|
יעקב
יַעֲקֹב, המכונה במסורת היהודית יַעֲקֹב אָבִינוּ, ונקרא גם יִשְׂרָאֵל, הוא דמות מקראית, השלישי בשלושת האבות, בנם של יצחק ורבקה ונכד לאברהם ושרה. אחיו התאום של עשו, ואביהם של שבטי ישראל. על פי המסורת יעקב נולד בערב חג סוכות בשנת ב'ק"ח (1653 לפנה"ס), ונפטר בערב סוכות בשנת ב'רנ"ה (1506 לפנה"ס) בגיל 147. תולדות חייו מסופרים במקרא, ותופסים נתח גדול מספר בראשית, בפרקים כ"ה–נ'. חלק ממדרשי חז"ל מתייחסים ליעקב ועשו כאל אבות-טיפוס של לאומים. יעקב מייצג את עם ישראל ועשו את אדום, או לחלופין התנהגות טיפוסית של חייל רומאי (שכן בתקופות מאוחרות זיהו את אדום עם רומא). לפרשנות זו בסיס מייד עם הופעתם – כאשר התקשתה רבקה בהריונה, נאמר: ”וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'. וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי [גוֹיִם] (גיים) בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר” (בראשית, כ"ה, כ"ב–כ"ג). משמע, אין הקורא אמור לבחון את הגיבורים בקני מידה אנושיים פשוטים, כפרטים, אלא כיצוג של עמים. שמויעקב מתפרש כשם תאופורי מעיקרו, שהתקצר מיעקבאל או מצורה דומה אחרת. שמות דומים הגזורים מן השורש עק"ב מצויים באוצר השמות הפרטיים השמי:[1] השם "יעקב־אל" מופיע בתדירות בנהריים באלף השני לפנה"ס[2] וכן במצרים החיקסוסית – כשמו של אחד הפרעונים מהשושלת החיקסוסית יעקב-הר (וכן שם מקום בכנען שידוע כיעקב־אל, יעקב־הר או יעקב־בעל[3]); כן מופיע כשם פרטי אוגריתי בתעתיק אכדי Abdi-ya-qub-bu (*עבד־יעקב), וניתן להשוות את הרכיב "יעקב" גם לרכיבים בשמות אמוריים.[4] השם יעקב-אל מופיע גם כשם של מקום או כשם של שבט מקומי, ברשימת כיבושי תחותמס השלישי, מאה 15 לפני הספירה, באזור החורן הסורי.[5] השם יעקב אל נזכר גם בכתובת של רעמסס השני, מאה 13 לפני הספירה, כשם של קבוצה אתנית שיושבת באזור אדום (הר שעיר).[6] במקרא מצויים השמות יַעֲקֹבָה ועַקּוּב, ובמשנה ובתלמוד: עקיבא, עקביא, עוקבא ועוקבן. גיוון הוראותיו של השורש השמי עק"ב מקשה על החוקרים לשחזר את הוראתו המקורית של השם.  המאבק עם המלאך על פי גרסת רמברנדט ציור משנת 1659 מוצג בגמלדה-גאלרי, ברלין במקרא נדרש שמו בכמה אופנים. יעקב נולד "וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו", כלומר הוא נאבק עמו על הבכורה עוד מבטן. המאבק על הבכורה הוא תמה מרכזית במחזור סיפורי יעקב ובסיפורי האבות בכלל. השורש עק"ב עשוי להתפרש גם במשמעות של עָקְבָּה, מרמה, שאף היא תמה בולטת בתיאור קורותיו של יעקב. מדרש שם זה מובע במפורש בפי עשו בהמשך הכתוב: "הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם, אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי!" (בראשית כז לו), והוא תורם למתח האירוני בין אפיונו המפורש של יעקב כ"איש תם יושב אוהלים" לבין מעשיו שאינם תמיד כה תמימים. קורותיו במקראלידה
