ערך זה עוסק בסיפור המקראי. אם התכוונתם לסיפורי מבול בתרבויות אחרות, ראו מיתוסים של מבול. לפירושים אחרים, ראו מבול (פירושונים).
המבול ותיבת נוח מאוירים בכתב יד משנת 975, ספרד
הַמַּבּוּל הוא סיפור המתואר בספר בראשית ובו אלוהים מחליט למחות את בריאתו, על ידי שיטפון כלל עולמי אדיר, "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ". לצד זאת, מנחה אלוהים את נח, הצדיק שבדור, לבנות תיבה ענקית שבה ימלט את משפחתו וזוגות מכל בעלי החיים היבשתיים מפני האסון וכך יינצלו. מיתוסים של מבול נפוצים בעמים ובתרבויות שונות ורבות, בכל רחבי העולם.
וכך היו אנשי המבול עושים היה אחד מהם מוציא קופתו מליאה תורמוסים והיה זה בא ונוטל פחות משוה פרוטה וזה בא ונוטל פחות משוה פרוטה עד מקום שאינו יכול להוציאו ממנו בדין אמר להם הקדוש ברוך הוא אתם עשיתם שלא כשורה אף אני אעשה עמכם שלא כשורה
נח, אשר מתואר על ידי התורה כ"צדיק תמים בדורותיו", מצטווה על ידי אלוהים לבנות תיבה – סירה גדולה אשר בעזרתה יינצלו הוא ומשפחתו מפני המבול, יחד עם כל בעלי החיים. לפי פרקי דרבי אליעזר פרק כ"ג נמשכה הבניה 52 שנה.
אורכה של התיבה היה כ-150 מטרים, רוחבה כ-25 מטר, וגובהה היה עשירית מאורכה, כ-15 מטרים (גובה בניין בעל 5 קומות). להמחשה, ניתן לומר שגודלה של התיבה היה כשל נושאת מטוסים קטנה. לתיבה היו 3 קומות – "תחתיים שניים ושלישים". התיבה הייתה משוחה בכֹּפֶר (כנראה אספלט) מבפנים ומבחוץ כדי למנוע חדירת מים אליה וגגה היה משופע.
אל התיבה נצטווה להביא זוג יחיד מכל מין של חיות ועופות טמאים ושבעה זוגות ממיני הבהמות והעופות הטהורים, כדי שמהם יתחדש העולם שלאחר המבול. לפי הנאמר בתורה הגיעו החיות הטמאות אל התיבה לבדן, בלי שהיה נח צריך לחפש אחריהן: ”שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת”[6]. בשנת שש מאות לחיי נח, החל המבול לרדת על הארץ.
התורה מציינת שהמבול החל בשבעה עשר לחודש השני, כאשר גשם זלעפות החל לרדת ומעיינות החלו לנבוע בעוצמה. הגשם ירד במשך 40 יום, ונחשולי המים כיסו את כל הארץ, ואף את פסגות ההרים הגבוהים[7]. כעבור 150 יום נעצרה התרבות המים, והם החלו לפחות אט אט. בשבעה-עשר לחודש השביעי נחה התיבה על הרי אררט. באחד לחודש העשירי נראו ראשי ההרים.
מקץ ארבעים יום[8] שילח נח את העורב, לבדוק האם כבר יבשה הארץ. העורב סירב להרחיק ולא סר מחלון התיבה. כעבור שבעה ימים שילח נח את היונה, וזו שבה כלעומת שיצאה. נח הסיק שעדיין יש מים על הארץ והמשיך להמתין. כעבור שבעה ימים נוספים שילח את היונה בשנית, וזו שבה עם עלה מעץ הזית. נח הבין מכך שהעצים כבר נראים לעין, אבל הארץ עדיין לא נראתה. כעבור שבעה ימים נוספים שלח נח את היונה בשלישית, וזו לא שבה אליו יותר, דבר שהביא את נח להבנה כי פני האדמה כבר נגלו. ב-1 בחודש הראשון הסיר נח את מכסה התיבה וראה שפני האדמה יבשים. ב-27 בחודש השני התייבשה האדמה לחלוטין ואז ציווה אלוהים על נח לצאת מן התיבה ולהוציא עמו את משפחתו ואת החיות, וכך אכן עשה נח.
