שופט הוא אדם המכריע, בבית המשפט, בסכסוך בין מספר צדדים, או מכריע בתביעה פלילית שהגישה המדינה נגד נאשם.
השופטים הם המרכיבים את הרשות השופטת, והם אמורים למלא את תפקידם על-פי החוק, ללא משוא פנים וללא שיופעלו עליהם לחצים להטיית הדין.
אופן פעולתו של השופט
לאופן פעולתו של השופט נהוגות שתי שיטות:
השיטה האדברסרית: מקובלת במיוחד בארצות בהן נהוג המשפט המקובל (לרוב ארצות חבר העמים הבריטי ומדינות שקיבלו את שיטת המשפט הבריטית, ובהן, במידה מסוימת מדינת ישראל), שבה משמש השופט כמכריע פאסיבי על פי עובדות וטיעונים המובאים בפניו על ידי בעלי הדין, ואינו לוקח חלק אקטיבי בחיפוש העובדות והכללים המשפטיים שיש להחיל במקרה הבא לדיון.
השיטה האינקוויזיטורית: מקובלת בארצות שבהן נהוג המשפט הקונטיננטלי המכונה גם "המשפט האזרחי". בשיטה האינקוויזיטורית השופט נוטל חלק פעיל בחקירה, ויכול למצוא עובדות שבעלי הדין בחרו שלא להביא בפניו.
מינוי שופטים
ברשימה להלן מובאות שיטות הבחירה של שופטים בבית המשפט העליון במדינות שונות בעולם. בחלק מהמדינות יש הבדל בין אופן המינוי לבית דין לחוקה/בית המשפט העליון לערכאות נמוכות יותר.
בארצות הברית ממונים השופטים הפדרליים על ידי הנשיא, ומינוים כפוף לאישור הסנאט. המועמדים עוברים שימוע מקיף בפני הסנאט, ובו ניתן לברר את דעותיהם. זהו שימוע ציבורי פתוח, שבו ניתן לשאול כל שאלה ולברר את כישורי המועמדים ואת האידאולוגיה המשפטית והפוליטית שלהם. באופן זה, ממונה בית המשפט על ידי הציבור, אך המינוי הוא קביעות לכל החיים ועל כן בית המשפט אינו מחויב פוליטית. שופטי מדינות הברית נבחרים לפי חוקיה הפנימיים של כל מדינה, לרוב[דרוש מקור] בהצבעה רגילה בקלפי (כמו מועמדים לקונגרס, למשל).
בגרמניה מתמנים מחצית משופטי בית המשפט העליון בידי הבונדסראט (הבית העליון) ומחצית בידי ועדה הנבחרת על ידי הבונדסטאג (הבית התחתון). נדרש רוב מיוחס של שני שלישים מהקולות בכל אחד בתי הפרלמנט.
ביפן מתמנים השופטים לבית המשפט העליון בידי הממשלה. מינוים עומד לאישור הציבור בבחירות הכלליות הראשונות לאחר המינוי.
בפורטוגל, עשרה מתוך 13 שופטים נבחרים בידי הפרלמנט, ברוב מיוחס של שני שלישים מהנוכחים בהצבעה, ועשרת השופטים בוחרים את שלושת השופטים הנוספים.
בדנמרק, מועמד לתפקיד שופט בבית המשפט העליון חייב לעבור את המלצת ועדת המינויים המקצועית. הנוהג הוא שהוועדה מקבלת את המלצת שופטי העליון שבחנו את המועמדים. לאחר מכן, כדי ששר המשפטים יחתום על מינוי המועמד, חייב המועמד לעבור בהצלחה בחינה של שופטי העליון לגבי יכולותיו במקרים משפטיים פיקטיביים.
ותק בעריכת דין, בשפיטה, או בהוראת משפטים. על מנת להתמנות לשופט בבית משפט השלום נדרש ותק של 5 שנים, לבית משפט מחוזי נדרש ותק של 7 שנים, ולבית המשפט העליון נדרש ותק של 10 שנים.