המקרא מספר כי רבקה הייתה עקרה.[7] עתירתו של יצחק לאל לנוכח עקרותה של רבקה נענתה ורבקה הרתה. הריונה של רבקה היה קשה, הבנים "מתרוצצים בקרבה". רבקה הלכה לשאול את האל לפשר העניין. תשובתו של האל הייתה כי הריונה מבשר את הולדתם של שני עמים יריבים שיתחרו אחד בשני, אשר הצעיר שביניהם יהיה אדון לבכור. שיאה של מגמה ברורה בספר בראשית של "היפוך הבכורות", בהעדפת הבן הצעיר על פני הבן הבכור. לימים רבקה אכן יולדת תאומים: הראשון אדמוני כולו כאדרת שער ושמו עשו מפני שנולד עשוּי, ואחריו אחיו שנולד כשידו אוחזת בעקב עשו בניסיון לעכב את יציאתו – ושמו יעקב, על שם האחיזה בעקב. ואכן חייו של יעקב התאפיינו במאבקים והתמודדויות רבות, עם עשו אחיו ועם דודו לבן, עם יושבי ארץ כנען, ואף עם בניו. היריבות מלידה מתפתחת בבגרותם ומתאפיינת בעיסוקים שונים ובמשתמע גם באופיים: יעקב הוא "איש תם, יושב אהלים", כלומר רועה צאן, ואילו עשו הוא "איש יודע ציד". היריבות משתקפת גם בהעדפות שונות של ההורים: יצחק אוהב יותר את עשו "כי ציד בפיו" ואילו רבקה אוהבת יותר את יעקב. מכירת הבכורה וגנבת הברכות
 יצחק מברך את יעקב המחופש לעשו. ציור מעשה ידי לוקה גיורדאנו. שמן על קנבס. מוצג במוזיאון הלאומי לאמנות יפה בבואנוס איירס באחד הימים, כאשר עשו חזר מצֵידו והוא עייף,[7] הוא ביקש מיעקב להלעיט אותו מנזיד העדשים שהכין. בכך המקרא תולה את שם האומה שתחילתה בעשו – "אדום" בבקשת עשו "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה". ויעקב מסכים בתמורה לכך שעשו יוותר על הבכורה ויעביר אותה אליו. עשו מזלזל בבכורה ואומר: "הנה אנכי הולך למות, ולמה זה לי בכורה?". זמן מה לאחר מכן ביקש יצחק לברך את עשו קודם מותו ולשם כך קורא לו ומבקש ממנו לצוד לו ציד כאשר אהב ולאחר שיאכל ממטעמי בנו יברך אותו. רבקה, שרצתה שהברכות יוענקו ליעקב דווקא, מצווה ומשדלת את יעקב החושש להתחפש לאחיו עשו ולקבל את הברכות במרמה. יצחק אמנם חשד מעט שאין זה עשיו העומד לפניו, ובהזדמנות זו טבע את המשפט המפורסם "הקול קול יעקב, והידים ידי עשו". אך כאשר מישש את יעקב (שעטה על עצמו עורות עזים, מבעוד מועד בעצתה של אימו) השתכנע שהוא עשו, בשל שעירותו. ברכת יצחק ליעקב מגשימה את דברי האל לרבקה "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר", מאחר שיצחק שם את יעקב גביר לכל אחיו. כאשר יעקב יוצא מאת פני אביו מגיע עשו מצידו ושניהם מגלים את התרמית, אך יצחק לא מתחרט, ואף מאשש את הברכה "ואברכהו, וגם ברוך יהיה".[8] ולאחר תחנונים של עשו, נותן לעשו ברכה פחותה, שבסופה משפט לא מובן: "ועל חרבך תחיה ואת אחיך תעבוד, והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך". היחסים במשפחה לאחר המקרה עכורים, עד כדי רצונו של עשו, להרוג את יעקב לאחר מיתת יצחק על גזילת הברכות. חוקרי מקרא רואים בכך שתי גרסאות שמאשרות שיעקב זכה לבכורה אף שלא היה הבכור הביולוגי, אך בגרסה הראשונה הוא קונה אותה באופן לגיטימי, גם אם אפשר לבקר את הנסיבות בהן נערכה הקנייה, ואילו בגרסה השנייה הוא מרמה את אביו כדי לזכות בה. פרופ' יאיר זקוביץ רואה גם באזכור היריבות בהושע, י"ב, ד' הד למאבק בין מסורות שונות בנוגע לדמותו של יעקב והדרך בה הגיע לבכורה, כמו גם שני השמות שלו, יעקב וישראל. לפי זקוביץ, השם השני מרמז לשורש י.ש.ר., ונועד לטהר את רבב הרמייה שדבק ביעקב.[9] חלום יעקב