בתרגום השבעים הושוו תאריכי תחילת המבול ומנוחת התיבה לתאריך סיום המבול וכולם מתוארכים ל-27 בחודש. בנוסף, היראות ראשי ההרים מתוארכת לחודש 11 ולא 10. בספר היובלים שמתנגד ללוח שנה ירחי[21] תוארך סיום המבול ל-17 בחודש[22] כדי להציג את משך המבול כשנה שמשית, אם כי 27 נשמר כתאריך יציאת החיות מן התיבה[23]. בנוסף, תאריך הפסקת הגשם נקבע לאחד בחודש הרביעי ותאריך ירידת המים לאחד בחודש השביעי כי ספר היובלים קובע את ימי תחילת ארבעת רבעי השנה לימי חג[24]. יציאת נח מן התיבה מתוארכת לאחד בחודש השלישי. כניסת נח לתיבה מתוארכת לאחד בחודש השני לעומת פרקי דרבי אליעזרפרק כ"ג שמתארך לי' בחשוון. בסוף ספר חנוך ב' מתוארכת הכניסה לתיבה לי"ח באייר, בחודש פמנחתף בלוח השנה הקופטי והיציאה ממנה לכ"ח בניסן, בחודש פרמותי שהוא החודש שאחרי פמנחתף - כלומר הייתה שנה מעוברת.
אחת ממגילות מדבר יהודה מתארכת את כל אירועי המבול לפי לוח השנה במגילות קומראן שבו כל תאריך חל תמיד באותו יום בשבוע: 40 ימי הגשם מיום ראשון 17 בחודש השני עד יום חמישי 26 בחודש השלישי, 150 יום מתחילת הגשם הסתיימו ביום שלישי 14 בחודש השביעי, המים חסרו במשך יומיים והתיבה נחה ביום שישי 17 בחודש השביעי, ראשי ההרים נראו ביום רביעי 1 בחודש העשירי ואחר 40 יום פתח נח את חלון התיבה[25] ביום ראשון 10 בחודש 11, היונה שולחה בימי ראשון עד ה-1 בחודש 12, אחרי 31 יום הוסר מכסה התיבה ביום רביעי 1 בחודש הראשון, הארץ יבשה ביום ראשון 17 בחודש השני וביום ההוא יצא נח מן התיבה לאחר 364 ימים.[26].
לפי רבי אברהם סבע, המבול החל ביום רביעי[27]. לפי הרב יהודה אריה אופנהיים, היונה נשלחה בשבת[28].
כאשר יצא מהתיבה, בנה נח מזבח לאלוהים והקריב לו מן הבהמות והעופות הטהורים אשר היו בתיבה. אלוהים אמר בלבו שלא יוסיף עוד "לקלל את האדמה בעבור האדם" "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (ספר בראשית, פרק ח', פסוק כ"א), ושעונות השנה יתנהלו כסדרן ללא הפרעה נוספת:
לאחר מכן בירך אלוהים את נוח ואת בניו והטיל עליהם את מצוות "פרו ורבו ומלאו את הארץ". כן כרת אתם ברית, ש"לא יהיה עוד מבול לשחת את הארץ". הסימן לברית היא הקשת הנראית בענן:
לפי השערת התעודות, המייחסת את כתיבת הטקסט המקראי למספר כותבים שונים, סיפור המבול הוא דוגמה להיתוך של שתי גרסאות שונות לכדי סיפור אחד[29][30]. ניתן לפצל את הסיפור לשני תתי סיפורים, שאחד מהם מיוחס למקור הכהני, שמכנה כאן את האל בשם ״אלוהים״ ומסומן באות P; והשני מיוחס למקור היהוויסטי, שקורא לאל יהוה ומסומן באות J. כל אחד מהסיפורים עומד בפני עצמו, כלומר מכיל את המרכיבים העיקריים של הסיפור:
אלוהים רואה שהארץ הושחתה ומחליט למחות מעליה את החיים.
