|
קורט אייזנר
קורט אייזנר (בגרמנית: Kurt Eisner; 14 במאי 1867, ברלין – 21 בפברואר 1919, מינכן)[1] היה עיתונאי, פובליציסט, מבקר תיאטרון ומדינאי יהודי-גרמני. מוביל המהפכה הסוציאליסטית בבוואריה בשנת 1918 וראש ממשלת הרפובליקה הסובייטית הבווארית מנובמבר 1918 ועד הירצחו בפברואר 1919. ביוגרפיההשנים המוקדמות (1867–1892)אייזנר נולד בשנת 1867 בברלין, אז בירת פרוסיה (כיום בירת גרמניה), לעמנואל אייזנר ולהדוויג אייזנר לבית לוינשטיין, זוג יהודי אמיד. אביו היה ספק בעל הרשאה מלכותית (Hoflieferant) של מדי צבא[2]. בילדותו זכה לחינוך גרמני קלסי. בשנת 1886, עם סיום לימודיו בגימנסיה "אסקנישר" (Askanischer Gymnasium), החל ללמוד פילוסופיה וספרות גרמנית באוניברסיטה. שם הושפע במיוחד מכתיבתו המחזאית של פרידריך שילר והחל לפתח תפישה של התיאטרון ככלי חברתי. בכך גם עסק מאמרו הראשון, שפורסם בשנת 1889, שבו קרא להקמת קבוצות תיאטרון (Theatergemeinden) שתהוונה את המסד ליצירת תיאטרון עממי, שיענה על הצרכים התרבותיים של מעמד הפועלים הגרמני ויקנה לו תפישת עולם סוציאליסטית אוטופית.[3] בשנת 1889 קטע אייזנר את לימודיו באוניברסיטה באִבּם בשל קשיים כלכליים. הוריו רצו שישתלב בעסק המשפחתי, אך תחת זאת מצא אייזנר עבודה ככתב בסוכנות חדשות ברלינאית. בשנת 1892, בגיל 24, נשא לאשה את אליזבת הנדריך (Hendrich), העתידה להיות אם לחמישה מילדיו. עוד באותה שנה התקבל למשרת כתב זוטר במערכת העיתון "פרנקפורטר צייטונג", שבעקבותיה עזב לראשונה את ברלין והעתיק את מגוריו לפרנקפורט. כמו כן, באותה שנה פורייה פרסם אייזנר את ספר ביכוריו, “פסיכופתיה ספיריטואליס" (Psychopathia Spiritualis) – ביקורת על הגותו של ניטשה.[4] הקריירה העיתונאית (1893–1914)בשנים 1893–1898 התגורר אייזנר במרבורג, עיר אוניברסיטאית קטנה הסמוכה לפרנקפורט, שם שימש כעורך פוליטי בעיתון “הסישה לנדסצייטונג” (Hessische Landeszeitung).[5] במהלך שהותו בעיר, הכיר את הפילוסוף היהודי-גרמני הנאו-קאנטיאני הרמן כהן, ששימש פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת מרבורג. בין השניים נרקמה ידידות ובהשפעת כהן פיתח אייזנר סינתזה בין הרעיונות הסוציאליסטיים והנאו-קאנטיאניים שאותה כינה "דת הסוציאליזם".[6][7] בהמלצת כהן, הוצעה בשנת 1897 לאייזנר משרת מרצה באוניברסיטת מרבורג, אך האוניברסיטה חזרה בה כשדבק באייזנר עבר פלילי: בתחילת אותה שנה הוא פרסם מאמר ביקורתי כנגד הקיסר וילהלם השני, שבגינו הוא נאסר לתשעה חודשים בעוון העלבת הקיסר (lèse majesté; Majestätsbeleidigung).