על פי עצת אמו ובקשת אביו לקחת אישה דווקא מבנות לבן אחי אמו נמלט יעקב לחרן ולמעשה הוא גולה ממולדתו לארץ זרה בה הוא נחשב לזר ונכרי.[10] בדרכו מבאר שבע לחרן במסעו צפונה, הוא שוכב לישון באזור היישוב לוז וחולם על סולם מוצב ארצה וראשו בשמים ומלאכים עולים ויורדים בו. בחלום מתגלה האל אל יעקב ומבטיח לו את הארץ אשר הוא שוכב עליה כמו גם הגנה בדרכו.[11] יעקב קם נפעם בבוקר מהחלום ומצהיר שזהו בית אלוהים ושער השמים וקורא למקום "בית אל" ומקים שם מצבה ונודר נדר שאם אלוהים ישמור ויגן עליו, הוא יקבע את המקום כאשר יחזור כבית אלוהים ויתן מעשר מרכושו לאל. היישוב בית אל הוקם במקום זה ומכאן שמו.  חלום סולם יעקב, מיכאל לוקס לאופולד ווילמאן, 1691  לבן ובנותיובחרן פוגש יעקב על שפת הבאר את רחל, בת דודו שהמקרא טורח לציין את יופייה הרב, ומתאהב בה במה שנראה אהבה ממבט ראשון. כבר ליד הבאר ניכרת האקטיביות שלו, כאשר יעקב הזר מציע לרועים להשקות את הצאן וללכת למרעה. ושם הוא מקבל את התשובה שהאבן המונחת על פי הבאר כבדה ונהוג שכולם ביחד גוללים את האבן משקים את העדרים ומחזירים אותה למקומה.[12] אך כאשר יעקב רואה את רחל, הוא פורץ את המנהג המקובל, גולל לבדו את האבן הכבדה מעל פי הבאר, ומסייע לרחל להשקות את צאנה.[13] לאחר מכן הוא מתקבל בבית לבן אחי אמו בהתרגשות רבה, ולאחר תקופה שהוא שוהה במקום, הוא מציע ללבן לעבדו שבע שנים תמימות ברחל בתו הקטנה. לבן שמסכים לא עומד בסיכום ומגניב במרמה את לאה לאהל יעקב. אחד ההסברים במדרש למרמה של לבן את יעקב הוא מידה כנגד מידה: כיוון שרימה יעקב את אביו בעת חלוקת הברכות, קיבל עונש ולבן רימה אותו.[14][15] למחרת לאחר שמתגלה התרמית, לאחר דין ודברים עם לבן, מקבל יעקב בעל כורחו את לאה, האישה הלא אהובה ביחס לרחל,[16] אך מכאן ואילך נפתח הפתח ליחסים בעייתיים במשפחה בין רחל ללאה[17] ובין צאצאיהם[דרוש מקור]. בנוסף לכך נאלץ יעקב לעבוד שבע שנים נוספות, על מנת לקבל את רחל, אם כי לפי הסיכום עם לבן מתקיימת חתונתו עמה מיד לאחר שבעת ימי משתה חתונת לאה. עם רחל ולאה מגיעות שתי שפחות: זלפה ובלהה. במשך שנים אלה נולדים ליעקב 11 בנים ובת אחת, כאשר מכל אלה לרחל – אהובתו היחידה, שאף היא עקרה כאימו של יעקב, יש רק בן אחד, יוסף: ”וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר” (בראשית, ל', כ"ד). בן נוסף ושמו בנימין ייוולד מאוחר יותר בארץ כנען.[18] לאחר 14 שנים אלה, עובד יעקב שש שנים נוספות תמורת שכר משתנה עם צאן לבן. יעקב מחזיר בעורמה מלחמה שערה כנגד רמייתו של לבן והחלפת שכרו, ומתעשר בשל כך. שילוב של התעשרותו המהירה של יעקב, יחסים עכורים עם לבן ובניו וחלום בו מתגלה האל ליעקב ומצווה אותו לשוב לכנען גורמים לבריחה נוספת של יעקב, בריחת יעקב מלבן. הפעם מחרן בחזרה אל ארץ כנען. לבן דולק אחריו ובפיו טענות רבות ואחת הקשות שיעקב גנב את אלוהיו, בעוד שידה של רחל הייתה במעל, לאחר חיפוש שמסתיים בלא כלום, והתנצחות של יעקב עם לבן, המפגש הטעון ביניהם מסתיים בברית יעקב ולבן ובהקמת "גל-עד", המציין את טוהר כוונותיו של כל אחד מהצדדים. הפיוס עם עשו
