אם היה צריך להתייעץ עם שכניו? והרי טלפון עדיין לא היה. היה נוטל שופר ועולה על גג ביתו ותוקע בשופר, שומעים שכניו ובאים.

— האש והעצים, עמוד 241

למרות הקושי, העדיפו יושבי תלפיות לנהל באופן זה את ענייניהם, זאת ניכר מן העובדה שגם לאחר קום המדינה, הוועד לא פוזר, ואף על פי שמדינת ישראל סיפחה את תלפיות באופן רשמי לירושלים, הוועד נותר על כנו עד 1967.

הקרקע לשכונת תלפיות אותרה ונרכשה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, אך תוכניות הבנייה הוקפאו למשך כמה שנים. רוב שטח הקרקע נותר ריק, חוץ מכ-50 דונם בחלקו העליון של קו הרכס, בצדה המזרחי של השכונה (בתוכניתו של קאופמן - מתחם מגורים ומגרש ספורט גדול). במלחמת העולם הראשונה ניצל הצבא הטורקי את המקום להקמת מחנה צבאי, וצבא האימפריה הגרמנית, שסייע לטורקים, אף הקים בו מנחת למטוסים, הראשון מסוגו באזור ירושלים. ב-1914 נחת במקום המטוס הראשון, שהגיע מביירות, לצורכי תדלוק. נוכחותו הייתה כה יוצאת דופן, עד כי למקום נקבצו מאות סקרנים, ובמשך שעות לא אפשרו למטוס להמריא בחזרה.^[8]

לאחר המלחמה המשיכו הבריטים להשתמש במקום למטרות צבאיות: בצדו המערבי הוקם "מחנה אלנבי" - מחנה צבאי בריטי, שנקרא על שם הגנרל שכבש את ירושלים ב-1917 - ומנחת המטוסים המשיך לשמש במתכונתו, ואף הורחב לשדה תעופה קטן. שדה תעופה זה נסגר כמה שנים לאחר מכן, עקב תלונות על הרעש מצד יושבי תלפיות. הטייסת הועברה צפונה, שם נפתח שדה התעופה עטרות. על מסלול ההמראה והנחיתה של שדה התעופה הישן בתלפיות נסלל לימים רחוב בית"ר.

בשנת 1921, לאחר שהתקבלו האישורים מידי עיריית ירושלים המנדטורית, החלה בנייתה של תלפיות. רוב הבתים תוכננו על ידי האדריכל היהודי-בריטי בנימין צ'ייקין, שבנה בתים רבים בירושלים. צ'ייקין (במקור - חייקין) הגיע ארצה ב-1920, לאחר שסיים לימודי אדריכלות באנגליה. הוא השתקע בירושלים ופתח בה משרד אדריכלים, והיה ממתכנניה של האוניברסיטה העברית. צ'ייקין תכנן בתלפיות בתים כפריים צמודי קרקע, בעלי גגות רעפים ומרפסות פסטורליות. ברחוב עין גדי, שאותו תכנן כציר מרכזי, בנה כמה בתים מיוחדים בעלי כיפות גדולות. כגבול בין החלקות בשכונה נשתלו עצי ברוש, המציינים עד ימינו את הפרצלציה המקורית.

את מלאכת סיתות האבנים, סלילת הכבישים ובניית הבתים ביצעו אנשי גדוד העבודה, שבנו את רוב שכונות הגנים בירושלים, כמו רחביה ובית הכרם. בשל עומס העבודה הרב, חברו לאנשי הגדוד גם בעלי מקצוע יהודים מהשכונות הוותיקות בעיר, בהם בעיקר פועלים בני עדות המזרח. את המראה הפסטורלי, של בנאים יהודים המקימים שכונה בארצם, תיאר יצחק שפירא ב"ירושלים מחוץ לחומה":

בשנת תרפ"ב (1922) נראו במקום הזה החלוצים הראשונים, שבישרו את גאולת הנגב (הדרום) הירושלמי. יד בונה ואוהבת נגעה בטרשים וסלעים, והד רינת צעירינו הבונים נישא מעל ההרים האלה.

— ירושלים מחוץ לחומה, עמוד 151

ב-1922 נכתב בעלון של "הכשרת היישוב": "אדמת תלפיות משתרעת בדרך בית לחם, משמאל הדרך, במרחק של פחות משני קילומטרים מהמקום המרכזי שבעיר,^[9] ופחות מקילומטר אחד מתחנת הרכבת. יש כבר כעת שירות אוטומובילים קבוע בין ירושלים ובין השכונה החדשה הזאת (נסיעה של חמישה רגעים בערך)."

בתחילה התנהלה העבודה במהירות, ועד שנת 1924 ניצבו בתלפיות ארבעים בתיה הראשונים. גוש בתים זה נבנה במרכז העיר המתוכננת, בין "ציר הירק" ורחוב עין גדי. אולם בשנים שלאחר מכן חלה האטה משמעותית בקצב הבנייה. בתחילה היה זה בשל חילוקי דעות אידאולוגיים שהתגלעו בין חברי גדוד העבודה (ואף הביאו לפירוק הגדוד בסוף שנת 1927), ובהמשך בשל הסכסוך שהלך והתגבר בין היהודים והערבים בארץ ישראל. מיקומה של תלפיות על סְפר המדבר, בסמוך לכפרים ערביים רבים, עמדה בעוכריה עם פרוץ מאורעות תרפ"ט בשנת 1929. תלפיות הותקפה, ורבים מבתיה נבזזו והועלו באש. אף על פי שהשכונה שוקמה לאחר מכן, הפופולריות והאטרקטיביות שלה ירדו פלאים, וכמעט שלא הגיעו אליה מתיישבים חדשים. עם זאת, דמי השכירות בשכונה, היו גבוהים ביחס לשכונות אחרות בפריפריה של ירושלים.^[10]

במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט שהתחילו באפריל 1936, הותקפה השכונה מספר פעמים, אך בזכות מערך ההגנה בה לא הצליחו הפורעים לחדור לשכונה. עד סוף תקופת המנדט לא ידעה השכונה שקט, דבר שהביא לדעיכתה ולגניזת חלום "העיר הקטנה", מה שהותיר את תלפיות כלא-יותר משכונה קטנה בדרומה של ירושלים.