[8] בשנת 1898 הצטרף אייזנר למפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית (SPD). המפלגה הייתה מצויה אז בוויכוח בין הפלג המרקסיסטי האורתודוקסי בהובלת קארל קאוטסקי ורוזה לוקסמבורג, שתמכו במודל המהפכה של מרקס, ובין הפלג הרפורמיסטי בהובלת אדוארד ברנשטיין, שתמך בהתקדמות אטית והדרגתית אל עבר החברה הסוציאליסטית, בעיקר באמצעים פרלמנטריים. אייזנר הסתייג משני הפלגים גם יחד – הוא לא ראה בעצמו מרקסיסט, אך התנגד גם להנחה שהפעילות הפרלמנטרית לבדה עשויה לפתור את בעיית המעמדות. באוגוסט של אותה שנה, בחזרה בברלין, התמנה אייזנר למשרת עורך פוליטי בעיתון המרכזי ביותר של ה-SPD – "פורוורטס" (Vorwärts). הוא נבחר למשרה הזאת על ידי העורך הראשי של העיתון ומנהיג העבר של המפלגה, וילהלם ליבקנכט. בניגוד לאוניברסיטת מרבורג, ליבקנכט דווקא התרשם מעברו הפלילי של אייזנר, אך המוטיווציה המרכזית להעסקתו הייתה פוליטית – ליבקנכט ביקש למתן את המתח בין אורתודוקסים ורפורמיסטים במערכת העיתון.[9] זמן קצר לאחר מינויו קיבל אייזנר סמכויות של עורך ראשי ועם מותו של ליבקנכט בשנת 1900 קיבל לידיו את התפקיד באופן רשמי. כעורך ראשי, חתר להפוך את "פורוורטס" לעיתון ספרותי מוביל, הניצב מעל הפלגים במפלגה. ואכן, תחת ניצוחו הכפיל העיתון את קוראיו ופרץ את קהל הקוראים המפלגתי והפועלי לעבר קהל קוראים בורגני. תוך כדי תפקידו כעורך ראשי גם כתב את הביוגרפיה של וילהלם ליבקנכט, שהתפרסמה בשנת 1900. המדיניות המפשרת בין הפלג הרפורמיסטי ובין הפלג האורתודוקסי עוררה סערה במפלגה. כל אחד מהפלגים פירש את ההימנעות מנקיטת עמדה במחלוקת ביניהם כהתנכלות ובשנת 1905 נאלץ אייזנר לעזוב את מערכת העיתון על רקע המחלוקת הפנימית במפלגה. את שנת 1906 בילה בכתיבה אינטנסיבית. הוא הוציא לאור "פיליטון פועלים" (Arbeiterfeuilleton) והוציא תחת ידיו שני ספרים: אוסף סיפורים ומאמרים תחת הכותרת "משתי חסרי-המשתים” (Feste der Festlosen) ותיאור היסטורי של גרמניה בתקופת נפוליאון שפורסם בשנת 1907 תחת הכותרת "קץ הרייך" (Das Ende des Reichs).[10] בשנת 1907, בגיל 40, עזב את פרוסיה על מנת שלא לחזור והשתקע בבוואריה. בשנותיו הראשונות התגורר בנירנברג ושימש עורך עיתון הSPD המקומי "פרנקישה טאגספוסט" (Fränkische Tagespost). בשנת 1910 סיים את עבודתו בעיתון בעקבות חילוקי דעות עם צוות העיתונאים. מעט אחר-כך התגרש מאליזבת והעתיק את מגוריו למינכן. שם התגורר עם מי שעתידה להיות אשתו השנייה ואם לשניים מילדיו, אלזה בלי (Else Belli), ושימש עורך פוליטי ומבקר תיאטרון בעיתון הסוציאל-דמוקרטי "מינכנר פוסט" (Münchener Post). מעל דפי העיתון ניהל אייזנר קמפיין לרפורמה בפרלמנט הבווארי, שהפך אותו לדמות מוכרת בחיי הציבור של מינכן. יחד עם זאת, הוא המשיך להיתפש כזר בבוואריה, בהיותו יהודי ובעל מוצא פרוסי.