|
שערי חסד
        שכונת שערי חסד היא שכונה ותיקה במערבה של ירושלים, בין השכונות נחלאות, רחביה וקריית וולפסון. גבולותיה הם: בצפון – רחוב הגר"א; במזרח – רחוב אוסישקין; בדרום – רחובות אבן שפרוט והר"ן; ובמערב – רחוב דיסקין. השכונה הוקמה בשנת תרס"ט (1909) על שטח של כ-40 דונם, ושומרת זה כמאה שנה על אופייה הדתי-השמרני. השכונה נודעה באנשי החסד והצדקה, וכן ברבנים ובתלמידי החכמים שפעלו בה. הקמת השכונהיוזמי השכונה ומקימיה היו ראשי ארגון 'גמ"ח הכללי', ששימש כארגון צדקה החל משנת תר"ל (1870), בראשותו של הרב שלמה זלמן פרוש. ראשי הארגון, בראשות נפתלי צבי פרוש-גליקמן (בנו של הרב שלמה זלמן פרוש) ושמואל זנוויל שפיצר, יסדו בשנת תרס"ח את 'חברת שערי חסד לבניית בתים בירושלים', אשר נועדה לסייע ליהודים חרדים לרכוש דירה צנועה בירושלים בתשלומים מפליגים ללא ריבית. השכונה יועדה למשפחות אשכנזיות בלבד, ורובם הגדול של תושביה היו תלמידי ישיבות ואברכים. בל"ג בעומר תרס"ט נערכה חגיגת הנחת אבן הפינה לשלושים הבתים הראשונים, במעמד הרב שמואל סלנט, רבה של ירושלים. 114 הדירות בשכונה נבנו בטורים אורכיים, בניגוד ל"שכונות החצר" שאפיינו את הבנייה בירושלים באותה עת. המרווח בין טורי הבתים היה גדול יחסית, ובכמה מקומות ניטעו עצים וירק, דבר שהקנה לשכונה אופי רענן ונקי. את אופי השכונה ואנשיה תיאר יצחק שפירא, בספרו 'ירושלים מחוץ לחומה':
הבתים בשערי חסד נבנו, כאמור, טורים-טורים, כאשר פני רובם אל הרחוב הראשי, ואילו גבם פונה אל סמטת ירק צרה, שהיוותה מעין "חצר אחורית" בכל בלוק. בוני השכונה הקפידו שהחלונות האחוריים לא ייפתחו אלה כנגד אלה בבית ממול, כדי להבטיח פרטיות מרבית, וכדי להדמות לבני ישראל במדבר, אותם שיבח בלעם במילים: 'מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל' (במדבר, כ"ד, ה'), ופירש רש"י: "שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אוהל חברו." אופי השכונהמראשיתה ועד ימינו התאפיינה שערי חסד באופי הדתי-שמרני של תושביה. מאחר שיועדה מלכתחילה לדיירים חרדים ואשכנזים בלבד, רבים בה הסיפורים על יושביה, המתוארים כדמויות מתוך סיפורי חסידים. נ' בן-אברהם, סופר חרדי מוותיקי ירושלים, פרסם סדרת ספרים בשם 'סיפורים ירושלמיים', בהם תיאר את יושבי שערי חסד:
אופי דתי-שמרני זה הוא שהביא את הסופרת סביון ליברכט לבחור את שערי חסד כמקום הולדתה של ויקטוריה, גיבורת הספר 'תפוחים מן המדבר', כדי להגדיר מהו העולם ממנו הגיעה. עם זאת, לא ניתן להשוות את שערי חסד לשכונות החרדיות ה"קלאסיות" בירושלים, דוגמת מאה שערים, גאולה ואחרות, שכן היא נחשבת מתונה יותר, ותושביה נמנעים בדרך כלל מעימותים עם שכניהם החילונים ברחביה הסמוכה. דוגמה לכך ניתן למצוא בסיפור על אחד מרבני השכונה, שנהג להגיע מדי שבת להפגנה נגד חילול שבת בכיכר השבת והיה עומד בצד ושותק. כאשר נשאל מדוע הוא מגיע להפגנות ענה: "איך אפשר להתעלם מחילול שבת"? וכאשר נשאל: "מדוע, אם כך, אינך מוחה וצועק כמו כולם?" ענה: "לצעוק