ועדת כהן

ועדת כַּהַן (ובשמה הרשמי: "ועדת-החקירה לחקירת האירועים במחנות הפליטים בביירות") היא ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה ב-1 בנובמבר 1982 כדי "לחקור את כל העובדות והגורמים הקשורים למעשי הזוועה, אשר בוצעו על ידי הכוחות הלבנוניים, באוכלוסייה האזרחית במחנות הפליטים בסברה ושתילה". בראש הוועדה ישב נשיא בית המשפט העליון יצחק כהן, וכיהנו בה היועץ המשפטי לשעבר, שופט בית-המשפט העליון אהרן ברק והאלוף במילואים יונה אפרת.

ב-28 בספטמבר הסכים ראש הממשלה מנחם בגין להקים ועדת חקירה. לרשות חברי הוועדה עמדו שלושה אוספי עדויות: דורית ביניש, עדנה ארבל וניצב-משנה אלכס איש-שלום. השופטים ניסו לראות בעיניהם את מחנות הפליטים. הם נסעו לביירות עם אלוף פיקוד צפון אמיר דרורי, אולם מחסום של צבא לבנון מנע מהם להתקרב. נעשה מאמץ לגבות עדויות מלא-ישראלים, אולם הצלב האדום סירב לשגר לשם כך את אנשיו, ורק העביר מסמכים. גם כתב הניו יורק טיימס, תום פרידמן, לא הסכים למסור עדות. ייתכן שמערכת העיתון חששה מתקדים שיאלץ את כתביה למסור עדויות באירועים דומים בארצות אחרות. נגבו עדויות מכ-200 עדים, בהם גם פאדי פריים, מפקד הפלנגות^[1].

הוועדה פרסמה את מסקנותיה ב-7 בפברואר 1983, וקבעה שלא נמצאו הוכחות למעורבות ישירה של צה"ל בטבח סברה ושתילה, אך מספר קציני צה"ל ידעו במהלך הטבח על קיומו ולא פעלו בנחרצות מספקת להפסקתו.

לא כולם הסכימו עם מסקנות הוועדה. רפאל איתן כתב שמסקנות הוועדה נראו לו מנותקות מן המציאות ושייתכן שהן הושפעו מהאיבה הגלויה ששררה בין יונה אפרת, שבמלחמת שלום הגליל גויס למילואים והיה עוזרו של איתן, לבין אריאל שרון^[2].

במהלך הפגנה של תנועת "שלום עכשיו", שבאה לתבוע את פיטורי שר הביטחון שרון כפי שהמליצה הוועדה, יונה אברושמי זרק רימון רסס על המפגינים ורצח אחד מהם – אמיל גרינצוויג.

• הוועדה קבעה כי שר הביטחון, אריאל שרון, אחראי להתעלמות מהסכנה שהפלנגות יערכו במחנות הפליטים פעולות נקם על רצח בשיר ג'ומייל. בעקבות זאת המליצה הוועדה ששרון יתפטר^[3] והוסיפה כי הממשלה כולה אינה יכולה להסתתר מאחריותה לאירועים. שרון סירב להתפטר, אך בעקבות החלטת הממשלה הועבר לתפקיד של שר בלי תיק.
• הוועדה מתחה ביקורת על תפקודם של הרמטכ"ל, רפאל איתן (הוחלט שלא להדיחו בשל העובדה כי עמד לסיים את תפקידו), אלוף פיקוד הצפון אמיר דרורי (לא הומלץ לנקוט צעדים כלשהם לגביו והוא המשיך בתפקידו כאלוף הפיקוד), ומפקד גזרת ביירות, תא"ל עמוס ירון.
• על ראש אמ"ן, אלוף יהושע שגיא, קבעה הוועדה שהוא העריך נכון את תוצאות הכנסת הפלנגות למחנה הפליטים (שגיא הזהיר מפני טבח אפשרי), אך קבעה כי התרשל בתפקידו ולא הזהיר באופן מספיק בולט, וביקרה אותו באופן חמור על כך שלא העביר בזמן את המידע לקברניטים. לאחר שהוועדה מצאה שמעל בתפקידו והמליצה על פיטוריו, הוא התפטר מתפקידו.
• על ראש הממשלה, מנחם בגין, אמרה הוועדה שלא שקל נכון את התוצאות הצפויות של מתן הרשאה לפלנגות להיכנס למחנות הפליטים.
• על שר החוץ, יצחק שמיר, נאמר שהתעלם ממידע על הטבח שנמסר לו, ולא פעל להפסקת הטבח.
• על ראש "המוסד", נחום אדמוני אמרה הוועדה כי לא סיפק לממשלה "התרעה חד משמעית על הסכנה בקשר עם כניסת הפלנגות למחנות, כניסה שעליה לא העיר ראש המוסד דבר בהערכת המצב שנתן בישיבת הממשלה". חרף זאת החליטה הוועדה "שאין לייחס חומרה להימנעותו זו של ראש המוסד", והוא המשיך לכהן בתפקידו^[4].

ב-1984 הגיש שרון תביעת דיבה נגד עיתון טיים האמריקאי, שטען שבדו"ח סודי של הוועדה נקבע ששרון שוחח עם משפחת ג'מאייל על הצורך לנקום את מותו. בינואר 1985 פסק בית המשפט האמריקאי שהידיעה שפרסם הטיים אינה נכונה, וכי היה בפרסום רשלנות^[5].

• דיוני הממשלה להקמת ועדת כהן ולקבלת מסקנותיה, רצח אמיל גרינצווייג, 10 בפברואר 1983 פרסום תעודות באתר ארכיון המדינה
• דין-וחשבון [מאת] ועדת-החקירה לחקירת האירועים במחנות הפליטים בביירות, ה'תשמ"ג, באנגלית ובעברית, באתר ארכיון המדינה
• ישראל, ועדת החקירה לחקירת האירועים במחנות הפליטים בבירות, דף שער בספרייה הלאומית