הפוטש במרתף הבירה

הפוטש במרתף הבירה

תאריכים	8 בנובמבר 1923 – 9 בנובמבר 1923 (יומיים)
קואורדינטות	48°07′49″N 11°35′31″E / 48.1304°N 11.592°E / 48.1304; 11.592
תוצאה	הפוטש נכשל מנהיגי המפלגה הנאצית נכנסים למאסר
הצדדים הלוחמים גרמניה הנאצית המפלגה הנאצית אס אה רפובליקת ויימאר רפובליקת ויימאר רייכסווהר משטרת בוואריה מנהיגים גרמניה הנאצית אדולף היטלר גרמניה הנאצית אריך לודנדורף גרמניה הנאצית ארנסט רהם גרמניה הנאצית רודולף הס  גוסטב פון קאהר הנס ריטר פון זייסר רפובליקת ויימאר אוטו פון לוסוב  כוחות 2,000 פעילים 130 חיילים אבדות 15 הרוגים פצועים בודדים עשרות עצורים שנאסרו 4 הרוגים

הפּוּטש במרתף הבירה (בגרמנית: Hitler-Ludendorff-Putsch או Bürgerbräu-Putsch) הוא כינויו של ניסיון הפיכה (בגרמנית: Putsch) כושל נגד השלטון המרכזי בגרמניה בשנת 1923, שבו ניסה אדולף היטלר, יחד עם אריך לודנדורף וגורמים לאומניים נוספים, להשתלט על מינכן, מדינת בוואריה ולאחר מכן על גרמניה כולה. הפוטש אומנם נכשל, אך העלה את היטלר למעמד של דמות מרכזית בפוליטיקה הגרמנית.

לאחר מלחמת העולם הראשונה הגישו בעלות הברית, ובעיקר צרפת ואנגליה, לממשלת גרמניה, במסגרת חוזה ורסאי, תביעה לתשלום פיצויים בסך 33 מיליארד דולר עבור נזקי המלחמה (שהם כ-470 מיליארד דולר במונחי 2020). בסתיו 1922 ביקשה ממשלת גרמניה דחייה בתשלומי הפיצויים, אך הצרפתים דחו את הבקשה. לאחר שממשלת גרמניה לא עמדה בתשלומים, השתלט הצבא הצרפתי על חבל הרוהר בגרמניה בינואר 1923. רוב האזרחים בגרמניה עמדו לצד הממשלה בהתנגדותה לשלם לצרפתים.

במקביל, סבלה גרמניה מהיפר אינפלציה, שהפכה למאפיין בולט של רפובליקת ויימאר: ערך המרק צלל מ-75 מרק לדולר ב-1921 ל-18,000 מרק לדולר בינואר 1923 וביולי 1923 הוא עמד על 160,000 מרק לדולר, ועד נובמבר 1923 עמד שער ההמרה על 4,000,000 מרק לדולר אחד. אזרחים גרמנים איבדו את כל חסכונותיהם, למשכורות ששולמו לא היה ערך בשל ערכו של המרק, מוצרי מכולת עלו מיליארדי מרקים, והתפרעויות בגלל חוסר במזון החלו ברחובות.

הנאצים, וגם קבוצות קיצוניות אחרות, הרגישו כי זה הזמן לפעול. גרמניה הייתה כמרקחה פוליטית, והמפלגה הנאצית, שמנתה כ-55,000 חברים, דרשה פעולה. אדולף היטלר הבין שהוא חייב לפעול או להסתכן באובדן המנהיגות על מפלגתו.

בראשית המאה ה-20 היו ברוב הערים הגדולות בבוואריה מרתפי בירה. מרתפי בירה היו מקומות התגודדות למאות עד אלפי אנשים. בלילות היו נוהגים הבאים לשתות בירה ולשקוע בוויכוחים פוליטיים^{[דרוש מקור]} וחברתיים. במקומות אלו אף נהגו לערוך עצרות פוליטיות (מסורת שקיימת עד היום)^{[דרוש מקור]}. הפוטש בוצע במרתף הבירה הגדול ביותר במינכן – הבּירגֶרבְּרוֹיְקֶלֶר (Bürgerbräukeller).