את מצבה העגום של תלפיות תיאר עגנון בסיפור "הסימן":

עמדה השכונה מלהיבנות, ולא היה בידי יושביה לפתוח לא בית ספר ולא סניף של דואר ולא בית מרקחת ולא שום מוסד שאנשים מן היישוב נזקקים לו, חוץ משתיים-שלוש חנויות, שכל אחת מיותרת הייתה מחמת חברתה. קשה מזה בשעת הפורענויות. הואיל ועמה היו מועטים, לא יכלו לעמוד בפני האויב, לא בפרעות של שנת תרפ"ט ולא במלחמת החירות, ובין הפרעות ומלחמת החירות – בימי המהומות והשערוריות שהתחילו בשנת תרצ"ו ונמשכו עד לתחילת ימי המלחמה השנייה. כבושים היו בין האויבים ולא העיז אדם לצאת יחידי.

— האש והעצים, עמודים 240–241

יצחק שפירא, מוותיקי העיר, שחיבר את הספר "ירושלים מחוץ לחומה", מציג את תלפיות באופן נעים יותר:

בהיותך צופה ממקום גבוה על סביבות ירושלים, הנך רואה הרחק, שם בנגב (דרום), חורשה שמתוכה מבצבצים כמה גגות. ואם תאב דעת הנך, אתה נחפז לצאת את העיר הלוך ונסוע הנגבה. אחרי שסרט חי של רחובות סואנים מאדם, חלונות ראווה יפים ותמונות עירוניות שונות עובר על פניך, הנך עולה ההרה, ונכנס לתוך החורשה האמורה, ומיד לוטפת אותך רוח מחיה נפשות. כאן היא השכונה המהוללה "תלפיות".

— ירושלים מחוץ לחומה, ירושלים תש"ח, עמוד 150

לאחר 1948 נותרה תלפיות מנוונת ומרוחקת, עקב קרבתה לגבול הקו העירוני שחצה את ירושלים בשנים שבין מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים. גבולה המזרחי של השכונה היה, למעשה, גבולה של ירושלים; וחלקו הצפוני של רחוב בית"ר גבל עם "השטח המפורז" - אזור נייטרלי, אליו יכלו להיכנס אזרחים בלבד - בו שהו אז כוחות האו"ם. אפילו התפתחותם של שיכוני העולים ואזור התעשייה ממערב לשכונה (להלן), לא הועילו לשכונה הוותיקה, ובפועל נבנו אז בכל תחומה רק 75 בתים, שהם פחות מעשרה אחוזים מהתוכנית המקורית. היחידים שפקדו את גבולה המזרחי היו חקלאים מקיבוץ רמת רחל הסמוך, שעיבדו אדמות באזור. היה זה לאחר שמדינת ישראל הצעירה ביקשה לתמוך בקיבוץ הנחשל, שהיה נתון באותן שנים במצב כלכלי וביטחוני קשה, ולכן התירה ליושביו לעבד את הקרקעות הסמוכות לגבול. קרקעות אלו המשיכו לשמש את הקיבוץ כאדמות חקלאיות עד לשנות ה-90 של המאה ה-20.

המהפך המשמעותי במצבה של תלפיות התחולל לאחר מלחמת ששת הימים, עם העתקת קו הגבול הרחק לקצה מדבר יהודה. הסכנה הביטחונית כמעט וחלפה, וחלה התעניינות נדל"נית גדולה בשכונה המרוחקת. בשנות ה-70 עברה תלפיות מהפכה של ממש, כאשר רוב בתיה הכפריים צמודי הקרקע נהרסו לטובת בנייני מגורים בעלי שלוש או ארבע קומות. בתי הכיפות היפים שבנה צ'ייקין ברחוב עין גדי נהרסו, ובמקומם נבנו בתי דירות. הגינות הגדולות "ננגסו" על ידי חניונים משותפים לדיירים, ואופיה של השכונה השתנתה כמעט לגמרי. על אף שינויים אלה, נותרה תלפיות שכונה ירוקה, בעלת אופי פסטורלי ושקט.

מהפך נוסף התחולל גם במצבו של קיבוץ רמת רחל; המשק התאושש וברבות השנים עבר לפרנסה המושתתת בעיקר על תיירות. בשנות ה-90 של המאה ה-20 הפשירו חברי הקיבוץ את קרקעותיהם החקלאיות בגבול שכונת תלפיות לבנייה, ובנו עליהן בתי מגורים פרטיים. קצב הבנייה המסחרר הוליד אלפי יחידות דיור, שהרחיקו את גבולה של תלפיות מזרחה, עד למלוא תחומה בתוכניות המקוריות (זוהי "תלפיות המורחבת" במפה המצורפת). נכון לשנת 2010, הבנייה בעיצומה, והיא אף התרחבה לצפון תלפיות (להלן). התוכנית היא לבנות במקום עוד מאות יחידות דיור במתחמים מגודרים, הסוגרים על חצרות פנימיות גדולות. תוכנית נוספת היא להקים בחלקו הצפוני-מזרחי של המתחם, לאורך רחוב ינובסקי, מתחם תיירות גדול, שיכלול שני מלונות וכ-200 דירות להשכרה.

ביתם היפה של פרידה ולייב יפה ניצב מול ביתו של ש"י עגנון. בית זה נפגע קשה במאורעות תרפ"ט. לייב יפה היה מנהיג ציוני חשוב, יו"ר הנהלת קרן היסוד. הוא נהרג יחד עם עוד שנים-עשר מעובדי קרן היסוד בפיגוע מכונית התופת בבניין המוסדות הלאומיים ב-11 במרץ 1948 כחודשיים לפני הכרזת העצמאות. לאחר מותו נקרא קטע הרחוב הראשי הסמוך לביתו על שמו.

