|
אליהוא בן ברכאלאֱלִיהוּא בֶן-בַּרַכְאֵל הבוזי הוא דמות מקראית המופיעה בספר איוב. לאחר נאומי איוב ורֵעיו, מופיע נאום ארוך מאת אליהוא.  דמותואליהוא בן ברכאל הבוזי ממשפחת רם. השם ברכאל קרוב לשם הפיניקי ברכבעל ולשם התדמורי בּוּלְבָּרַך. ייתכן כי הכתוב מאריך בפרטי שושלת אליהוא מפאת גילו הצעיר. הבוזי הוא שם ארמי.[1] בוז הוא בן נחור, אחי אברהם.[2] המפרשים חלוקים לגבי הזיהוי של "רם". רש"י קושר את מוצא משפחת רם באברהם: ”ממשפחת רם - אברהם שנאמר האדם הגדול בענקים (ספר יהושע י"ד) זה אברהם.” בירושלמי מובאת מחלוקת האם אליהוא הוא יצחק אבינו ורם הוא אברהם או שאליהוא הוא בלעם בן בעור ורם הוא מלשון ארם[3]. פירוש האבן עזרא כותב שרם זה הוא רם אבי עמינדב. רלב"ג, ואחריו המצודות כותבו שרם היה צאצא של בוז בן נחור. היו שטענו שרם הוא ארם[4]. לדעת אברהם כהנא ואחרים פתיחה זו היא תוספת מאוחרת כדי להסביר את מיקום מענה אליהוא החל מפרק ל"ב.[5] אליהוא לא נזכר בהקדמה לסיפור בספר איוב בפרק ב' ולא באחריתו בפרק מ"ב. המחבר המקראי משרטט דמות של איש ממעמד גבוה אשר נוטה לרגשנות ואמפולסיביות. הוא נכנס לוויכוחים מרגשי כעס אשר התגברו עליו. בנאומיו אליהוא משתדל להציג את עצמו כאדם בעל הליכות אך אינו מצליח בכך. בתחילת דבריו הוא מדבר על גילו הצעיר ואת הכבוד והיראה אותם הוא רוחש למבוגרים ממנו. בהמשך הוא ערער על התפישה המקובלת, שלפיה חכמה וידע הם ניסיון רב שנים.[6] נאומי אליהואנאומי אליהוא כתובים כמונולוג מתחילת דבריו ועד סופם. אורכו של המונולוג הוא כאורכם של נאומי רֵעָיו של איוב בכללם. לאחר שהמחבר המקראי מציג את אליהוא, באים ארבעת נאומיו, כל אחד מהם מתחיל בנוסחת פתיחה בעלת לשון דומה: ” וַיַּעַן, אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי-וַיֹּאמַר.”[7] כותרת הנאומים הראשון, השני והרביעי מהווים את הפתיחה לנאומים ומכוונים לאיוב או לרֵעָיו. הנאום השלישי הוא הקצר והוא אינו מכוון לאיוב או לרֵעִים. נאומיו של אליהוא כתובים בצורה פיוטית. סגנון נאומיו הוא מליצי ובכמה פסוקים יש קושי להבין את משמעותם בשל קשיים לשוניים ותחביריים. אליהוא משתמש במילים יחידאיות ובצירופי לשון שאינם מופיעים בדברי הרֵעִים וביתר ספרי התנ"ך. מאידך גיסא הוא נוקט בלשון אשר מייחדת אותו משאר הדוברים בספר איוב.[8] אליהוא כועס על איוב אשר חושב ומתנהג כצדיק ועל רֵעָיו. בסופו של דבר הוא מחליט להפסיק את כעסו. הוא מסביר את שתיקתו מפאת כבוד הרֵעִים המבוגרים ממנו. כמו כן הוא טוען כי במקום שבו יש זקנה נמצאת גם החכמה. לאחר הוויכוח הוא מצא כי הוויכוח נסוב על ענייני רוח ולא על גיל. היות שאין מי מבין הרֵעִים שענה לאיוב מענה מתאים לדעת אליהוא, הוא מחליט לענות לאיוב למרות שאיוב לא פנה אליו כלל. אליהוא מבקש לדבר והוא מדמה את רצונו לומר את דבריו כמו יין התוסס בבטנו: ”כִּי מָלֵ[א]תִי מִלִּים, הֱצִיקַתְנִי רוּחַ בִּטְנִי. הִנֵּה בִטְנִי כְּיַיִן לֹא יִפָּתֵחַ, כְּאֹבוֹת חֲדָשִׁים יִבָּקֵעַ.”