בספטמבר 1923 הודיע הקאנצלר גוסטאב שטרזמאן על חידוש תשלום פיצויי המלחמה על פי חוזה ורסאי, ועל הפסקת פעולות ההתנגדות בחבל הרוהר. הודעה זו גרמה לזעם רב בחוגים לאומניים, שהיו חזקים במיוחד בבוואריה. הקבינט של בוואריה מינה את הלאומן גוסטב פון קאהר כראש המדינה הבווארית בעל סמכויות דיקטטוריות. היה חשש כי בוואריה תפרוש מן המדינה, או גרוע מכך, תתחיל מרידה קיצונית ימנית שתתפשט ותגיע בסופו של דבר עד ברלין. בשלטון בבוואריה, שביצע פעולות התגרות נגד הממשל המרכזי, עמד טריומווירט: גוסטב פון קאהר, לצידו מפקד הרייכסווהר בבוואריה, הגנרל אוטו פון לוסוב (Otto von Lossow), ועמם האנס ריטר פון זייסר (Hans Ritter von Seißer), מפקד משטרת המדינה הבווארית. אלו שמרו על איזון עדין בין פעולות מתגרות נגד השלטון המרכזי, ובין שמירת הסדר בבוואריה ושמירת האיחוד הגרמני.

תוכניתו של היטלר, אז עדיין מנהיג פלג קיצוני קטן ובלתי מוכר מחוץ לבוואריה, הייתה להעמיד את שלושת אלו במצב שבו ייאלצו לפעול נגד השלטון המרכזי. להכריח אותם להכריז על מרידה מזוינת, להשתלט על הכוחות שתחת פיקודם, ויחד עמם לצעוד לברלין, כפי שעשה שנה לפני כן בניטו מוסוליני באיטליה ב"מצעד על רומא". לצידו של היטלר בתוכנית זו עמד הגנרל אריך לודנדורף, גיבור מלחמת העולם הראשונה, ולמעשה שַליטה של גרמניה בין 1916 ל-1918 אשר חש סימפתיה להיטלר, והתייחס אליו ואל תוכניותיו באהדה.

מששמע היטלר כי קאהר קבע נאום פומבי ל-8 בנובמבר בשעות הערב, חשש כי קאהר, לוסוב וזייסר, הולכים לפעול בלעדיו. קאהר ניתק מהיטלר מגע וסירב להיפגש עמו, דבר שרק הגביר את חששותיו של האחרון. אותו ערב החליט היטלר להלום; הוא – ועמו לודנדורף ופלוגות הסער (SA) – יכריחו את קאהר, לוסוב וזייסר להכריז על מרידה ולעלות על ברלין.

ב-8 בנובמבר 1923 צעד היטלר יחד עם פלוגת חיילי סער אל אולם הכינוס, אשר התקיים בבית בירה בשם בירגרברויקלר ("Bürgerbräukeller" ברחוב רוזנהיימֶר (Rosenheimer Straße) 15 במינכן, ומכאן כינויו של האירוע), תוך שהוא גורם לפאניקה כללית באולם. הוא ירה ירייה לתקרה ואז צעק "שקט". היטלר עלה על הבמה וצעק:

המהפכה הלאומית פרצה. האולם נכבש על ידי שש מאות אנשים מזוינים. בל יעיז איש לעזוב את המקום. אם לא ישרור שקט מיד אצווה להעמיד מכונת ירייה ליד פתח היציאה. הקסרקטינים של הרייכסווהר ושל המשטרה נכבשו. הרייכסווהר והמשטרה מתקרבים ובראשם נישאים דגלי צלב הקרס.

— קונרד היידן, "איש מתגרה באירופה", הוצאת לינמן, ת"א, 1941, עמ' 93

אמנם שום דבר מזה לא היה נכון, אך באולם איש לא ידע זאת.