[11] מלחמת העולם הראשונה (1914–1918)באוגוסט 1914 תמך אייזנר בעמדה המפלגתית של ה-SPD, שתלתה את האשמה במלחמה בתוקפנות הרוסית ותמכה באישור תקציב ממשלתי למלחמה. עם זאת, זמן קצר לאחר מכן, החל אייזנר להשתכנע כי דווקא גרמניה היא האשמה המרכזית במלחמה. את העמדה הזאת הוא ביטא בעקביות בטור העורך של ה"מינכנר פוסט", עד שעמדה ביקורתית זו הביאה לפיטוריו מתפקיד העורך. עם זאת, הוא נותר בתפקיד מבקר התיאטרון של העיתון. כעת, משהיה כמעט מובטל, חזר אייזנר להשקיע את רב זמנו בכתיבה. באותה תקופה, החל לנהל חליפת מכתבים עם גוסטב לנדאואר, אנרכיסט ופציפיסט יהודי-גרמני, ששהה באותה עת במדינת וירטמברג השכנה. בשנת 1916 הקים את "עוגן הזהב", קבוצת דיון ביקורתית כנגד המלחמה, שהורכבה מקבוצה אקלקטית של סוציאליסטים, בוהמיינים וסטודנטים.[12] בראשית 1917 חל פיצול ב-SPD על רקע המחלוקת בתמיכה במלחמה, ומתנגדי המלחמה הקימו את "המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית העצמאית (הבלתי-תלויה)"(Independent Social Democratic Party of Germany) (USPD - Unabhängige Sozialdemokratische Partei Deutschlands) ואייזנר הפך למנהיג הסניף הבווארי שלה. בינואר 1918 ארגן אייזנר שביתה כללית בת שלשה ימים של העובדים בתעשיית הנשק בבוואריה[13], בתיאום עם ההנהגה הארצית של ה-USPD ובשיתוף "עוגן הזהב", שבגינה נאסר לתשעה חודשים ושוחרר רק באוקטובר של אותה שנה.[14] מנהיג מהפכת נובמבר במינכן וראש ממשלת הרפובליקה הבווארית (1918–1919)
מיד לאחר שחרורו באוקטובר 1918 חזר אייזנר לפעולה פוליטית. הוא טען אז שהשלום הכרחי ואם ממשלת גרמניה לא תפעל להשגתו "הפועלים והאיכרים הבוואריים יאלצו לעשות זאת בעצמם".[15] ב-7 בנובמבר 1918, נאם אייזנר בפני קהל גדול במינכן בהפגנה משותפת של שני הפלגים של המפלגה הסוציאליסטית. אייזנר תבע את סיומהּ המיידי של המלחמה, את התפטרותם של וילהלם השני, קיסר גרמניה, ושל מלך בוואריה לודוויג השלישי, את צמצום יום העבודה לשמונה שעות וכינון מועצות פועלים, איכרים וחיילים. מנהיג ה-SPD בבוואריה, ארהרד אאואר (Erhard Auer), ביקש למנוע עימות עם הצבא והוביל את תומכיו בסוף העצרת בתהלוכה למרכז העיר לפיזור שקט. אולם אייזנר הוביל מיעוט משמעותי של המפגינים אל בית ספר ששימש כבסיס לחיילים ולאחר שהמפגינים הקיפו את בית הספר, החיילים הודיעו על כניעה. בעקבות ההצלחה התחלקו המפגינים לשתי קבוצות וחזרו על ההשתלטות בשאר מוקדי החיילים בעיר. רבים מהחיילים הצטרפו למפגינים וערקו מיחידותיהם. לאחר מספר שעות, הודיע שר המלחמה של בוואריה שהוא אינו שולט בחייליו ושני שרים של ממשלת בוואריה המליצו ללודוויג השלישי, מלך בוואריה להימלט מהעיר והוא נענה להמלצתם. ב-10:00 בערב התכנסו נציגי המהפכנים ובחרו את אייזנר ליושב ראש מועצה של חיילים ופועלים. המהפכנים יצאו והשתלטו על נקודות אסטרטגיות בעיר ואייזנר עצמו נגש עם קבוצת תומכים לבניין הפרלמנט והכריז על הקמת רפובליקה[16]. המהפכה התרחשה ביממה אחת וללא שפיכות דמים. למחרת התעוררו תושבי מינכן לשלטון חדש. מלך בוואריה גלה מארצו ותחת שלטונו הכריז אייזנר על הרפובליקה החופשית (Freistaat) של בוואריה, שהונהגה על ידי מנגנון של מועצות פועלים, איכרים וחיילים ועל ידי ממשלה דמוקרטית בראשות אייזנר כראש הממשלה וכשר החוץ:
מרבית אורחות חייהם של אזרחי בוואריה נותרו כשהיו – אייזנר, שהסתייג מתפישת העולם המרקסיסטית, הכריז כי המהפכה לא תגזול את הרכוש הפרטי מידי האזרחים. למעשה, במינכן של ה-8 בנובמבר 1918 השתנו רק שני דברים משמעותיים: העברת השלטון מידי המלך אל העם והטלת צנזורה על אמצעי התקשורת, שבמסגרתה הוצאו מחוץ לחוק אמצעי התקשורת בעלי זיקה למפלגות הימין. אירועים אלה הקדימו את האירועים המהפכניים בשאר גרמניה (פרוץ המהפכה הגרמנית ובריחת הקיסר וילהלם השני להולנד ב-9 בנובמבר 1918 והכרזת רפובליקת ויימאר). כך הייתה בוואריה למדינה הגרמנית הראשונה שהשתחררה מעול המונרכיה. הממשלה החדשה של הרפובליקה הבווארית נבנתה ברוח אחדות השמאל שהפגין אייזנר בנאומו וכללה, כאמור, את אייזנר כראש הממשלה וכשר החוץ ולצדו שני חברי USPD נוספים – אדגר יפה (Jaffe) כשר האוצר והנס אונטרלייטנר (Unterleitner) כשר הרווחה; ארבעה חברי SPD – ארהרד אאואר (Auer) כשר הפנים, יוהנס הופמן (Hoffmann) כשר החינוך, אלברט רוסהאופטר (Rosshaupter) כשר ההגנה ויוהנס טים (Timm) כשר המשפטים; וכן את שר התחבורה היינריך פון פראואנדורפר (Frauendorfer) שלא השתייך למפלגה כלל.[18] ב-23 בנובמבר 1918 נסע אייזנר לברלין, לאספת ראשי הממשלות של המדינות בפדרציה הגרמנית. הוא נשא איתו פרוטוקולים סודיים של התכתבות בין הממשל המרכזי בברלין ובין השגריר במינכן, שאימתו את גרסת בעלות הברית לאשמת גרמניה במלחמת העולם הראשונה, אותם הדליף לעיתון ברלינאי.[19] ההדלפה הזאת, כמו-גם נאומו באספה, שתקף את המדיניות שהובילה ה-SPD בשלטון המרכזי, סימנו אותו כמכשול שראשי ה-SPD היו צריכים לסלק מן הדרך. בשובו לבוואריה, בתחילת דצמבר, הוא הכריז על בחירות כלליות לפרלמנט הבווארי, בלחץ השלטון המרכזי, חברי ה-SPD בפרלמנט ואף מועצות חיילים ופועלים שתמכו ב-SPD. הבחירות נקבעו ל-12 בינואר 1919.[20]   השבועות שבטרם הבחירות היו סוערים. מפלגות השמאל ניסו לנכס את הישגי המהפכה כל אחת לעצמה, בעוד הימין הזהיר מפני סכנות הבולשביזם וביקש לסלק את אייזנר מהשלטון מטעמים אנטישמיים, אנטי-פרוסיים ולאומניים. מערכת הבחירות לא התנהלה אך ורק על גבי העיתונים, אלא הידרדרה לעיתים להתנגשויות אלימות, בעיקר בין השמאל המתון ובין הקומוניסטים. לבסוף, נחלה מפלגתו של אייזנר, ה-USPD, כישלון צורב – רק 2.5% מהמצביעים הצביעו עבורה. שתי המפלגות שזכו למרבית הקולות היו "מפלגת העם הבווארי" (BVP – Bayerische Volkspartei) עם 35% מהקולות וה-SPD, בהובלת אאואר, עם 33% מהם. שבוע לאחר מכן התקיימו בחירות כלליות פדרליות, בהן ניצחה ה-SPD עם 38% מהקולות והמפלגה השנייה בגודלה הייתה מפלגת המרכז הקתולית (הקשורה לBVP) עם 20% מהקולות. האווירה בברלין נטתה כנגד השמאל הרדיקלי ובאותו שבוע נרצחו