למעשה, ניתן למנות לבית-המשפט העליון (ולו בלבד) "משפטאי מובהק" שאין לו השכלה משפטית פורמלית (למשל, מומחה למשפט עברי). בעבר הועלו הצעות בנוגע למינוי אישים שונים כגון הרב שלמה דיכובסקי, אולם למעשה עד היום היה רק מינוי אחד כזה – השופט הרב שמחה אסף בשנת 1949. בבתי דין מכהנים גם שופטים חסרי השכלה משפטית. בבית הדין לעבודה, למשל, מכהנים בחבר השופטים גם נציגי ציבור חסרי השכלה משפטית, אך בעלי היכרות עם תחום יחסי העבודה.
הוועדה למינוי שופטים החליטה בשנת 2009 כי המועמדים לשיפוט יעברו מבחני התאמה וקורס הערכה שיכשיר אותם לתפקידם, ובמהלך הקורס הם ילוו בפסיכולוג שיבחן את התאמתם המנטלית לתפקיד.[1]
גיל הפרישה לשופט הוא 70. ב-1 במרץ2006 קיבלה הכנסת את תיקון מס' 42 והוראת שעה לחוק בתי המשפט, אשר מאפשר להכניס למערכת בתי המשפט שופטים במעמד של שופט עמית בבית משפט השלום או בבית משפט מחוזי. שופט עמית יכול להיות מי שהיה שופט אבל פרש מכהונתו השיפוטית, הוא לא יכול להיות מי שעבר את גיל 75, והוא יוכל לכהן תקופת כהונה אחת בלבד. תיקון זה נעשה במטרה להקל על העומס בבתי המשפט.
פרק ב' בחוק-יסוד: השפיטה עוסק במינוים של שופטים ובתנאי כהונתם. בהתאם לחוק זה, שופט נבחר על ידי הוועדה לבחירת שופטים, שבה תשעה חברים: נשיא בית המשפט העליון, שני שופטים אחרים של בית המשפט העליון שבוחר חבר שופטיו, שר המשפטים (שהוא יושב ראש הוועדה) ושר אחר שקובעת הממשלה, שני חברי כנסת שבוחרת הכנסת (לרוב נציג אחד של הקואליציה ונציג אחד של האופוזיציה), ושני נציגים של לשכת עורכי הדין שבוחרת המועצה הארצית של הלשכה.
ביקורת על עבודת השופט
השופטים נבחרים אחרי תהליך מינוי ארוך, אך הם לא חפים מטעויות שיפוט. הכלים אשר משמשים לביקורת על החלטות השופטים הם ערעורים על פסקי דינם, אולם לא מפורסמות סטטיסטיקות אודות קבלת הערעורים. ביקורת על התנהלות השופטים תוגש לנציבות תלונות הציבור על שופטים. כלי נוסף שעומד לאזרחים על מנת לבקר את פעולת השופט הוא באמצעות עקרון פומביות הדיון למעט בתיקים שמתנהלים בדלתיים סגורות. במקרים קיצוניים יהיה אפשר להדיח שופטים מכהונתם.
הדחת שופט
תקופת כהונתם של השופטים היא עד גיל הפרישה.
הדרך היחידה להדיחם היא בהמלצת שר המשפטים או נשיא בית המשפט העליון ועל ידי הוועדה למינוי שופטים, וגם אז רק ברוב של 7 מחבריה. כל זאת כדי למנוע את תלותם של השופטים בגוף אחר ולהבטיח את אמינותם.