על יהודי אינני יכול." שמות הרחובותהרחובות בשערי חסד נקראים כמעט כולם בשם דמויות דתיות מההיסטוריה היהודית העתיקה והחדשה, כמו רחוב הגאונים, הקליר, השל"ה, רחוב כהנוב (על שם הרב משה נחמיה כהניו, ראש ישיבת עץ חיים), רחוב פרוש (על שם הרב שלמה זלמן פרוש, ממקימי השכונה), ועוד. השמות מבטאים את אופייה הדתי של השכונה. שערי חסד כיוםבמלאת ח"י שנים (18 שנה) לשכונה, פרסם 'גמ"ח הכללי' סקירה תמציתית של קורות השכונה, ובין היתר תואר כי: תיאור זה שונה מאוד ממצבה של שערי חסד כיום: היא שוכנת בלב ירושלים המודרנית, באזור שוקק חיים. אופייה השקט והפסטורלי הוחלף ברעש העירוני, ואת מקום בתי האבן צמודי הקרקע תפסו בשלהי המאה ה-20 בתי דירות מפוארים, שהקנו לשכונה אופי יוקרתי. גבולה המערבי של שערי חסד, שעד שנות ה-70 ניבט אל עמק המצלבה, נחסם באופן גס בקריית המגורים היוקרתית, מגדלי וולפסון, שנבנתה על המדרון הגולש אל העמק. גם אופי התושבים בשכונה השתנה בשנים האחרונות, וכיום חלק גדול מתושביה הם חרדים אמידים ממוצא אנגלו-סקסי. אתרי השכונהבית כנסת הגר"א
בית הכנסת, שנקרא על שם הגר"א מווילנה, שוכן ברחוב בר זכאי שבמרכז השכונה. הוקם בעשור השני של המאה ה-20, סמוך למועד הקמת השכונה, על ידי הרב אפרים שמואל לרנר-פפרמן שהתרים את תושבי השכונה הפרושים ההולכים בשיטת הגר"א. הוא משמש כ'שטיבלך', ובין מתפלליו לאורך השנים אישים ידועים מתושבי השכונה, ובהם רבני השכונה הרב יעקב משה חרל"פ והרב אברהם דוד רוזנטל, הרב שלמה זלמן אוירבך, הרב שמואל אוירבך הרב שלום מרדכי הכהן שבדרון והרב יוסף בוקסבוים. בית כנסת וישיבת בית זבולברחוב קק"ל פינת רחוב הקליר שוכן בית כנסת בית זבול, הפונה אל הרחוב הראשי. את בית הכנסת הקים הרב יעקב משה חרל"פ, ששימש במשך שנים כרב שכונת שערי חסד, ולאחר מכן גם כרבה של שכונת רחביה הסמוכה. במקום זה עמד ביתו של הרב חרל"פ, ולאחר מות אביו הרב זבולון חרל"פ הפך את ביתו לבית כנסת, וקראו על שם אביו. במקום פועל כיום כולל אברכים. התנור השכונתיבצמוד לבית הכנסת הגר"א, ברחוב השל"ה, עמד במשך עשרות שנים התנור השכונתי. התנור עצמו כבר איננו, אך ליד הפתח האחורי של בית הכנסת, המשמש את עזרת הנשים, ניתן להבחין עד היום בארובת הברזל הגבוהה, ששימשה את התנור. תנור שכונתי היה מתקן הכרחי בירושלים באותם ימים, שכן תנורים ביתיים לא היו בנמצא. כל דבר מאפה נלקח לתנור השכונתי ונאפה בו, תמורת סכום סמלי לבעל התנור. בעיקר שימש התנור בימי שישי, כאשר סירי הקוגל והצ'ולנט היו מוכנסים אליו, ונלקחים בזה אחר זה בשבת בבוקר לאחר התפילה בבית הכנסת. שבת אחת נקרע חוט ה'עירוב' שהקיף את שערי חסד, ויושבי השכונה עמדו אובדי עצות כיצד יטלטלו את הסירים הביתה לסעודת שבת. בהחלטת הרבנים, לא לקח איש את סירו הביתה, אלא אנשי השכונה יצאו על נשיהם וטפם ובאו לסעוד בצוותא ליד התנור השכונתי. בית הכנסת אגודה-מגן אברהםבסמיכות לבית הכנסת הגר"א, ברחוב השל"ה, נמצא בית הכנסת אגודה-מגן אברהם. כיום בית הכנסת משמש את ישיבת מעלות