נח הוא צדיק בדורו.
אלוהים מצווה על נח להיכנס לתיבה עם זוגות של בעלי החיים.
נח נכנס לתיבה עם אשתו, בניו ונשותיהם.
מי המבול מכסים את ראשי ההרים
המבול נמשך זמן רב, ובסופו יוצאים מהתיבה נח עם אשתו, בניו ונשותיהם.
עם זאת, הסיפורים שונים זה מזה באופיים ובהרבה פרטים קטנים:
בסיפור J האל מתעצב ״כי רבה רעת האדם בארץ״ ומביע חרטה על עשותו את האדם[31], ובסיפור P האל לא מביע רגשות אלא רק מבחין ״כי השחית כל בשר את דרכו״ (כלומר: לא רק בני האדם הושחתו)[32]
בסיפור J מורה האל לנח לקחת לתיבה ״שבעה שבעה זכר ונקבה״ מהבהמות הטהורות ומהציפורים וזוגות "איש ואשתו" (זכר ונקבה) מהבהמות הלא טהורות[33] ולתיבה נכנס גם "מִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה" בלי שמצוין מספרם[34], ובסיפור P מסופר שנכנסו "שְׁנַיִם שְׁנַיִם" "זכר ונקבה", "מכָל הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכָל הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכָל הָעוֹף לְמִינֵהוּ [...] מִכָּל הַבָּשָׂר"[35].
בהתאם לסעיף הקודם, בסיפור J נח בונה מזבח ומקריב בהמות טהורות ועופות[36], ובסיפור P לא מוזכרים מזבח או קרבנות.
סיפור P שופע בפרטים טכניים על התיבה ואף מזכיר הכנסת צידה לדרך[37], וסיפור J לא נכנס לפרטים כאלה.
בהתאם לסעיף הקודם, בסיפור P נח מקבל את ההוראות לבנית התיבה, בונה אותה ולאחר פרק זמן לא ידוע, בגיל 600, פורץ המבול. בסיפור J נח מקבל התרעה של שבוע בלבד על המבול, ומשימתו היא רק להכניס את החיות לתיבה, הידועה כבר[38].
בסיפור J המבול נמשך ארבעים יום והאדמה מתייבשת לאחר שבועיים נוספים[39], ובסיפור P המבול נמשך 300 ימים[40], לאחר חודשיים וחצי נראים ראשי ההרים[41], לאחר 3 חודשים נוספים נעלמים המים, וכעבור עוד חודשיים האדמה מתייבשת[42].
בסיפור J מיוחסים מי המבול לגשמים בלבד, ובסיפור P מתווספים גם מעיינות התהום.
בסיפור J האל מודיע מראש מה יהיה משך המבול[43], ובסיפור P הוא עוצר את הגשמים לאחר שהוא נזכר בנח[44].
בסיפור J נח נעזר ביונה כדי לדעת מתי קלו המים ולבסוף רואה שהאדמה התייבשה ויוצא מהתיבה[45], ובסיפור P נח נעזר בעורב האל מורה לו לצאת[46].
באופן כללי, הכותב J מתאר את האל כבעל מאפיינים אנושיים רבים: הוא מתעצב, מתאכזב, מתחרט, אוהב את נח, מריח את הקרבנות ואומר בליבו. בגרסה של הכותב P האל לא מביע רגשות והוא מרוחק, פרקטי וענייני.