אליעזר בן-יהודה, מחיה השפה העברית, חי רוב שנותיו בירושלים ברחוב אתיופיה, השוכן במרכז העיר. באחרית ימיו החל בבניית בית חדש בפרבר המרוחק – תלפיות. מדי שבוע נהג לבוא ולבדוק את קצב בניית ביתו, ואף העיר לפועלים העבריים הערות בענייני לשון ועברית, כך על פי עדותו של אריה ליפשיץ, איש גדוד העבודה:

האיש שניגש אלינו מפעם לפעם הוא מלומד גדול ושמו אליעזר. אמנם הוא איש נמוך קומה, רזה וחלוש, ויש לו זקן קטן-קטן, אבל זה איש חשוב. זה בן יהודה! אליעזר בן-יהודה, שמכירים אותו לא רק בכל ירושלים, אלא בכל הארץ... יפה לנו שהכרנו את אליעזר בן-יהודה. גם הוא בנאי – האיש שבונה מחדש את הלשון שלנו, שתהיה ככל הלשונות. הוא מקפיד מאוד על כל דיבור עברי. כאשר הנחתי את הנדבכים הראשונים לקירות ביתו והוא שמע שאמרתי למגיש לי כי ייתן לי את הזווית, ואחר כך יגיש לי את אבני התתמינה, חייך ותיקן המלומד: "יש לומר אבן פינה, ולא זווית סתם; ותתמינה – מילה ערבית היא, ובעברית שמה - אבן תושבת".

— אריה ליפשיץ, דרך עקובה, תל אביב 1978, עמ' 79–80.

חודשים ספורים לפני שעמד להיכנס לביתו החדש, נפטר בן יהודה, ולבית נכנסו בסופו של דבר רק אשתו חמדה וילדיהם. אף על פי שבן יהודה עצמו לא גר, למעשה, מימיו, בתלפיות, קבעה חמדה על פתח הבית את השלט "בית אליעזר וחמדה בן יהודה", שם שהשתמר עד ימינו.

אָבֵּל פַּן (1883–1964) היה צייר יהודי, ממורי בית הספר לאמנות בצלאל. הוא התגורר בשכונת תלפיות, ברחוב קורא הדורות 8, משנת 1923 למשך שנים ארוכות. פן הרבה לתאר בציוריו אירועים יהודיים עכשוויים, כמו פרעות קישינב, וכן כרזות וציורים שעודדו ללחימה ותיעדו את מוראות הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה. בציורי התנ"ך שלו השתמש פן בדמויות מזרחיות שהתבססו על תושבי ירושלים. לאחר מות בנו, אלדד, בקרב האחרון של גוש עציון בכפר עציון, בד' באייר תש"ח, הסתגר פן בביתו ומיעט לקבל אורחים. בשנות ה-70 של המאה ה-20 נהרס ביתו של פן בתלפיות, ובמקומו הוקם בית דירות.

ההיסטוריון וחוקר הספרות, יוסף קלוזנר, התגורר בשכונת תלפיות במשך שנים ארוכות, בבית פינתי ברחוב יחזקאל 15 (היום - רחוב קלוזנר) ורחוב אפרתה (היום - רחוב בית"ר). הוא שימש כציר בקונגרס הציוני הראשון בבזל ב-1897, ועלה ארצה ב-1919 באוניה רוסלאן יחד עם אישים רבים, שהשפיעו מאוחר יותר על החברה והתרבות העברית בארץ ישראל. קלוזנר היה נשיא האקדמיה ללשון העברית, ועמד בראש החוג לספרות באוניברסיטה העברית. על דלת ביתו כתב את תמצית האידאולוגיה שלו: "יהדות ואנושיות".

שכנו לרחוב היה ש"י עגנון (להלן), ונראה כי בין השניים הייתה מערכת יחסים מורכבת, שזכתה לתיאור נרחב בספר "סיפור על אהבה וחושך" שכתב בן אחיינו עמוס עוז (קלוזנר במקור). יש הטוענים כי קלוזנר היווה את ההשראה לדמותו של פרופסור בכלם בספר "שירה" של עגנון. עגנון עצמו תיאר באחד ממכתביו ביקור שערך אצל קלוזנר, ואת התרשמותו מהמעמד המשעשע:

אני הולך אחר הצהריים לתלפיות לבקר את ד"ר קלוזנר... מביתו של קלוזנר רואים את ים המלח... הוא קופץ לקראתי בהתפעלות ואשתו קופצת לקראתי ב... (אין לי תיאור לזה). הוא מדבר ומדבר ומספר לי גבורותיו בספרות, ואני שומע ושומע, ואני מוציא מקטרתי ומעשן והוא משתעל ואני מעשן והוא מדבר ואני מעשן והוא משתעל ואני מעשן, והיא מדברת ומספרת מכל גבורות בעלה, והוא עומד ומקנא בה שהיא מדברת, ואני מעלה עשן והוא משתעל והיא משתעלת, ורק כל עוד כוח בה לקרוא אותנו אל התה.

— ממכתבי ש"י עגנון לאשתו, בקובץ אסתרליין יקירתי

עוז, בספרו שלעיל, תיאר את קלוזנר כ"עדין נפש ורודף כבוד, שופע עליצות ילדותית, איש מאושר המעמיד תמיד פני אומלל". הוא תיאר בהרחבה את המסע הארוך שנהג לערוך עם הוריו מדי כמה שבתות, מביתם בשכונת כרם אברהם, ועד בית הדוד בתלפיות. תיאור הדרך מלמד על ניתוקה של תלפיות, הן מבחינת המרחק הגדול שבינה ובין המרכז היהודי של ירושלים, והן בשל הדרך אליה, שעברה בשכונות ערביות סמוכות, כמו בָּקעה ואבו תור. עוז אף תיאר את חוג החברים שנהג להיפגש בבית קרובו בשכונת תלפיות בצהרי שבתות, ובו אישים כמו אורי צבי גרינברג ופרופסור בן ציון נתניהו.

קלוזנר נפטר ב-1958, ולאחר מכן הוחלף שם הרחוב בו גר לשמו. יושבי תלפיות מספרים כי עגנון, שמערכת יחסיו עם קלוזנר הייתה מורכבת, התקשה לקבל את הבשורה על פיה עליו לגור מעתה ברחוב קלוזנר.