התורה. במהלך תקופה מסוימת הוא שימש גם את ישיבת מדרש שמואל (אנ') לבחורים אמריקאים. בתי כנסת נוספים בשכונהבנוסף לבית הכנסת הגר"א ולבית הכנסת בית זבול, קיימים בשכונה בתי כנסת רבים נוספים. בין הבולטים שבהם, בית הכנסת "קהל חסידים", שהוקם בשנת 1930, ובית הכנסת "ברסלב-אהל אסתר". בתי כנסת אלו הממוקמים בקרבת בית הכנסת הגר"א משרתים את תושביה החסידים של השכונה. בנוסף, שוכן בשכונה בית כנסת של חב"ד הפועל על פי מורשת חב"ד ומקיים פעילויות בשכונה. דמויות מהווי השכונההרב יעקב משה חרל"פ
הרב יעקב משה חרל"פ, אשר במשך חייו דבק ברב קוק, גדל בסמוך לשכונת מאה שערים. בשנת 1909, כאשר הוקמה שכונת שערי חסד, הוא התבקש לכהן כרב השכונה, ולשם כך הוא עקר עם משפחתו לשכונה החדשה והתיישב בקצה רחוב הקליר (ר' לעיל – בית כנסת בית זבול). מספרים כי כאשר מונה לתפקיד, שכבה אמו על ערש דווי, וכדי לשמח את לבה, סיפרו לה על המינוי הנכבד. "הרב של שערי חסד?" תמהה האם, "ואני הלא קיוויתי שיענק'לה שלי יהיה צדיק נסתר". לאחר פטירת הרב קוק שימש הרב חרל"פ כראש ישיבת מרכז הרב, ואף היה מועמד לכהונת הרב הראשי לארץ ישראל, אך בסופו של דבר נבחר הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג. משה שפירא השען  את שעון השמש הקבוע בחזית בית הכנסת הגר"א בנה השען משה שפירא, יהודי חרדי, שרכש את ידיעותיו בתחום זה תוך עיון במקורות חז"ל, בספרי הגר"א ובתצפיות וניסויים. הוא התקין כמה שעוני שמש בירושלים, מהם שרדו שניים: הראשון בשערי חסד והשני בבית הכנסת זהרי חמה מול שוק מחנה יהודה. כמו כן עיצב שלושה שעוני שמש מיוחדים ב"שיטת הנקודה" והם קבועים על חזיתו של בית הכנסת הגדול בפתח תקווה. מוט מתכת קטן ובראשו חור מותקן מעל כל שעון שדרכו עוברת קרן שמש ומאירה את הסימן החרוט על לוח השעון. אחד מהשעונים מראה את שעת השקיעה והזריחה וכן את שעת הצהריים בפתח תקווה בארבע עונות השנה. השעון השני מראה את השעה בירושלים והשעון השלישי מראה את שעת גריניץ'. בשנות ה-30 פנו אליו מוסלמים בירושלים בבקשה להתקין עבורם שעון שמש בהר הבית, כדי ליישב סכסוך ארוך בדבר זמני התפילה הנכונים. למרות סכום הכסף העצום שהוצע לו, סירב שפירא לעלות למקום המקודש, וכך גם כשהחל לקבל איומים על חייו. לאחר שהתייעץ עם הרב יוסף חיים זוננפלד, ארז הרב משה את מיטלטליו ונס עם משפחתו לפתח תקווה. אך בערוב ימיו חזר לירושלים בה נפטר ונקבר בהר הזיתים[1]. הרב אפרים שמואל לרנר-פפרמן החזןהרב אפרים שמואל לרנר-פפרמן היה בין הפעילים הבולטים ביותר להקמת בית כנסת הגר"א, ומאוחר יותר – לבניית הקומה השנייה בו. הוא שימש כשליח הציבור הקבוע וכקורא בתורה ב'שטיבל שלו', שהוא החדר הצפוני במבנה בית הכנסת, בו התפללו בין היתר גם הרב חרל"פ הרב הראשון של השכונה, הרב שלמה זלמן אוירבך, וכן הדרשן המפורסם של שערי חסד, הרב שלום שבדרון. בשנות ה-60, כאשר החל להיבנות בית החולים הדסה בעין כרם, פנו מנהליו לבתי כנסת ותיקים בירושלים והציעו למתפללים ריצוף חדש ונקי לבתי תפילתם, תמורת