פון קאהר, לוסוב וזייסר לא השתכנעו בתחילה להצטרף אל הפוטש. כל איומיו של היטלר, לרבות נפנוף באקדחו, לא הועילו. עם זאת, בשעה מאוחרת בלילה הגיע למקום הגנרל לודנדורף, ואז הביעו השלושה תמיכה רפה בפוטש. אולם אז הגיעה הודעה אל היטלר, כי פלוגות הנאצים אשר נשלחו להשתלט על מחנות הצבא לא הצליחו במשימתם, והוא החליט להגיע לשם בעצמו. עם עזיבתו של היטלר את המקום, הצליחו שלושת המנהיגים לשכנע את לודנדורף בדברי חלקלקות שהם ישמרו אמונים להיטלר, ועזבו את המקום. באותו זמן ניסה היטלר לשכנע את החיילים להיכנע, אך ללא הצלחה. לאחר כישלונו חזר היטלר לאולם, וגילה להפתעתו שקאהר, לוסוב וזייסר נעלמו, וכי חיל המצב של מינכן מגלה התנגדות עזה לפוטש.

למחרת בבוקר הפרו שלושת המנהיגים את הבטחתם ללודנדורף באומרם שזו הוצאה מהם באיומי אקדח. הם הורו על פירוק המפלגה הנאצית ועל פירוק פלוגות הסער שלה. היטלר החליט שאם יצעד עם לודנדורף, בראש פלוגות הסער, אל מרכזה של מינכן, יצליח להתגבר על ההתנגדות ללא שפיכות דמים. היטלר לא בחל ברצח כשזה שירת את מטרותיו, אך לודנדורף נרתע מהרג של שוטרים וחיילים בווארים, אשר בסופו של דבר שירתו אף הם את המטרה הלאומית. סמוך לצהרי היום שלמחרת ההשתלטות על בית הבירה, יצאו היטלר ולודנדורף, בראשות שלושת אלפים מפלוגות הסער, במצעד, כשהם מניפים את דגל צלב הקרס, וקוראים למרד נגד הממשלה המרכזית.

פלוגת שוטרים חסמה את דרכם ברחוב צר, ולאחר חילופי דברים קצרים פתחו השוטרים באש. 13 נאצים ושלושה שוטרים נהרגו בחילופי האש ורבים מהנאצים נפצעו, וביניהם הרמן גרינג והיטלר שנפצעו באופן קל (גרינג נפצע מכדור בירכו והיטלר נקע את כתפו בעת הנפילה). היטלר הצליח להימלט אך נעצר כעבור יומיים. שאר מנהיגי המרד נאסרו במקום, למעט גרינג ורודולף הס שהצליחו להימלט לאוסטריה.

היטלר נאסר, ועם כישלון ההתקוממות, נראה היה שזהו גם קיצה של המפלגה הנאצית. משפטו של אדולף היטלר, בעוון בגידה, לא גרם לסיום הקריירה הפוליטית שלו כפי שאפשר היה לצפות. במידה רבה סימן משפטו את הפיכתו לדמות בעלת משקל לאומי, וחשיבות הפורצת את גבולות הפוליטיקה הבווארית.

בן לילה הפך אדולף היטלר לאישיות פוליטית ידועה הן בגרמניה והן בשאר מדינות העולם בעקבות כיסוי עיתונאי מקיף של המאורעות. השופטים במשפט סנסציוני זה, נבחרו על ידי אוהד נאצי בממשל הבווארי והרשו להיטלר להשתמש באולם בית המשפט כבמה להצגת רעיונותיו הפוליטיים. במקום לכפור בהאשמות שהובאו בפניו, הודה היטלר ברצונו להחליף את הממשלה והתווה את רעיונותיו, תוך שהוא מצייר את עצמו כפטריוט ואת הממשלה הדמוקרטית ואת מייסדיה כבוגדים. "אני לבדי נושא באשמה. אבל אינני פושע בגלל זה. אם ניצב אני לפניכם היום כמהפכן, הרי זו מהפכה כנגד המהפכה. אין דבר כזה בגידה בבוגדים של 1918". העיתונים צטטו רבות מדבריו של היטלר, וכך ניתנה לאנשים רבים ההזדמנות להכיר את האיש ואת רעיונותיו, אשר צברו כך את התנופה שהייתה דרושה להיטלר.