ש"י עגנון הוא ללא ספק הדמות המוכרת ביותר שהתגוררה בתלפיות מאז ועד ימינו. מסכת בתיו ודירותיו כמעט טראגית: הוא עלה לארץ ישראל בשנת 1908, אך שלוש שנים לאחר כן עקר לגרמניה והשתקע בהמבורג. בשנת 1924 נשרפה שם ספרייתו הגדולה, ובעקבות הטראומה נטש את גרמניה ושב ארצה. כאן התגורר עגנון בירושלים ובתל אביב חליפות, עד שהשתקע בירושלים, אך בשנת 1927 התמוטטה הדירה בה גר בשכונת זיכרון משה ברעידת האדמה הקשה שהייתה באותה שנה והוא ניצל אך בקושי. בעקבות כך פנה עגנון לתלפיות ושכר דירה מידי חברו הטוב, האדריכל פריץ קורנברג. אך גם עתה לא צלחה דרכו של עגנון. שנתיים בלבד לאחר שהשתקע בתלפיות, עלו ערבים על ביתו בפרעות תרפ"ט; ביתו נבזז ונשרף, ואתו ספרייתו המחודשת בת שלושת אלפים ספרים. גם הפעם ניצל עגנון בנס. על אירוע קשה זה כתב לש"ז שוקן:

אני, שלא היה לי כל הימים יחס טוב לתלפיות, הרגשתי פתאום שאני מקושר למקום הזה, וגם אני אמרתי שלא אעזוב את תלפיות... יצאתי מוועד העיר ושני ילקוטים עם כתבי יד בידי, ונעלי בית ברגלי ואיני יודע לאן לפנות... מימי הפרעות נשתנה יחסי לערבים. אין אני שונאם ואין אני אוהבם, מה אני מבקש, לא לראות את פניהם.

— מכתב ש"י עגנון לש"ז שוקן לאחר פרעות תרפ"ט, בקובץ מעצמי אל עצמי, הוצאת שוקן, 2000, עמ' 426–430

לאחר שהתאושש ממכה זו, ובעקבות מענק כספי גדול שקיבל מקרן עזרה ופיצויים מממשלת המנדט על נזקיו, פנה עגנון להקמת ביתו שלו בתלפיות. הוא שכר את שירותיו של קורנברג, והלה בנה מול הבית שנשרף את ביתו החדש. על בניית בית זה כתב:

בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו. כנגד מקום המקדש בניתיו, כדי להעלות על לבי תמיד את בית מחמדנו החרב, שעדיין לא נבנה.

— האש והעצים, עמוד 243

מערכת יחסיו של עגנון עם שכונת תלפיות מתוארת בכמה מספריו, כשהמפורסם מכולם הוא הסיפור "מאויב לאוהב".^[11] בסיפור זה מתאר עגנון כיצד הוא מבקש להקים את ביתו במקום בו שולט "מלך הרוחות", שמנסה בכל דרך לסלקו מהמקום. עגנון מספר כיצד התעקש ובנה מחדש את ביתו, אף על פי שמלך הרוחות הצליח לעקרו ממקומו שוב ושוב. נראה כי בסיפור קצר ואוטוביוגרפי זה ביקש עגנון לתאר את מסכת ייסוריו (שריפת ספרייתו פעמיים, התמוטטות הדירה בה גר, וכדומה), עד שהצליח למצוא מנוח לראשו בתלפיות. ייתכן שהדימוי שבחר עגנון ב"מלך הרוחות" דווקא, קשור בגובהה הרב של תלפיות, שהרוחות המנשבות בה היו אכן חזקות מאוד, והתמתנו מאז שנבנו בה בתים וניטעו בה עצים, כמתואר בסיפור. כך או כך, "מלך הרוחות" מוזכר שוב בסיפורו "הסימן", כשכן המבקר בשכונה הבנויה: ”מלך הרוחות, ששוכן בהר קרוב לשכונתנו, היה מסייר לפרקים את השכונה, ומשרתיו ועבדיו הרוחות מצחצחים לרגליו את השכונה, ואוויר טוב מלא את השכונה.” (האש והעצים, עמוד 242)

מִספוּר האתרים מתייחס למספרים המופיעים במפת הרחובות התכולה המצורפת.

ביתו של יצחק לוי (רחוב עין גדי 4), יוזם השכונה ומקימה, היה הראשון שהוקם בתלפיות. היה זה הבית הפרטי הגדול ביותר שנבנה בשכונה, וכלל שלוש קומות וגינה מרווחת. לוי התגורר בתלפיות במשך שנים ארוכות, והיה חבר בוועד השכונה. בשנת 1938 עקר לוי עם משפחתו ליישוב רמת הדר (כיום שכונה בהוד השרון) ועסק בחקלאות בלבד.

שני בניו, אברהם וריצ'רד נפלו במלחמת העולם השנייה. אברהם נפל בטברוק ב-1941 ואילו ריצ'רד היה הארץ ישראלי הראשון שסיים קורס טיס בחיל האוויר הבריטי ושירת כטייס ומפקד בטייסת 230 בדרום-מזרח אסיה. הוא נהרג באוקטובר 1945 בשעה שהטיס מטוס מסוג סאתרלנד ביחד עם 7 אנשי צוותו ועוד 15 שבויים משוחררים מהשבי היפני כשמטוסו התרסק לצלע הר בדרום מלאיה.

יצחק לוי ואשתו מטילדה (מוד) שהייתה במשך שנים רבות מנהלת בית הספר לבנות אליאנס בירושלים, קבורים בקרית שאול בתל אביב כששמות בניהם חקוקים על מצבותיהם.

ברחוב עין גדי 10 עומד ביתם של בני משפחת יוסף ורוזה מרָאש, שעקרו עם שמונת ילדיהם משכונת ימין משה לביתם החדש בתלפיות בראשית תקופת המנדט. בניגוד לרוב הבתים ברחוב, בית מראש לא נהרס, וצורתו נשמרה בשלמותה, כולל הגינה הענקית שמאחור. בשלהי שנות ה-50 של המאה ה-20 מכרה המשפחה את הבית למסדר נזירות בשם "האחיות מרים", שהוקם בזמן השואה בגרמניה, כדי לסייע לניצולים יהודים.

הסניף הראשון נפתח בפרנקפורט, ואחריו נפתחו עוד ועוד סניפים ברחבי אירופה. ב-1961 השתקעו בבית שבתלפיות שש נזירות, וקבעו על פתחו את השלט "בית אברהם", שכן בדומה לאברהם אבינו ביקשו להפוך את הבית למרכז הכנסת אורחים. הנזירות החלו להפעיל בבית "נופשון לניצולי שואה" חינם אין כסף, שכלל טיולים, הרצאות ואטרקציות. בחלוף השנים הלך ופחת מספר המבקרים, עד כי בראשית שנות האלפיים התקיימו שמונה נופשונים בשנה בלבד. בעקבות כך החליטו הנזירות לפתוח את הפעילות גם לבני ניצולים.