(1) צד להליך, בא כוחו או עד מרכזי, הוא בן משפחה של השופט או שקיימת ביניהם קרבה ממשית אחרת;
(2) יש לשופט עניין כספי ממשי או עניין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך, בבא כוחו או בעד מרכזי, או שלבן משפחה מדרגה ראשונה של השופט יש עניין כספי ממשי או עניין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך או בבא כוחו;
(3) בטרם התמנה לשופט היה השופט מעורב באותו עניין הנדון בהליך שלפניו כבא כוח, כבורר, כמגשר, כעד, כיועץ מקצועי, כמומחה, או בדרך דומה אחרת.
תפקידו של השופט הוא להכריע בסכסוך המובא בפניו. לשם כך עליו לקבוע את הדין שלפיו הסכסוך יוכרע. בקביעה זו הוא משמש לעיתים קרובות "פה למחוקק". הוא חוזר על לשון החוק. הוא אינו יוצר כל נורמה חדשה. כך לרוב, אך לא תמיד. ישנם מקרים ("המקרים הקשים") שבהם קביעת הדין כרוכה ביצירת הדין. ודאי כך בפיתוח המשפט המקובל. כך גם בפירוש טקסט שנוצר על ידי אחר (רשות מכוננת, רשות מחוקקת, צדדים לחוזה, מצווה) בכל המקרים האלה אין דין קודם או שבדין הקודם טמון חוסר ודאות. במצבים אלה השופט יוצר דין חדש.
ביצירת הדין החדש על השופט לשאוף להגשמתן של שתי מטרות מרכזיות. האחת, גישור על הפער בין המציאות החברתית לבין המשפט. עליו להתאים את המשפט למציאות החיים המשתנה. השנייה, הגנה על החוקה וערכיה. עליו להגן על חוקי היסוד ועל ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לשם כך עליו לפעול באובייקטיביות. עליו להיות רגיש להסכמה החברתית, עד כמה שזו קיימת. עליו לקיים את אמון הציבור בהגינותו.
שופטת בית המשפט העליון, אילה פרוקצ'יה עמדה בפסקי דין אחדים על נורמות ההתנהגות הגבוהות הנדרשות משופט:
שופט בישראל אינו ככל האדם מבחינת החובות והאחריות הכבדה המוטלות על כתפיו. בהצהירו אמונים, ובעלותו על כס השיפוט, הוא מקבל עליו לא רק נטל, לעיתים כבד מנשוא, של אחריות מקצועית לשפוט משפט צדק, ולשאת במעמסה הכבדה שהכהונה מטילה עליו. הוא מקבל על עצמו לקיים בהקפדה יתירה, בראש וראשונה, את נורמות ההתנהגות המחייבות כל אזרח בחברה בתחום האזרחי והפלילי, ולא לסטות מהן ימין או שמאל. חלה עליו גם מערכת נורמות אתיות ומשמעתיות שאין מחמירה ממנה בדרישותיה כלפי נושא משרה; עליו לקיים בדבקות כללי התנהגות ואתיקה מחמירים בתחומי בית המשפט, וביחס לבעלי הדין הניצבים לפניו; אכן, התפקיד השיפוטי מחייב את השופט לשמירה קפדנית על החוק, כנדרש ממי שמכריע יום יום, ושעה שעה בגורלות של אחרים, וקובע, במסגרת התפקיד השיפוטי, את התוצאות שיש להחיל על מעשי הפרת החוק על ידם. בד בבד, עליו לבצע את תפקידו השיפוטי תוך הקפדה על כללי האתיקה ברמה הגבוהה ביותר. אולם בכך לא סגי. בגדרן של נורמות ההתנהגות הייחודיות החלות על השופטים, הם כפופים לסטנדרט מחמיר של התנהגות לא רק על כס השיפוט, אלא גם בשאר אורחות חייהם. הכהונה השיפוטית והמעמד המוסרי המיוחד הנילווה לה בעיני הציבור מקרינים על אורחות החיים של נושא התפקיד, ומחייבים אותו להתנהגות שתשמר את מעמדו ומעמדה של המערכת השיפוטית בעיני הציבור.