 בהמשך מסעו של יעקב בחזרה לכנען, מספר המקרא על מפגש טעון שני, והפעם עם עשו, שלו חשבון פתוח עם יעקב. יעקב משוכנע שעשו שיוצא לקראתו בראש ארבע מאות איש, רוצה להורגו על נשיו וטפיו ומכין את עצמו לקראת כך. הוא שולח אליו מנחה גדולה של עדרי בעלי חיים, כדי לפייס את דעתו של עשו, ואף מחלק את משפחתו לשני מחנות, כדי שלא כולם יפגעו, אם יתחולל קרב. טרם המפגש מתפלל יעקב לאל ומבקש ממנו עזרה: ”קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים, וּמִכָּל-הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ, אֶת-עַבְדֶּךָ: כִּי בְמַקְלִי, עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי, לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו” (בראשית, ל"ב, 11–12). לקראת המפגש הטעון, יעקב מסדר את משפחתו באופן מדורג, השפחות ובניהן ראשונות, לאחר מכן לאה וילדיה ולבסוף רחל ויוסף כאשר המועדפים אחרונים, כדי להרחיקם מהמפגש ככל שאפשר. בסופו של דבר פחדו של יעקב לא מתגשם, הוא מקבל את עשו בכניעה, עם מתנות רבות ומשתחווה לו שבע פעמים: ”... וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים, עַד-גִּשְׁתּוֹ עַד-אָחִיו” (בראשית, ל"ג, 3).[19] המפגש בין השניים הופך למפגש פיוס מרגש, שבו הם מתחבקים ובוכים, ובמהלכו עשו שוויתר על כל מתנות הפיוס, לוקחם בכל זאת בשל הפצרותיו של יעקב, וכך הם נפרדים לשלום איש מעל אחיו, כאשר עשו נוסע לשעיר. שינוי השם מיעקב לישראל
שינוי שמו של יעקב ל"ישראל" הגיע בעקבות פרק נפרד, במסגרת ההכנה של יעקב לפגישה הצפויה עם עשו, כנראה כהקדמה לחזרתו לארץ כנען והתבשרותו של סוג הנהגה חדשה שינסה לממש מכאן ואילך. יעקב מעביר את נשיו וילדיו בלילה את מעבר היבוק ונשאר בעברו השני של הנחל. איש נאבק עמו עד עלות השחר ולא יכול לו.[20] האיש מבקש מיעקב שישלחו, ויעקב מסכים בתנאי שיברך אותו. האיש קורא ליעקב בשמו ומשנה אותו לישראל "כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל" (בראשית, ל"ב, כ"ט), מכאן ואילך המקרא יקרא ליעקב גם בשם ישראל מדי פעם. במהלך המאבק, האיש נוגע בכף ירך יעקב וגורם לו לצליעה. המקרא מציין כי בשל כך לא אוכלים בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך. בעוד שהשם יעקב מציין את התנהלותו של יעקב באופן עקוב (התנהלותו עם עשו ולבן), השם ישראל שאפשר לקרוא אותו גם באופן "ישר-אל" מציין את התנהלותו בצורה ישרה ללא כל מראית עין. צאצאיו של יעקב נקראים בשם עדת יעקב אך בעיקר בשם בני ישראל. ויש מן הפרשנים וההוגים, שסברו כי השם יעקב מציין התנהלות של צאצאיו בגולה, ואילו השם ישראל מציין את צאצאיו בהתנהלותם בארץ ישראל בשלטון ריבוני ועצמאי. לשינוי שמו מביאים הפרשנים את הטעמים הבאים:
מעשה שכם ונקמת שמעון ולוי