שתיים מהדמויות הבולטות שבו – קרל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג. בבוואריה, לעומת זאת, המציאות הייתה מסובכת יותר. זכר המהפכה ובעיקר מערכת המועצות החיילים, הפועלים והאיכרים היוו תשתית משמעותית לשמאל הרדיקלי, שהורכב בעיקר מקומוניסטים ומאנרכיסטים. הממשלה הנבחרת הייתה ממשלת מרכז-ימין, אך מתחת לפני השטח הייתה תסיסה שמאלית. בראשית פברואר 1919 השתתף אייזנר בקונגרס של האינטרנציונל הסוציאליסטי בברן, שהיה המפגש הראשון של האינטרנציונל לאחר המלחמה. אייזנר לא היה הנציג הרשמי של גרמניה, אך בכל זאת ביקש לנאום בקונגרס. בניגוד לנציג ה-SPD, שהציג את הנרטיב הממלכתי בו גרמניה נגררה למלחמה בעקבות תוקפנות מצד מדינות הברית, אייזנר טען שלגרמניה חלק ניכר באשמה במלחמה, ושעליה להתנער מעברה המלחמתי על ידי בחירה בסוציאליזם. הוא סיים את נאומו בקריאה לפועלים הגרמנים לסייע בבניית האזורים שנהרסו בצפון-מזרח צרפת. הוא זכה לתשואות מצד נציגי צרפת ובריטניה, אך בשובו לבוואריה הוא נתפש כבוגד. העיתונות הגרמנית פירשה את נאומו כתמיכה בעבודות כפייה של גרמנים בצרפת והאשימה אותו כ"אבי הסכם השלום המביש של ורסאי".[21] הרצחמאז שובו מברן, נתפש אייזנר בציבוריות הבווארית כאישיות לא רצויה והאיומים על חייו הלכו והתרבו. על כן, ב-21 בפברואר 1919, כאשר היה בדרכו אל הפרלמנט על מנת להגיש את התפטרותו, התלוו אליו שומרי ראשו. אייזנר התייחס לכל העניין בהומור הציני שבו הוא התפרסם כעיתונאי - “הם יכולים לירות בי רק פעם אחת". אך שומרי הראש לא הועילו – בעודו בדרכו לפרלמנט נורה אייזנר על ידי קצין צבא צעיר בשם אנטון פון-ארקו אאוף-ואליי (Anton von Arco auf Valley). ארקו-ואליי, בן למשפחת אצולה ממקור אוסטרי, אשר בעורקיו זרם גם דם יהודי, היה קשור לקבוצת הימין הקיצוני האנטישמית "אגודת תולה".[22] ארקו-ואליי גורש מהארגון מפני שהסתיר את העובדה שאמו יהודיה, ובאמצעות ההתנקשות ביקש להוכיח לחברי האגודה שגם יהודי למחצה מסוגל ל"מעשה גבורה".[23] ארקו-ואליי התייחס לאייזנר במילים הבאות, בפתק שכתב ימים אחדים לפני ההתנקשות: "אייזנר הוא בולשביק ויהודי, הוא לא גרמני ולא מתנהג כגרמני. הוא חותר תחת כל חשיבה ורגש פטריוטיים, הוא בוגד." בינואר 1920 נשפט ארקו-ואליי ונידון למוות[24] אך העונש הומר למאסר של חמש שנים[25], אותו ריצה בכלא לנדסברג, בתא שממנו פונה ב-1924 לטובת אדולף היטלר. הוא שוחרר מהכלא ב-1925. בינואר 1928 תבעה אלמנתו של אייזנר קצבה מממשלת בוואריה[26] והקצבה ניתנה לה ולבתה. מורשתובעקבות הרצחהרצח הפוליטי שביצע ארקו-ואליי באייזנר זיעזע את תומכי השמאל בבוואריה והגביר את התסיסה בקרב הקומוניסטים והאנרכיסטים. בעידוד החדשות על הפיכה סוציאליסטית בהונגריה, הפכה התסיסה השמאלית להפיכה. בראשית מרץ הוקמה ממשלה סוציאל-דמוקרטית בראשותו של יוהנס הופמן מה-SPD, שר החינוך בממשלת