|
רון בן ישי
רון בן ישי (נולד ב-26 באוקטובר 1943) הוא עיתונאי ופובליציסט ישראלי, כתב ופרשן צבאי ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונות, מעוטר בצל"ש הרמטכ"ל וחתן פרס ישראל לתקשורת לשנת 2018. ביוגרפיהרון בן ישי נולד בירושלים בשנת 1943. אביו, ברוך, נרצח בינואר 1948 מירי צלף, בעת שנסע לירושלים בתקופת מלחמת העצמאות. בן ישי למד בבית הספר "המתמיד" ברמת גן. בכיתה י' עבר לפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי העברי בחיפה, ובשנת 1961 היה בין בוגרי מחזור ז'[1]. בנובמבר 1961 התגייס לצה"ל, התנדב לצנחנים ושובץ בגדוד 890, שם עבר מסלול הכשרה כלוחם, קורס מ"כים חי"ר וקורס קציני חי"ר. לאחר הקורס עבר לחטיבת גולני כחלק מגיוס של קציני צנחנים על ידי מפקד החטיבה מוטה גור. הוא שימש מפקד מחלקה בקורס מ"כים, סגן מפקד פלוגה בגדוד 13 ומפקד פלוגה בגדוד.[2]. במהלך שירות המילואים שירת כמפקד מחלקה בחטיבת הצנחנים "הנשר השחור" ולחם במלחמת ששת הימים בקרב אום-כתף[3]. בן ישי התקדם במילואים עד דרגת סגן-אלוף וכיהן כראש מערך איסוף המודיעין בעוצבת האש. ב-1964 החל ללמוד כלכלה וגאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1966 עבר קורס שדרים וכתבי שדה של קול ישראל ובסיומו החל לעבוד ככתב כלכלי. עם סיום מלחמת ששת הימים ובמהלך מלחמת ההתשה עבר לתפקד ככתב צבאי וכעורך תוכניות האקטואליה של קול ישראל. בסוף 1969 עבר לעבוד ככתב צבאי של הטלוויזיה הישראלית, אך בעקבות פציעה מונה בשנת 1970 למזכיר מערכת החדשות. שנתיים אחר כך עבר לעבוד ככתב הטלוויזיה הישראלית באירופה. במלחמת יום הכיפורים חזר כדי לעבות את מערך הכתבים הצבאיים ונלווה ככתב צבאי לכוחות צה"ל בסיני בטלוויזיה הישראלית. לאחר המלחמה ערך יחד עם נחמן שי משדר מיוחד על המלחמה. בשנת 1977 נסע לגרמניה וערך סדרת כתבות על רשמיו ממנה. ב-1978 זכה בפרס כינור דוד לסדרת תוכניות הטלוויזיה הדוקומנטריות של השנה. בשנת 1978 מונה לשליח העיתון "ידיעות אחרונות" בוושינגטון ובשנת 1981 חזר לשמש ככתב צבאי של הטלוויזיה הישראלית, תפקיד שאותו מילא גם בזמן מלחמת לבנון הראשונה. בין השנים 1983–1985 כיהן כמפקד גלי צה"ל, ולאחר מכן מונה לפרשן לענייני ביטחון ולכתב למשימות מיוחדות של "ידיעות אחרונות", ובין השאר היה שליח העיתון בוושינגטון בשנים 1992–1993. במקביל שימש ככתב של השבועון "טיים" וככתב לאירועים ביטחוניים בינלאומיים של הערוץ הראשון, שבו גם ערך, יחד עם רם עברון, את תוכנית הראיונות "זה הזמן". בשנת 1993 ערך תוכנית תחקירים בשם "רשת חוקרת" בערוץ 2. בשנת 1995 חזר להיות הפרשן לענייני ביטחון של "ידיעות אחרונות" ובמקביל כתב השבועון "טיים". במשך שנה אחת, מאמצע 1995 עד אמצע 1996 שימש כעורך האחרון של העיתון "דבר", ששמו שונה ל"דבר ראשון", בניסיון (שלא צלח) להצילו. בשנת 2003 התמודד על תפקיד מנהל הערוץ הראשון מול יוני בן מנחם, אך לא זכה בתפקיד[4]. בשנת 2004 מונה ליועץ תקשורת לנשיא המדינה משה קצב[5]. ביולי 2005 עזב את תפקידו כיועץ הנשיא, על מנת להשתלב בסיקור ההתנתקות[6]. ביולי 2005 שב רון בן ישי לעיתונאות פעילה ומשמש מאז כתב ופרשן האתר ynet לענייני צבא