"בית משפט" הוא חלק ממערכת בתי המשפט הכללית של המדינה, בעוד ש"בית דין" דן בעניין מסוים, ובדרך כלל לפי מערכת דינים מיוחדת ושונה ממערכת החוקים הרגילה. הרכב מסוים של שופטים, בין אם מספר שופטים בין אם דן יחיד – נקרא מוֹתָב.[1]
לפעולתו של בית המשפט מקובלות שתי חלופות:
השיטה האדברסרית, שיטת משפט, המקובלת במיוחד בארצות שבהן נהוג המשפט המקובל (לרוב ארצות חבר העמים הבריטי ומדינות שקיבלו את שיטת המשפט הבריטית, ובהן בריטניה, ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה, ובמידה מסוימת מדינת ישראל). על פי השיטה האדברסרית השופט, או חבר מושבעים, משמשים כגורם מכריע פאסיבי, על פי עובדות וטיעונים המובאים בפניהם על ידי בעלי הדין (או נציגים מטעמם), ואינו לוקח חלק אקטיבי בחיפוש העובדות והכללים המשפטיים שיש להחיל במקרה הבא לדיון. השופט הוא גורם אובייקטיבי שקובע ואוכף את כללי המשחק של הליך בירור המחלוקת המשפטית, ובסופו של ההליך מכריע במחלוקת בין הצדדים היריבים.
השיטה האינקוויזיטורית, המקובלת בארצות שבהן נהוג המשפט הקונטיננטלי המכונה גם "המשפט האזרחי", ובמיוחד בצרפת ובארצות מערב-אירופיות. המילה "אינקוויזיטורי" באה מהשורש בשפות האירופיות שמשמעותו לחקור. ואכן, בשיטה האינקוויזיטורית השופט נוטל חלק פעיל בחקירה, ויכול למצוא עובדות וראיות שבעלי הדין בחרו שלא להביא בפניו. בשיטה זו השופט מנסה לקדם את חקר האמת ולהגיע לתוצאה הנכונה ביותר בבירור המחלוקת.