אייזנר, אך היא לא החזיקה מעמד בשלטון והתחלפה בראשית אפריל ברפובליקה סובייטית בראשות ארנסט טולר מה-SPD. ממשלתו של טולר כללה גם את גוסטב לנדאואר ואת האנרכיסט אריך מיהזאם. הרפובליקה הייתה "סובייטית" במובן שהייתה "רפובליקת מועצות" (Räterepublik), שהושתתה על מועצות החיילים, האיכרים והפועלים שהוקמו בתקופת שלטונו של אייזנר. ממשלת טולר שרדה 6 ימים. ב-12 באפריל 1919 היא הופלה בהפיכה קומוניסטית בהובלת אויגן לווינה (Eugen Leviné). לווינה הנהיג מדיניות קומוניסטית ועמד בקשר עם לנין. בראשית מאי 1919 הגיע לקצו העידן הסוציאליסטי של בוואריה כשצבא גרמניה (הרייכסווהר) וקבוצות פרא-מיליטריות מהימין (פרייקורפס) כבשו את בוואריה וחיסלו את הרפובליקה הסובייטית. משפטו של הרוצח ארקו, בתחילת 1920, לווה בפרץ של גילויי אנטישמיות ברחבי בוואריה, בטענה שארקו הורשע רק בגלל שאייזנר היה יהודי, למרות שהרוצח עצמו היה יהודי[27]. מאז הייתה נתונה בוואריה תחת שלטון ימני, שתחתיו פרחו קבוצות אנטישמיות שראו במהפכה הסוציאליסטית של אייזנר וברפובליקה הסובייטית שבאה בעקבותיה ביטוי של ה"בולשביזם היהודי"[28]. בנאומיו בשנות ה-20 הטיף אדולף היטלר לגירוש כל היהודים מגרמניה כנקמה על המהפכה נגד בית המלוכה הגרמני שביצע אייזנר היהודי[29]. קבוצות אלה היוו חלק מהתשתית שאיפשרה את עליית הנאציזם לשלטון פחות משני עשורים אחר כך. כתב על כך יעקב טלמון:
מחוץ לגרמניה הוצג אייזנר כאדם אמיץ שהציג בפני הגרמנים את האמת על אשמתם ונרצח בעקבות זאת. הרצח נחשב להוכחה שההאשמות נגד הגרמנים מוצדקות[30]. דמותו של אייזנר הובאה כדמות שלא זנח את הרעיון הכלל אנושיות הסוציאליסטית אל מול הקריאות הלאומניות בהתרגש מלחמה בין המעצמות[31]. הנצחהבתקופה שמיד לאחר מותו היו כתביו של אייזנר פופולריים בקרב חוגי האינטלקטואלים הגרמניים. ברפובליקת ויימאר הוצאו לאור אסופות מכתביו בידי בתי הוצאה סוציאליסטיים ובורגניים כאחד. אך עם עליית הנאצים לשלטון נאסרו כתביו לפרסום ודמותו הושמצה על ידי התעמולה הנאצית. ממשלת באוואריה אף הורתה להרוס את קברו[32]. בנפול הנאציזם אייזנר כמעט נשכח. אפילו בגרמניה המזרחית, שהעלתה על נס מהפכנים גרמנים מהעבר, כמו רוזה לוקסמבורג וקרל ליבקנכט, נמנעו מלהנציח את אייזנר, שכמי שהיה סוציאליסט אך התנגד למרקסיזם, לא תאם לדפוס המהפכן שביקשה גרמניה המזרחית להנציח.[33] בשנת 1989 הוצבה אנדרטה באתר ההתנקשות באייזנר ועליה הכתובת "קורט אייזנר, שהקים את הרפובליקה הבווארית ב-8 בנובמבר 1918 ולאחר מכן היה ראש ממשלת הרפובליקה של בוואריה, נרצח כאן ב-21 בפברואר 1919. אייזנר נישא פעמיים ונולדו לו 7 ילדים. כתביוכתיבתו של אייזנר הייתה מגוונת ורחבת היקף. הוא כתב מאמרים, פמפלטים, מחזות, ביקורות וספרים רבים. אלה העיקריים שבהם:
מכתביו שתורגמו לעברית:
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||