באתר הבית של המסדר נכתב על "בית אברהם" בתלפיות:

לעולם לא נוכל לרפא את הפצעים. הם עמוקים מדי, אבל אולי נוכל להקל מעט על הסובלים. אולי נצליח לחלוק עם הכואבים את כאבם. זהו "בית אברהם". תקוותנו היא שאורחינו ירגישו כפי שהיו מרגישים באוהלו של אברהם אבינו, ויחוו משהו מהשלווה שנתן האל בעולם. השלווה נמצאת במקום שבו יש אמונה. עם אורחינו היהודים אנחנו קוראים פרקי תנ"ך המראים כי אל לא שכח את ישראל עמו בצרתו, ולעולם לא ישכח.

ערך מורחב – בית בן יהודה

אליעזר בן-יהודה לא גר בבית שבנה בתלפיות, אולם חמדה אשתו התעקשה לקרוא לבית על שמו. הבית המסוגנן ניצב ברחוב עין גדי 28. הוא בן שתי קומות, עם מרפסת קדמית רחבה בקומה השנייה הפתוחה אל הרחוב.

בשנות מלחמת העולם הראשונה שהו בני משפחת בן יהודה בארצות הברית, ועם שובם ארצה החלה הקמת הבית בתלפיות, ביוזמה ובמימון של ההסתדרות העברית באמריקה, שהוקירה מאוד את מפעלו של בן יהודה להחיאת השפה העברית. אלא שהוא עצמו לא זכה לגור בביתו החדש. זמן קצר לאחר התחלת הבניה, בשנת 1922, הוא הלך לעולמו. משפחתו גרה בבית עד 1948, ולאחר מכן הפכה אותו למוזיאון קטן לזכרו. כעבור מספר שנים תרמה המשפחה את הבית לעיריית ירושלים, בתנאי מפורש שהמוזיאון ימשיך להתקיים בו. למרות ההתחייבות למלא את מצוות המשפחה, הועברו מוצגי המוזיאון לבניין העירייה, במטרה מוצהרת לפתוח שם את המוזיאון מחדש. אלא שגם הבטחה זו לא התגשמה מעולם. המוצגים לא חזרו למשפחה ועד היום אין איש יודע היכן הם נמצאים.

ב-1965 השכירה העירייה את הבית לדיירים פרטיים, ובשנות ה-70 החליט ראש העיר טדי קולק, למסור אותו, תמורת דמי שכירות סמליים, לארגון המתנדבים הגרמני "אות הכפרה והשלום". הארגון מביא ארצה צעירים ומבוגרים מגרמניה לעבודה בהתנדבות במוסדות סעד ורווחה ובמפעלי הנצחת השואה במטרה לכפר על פשעי הנאצים.^[12] הבית משמש את מטה הארגון בישראל. בראשית העשור נוסף לו אגף חדש שהוקם בחצר האחורית של הבית, כאכסניה למתנדבים שפתוחה גם לאורחים אחרים בתעריף אכסניות הנוער. האגף כולל גם אולם הרצאות וחדרי לימוד עבור סמינרים וכנסים.

בין הרחובות אפרתה, בית הערבה, קורא הדורות, וסמטת ברזילי, שוכן גן שעשועים קטן מוקף בירק ובעצי ברוש ואורן. גן שעשועים זה הוא הוותיק והגדול בשכונה, ונכלל בתכנון המקורי של קאופמן (ראו מפה). זהו למעשה הגן היחיד מתוך כל הגנים המתוכננים שהוקם בפועל, והעצים הצומחים בו היום נשתלו כבר בראשית ימי השכונה בשנות ה-20. הגן שימש מראשיתו כציר מרכזי בחיי השכונה: במקום זה עמד בית הכנסת הראשון של השכונה, שנבנה מעץ, וכן ניצב בו צריף המגורים של אנשי גדוד העבודה שהקימו את השכונה. ותיקי תלפיות סיפרו כי למרות ההבדל המהותי בין יושבי צריף זה לצריף זה – באחד התפללו בשבת ובשני ערכו מסיבות בשבת – לא הפריעו אלה לאלה, ושלום ושלווה שררו במקום.

כמה שנים לאחר פירוק צריף גדוד העבודה, הפך הגן לגן משחקים לילדים, ויושבי תלפיות העניקו לו את השם "גן אליעזר בן-יהודה". למרות זאת, השם לא נקלט, וילדי השכונה קוראים לו בפשטות "החורשה".

מבנה העץ של בית הכנסת, השוכן עד ימינו בתחומי "החורשה" הוחלף ברבות השנים במבנה קבע עשוי אבן, והוא משמש כיום את יוצאי עדות המזרח. בראשית ימי השכונה שימש בית הכנסת את כל יושביה, ספרדים ואשכנזים. ש"י עגנון, בסיפורו "הסימן", תיאר ארוכות את מבנה העץ הפשוט של בית הכנסת,^[13] ואף הוסיף כמה מילות ביקורת:

אבותינו שראו את ישיבתם בעולם הזה ישיבת עראי, ואת ישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות ישיבת קבע, היו בונים בתים גדולים וטובים לתורה ולתפילה. אנחנו, שעיקר דעתנו על העולם הזה, בונים לנו בתים גדולים ונאים, ומסתפקים לנו לתורה ולתפילה בבתים קטנים ובצריפים. הוא שבית תפילתנו שבשכונה זו עשוי צריף עץ. זה טעם אחד, מלבד הטעם שלא הספיקו לגמור את בניין בית הכנסת מפני הפרעות הראשונות ומפני המהומות ומפני מלחמת יושביה, שהיו מתחלפים אחר כל צרה.

— האש והעצים, עמוד 243

מרדכי כספי (זילברמן) היה פעיל ציוני, ששימש כמזכירו האישי של חיים ויצמן, והיה ממקימיה של תלפיות. הוא שימש כראש ועד השכונה, ואף התגורר בה במשך שנים ארוכות, ברחוב קורא הדורות 18. במהלך חייו שימש כספי כקונסול לטביה, ועדות לכך נותרה עד היום בחזית הבית, בדמות מוט להנפת דגל. על שמו של כספי רחוב בצפון תלפיות הנושא את שמו.