יעקב מגיע לכנען ונוטה את אהלו בשכם.[21] אך גם כאן הוא איננו יושב בשלוה כפי שדימה. שכם בן חמור – נסיך העיר חוטף את דינה בת יעקב ואונס אותה ("וישכב אותה ויענה"), מתאהב בה ומחזיק בה בכוח. יעקב שומע על המאורע ומחריש וכאשר בניו חוזרים הם עצובים וכועסים על מעשה הנבלה. הנשיא אדון המקום, חמור שמו, בא לדבר עם יעקב. הדיון מתרחב, ובמעמד של יעקב ובניו האב ובנו מפצירים ביעקב ובניו לתת את בתם ואחותם לשכם לאישה, כאשר בתמורה להסכמה הם מציעים יחסי שלום ומסחר ואף מוהר גדול, בזמן שדינה החטופה מוחזקת כבת ערובה בביתו של חמור. קולו של יעקב לא נשמע במשא ומתן, ובמקומו בניו עונים במרמה לאנשי שכם כי יאותו לנישואין בין דינה לשכם רק בהימול כל זכר בעיר, כי הערלה בעיניהם היא חרפה.[22] חמור ובנו משתכנעים בכנותם ומשכנעים את כל אנשי שכם לדרישה ונימולים. ביום השלישי למילתם שמעון ולוי בני יעקב, באים בטח על העיר והורגים כל זכר ומשחררים את אחותם השבויה, כאשר יתר בני יעקב בוזזים את רכוש העיר, על נשם וטפם.[23] יעקב מוחה בפני שמעון ולוי כנגד הפעולה המיליטנטית בטענה פרגמטית, שהוא המיעוט ועלול להשמד בעקבות תגובת נקם של עמי הכנעני והפריזי, והם עונים לו בתגובה: "הכזונה יעשה את אחותנו?". לימים פעולתם תזכה לתגובה נחרצת יותר, כאשר יעקב בברכותיו לבניו בטרם מותו, מזכה את בניו הנוקמים בקללה נמרצת, ומבשרם שכעונש על מעשיהם הם יפוזרו בכל ישראל, ולא יהיו מקובצים כשאר השבטים.[24] מות רחל לאחר העימות עם אנשי שכם, יעקב מצטווה על ידי האל לעקור ולעבור לבית אל שם חלם את חלום הסולם המפורסם. יעקב מבקש מאנשי ביתו להכין את עצמם ולהטהר לקראת עלייתם לבית אל, במה שנראה כעין מנהג של עלייה לרגל. הם נותנים לו את הצלמים שבידיהם ("אלוהי הנכר") והוא טומנם תחת האלה בשכם, בניסיון לקרב את כולם לאלוהיו אשר נגלה בפניו, בעוזבו את ארץ כנען. בהגיעם לבית אל הוא מקים מזבח וזוכה להתגלות נוספת של אלוהים. אך מסיבה לא מוסברת יעקב מחליט לא להשתקע במקום כפי הציווי האלוהי ("קוּם עֲלֵה בֵית-אֵל וְשֶׁב שָׁם") אלא לנדוד דרומה לאפרת. בבוא יעקב לבית לחם כורעת רחל ללדת בן שני לאחר יוסף, אך מתקשה בלדתה ומתה, לאחר שהיא קוראת בשם הולד "בן אוני", יעקב משנה את שמו ל"בנימין" שהופך להיות שמו הרשמי. היא נקברת בדרך, במה שנקרא "קבר רחל". המדרש וחלק מהפרשנים טוענים שמותה היה בשל העובדה כי גנבה את התרפים של אביה, והתגשמות ההסתייגות הנחרצת של יעקב מהמעשה, "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ, לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ".[25] תפיסה שנשנית אחר כך אצל בני יעקב, כאשר שליחו של יוסף מאשימם בגנבת גביע הכסף של אדונו, הם מוקיעים את המעשה בדרך דומה ומשיבים לו: "אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ, וָמֵת".[26] נראה שהחומרה שהם מייחסים למעשה איננה רק בשל הגנבה, אלא גם בשל כפיות הטובה והחזרת רעה תחת טובה. מכירת יוסף