בטבלה להלן מוצגים הפסוקים כשהם ממויינים לשני סיפורים לפי הכותב J או P. הפסוקים מופיעים לפי סדר הופעתם בטקסט המקראי.[47]
מיתוסים של מבול נפוצים בעמים ובתרבויות שונות ורבות, בכל רחבי העולם. כמה מסיפורים אלו התגלו בממצאים ארכאולוגיים בני 3000 שנה ויותר. ישנם קווי דמיון בולטים בין סיפור המבול המקראי לכמה סיפורי מבול מאזורים סמוכים, בייחוד הסיפורים העתיקים ממסופוטמיה (ארם נהריים), ומקובל במחקר של מיתולוגיה השוואתית שהם הושפעו אלו מאלו בעת העתיקה[48][49]. הסיפור המסופוטמי, לפי ההשערה רווחת, הוכנס לאחר מכן לקאנון המקראי, כנראה בעת גלות בבל[50].
לוח 11 מתוך האפוס של גילגמש, המגולל סיפור-מבול באכדית
כמה גרסאות של סיפור מבול קיימות במיתולוגיה המסופוטמית. הנרחבת שבהן היא סיפור אתרחסיס, שנכתב במאה ה-17 לפנה"ס על ידי סופר בבלי בשם אלת-איה. על־פי סיפור זה, בתחילה היו בני האדם בני אלמוות, והתרבו יתר על המידה. בשל הרעש שעוררו, האל אנליל החליט להשמידם במגפה ובמבול. אנכי, אל החכמה והמים המתוקים, המרה את פי אנליל ונגלה בחלום לבן-האנוש אתרחסיס. הוא הזהיר אותו מפני האסון הקרב, והדריך אותו כיצד לבנות ספינה. האלים מתחרטים על השמדת האנושות, מכיוון שלא נותר מי שיקריב להם קורבנות, אבל לאחר סיום המבול יוצא אתרחסיס מהתיבה, ובדומה לנח מעלה להם מנחה. בדומה לאלוהים המקראי, האלים הבבלים מתרצים ומחליטים שלא לנסות להשמיד שוב את המין האנושי. תחת זאת הם מגבילים את התרבותו בכך שהם גוזרים עליו מוות. סיפור דומה, בן 62 שורות באכדית שנכתב על לוח שתוארך למאה ה-18 לפנה"ס, מתאר תיבה שנבנתה בהוראת אאה-אנכי בצורת עיגול בדומה לסירות עגולות שהיו נפוצות במסופוטמיה. בדומה לסיפור המקראי, גם בלוח זה מצוין כי החיות נכנסו לתיבה בזוגות[51][52].
מקור קדום במיוחד לסיפור מבול מסופוטמי כלול בעלילות גילגמש, בלוח 11 מבין 12 לוחות שאוחסנו במוזיאון הבריטי ופוענחו על ידי ג'ורג' סמית'(אנ') בשנת 1872[53]. בעלילה זו ניכר דמיון לסיפור המקראי. לדוגמה, הספינה, המיקום הגאוגרפי (בקרבת הר אררט), הצלת הגיבור ובעלי החיים בחסדי האלים, שילוח הציפורים (בהן יונה ועורב) לראות אם כלו המים, וקורבן התודה המוקרב בסוף הסיפור.
לצד הדמיון הבולט בין סיפורי המבול המסופוטמיים לסיפור המקראי, קיימים גם הבדלים רבים ביניהם. שמו של האיש בבבל הוא אותנפישתים (באבטיפוס השומרי - זיאוסודרה, "מאריך השנים") ולא "נח". בבבל נקרא הכלי "ספינה גדולה" או "היכל", ולא "תיבה"; גם המידות והחלוקה הפנימית שונים; גודל הספינה גדול לפחות פי ארבעה מגודל תיבת נח, ואת הכלי בבבל טחו גם בשמן; התיבה לא נחה על הרי אררט אלא דרומה מהם - על הר נציר. אותנפישתים משלח יונה, סנונית ואז עורב, והעורב הוא שלא שב; הבדל גדול נוסף הוא במשך זמנו של המבול - בעוד שלפי המקרא נמשך המבול שנה תמימה, בסיפור הבבלי הוא נמשך שבעה ימים בלבד.