ערך מורחב – בית הקברות ההודי בתלפיות

בית הקברות ההודי בתלפיות הוא בית קברות לחיילים הודים ממלחמת העולם הראשונה שנהרגו בסביבות ירושלים. הוא ממוקם בשכונת תלפיות בירושלים. באתר נמצאים שני קברים - אחד לחיילים הינדים והשני לחיילים מוסלמים, שמתו בין השנים 1920-1918. במקום קבורים 79 חיילים הודים ועוד 290 חיילים טורקיים, שהיו שבויי מלחמה שמתו בשבי הבריטי.^[14]

ערך מורחב – בית עגנון

בית ש"י עגנון שוכן ברחוב קלוזנר 16, במבנה מבוצר ונטול חלונות כמעט לגמרי. לאחר הטרגדיות התכופות שפקדו את מעונותיו של ש"י עגנון (ראו לעיל), הוא החליט להבטיח כי מעונו האחרון יהיה שמור היטב. המבנה הכבד שהוקם בשנת 1931 מצופה כולו בטיח אפור, וחזיתו אינה פונה כלל לרחוב, אלא על המבקר להיכנס לשביל גישה, המקיף את הבית עד לצדו האחורי, שהוא בעצם חזיתו. החלונות המעטים קטנים מאוד, והם מוגנים בסורגים עבים ובתריסי מתכת כבדים, הניתנים להגפה באופן כמעט הרמטי. חצר הבית הקטנה מוקפת בשורת ברושים צפופה כל כך, עד כי לא ניתן כלל לעבור בין העצים. שורות העצים מחופים אף הם בגדר ברזל, והכניסה היחידה למתחם כולו היא דרך פתח צר בגדר מן הרחוב. עגנון טיפח כנראה את גינתו הקטנה, כפי שתיאר בסיפור "הסימן":

ביתנו עומד בתוך גן צומח ברושים ואורנים, ולרגליהם חבצלות ודליות... מלחמנו קימצנו ולקחנו לנו שתילים, ומפינו חסכנו להשקות את השתילם הרכים, ושמרנו אותם מן הרועים הרעים, שהיו משלחים את בעירם לתוך גננו.

— האש והעצים, עמוד 233

בבית זה שכנה גם ספרייתו הגדולה של עגנון, שאת ספרֵיה אסף בדי עמל בפעם השלישית, לאחר ששתי ספריותיו הקודמות נשרפו. כאן גם כתב את רוב כתביו מיום היכנסו לבית, ואף הצליח לשכנע את עיריית ירושלים להפוך את רחובו לדרך חד-סטרית, כדי להמעיט את רעש המכוניות שהפריע לו להתרכז בכתיבה. בשלב מסוים אף הוצב שלט בכניסה לרחוב שאמר: "נא לשמור על השקט, סופר במלאכתו!"

לאחר מותו בשנת 1970, מסרה משפחתו של עגנון את ארכיונו ואת ספריו לבית הספרים הלאומי בירושלים. הבית עצמו עבר לרשות עיריית ירושלים, שפתחה בו מוזיאון לזכרו, הנקרא "בית ש"י עגנון". במוזיאון ניתן לראות את ספרייתו, את דוכן הכתיבה שלו (הוא כתב בעמידה בלבד); וכן ארכיון גדול של ספרי קודש, חלקם מהמאה ה-16.

אתרים שונים בשכונת תלפיות, הבולט מביניהם הוא ביתו של ש"י עגנון, זכו ליחס ספרותי מיוחד מצדו של א. ב. יהושע, בהיותם זירת התרחשויות מרכזית בספרו "הכלה המשחררת". בספר חוזר גיבור הסיפור, פרופ' יוחנן ריבלין, שוב ושוב לרחובותיה של השכונה, ושב ומבקר בביתו של עגנון, אותו הוא מוצא לרוב נעול. יהושע הכיר את עגנון מילדותו, שכן אביו היה המורה הפרטי לערבית של אסתר, רעייתו של עגנון. בספרו זה רומז יהושע לאחדים מספריו של עגנון. הספרים והפירושים התואמים להם נמצאים כיום גם הם בבית עגנון.

ערך מורחב – בית כנסת תפארת ישראל ע"ש עגנון

בית כנסת תפארת ישראל ע"ש עגנון שוכן בפסגת השכונה. בתוכניות המקוריות הועיד קאופמן את המקום לבניית אקדמיה לאמנות, אך כבר באמצע שנות ה-20 החל להיבנות בו בית כנסת. בכך התבצע מהלך הפוך למה שהתרחש בשכונת רחביה: שם תכנן קאופמן בית כנסת בפסגת השכונה, אך בפועל נבנתה עליה הגימנסיה, ואילו בתלפיות נבנה בית הכנסת בפסגת השכונה, במקום המוסד האקדמי.

בנייתו של בית הכנסת התקדמה בעצלתיים, ובינתיים השתמשו יושבי תלפיות בצריף העץ שב"חורשה". ב-1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוחרם המבנה הבלתי גמור על ידי הבריטים, שהשתמשו בו כמחסן נשק. תמונות מן התקופה מציגות חיילים יהודים בשרות הצבא הבריטי, השומרים על המבנה, ובד בד מתיידדים עם תושבי השכונה.

ב-1948 עזבו הבריטים את הארץ, אך רבים מתושבי השכונה ברחו מפחד המלחמה, ומפני הקִרבה לגבול. עקב כך לא התקיימו כמעט תפילות בבית הכנסת, והמבנה הוצע להשכרה לאוניברסיטה העברית. זו הפכה את המבנה הנטוש למחסן, ששימשהּ עד שנות ה-60, ואז העבירה את המבנה לרשות העירייה. מעשה זה הוביל לסכסוך בעלות בין העירייה ובין יושבי תלפיות, שבראשם עמדו מרדכי כספי וש"י עגנון. הדבר הגיע עד לבית משפט, שפסק לטובת אנשי השכונה. העירייה נאלצה לשפץ את המבנה על חשבונה, ובשנות ה-70 נחנך בית הכנסת מחדש בתהלוכת ספרי תורה שהובאו מהצריף הישן. בשל מעורבותו של עגנון ב"גאולת" בית הכנסת, ובשל העובדה שהתפלל בו בקביעות, מכנים יושבי תלפיות את בית הכנסת בשמו. אף על פי שבתלפיות פועלים לא מעט בתי כנסת, נחשב בית כנסת ש"י עגנון לבית הכנסת המרכזי, ורב הקהילה, הרב יהושע זמל, מכהן גם כרב השכונה.