וביטחון. בשנת 2018 הוכרז כחתן פרס ישראל לתקשורת לשנת תשע"ח. בנימוקי ועדת הפרס נאמר שהוא יוענק לבן-ישי "על סיקור ביטחוני, צבאי ובינלאומי מעמיק ואמין, תוך גילוי אומץ לב, במשך עשרות שנים"[7]. רון בן ישי הוא בעל תואר ראשון בכלכלה ובגאוגרפיה מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים והוא מרצה לתקשורת ועיתונות באוניברסיטת תל אביב. היה נשוי לליאורה כץ ולזוג שלוש בנות. באזורי קרבותרון בן ישי הרבה לסקר אירועים בקו האש ובאזורי עימות ברחבי העולם, ואף נפצע מספר פעמים במהלך עבודתו העיתונאית. בפעם הראשונה נפצע עוד ככתב "קול ישראל" בימי מלחמת ההתשה, בעת שנלווה לפעולת צה"ל נגד בסיסי מחבלים בירדן. בשנת 1970 נפצע שוב, הפעם במהלך פשיטת צה"ל בגבול סוריה ברמת הגולן. בשנת 1999 נפצע בשלישית, בעת שסיקר את המלחמה בקוסובו. בעת מלחמת לבנון השנייה נילווה לחבורת הפיקוד של מפקד חטיבת הצנחנים, חגי מרדכי, במבצע שמטרתו ביצוע איגוף אנכי והנחתת כוחות צנחנים בעומק לבנון ולאורך נהר הליטני[8]. במבצע עופרת יצוקה נילווה לכוחות חטיבת גבעתי ברצועת עזה[9]. במהלך מלחמת יום הכיפורים הצטרף לגדוד הסיור 87 שבחטיבה 14, בפיקוד יואב ברום, לסיור שחשף את התפר שבין הארמיות המצריות ואפשר את ביצוע צליחת התעלה, ובהמשך לגדוד צנחנים מילואים בקרב סרפאום[10]. בשלהי המלחמה התלווה בן ישי לגדוד צנחנים אשר לחם בצד המערבי של תעלת סואץ. לאחר שהכוח ספג הפגזת ארטילריה מצרית, השתתף בסיוע לפצועים[11] ובשנת 1975 הוענק לו בשל כך צל"ש הרמטכ"ל[12], על ידי הרמטכ"ל מרדכי גור. התיאור הרשמי של המעשה שבגינו הוענק לו הצל"ש אומר:
בסרטו של ארי פולמן, "ואלס עם באשיר", על חוויותיו במלחמת לבנון הראשונה, הופיעה דמותו המצוירת של בן ישי, אותה דיבב בעצמו. הוא מתואר בסרט כדמות הירואית וכמעט חסינה לפחד:
אירועים מיוחדים שסיקררון בן ישי סיקר אירועים רבים בישראל ובעולם. בין השאר סיקר בשנת 1974 את פלישת טורקיה לקפריסין, את ביקורו של נשיא מצרים אנואר סאדאת בישראל בנובמבר 1977 ואת תהליך השלום שהחל בעקבות הביקור. בשנות ה-80 של המאה ה-20 סיקר בן ישי את מלחמת אפגניסטן ופינוי חבל ימית ובסוף שנות ה-80 את מלחמות הסמים בקולומביה. בשנת 1991 סיקר את מלחמת המפרץ ובעיית הכורדים ובשנת 1992 סיקר את המלחמה האתנית ביוגוסלביה. בשנת 1993 יצא לסקר את המצב בשטח הכורדי בצפון עיראק, בשנת 1999 סיקר את המלחמה בקוסובו ובשנת 2000 סיקר את מלחמת צ'צ'ניה השנייה. בשנת 2003 סיקר את המלחמה בעיראק עבור חדשות ערוץ 2[13]. לאחר מלחמת לבנון השנייה, בספטמבר 2006, יצא ללבנון וסיקר את לבנון שלאחר המלחמה. בספטמבר 2007, בעקבות תקיפת חיל האוויר הישראלי בסוריה, ביקר באזור דיר א-זור שבסוריה[14]. במרץ 2011 סיקר את ההתקוממות בלוב (2011)[15], משחזר אמר בריאיון לאילנה דיין שכל אזורי הסכסוך והקרבות בעולם מתחילים לדמות בעיניו אלו לאלו. בשנת 2022, סיקר באוקראינה את המשבר האוקראיני-רוסי (2021–2022)[16]. טבח סברה ושתילהביום שישי, 17 בספטמבר (ערב ראש השנה תשמ"ג) 1982, בשעה 16:00, בעת ששימש כתב הטלוויזיה הישראלית בביירות, הביא בן ישי חומר מצולם למשלוח במטוס צבאי שעמד לצאת לישראל, אז נשאל על