מלבד ההבדלים הטכניים, בולט השוני בין ההשקפה האלילית בסיפור אתרחסיס ועלילות גילגמש, להשקפה המונותאיסטית בסיפור המקראי[54] הסיבה למבול בסיפור הבבלי היא הפרעת מנוחת האלים בשל הריבוי האנושי הבלתי נמנע, בעוד במקרא - שחיתותם המוסרית של בני האדם. בסיפור הבבלי מיוחסים החורבן וההצלה לאלים שונים - אנליל ואאה - ולהם מניעים תועלתניים שונים, בעוד בסיפור המקראי אלוהים הוא מקור החורבן וההצלה, והמניע לשניהם זהה - צדק מוסרי. במיתוס הבבלי ניצלו גם עבדים, שפחות וספן, ובנוסף להם עלו לספינה גם אומנים, במטרה להציל את הישגי התרבות. בצאתו מהתיבה, אתרחסיס בוכה על גורל האנושות, ואילו במקרא, אין זכר למעשה כזה.
אופי ההצלה שונה אף הוא, בעוד במקרא הניצול הוא איש "צדיק תמים", הניצול בשל תמימותו "בדורותיו" מלאי החמס, במיתוס הבבלי והיוני הניצולים ניצולים דווקא בשל על-אנושיותם[55].
כשיצא נוח וזבח, מריח אלוהים "את ריח הניחוח", וכך למעשה מתוארת קבלת הקרבן, ואילו כשמקבילו הבבלי זובח, מריחים האלים ותאבונם מתעורר, והם נאספים "כמו זבובים" ואוכלים מהקרבן. הקשת אינה מוזכרת, ובמקומה האל אֵאַה עונד תליון למזכרת שאל לו להביא אסון נוסף. סיפור המבול המסופוטמי מסתיים בהטלת מגבלות שונות על הריבוי האנושי, בעוד מקבילו המקראי מתחיל אמנם בהגבלת תוחלת החיים האנושית ("לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה"[56]), אך מסתיים בברכת פריון אלוקית לנח ומשפחתו: "וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ". לאחר המבול, אותנפישתים ואשתו מועברים אל "אפיקי תהומותיים", משכנם של האלים, והם זוכים לחיי נצח. נח, לעומתם, נשאר באנושיותו, ואף נכשל בשתייה לשוכרה וסובל עקב כך מקלון.
סיפור המבול הבבלי מהווה דוגמה מובהקת למוגבלות כוחם של האלים בדתות הפוליתאיסטיות, לעומת כוחו המוחלט של האל המקראי המונותאיסטי. בסיפור אתרחסיס נדרשים האלים לשיתוף פעולה והסכמה ביניהם כדי להביא את המבול, ואף לאחר שנוצר, הם לא שולטים בו עוד, והוא מסתיים מעצמו. במקרא לעומת זאת, מודגש כיצד אלוהים בורא ומסיים את המבול כרצונו[57]. יתר על כן, המבול הבבלי מאיים על האלים עצמם, והם נמלטים ממקדשיהם הארציים אל השמיים: "האלים נבהלו מפני המבול, נסוגו, עלו שמימה ממלכת אנו: האלים הצטנפו כמו כלבים, רבצו בחוצות"[58]. אופיים המוגבל והארצי של האלים מתגלה ביתר קיצוניות בתלותם בקרבנות בני האדם, ובהיעדרם "האלים הגדולים ישבו בצמא וברעב"[59]. תלות זו היא כנראה הבסיס למסר של המיתוס כולו - יציבות קיומו של האדם מובטחת בשל תלותם של האלים בו. בעוד שהמבול המקראי מלמד לקח מוסרי את האנושות, המבול הבבלי מלמד לקח תועלתי את האלים.