[9] הוא מבקש לדבר מבלי לשאת את פניו של מי מהנוכחים.[10] בדברי אליהוא יש דמיון לדברי האל הבאים מאוחר יותר.[11] נאומו הבוטה של אליהוא משמש גינוי תקיף על חכמת הזקנים, אשר נשענים על חכמת האל הנגלה לאדם.[12] אליהוא טוען כי לא הזקנה מקנה חכמה אלא ”נִשְׁמַת שַׁדַּי”,[13] רוח נעלה שמקורה באל.[14] אליהוא מסביר כיצד הדבר יכול להעשות.[15]ניתן לומר כי אליהוא חוזר על דברי הרֵעִים אם כי באופן שונה. נאומו הראשון של אליהוא מופיע בפרק ל"ב, ו' עד פרק ל"ג, ל"ג. אליהוא מצדיק את דבריו לרֵעִים בגאוותנות. כצעיר חסר ניסיון הוא נמנע עד כה לדבר וזאת מפאת כבודם של רֵעי איוב המבוגרים ממנו. הוא כשלעצמו חשב כי החכמה תמצא בקרב המבוגרים והמנוסים ומשטעה הוא לקח לעצמו את הזכות לדבר. לאחר שכילו הרֵעִים לדבר הוא הגיע למסקנה כי איש מבין הרִעִים אינו יכול לתפקד כשופט ולכן הוא לקח על עצמו את תפקיד השופט-בורר. אליהוא מזמין את איוב בטון מתנשא, להתייצב בפניו למשפט כשהוא מבטיח לו משפט הוגן. עקרי הנאום הראשון הם דיון בשאלה מדוע איוב סובל, ובחוסר היענותו של ה' להדבר עם איוב. בהמשך נאומו הראשון של אליהוא הוא עוסק באופן התגלות האל בפני האדם. דרך אחת היא התגלות בחלומו של אדם ודרך שנייה היא על ידי פגיעה באדם על ידי חולי אשר נוגס בבשר האדם. הדרך להירפא מאותו חולי היא כי ימצא מלאך שילמד סנגוריה על אותו אדם וידבר בשבחו. בסוף הנאום אליהוא נותן לאיוב את רשות הדיבור והוא עושה זאת בנימה מתנשאת. אליהוא מבקש מאיוב לומר את דבריו ובאם אין לו דבר לומר עדיף יהיה כי לא יאמר דבר. עיקר נאומו השני של אליהוא מיוחד להגנה על צדקת האל. אליהוא מזמין חכמים לגזור את דינו של איוב. בנאומו אליהוא חוזר על דברי איוב ועל טענתו כי הוא צדיק, כי ה' הטה את משפטו, כי ה' הביא על איוב סבל שווא. אליהוא טוען כנגד איוב שדבריו הם דברים שיש בהם מן הכפירה והכפירה הופכת את איוב לשותף לחורשי רעה. בדבריו, מבטא אליהוא את צדקת האל והשגחתו בעולם. אליהוא טוען כי האל מעניש כל אדם כגמולו ואין זה ייתכן כי האל יעוות משפט. כמו כן מוסיף אליהוא כי ה' הוא שליט הבלעדי בעולם ולא ייתכן כי ינהג במשפט שלא בצדק. אליהוא דורש מאיוב כי איוב יודה בחטאו ויחדול מלומר לו כיצד יש לשלוט בעולם. נאומו השלישי של אליהוא הוא הקצר ביותר מבין ארבעת נאומיו. בנאום זה אליהוא עונה לאיוב על טענותיו. אליהוא מגלה אמונה מוחלטת בצדקת דרכו וטוען שמעשי האדם אינם משפיעים על החלטות ה' לטובה או לרעה. לאחר מכן טוען אליהוא, שאיוב שייך לאותם אנשים, אשר זועקים מרה לשווא ואינם נענים. בנאומו הרביעי לא מובאים ציטוטים מדברי איוב. הנאום הרביעי הוא הארוך מבין כל ארבעת הנאומים, והוא מהווה כתב הגנה על צדקתו וגדולתו של האל. לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