ידי מפקד גדוד שישב במטוס אם שמע על מה שהפלנגות עושים במחנות הפליטים סברה ושתילה ואמר לו ששמע "שהפלנגות עושים שם דברים נוראים". בן ישי ראה על המסלול את כוח הפלנגות. כעבור שלושה ימים, בשובו מביירות ב-20 בספטמבר, כתב מכתב אישי לראש הממשלה מנחם בגין: "אנשי הכוח ומפקדיו אמרו לנו בגלוי, כי הם עומדים להיכנס בתיאום עם צה"ל כדי לגרש את המחבלים ממחנות הפליטים. כמה מהחיילים של כוח זה הבהירו לעיתונאים אחרים ולי, כי בכוונתם להרוג בתושבי מחנות הפליטים ללא רחם. הם ליוו את דבריהם בביטויים ובתנועות ידיים, שלא הותירו מקום לספק"[17]. בשעה 20:30 הגיעו לדירת הטלוויזיה הישראלית בבעבדה קצינים מחטיבת הטנקים שישבה מול שתילה. בן ישי תיאר את שיחתם במכתב לבגין: "מקציני יחידה זו שמעתי בפעם הראשונה דברים מפורשים. כמעט כל הקצינים שביקרו אותנו שמעו מפי נמוכים מהם בדרגה סיפורים על תושבי מחנות הפליטים שהועמדו לקיר ונורו...סיפורים המעידים על משהו חריג המתרחש במחנות". בשעה 23:30 התקשר בן ישי אל שר הביטחון אריאל שרון, וסיפר לו את כל הידוע לו. לדברי בן ישי, הוא סיפר לשרון ש"קצינים בצה"ל יודעים על כך" והפציר בו "לעשות משהו להפסיק את זה". לדבריו, השיחה נמשכה 4–5 דקות, ושרון ביקש ממנו פרטים, אך "כמעט שלא הגיב"[18]. בן ישי תיאר במכתבו אל בגין את שראה למחרת בשעה 8:00 בבוקר: אנשי הפלנגות "מריצים לפניהם שורה ארוכה של נשים, ילדים וזקנים, מהם שהיו מכוסים דם מהם בוכים וצועקים ומהם פניהם כבושות בקרקע. הם צעקו לעברנו, כי הופרדו מן הגברים שנלקחו על ידי הפלנגות לאיזשהו מקום. אנשי 'הכוחות הלבנוניים' ניסו למנוע מאתנו לצלם ואף גירשו אותנו משולי המחנה. עוד אנו מתווכחים עם הפלנגות עצר קצין בכיר של צה"ל את התהלוכה. רמקול שהוצב על גג אחד הבתים קרא לנשים ולילדים לחזור לבתיהם. למליציות הנוצריות נאמר לעזוב את המקום. וכך, למעשה, הופסק הטבח"[19]. בן ישי הביע במכתב את דעתו האישית:
לשכת ראש הממשלה העבירה לשר שרון צילום של המכתב, אולם השמיטה ממנו את הפסקה האחרונה ואת החתימה[20]. בן ישי נתוודע אל שרון עוד במהלך שירותו הצבאי בצנחנים. בראשית שנות ה-60, כאשר שרון היה ראש מטה פיקוד הצפון, השתתף בן ישי בפעולה שיזם שרון לתלישת גידולים חקלאיים שזרעו הסורים באזור המפורז. לימים מתח בן ישי ביקורת על פעולה זו, שהייתה כרוכה לדבריו בסיכון חיים למטרה מדינית. בן ישי העיד בפני ועדת כהן, שחקרה את אירועי טבח סברה ושתילה, על דיווחו לשרון על ששמע אודות הטבח המתחולל, ובעקבות כך התקררו היחסים בינו ובין שרון. תביעת דיבהבשנת 2005 נדונה בבית משפט השלום בתל אביב תביעה אזרחית לתשלום סכום של 368 אלף ש"ח, בגין הוצאת לשון הרע, שהגיש בשנת 2002 מרדכי ואנונו נגד רון בן ישי ו"ידיעות אחרונות". עילת התביעה הייתה כי בן ישי כתב בעיתון, שבעת היותו של ואנונו במאסר, מסר לאסירי חמאס פתקים עם נוסחאות לייצור חומרי נפץ רבי עצמה. בית המשפט דחה את התביעה, מאחר שהוכח כי בן ישי שמע את הדברים מפי ראש השב"כ עמי אילון, ופסק כי עיתונאי מוגן מפני תביעת לשון הרע, אם הסתמך בדבריו על ראש מערכת ציבורית מסווגת[21]. ספריו
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||