הר אררט בטורקיה, המזוהה עם הר אררט המוזכר במקרא, עליו על־פי המסופר נחה תיבת נח בסיום המבול
למעט הטקסט המקראי עצמו, לא ידוע על סיפור מבול במיתולוגיה של ארץ כנען העתיקה. י"מ גרינץ ראה במסורת המדרשית (בראשית רבה לג, יא) כי בארץ ישראל לא ירד המבול, הסבר מדוע סיפור זה לא הגיע לכנען. בשנת 1956 התגלה בתל מגידו לוח כתוב אכדית המתוארך למאה ה-14 לפנה"ס, ומתאים ללוח השביעי ב"עלילות גילגמש" בנוסח נינוה. מכיוון שהאפוס המלא כולל את סיפור אותנפישתים, סביר שבתקופה הכנענית לכל הפחות הכירו את סיפור המבול המסופוטמי[60]. בשנת 2007 הוצע כי שבר טקסט בן 14 שורות באכדית שהתגלה בשנת 1994 בספריה העתיקה של אוגרית, מאמצע האלף השני לפנה"ס, מתאר פתיחת חלון ושילוח יונה וציפור מים כדי למצוא חוף, וזאת בעצת אאה, האל הממלא תפקיד יועץ גם בסיפורי המבול המסופוטמים. פרט מעניין בסיפור זה הוא הציון כי אירע בראש חודש, בדומה לסיפור המקראי המציין את תאריכי המאורעות, ובניגוד לסיפורים המסופוטמים. ייתכן איפוא כי זהו חלק מסיפור מבול הדומה גם לסיפורים המסופוטמים וגם לסיפור המקראי[61].
שאלת הגלעין ההיסטורי
במחקר אנתרופולוגי של מיתולוגיה השוואתית הדעה הרווחת היא כי באזורים רבים בעולם שיש בהם מיתוסי מבול אין כלל אפשרות לשיטפונות גדולים, ולכן אין צורך בהם כדי להסביר מדוע מיתוסים כאלו הם נפוצים. ההסבר הסביר ביותר הוא שהמיתוסים נועדו מלכתחילה לשמש כמטאפורה להעברת המסר שהעולם כשל והבורא נצרך להורסו על מנת שיבנה מחדש בצורה טובה יותר. רעיון זה מתכתב עם יסורי המצפון על כישלונות ועם הרצון האנושי להזדמנות שנייה. המהות הסימבולית של שטיפת העולם במים לצורך תיקונו נפוצה גם בטקסי היטהרות הקיימים בדתות שונות[62].
עם זאת, יש גאולוגים וארכאולוגים המשערים לאור ממצאים בשטח, כי אכן היה במסופוטמיה אירוע שיטפון מקומי גדול או סדרת שיטפונות, שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי והיוו את הבסיס לנרטיב המבול המקראי[50]. בעקבות השערות אלו, יחד עם פרשנותו לפסוקים ולדברי חז"ל על המבול, מפרש הרב אורי שרקי את סיפור המבול המקראי כמבול מצומצם[63].
הארכאולוג האנגלי ליאונרד וולי שבשנות ה-30 של המאה ה-20 עמד בראשה של חפירה באור, עיר שומרית בדרום מסופוטמיה, מצא שהאתר הקדום נקבר תחת שכבת חרסית בעומק 2–3 מטרים שמעידה על שיטפון של נהר, והסיק שהמוטיב של מבול התבסס על שיטפון בחלק התחתון של עמק הפרת והחידקל. רוב הארכאולוגים שחפרו בתילים אחרים באזור לא מצאו עדות לשיטפון מאותה תקופה, ודחו את מסקנתו[64]. לעומת זאת החוקרים האמריקאיים האלו וסימפסון צידדו בתאוריית השיטפון ותיארכו אותו לסביבות שנת 2900 לפנה"ס, על סמך ממצאים בשורופק[50].