אריחי האבן העתיקים. רבים נעתרו לבקשה, שכן האבנים יועדו לריצוף רחבת הכניסה לבית החולים. גם גבאי בית כנסת 'הגר"א' בשערי חסד ניאותו למסור את האבנים העתיקות והשבורות, במיוחד לאחר שהוצע תמורתם חינם ריצוף חדש. אך הרב לרנר-פפרמן סירב שייגעו ב'שטיבל שלו', בטענה כי "אסור לעקור את המרצפות הספוגות בדמעות השנים, ולשים במקומן בלאטות מלאכותיות." עד היום ניתן להבחין בין הריצוף המודרני שבכל חדרי השטיבלך, ובין הריצוף הירושלמי הישן ב'שטיבל' הצפוני, אליו ניתן להציץ מרחבת בור המים שבחצר. חיים האופהבעל התנור השכונתי בשערי חסד היה חיים בֶּקֶר. שמו האמיתי היה חיים לוי, והוא היה תימני מבטן ומלידה, אך זכה לכינוי ביידיש 'דער בעקער – 'האופה' – בשל תפקידו החשוב בשכונה האשכנזית. הוא דיבר יידיש על בוריה, ואף לימד אותה לילדיו, אף על פי שלא התגורר בשערי חסד. מספרים שידע להבחין בין הסירים, ודרש את שכרו בהתאם: אם הסיר היה שייך למבשלת טובה, היה לוי מבקש את שכרו בדמות "מעשר" מן התקרובת; אך אם הוא היה של מבשלת גרועה, הסתפק הרב חיים בכמה פרוטות כדמי שימוש בתנור. מרדכי לייב הכהן קמינצקי מרדכי לייב הכהן קמינצקי נולד בדרוהיצ'ין והגיע לשערי חסד בשנת 1914. הוא נודע בכינוי "דער רוסישער מלמד" – המלמד הרוסי – כי לימד ילדים בישיבת עץ חיים (עד 1930). מעולם לא הייתה לו תפקיד רשמי, אך אנשים רבים הגיעו לקבל ברכות. אנשים כיבדו אותו בעיר הולדתו, ובשערי חסד, בגלל ההתמדה, האדיקות והחוכמה. הוא נפטר בשערי חסד ב-ב' אב, שנת תשט"ו. הוא ספד על ידי הרב שלמה זלמן אוירבך, והרב שלום שבדרון. הוא נקבר בהר המנוחות. שלום כּסָארהמתיישב היחיד בשכונת שערי חסד, שלא היה אשכנזי, היה שלום כסאר (קרובם של הרב חיים כסאר והשר לשעבר, ישראל קיסר). למרות היותו תימני, הוא ביקש להתגורר בשערי חסד, ואף פנה כמה פעמים לוועד השכונה, אך נדחה. לבסוף פנה לרב חיים ברלין, ששימש אז כרבה של ירושלים, והפציר בו חיים להתרשם ממנו, ולהמליץ עליו. לאחר שיחה ארוכה, בה התרשם ממנו מאוד, ציידו הרב ברלין במכתב המלצה לוועד השכונה, בו כתב כי "הרב שלום הוא יהודי בעל מידות טובות, ירא שמים, והוא כאשכנזי לכל דבר."... מכתב ההמלצה פעל את פעולתו, וכסאר בנה את ביתו בשערי חסד. אשתו נעמה (נעיימה) לבית עראקי הייתה מיילדת. בין השאר התפרנס הרב שלום כסאר כסופר סת"ם. אחת מדמויות המופת של שערי חסד היא דמותו של בצלאל גולדשטיין החלבן, שפעל בה במשך שנים. בדומה לרבים משערי חסד, חלק גולדשטיין את חייו בין לימוד תורה ובין פרנסת ביתו. נ' בן-אברהם, בספרו "סיפורים ירושלמיים", הקדיש לגולדשטיין פסקה נכבדה:
הרב אוירבך היה מדמויות ההוד בשכונה. הוא נולד בשכונה והמשיך להתגורר בה לאחר נישואיו.[2] שימש גם כן כראש ישיבת קול תורה ומסר בה שיעורים לתלמידי הישיבה. יצחק קיסטר היה שופט בית המשפט העליון. בנוסף, לתפקידיו במערכת המשפט הוא היה גם כן תלמיד חכם בהיקף נרחב. ידיעותיו בתורה היו רבות ומגוונות. ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