 לאחר מות רחל יעקב מגלה העדפה ברורה בין בניו ויוסף – בן אשתו האהובה זוכה ליחס מפלה לטובה מצד אביו שמקבל גם ביטוי ממשי – כתונת פסים. יוסף עוד מבעיר שמן למדורת הקנאה, בהביאו את דיבתם הרעה של האחים אל אביו, ובחלומותיו אודות גדולתו ושלטונו על האחים, שהתגשמו בסופו של דבר בהיותו השר הבכיר במצרים. יחסו של יעקב והתנהגותו של יוסף גוררים את משטמת שאר האחים, ובעיקר בני לאה שמרגישים מקופחים, ויוסף ברגע שהשעה לא משחקת לו, מופשט מכותנתו, נזרק לבור, נמכר לעבד לשיירת סוחרים ומורד מצרימה. למעשה האחים ביקשו לרצוח נפש את "בעל החלומות", אך הרעיון סוכל בידי יהודה שהמתיק את המעשה למכירת עבד. לאחר המכירה האחים מביימים את מותו, מכתימים את מושא הקנאה בדם שעיר עזים, ושולחים אותו ליעקב במסר מתריס כאילו אמרו, הדבר שבו ייחדת את יוסף, הוא המבשר לך על מותו. יעקב שמסיק ממראה הכותנת המוכתמת בדם כי יוסף נטרף, מתאבל על בנו המיוחד ימים רבים וממאן להינחם – "כי ארד אל בני אבל שאולה". ואין מי שיגלה לו כי למעשה בנו חי, אפילו לא אביו יצחק.[27] שנים רבות לאחר מכן יראה יעקב את יוסף כנגיד על מצרים טרם מותו, ויברכו ברכה אחת אפים על אחיו, אך את שנות היגון והצער הרבות שהיו מנת חלקו כאב שכול הוא לא שכח. ראובן ובלהה פילגש אביו
לאחר מות רחל, הולך ראובן ושוכב עם בלהה פילגשו של אביו. המקרא מתאר את תגובת יעקב למעשה זה בכך ששמע אודותיו ונמנע מלהגיב. ברם יש המפרשים שתגובת יעקב הושמטה בכוונה. תרגום יונתן אף מוסיף שיעקב חשד כי גורלו של ראובן יהיה כשל ישמעאל ועשו, שנדחקו מסגולתו של ישראל. המעשה שיש לו מקבילה תנכית בשכיבת אבשלום עם פילגשי דוד אביו, מוסבר בכך שראובן קינא לאימו שהוזנחה בידי יעקב וניסה לחלל את שפחת רחל, ובכך לחבר בכוח בין אביו לאימו. טרם מותו מאשימו יעקב בעליה על משכב אביו ובחילול יצועו ומדירו מהמעמד השלטוני הבכיר אותו הוא מועיד ליהודה, ומלקבל שני חלקים בארץ ישראל על פי משפט הבכורה אותם הוא מעביר ליוסף. יש דעות במדרש שראובן מודר אף מהכהונה שעוברת ללוי. לעצם גוף המעשה חז"ל אמרו: "כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה".[28] ובעקבותיהם רוב פרשני המקרא הסבירו בצורה מעודנת יותר את החטא ופירשו שלא ממש שכב עם בלהה, אלא רק בלבל את היצועים והעביר את מיטת אביו לאהל לאה אימו. ברכת יעקב לבניו
ברכת יעקב לבניו, אשר מצאצאיהם יקום עם ישראל נאמרות כאשר יעקב אבינו חש שקרב יומו למות.[29] הוא הציב לעצמו מטרה להגיד לבניו את אשר יקרא אתכם – דהיינו, דבר נבואה לעתיד. אך בסופו של דבר הציג את תכונותיהם, הראה את המשמעות הנובעת מכך ומכאן גם המסקנה לעתיד. הברכות האישיות נאמרו רק בסוף דבריו לאחר הצגת הסיכום: "כָּל-אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם (עד כאן, ומעתה) וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" (פסוק כ"ח) – כלומר הברכות נאמרו בנפרד לאחר דבריו לכל שבט ושבט.[30] ירידתו למצרים ומותו
 לאחר שיעקב מתבשר כי בנו יוסף חי והוא מושל על כל ארץ מצרים, הוא מבקש להתאחד איתו ומקבל מאלוהים הסכמה ועידוד לעזוב את ארץ כנען, שסבו אברהם נדד אליה במטרה להתיישב בה. כל המשפחה שכבר מונה כ-70 נפש יורדת למצרים. במצרים יעקב זוכה לראות את יוסף בתפארתו ובגדולתו מגשים את חלומותיו, להפגש עם פרעה ואף לברכו, ואף להפגש עם נכדיו מיוסף ולהוסיף להם חלק בירושת הארץ, כאשר הוא מעדיף בדרך האופיינית לו את הצעיר על פני