הים השחור הנוכחי (תכלת) וכאגם מים מתוקים כ-7500 שנה לפני זמננו (כחול) על פי תאוריית מבול הים השחור
תאוריה אחרת שהועלתה על ידי הגאולוגים ויליאם רייאן ווולטר פיטמן מאוניברסיטת קולומביה שבארצות הברית[65], היא שמיתוסי המבול הם הד להצפה קטסטרופלית שהתרחשה בים השחור. על פי תאוריה זו, הים השחור היה בעבר ימה של מים מתוקים שלא הייתה מחוברת לאוקיינוס הגלובלי. בשל התחממות כדור הארץ לאחר עידן הקרח האחרון והמסת קרחונים, עלו פני הים התיכון ונבקע פתח או נוצר מפגש שבו זרמו מים מן הים התיכון לים השחור, אזור המהווה היום את מיצרי הבוספורוס. צוללות שנשלחו למשימות תיעוד, מצאו שרידים ליישובים, חלקם גם בעומק הים השחור. ממצאים אכן מצביעים כי הים השחור לפני כ-7,500 שנה היה קטן בממדיו מאשר ממדיו הנוכחיים וששטחי חופיו הקדומים הוצפו כליל[66].
מיפוי קרקעית הים מראה פני שטח שניתן לזהות בהם ערוצי נחלים, דיונות חוף ואיים שמצויים מתחת לפני הים. ניכר מעבר חד ממשקעים האופייניים לאגמים מתוקים לשכבה שמכילה שרידי בעלי חיים האופייניים לים התיכון[67][68]. ואולם מחקרים גאולוגיים וארכאולוגיים נוספים בים השחור מצאו כי העלייה בפני הים וגודל השטח שהוצף היו קטנים בהרבה מאלו שסברו ראיין ופיטמן[69], וכי העלייה במליחות המים הייתה הדרגתית מאוד ונמשכה על פני אלפי שנים[70].
תאוריה של זוג החוקרים טולמן מהמכון הגאולוגי של אוסטריה ניסתה להסביר את שכיחותם של סיפורי מבול בעולם בכך שכוכב שביט שחדר את האטמוספירה של כדור הארץ כ-9500 שנה לפני זמננו התפצל למספר שברים שנפלו באוקיינוסים שונים, וגרמו לאידוי עצום של מי ים שירדו כגשמים ביחד עם גלי צונאמי עוצמתיים שהכו באזורים מיושבים[71]. תאוריה זו התבססה על תיארוך מכתשי פגיעה תת-ימיים, אך 13 גאולוגים, פלאונטולוגים ופיזיקאים מאוניברסיטאות וממכוני מחקר שונים ברחבי העולם בדקו את התאוריה, מצאו שהיא נבעה מחוסר הבנה של הנתונים לגבי מכתשי הפגיעה, והגדירו אותה כפסאודו-מדע[72].
^מקובל להניח כי חלק זה הוא תוספת של העורך. "זכר ונקבה" מאפיין את סיפור P, בדומה לספר בראשית, פרק א', פסוק כ"ז, ואילו דווקא "איש ואשתו" מאפיין את סיפור J
^מקובל להניח כי חלק זה הוא תוספת של העורך, כיוון שהציווי להכניס מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה הלא-טהורה מופיע בסיפור J, בפרק ז', ב'
^א גיצה וש. לוי, עתיקות: סדרה עברית, כרך ב (ירושלים: רשות העתיקות, 1958) עמ' 108–115.
^Darshan, G. (2016). The calendrical framework of the priestly flood story in light of a new Akkadian text from Ugarit (RS 94.2953). Journal of American Oriental Society, 136(3), 507-514
^David Leeming, Creation myths of the world: an encyclopedia, ABC-CLIO, LLC, Santa Barbara, California, 2010 (2nd Ed.). ISBN 978-1-59884-174-9, pages 334-335
^RYAN, W. & PITMAN, W. 1998. Noah’s Flood. The New Scientific Discoveries about the Event that Changed History.
319 pp. New York: Simon & Schuster. ISBN 0 684 81052 2
_The_religion_of_Babylonia_and_Assyria_especially_in_its_relations_to_Israel_(1908)_(14779403821).jpg)