בית הבראה "היוזם"^[15] שימש חיילים ירושלמים שהתנדבו לצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה.^[16] על שטח זה בנה חיים שיף את מלון גני יהודה בשנת 1963, לימים אזור מלון דיפלומט (סמוך לרחובות דוד פלוסר / כפר עציון). בסוף שנות התשעים של המאה העשרים הפסיק המבנה לשמש כמלון, ומשרד הקליטה הפעיל אותו כדיור מוגן לקשישים עולים חדשים. בשנת 2014 רכשה ממשלת ארצות הברית את מבנה המלון והשטח יועד להפעלת שגרירות ארצות הברית. רק מספר שנים לאחר הרכישה, בשנת 2021, משרד הקליטה הצליח לפנות את העולים הקשישים מן המבנה ולהעבירו לבעלים החדשים.^[17]

ערך מורחב – אזור התעשייה תלפיות

אזור התעשייה של תלפיות משתרע על שטח של כ-50 דונם סמוך לשיכוני תלפיות ממערב לשכונה הוותיקה. בתקופת המנדט הבריטי שכן במקום מחנה אל-עלמיין של הצבא הבריטי, שנכבש בידי כוחות ההגנה במאי 1948 כחלק ממבצע קלשון. אזור התעשייה הוקם בשנות ה-70, כאשר מוסכים ובתי מלאכה פונו ממתחם ממילא שבמרכז העיר לצורכי פיתוח. בשנות ה-90 החלו להתפתח במקום חיי מסחר ובילוי, ובצד המפעלים ובתי המלאכה נפתחו בו מועדוני לילה וקניונים. כיום, עם דחיקת התעשייה הכבדה והמוסכים לשוליו, וכן הקמתו והרחבתו של קניון הדר ברחוב פייר קניג, הפך האזור לאחד ממתחמי המסחר, התעסוקה והקניות המרכזיים בבירה. ב-2013 אישרה הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה של מחוז ירושלים את תוכנית האב החדשה לאזור התעשייה תלפיות, בה ישולב קו הרכבת הקלה העתידי.^[18]

ערך מורחב – תלפיות מזרח

תלפיות מזרח נבנתה בשנות ה-70, כחלק מתוכנית שכונות הטבעת הירושלמית. מספר תושביה הוא כ-15,000 איש, ושמה בפי רוב תושבי העיר הוא ארמון הנציב, על שם בניין השרד השוכן בסמוך לה. עד מלחמת ששת הימים שימשו קרקעות השכונה כשטחי מרעה לערביי הכפרים ג'בל מוכאבר וצור באהר הסמוכים, אך אלה הופקעו לאחר המלחמה לצורך בניית השכונה. בשנת 1980 התגלתה בשכונה מערה עתיקה המכונה: "מערת תלפיות" ומזוהה עם קברו של ישו.

ערך מורחב – ישיבת איתרי

ישיבת איתרי היא ישיבה שנוסדה על ידי הרב מרדכי אליפנט בשנת ה'תשכ"ח (1968) והייתה המוסד העיקרי מבין מוסדות "איתרי". השם איתרי (ITRI) הוא ראשי התיבות באנגלית של "Israel Torah Research Institute", "המכון הישראלי לחקר התורה". במשך שנים שמה הרשמי של הישיבה היה "תפארת אברהם - איתרי", ולאחר פטירת הרב אליפנט שונה שם הישיבה על שמו: "ישיבת מדרש התלמוד זהב מרדכי - איתרי". היא שוכנת בדרום-מזרח ירושלים, בין אזור התעשייה של שכונת תלפיות לשכונת בית צפאפא.

ערך מורחב – ארנונה (שכונה)

שכונת ארנונה נבנתה דרומית לשכונת תלפיות בשנת 1931. הקרקע נקנתה כבר ב-1921 מידי הכנסייה היוונית האורתודוקסית על שטח שנקרא בתחילה "אדמות אליהו".^[19] שם זה נבחר מפני שמהאזור ניתן היה לצפות אל מנזר מאר אליאס הסמוך. הבנייה התעכבה מן הסיבות שנמנו לעיל לעיכובי הבנייה בתלפיות, אך לאחר פרעות תרפ"ט עם קבלת התמיכה הכספית מממשלת המנדט ומקרן העזרה, נבנו 13 בתים דו משפחתיים צנועים, בין צירי הרחובות לייב יפה וכפר עציון. השכונה הייתה כפרית מאוד, ותושביה גידלו תרנגולות, יונים וגינות ירק בחצרותיהם.^[20] לימים הורחבו גבולותיה של ארנונה, וכיום זהו שמו של מרחב מגורים גדול, המשתרע על כל הגבעה שמדרום לתלפיות, בין כביש הטבעת הדרומי ודרך חברון.

ערך מורחב – רמת רחל

רמת רחל הוא קיבוץ בגבולה הדרומי של תלפיות, מעבר לכביש הטבעת הדרומי של העיר. הקיבוץ הוקם בשנת 1926 על ידי חברי גדוד העבודה על אדמות הקרן הקיימת לישראל. שם הקיבוץ נובע מקרבתו לבית לחם, מקומו של קבר רחל. בפרעות תרפ"ט חרב הקיבוץ ונשרף כליל, אך שוקם במהרה. במהלך קרבות מלחמת העצמאות עבר הקיבוץ בין שלושה כוחות: צבא מצרים, צבא ירדן וצבא ישראל. הצד הישראלי חווה אבדות של 14 חברי קיבוץ וחייל אחד, אולם בסוף המלחמה נותרה רמת רחל בשטח ישראל. קו גבול שנקבע בין ישראל לירדן הקיף את הקיבוץ כמעט מכל עבריו, והותיר מעבר קטן בין הקיבוץ ובין שכונת תלפיות.

בתחומי הקיבוץ שוכן אתר ארכאולוגי מימי בית המקדש הראשון, ופועל בו מרכז תרבות ותיירות הכולל מלון, בריכה ומרכז ספורט.

ערך מורחב – מקור חיים (שכונה)

מקור חיים היא שכונה קטנה שנוסדה ב-1926 וקרויה על שם הסוחר חיים הכהן מקרקוב.