הבכור. במפגש עם פרעה יעקב מסכם את חייו "כמעטים ורעים". והוא ומשפחתו מקבלים אחוזה נוחה להתגורר בה על פי ציוויו של פרעה. לפני מותו קורא יעקב לבניו ומבקש שלא יקברו אותו במצרים אלא בקבורת אבותיו במערת המכפלה[31] (דבר אשר עליו יוסף נשבע בעבר[32]). ואכן לאחר מותו אנשי מצרים חונטים את יעקב, ולאחר גמר האבל בפמליה גדולה, עם כל מכובדי מצרים עולים לארץ ישראל וקוברים את יעקב בחברון. על פי המקרא מאורע זה עורר רושם כל כך גדול, שעל שמו קראו לעיר חדשה בעבר הירדן בשם "אָבֵל מִצְרַיִם".[33] עץ משפחה
יעקב ועשו כסמלביהדותיעקב אצל חז"ל הוא חלק בלתי נפרד מעשו. תשובתו של האל לרבקה כי המדובר בשני לאומים הציתה את דמיונם של הפרשנים הקדומים. היות שיעקב הוא סימלו של עם ישראל, הפך עשו ליריב המר ביותר של ישראל בכל דור. המן הוא מצאצאיו של עשו, כל ממלכת רומי היא אדום – עמו של עשו. טיטוס שהחריב את המקדש, הוא "רשע בן רשע, בן בנו של עשו הרשע" ובכלל כל התייחסות לעשו תהיה מלווה במילה "רשע". המאבק בין עשו ליעקב נושא אופי מיסטי, והוא מרומז בבירכת יצחק לעשו "ואת אחיך תעבוד והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך". השליטה מועברת על ידי חז"ל לעולם הבא. שלטונו המוחלט של עשו/אדום/רומי בעולם הזה, מיוחס על ידי חז"ל לעובדה, שעל אף היותו רשע, כיבד את אביו ללא גבול. בנוסף, חז"ל מכירים בעובדה שיעקב אכן לקח את הברכות במרמה ומייחסים לזעקתו של עשו בגלותו את התרמית, את העונש שבא בסופו של דבר על עם ישראל בדמות גזירת המן. הסיבה החותמת את הגולל על אי שלטון יעקב בעשו היא חטאיו של יעקב – כלומר חטאיהם של בני ישראל. המשפט שיצחק אומר לעשו על פריקת עול יעקב מפורש על ידי חז"ל כהתניה. אם יעקב (דהיינו, בני ישראל) לא ימלא את התפקיד שהועיד לו האל בעולם אזי ישלוט עשו. יעקב של חז"ל כמו עשו של חז"ל, איננו מייצג את עצמו בלבד כי אם את כל התפיסה היהודית של אותו זמן מול כל התפיסה האלילית. חומרנות לעומת רוחניות, יראת האל לעומת עבודת אלילים ועוד כיוצא באלה דיכוטומיות.[35] בנצרותבחקר המקראעל פי ניתוחים נפוצים בחקר המקרא, הטקסטים העוסקים ביעקב, כמו גם יצחק, מקושרים למסורות מאזור ממלכת ישראל, להבדיל מהטקסטים העוסקים באברהם, המקושרים למסורות מאזור ממלכת יהודה.[36][37][38] על פי ניתוחים אלו סיפורי המסורות של יעקב עתיקים יותר מאלו של אברהם, ובשלב מאוחר יותר, לאחר חורבן ממלכת ישראל או אף לאחר מכן, אוחדו המסורות ליצירת מסורת שלושת האבות.[39][36][38][40] נטען גם שמיקומו של יעקב כאחרון האבות נקבע על ידי הסופרים היהודאים שהעדיפו את אברהם כראשון כדי להדגיש את עליונותה של ממלכת יהודה.[41][36][38] [40] חוקר המקרא יגאל בן-נון מציע ניתוח לפיו בראשיתן של הממלכות התחרו ביניהן 3 מסורות נפרדות משלושה מקומת פולחן שונים – בית אל, שילה וירושלים – כאשר מסורת בית אל, הרואה ביעקב אב קדמון, מוצאה מכנען וחרן, מתייחסת לאליהו ואלישע כנביאים קדמונים, למלכי ישראל כגיבורים ולאל כאל הקדמון של ממלכת ישראל.[42] ראו גם
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