ערך מורחב – חוות הלימוד

בשנת 1928 נפתחה ממזרח לתלפיות "חוות הלימוד" של רחל ינאית בן-צבי. חווה זו נועדה להכשיר חלוצות במלאכת החקלאות, אך עקב פרעות תרפ"ט ננטש המקום. לאחר כמה חודשים הוא נפתח מחדש, אך הפעם כחוות לימוד לבני נוער. ב-1948 נמצאה החווה בתחום "השטח המפורז" והיא הועברה לשכונת עין כרם. החווה הנטושה ליד תלפיות הפכה למאחז צה"ל, וב-1954 פתחה האוניברסיטה העברית במקום תחנת ניסיונות חקלאית, שפעלה עד שנת 1967. לאחר מלחמת ששת הימים נסגרה התחנה, אך נכון ל-2007 עדיין נראה בשטח המבנה הישן של "משק הפועלות", וישנם עוד כמה שטחים חקלאיים, המעובדים בידי בני נוער.

קריית מוריה היא מרכז חינוכי של המחלקה לחינוך של הסוכנות היהודית. היא נחנכה ב-1972, חמש שנים לאחר מלחמת ששת הימים, כחלק מאכלוס "השטח המפורז". המבנה הוותיק ביותר בקריה (הסמוך לכניסה), היה הקולג' הערבי בימי המנדט הבריטי.

הקריה מספקת חדרי לינה לכ-400 איש, כיתות לימוד ואולמי הרצאות. כן פועלים בה מכונים וגופים שונים, כמו מחלקות שונות של הסוכנות היהודית; המרכז האקדמי שלם, ועוד.

המתחם המכונה "צפון תלפיות" שוכן, כעולה משמו, צפונית לשכונה הוותיקה, לאורך קו הרכס המשתפל לנחל קדרון ושכונת אבו תור, בסמוך למנזר סנט קלר. הקרקע, בת כחמישים דונם, נקנתה מהטמפלרים ומכמה סוחרי קרקעות כבר ב-1921, אך בנייתה התקדמה בעצלתיים. בשנת 1936 עמדו בה שמונה בתים בלבד, ואז פסקה הבנייה לחלוטין בעקבות מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, בהן נרצח חוקר אסלאם בשם לוי ביליג, באחד מבתי השכונה.^[21] בשנות ה-50 נפתחה במקום פנימייה לנערים, שפעלה בשניים מתוך שמונת הבתים הנטושים במסגרת עליית הנוער, אך לאחר זמן קצר נסגרה אף היא. הסיבה העיקרית לכישלונה של צפון תלפיות הייתה ריחוקה משכונת תלפיות, וניתוקה ממנה, עקב הימצאותם של אדמות הקדש בין השכונות, שלא אפשרו את השלמת רצף הבנייה בין השכונות.

לאחר מלחמת ששת הימים הייתה עדנה לצפון תלפיות. כמה בעלי אמצעים בנו על קרקעותיה בתים גדולים הצופים אל נוף מדבר יהודה, לאורכו של רחוב כספי (על שמו של מרדכי כספי, ממקימי השכונה), שהפך להיות מהיפים שברחובות העיר. החל משנות ה-90 של המאה ה-20 הולכות ונבנות סביבותיו של רחוב כספי במבני מגורים מפוארים, לאורך רחוב לופו ורחוב חנוך אלבק. מתחם צפון תלפיות כולו, על שלושת רחובותיו, מכונה כיום "כספי".

• 
• 
• 

ערך מורחב – מעברת תלפיות

בשנות ה-50 התפתחה ממערב לתלפיות "מעברת תלפיות", שנועדה לספק דיור זמני לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה. במעברה זו התגוררו כשמונת אלפים עולים בצפיפות נוראה ובתנאים קשים.^[22] במשך שנים ארוכות נבנו עבור העולים שיכונים, שנפרשו בין דרך חברון לדרך בית לחם. שיכונים אלו קיימים עד היום, וחלקם הגדול שותף בפרויקט שיקום שכונות, המאפשר את הגדלת הדירות הקטנות ואת שיפור חזותן.

ערך מורחב – הר חומה

הר חומה הוא שמה העממי של שכונת "חומת שמואל", השוכנת דרומית לירושלים סמוך לקיבוץ רמת רחל. היא נקראה על שמו של שמואל מאיר, חבר מועצת העיר, שנהרג בתאונת דרכים. השם "חומה" מתייחס לגדר צאן שעיטרה בעבר את הגבעה, ונראתה לילדי רמת רחל כחומה, עד כי הגבעה נקראה בשם "גבעת חומה". למרות מיקומה המרוחק, החורג מתחומה המוניציפלי של העיר, הר חומה נחשבת שכונה ירושלמית.

• שכונות הגנים בירושלים
• "ג'ינג'י" - סדרת ספרים שעלילתם מתרחשת בתלפיות
• "ברית דמים" - שיר שנכתב על ידי עמנואל צבר והולחן בידי יאיר רוזנבלום, המספר על שני חיילים מהשכונה, בעלי שם זהה, יובל הראל, אשר נפלו שניהם במלחמת לבנון הראשונה.

• יצחק שפירא, ירושלים מחוץ לחומה, ירושלים תש"ח
• תום שגב, ימי הכלניות - ארץ-ישראל בתקופת המנדט, ירושלים 1999 (הספר בקטלוג ULI)
• פרופ' גדעון ביגר, "בינויה של ירושלים בתקופת השלטון הבריטי 1917–1948", בתוך: חגית לבסקי (עורכת), ירושלים בתודעה ובעשייה הציונית, ירושלים תשמ"ט (הספר בקטלוג ULI)
• רות קרק ומיכל אורן-נורדהיים, ירושלים וסביבותיה - רבעים, שכונות וכפרים, 1800–1948, ירושלים תשנ"ה
• אייל מירון, ירושלים וכל נתיבותיה, הוצאת יד בן צבי, 1996
• דב גביש, "שדה התעופה הראשון של ירושלים", בתוך קרדום 16–17, עמ' 109–110

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: תלפיות

• שכונת תלפיות באתר המועצה לשימור אתרים
• דוגמאות לבלבול בשמות השכונות באתר במקום
• צילום אוויר של שכונת תלפיות וסביבותיה
• על עמוס עוז ומסעות השבת שלו מביתו לבית דודו בתלפיות באתר מועדון קריאה
• תלפיות (ירושלים, ישראל), דף שער בספרייה הלאומית
• שכונת תלפיות באתר עיריית ירושלים