היטלר הורשע בדין וקיבל עונש של חמש שנות מאסר, אך עם זכות לשחרור מוקדם על התנהגות טובה כבר לאחר שישה חודשים. האמת הייתה שהשופטים כלל לא רצו למצוא את אדולף היטלר אשם, והרשיעו אותו רק לאחר שהובטח להם שהוא יקבל שחרור מוקדם. גם מנהיגים נאצים אחרים שהועמדו לדין נידונו לעונשים קלים. גנרל לודנדורף נמצא אשם אך זוכה בזכות פעולותיו במלחמת העולם הראשונה ומעמדו הרם. ד"ר וילהלם פריק הורשע בסיוע בבגידה ונידון ל-15 חודשי מאסר, אולם שוחרר בערבות לאחר כחמישה חודשים. ארנסט רהם נמצא אשם ונידון לחמישה חודשי מאסר.

ב-1 באפריל 1924 נלקח היטלר לכלא לנדסברג, שם קיבל תא מרווח. הותר לו לקבל מתנות, מבקרים מתי שרצה, והותר לו להכניס את מזכירו הפרטי רודולף הס. בתאו שבבית הסוהר היה פוסע הלוך ושוב ומכתיב למזכירו רודולף הס את רעיונותיו. תוצאת הכתבה זו הייתה הכרך הראשון של ספרו מיין קמפף.

מדי שנה, ב-8 בנובמבר, נהג היטלר להגיע למרתף הבירה ולנאום באירוע לציון יום השנה לפוטש הכושל. בשנת 1939 ניצל גאורג אלזר אירוע זה כדי לנסות להתנקש בחיי היטלר. הוא הטמין פצצה בעמוד ליד דוכן הנואמים במרתף. אולם, באותה שנה יצא היטלר מהמרתף מוקדם מהצפוי והוא לא נפגע בפיצוץ^[1]. בשנה שלאחר מכן הפציצו הבריטים את מינכן ב-8 בנובמבר ופצצה אחת פגעה במרתף^[2].

בשנת 1958 נפתח מרתף הבירה מחדש^[3].

הפוטש סימן את נקודת המפנה בקריירה הפוליטית של היטלר. מנואם בווארי אלמוני וחסר שם הפך היטלר למנהיג לאומי, ועמד כשווה בשורה אחת עם אישיות לאומית כגנרל לודנדורף. המשפט נתן להיטלר במה, והוא ניצל אותה באופן מיטבי.

אך מעבר לכך, הסיק היטלר שתי מסקנות חשובות:

האחת, כי את השלטון לא יכבוש בכוח. היטלר היה צופה חריף בהתרחשויות היסטוריות והיה מהיר להסיק מסקנות. הפוטש חשף את רפובליקת ויימר בנקודות החזקות שלה, אך גם בחולשותיה. ברור היה כי השמרנים הלאומיים, אשר היו אמורים להיות הכוח המניע מאחורי ההתנגדות לרפובליקת ויימר, לא ימהרו לתת את השלטון בידי תועמלן נודד ממפלגה בווארית ננסית, גם אם זה יאיים עליהם באקדח. את הברית עם השמרנים, ההכרחית לכיבוש השלטון, יש לכרות, אם כן, באמצעים חוקתיים, שלא לומר דמוקרטים. לאחר שיוותרו מרצונם על עמדות הכוח שלהם, ניתן יהיה לזכות בשלטון במקומם.

השנייה, הייתה מסקנה אישית. עד הפוטש סבר היטלר כי תפקידו בהתקוממות הלאומית יהיה זה של "המתופף", "האגיטטור" שסאי ההמונים. הוא סבר שכדי לקבל לגיטימציה מהציבור הוא יזדקק לדמויות לאומיות ולגיטימיות לצידו, כלודנדורף או פון קאהר, וכי הוא יהיה בבחינת "מבשר" או "נושא הכלים" למנהיג האמיתי של המרד הלאומי. עתה גברה בהיטלר ההרגשה כי הוא עצמו המנהיג, וכי זהו תפקידו וייעודו. הוא ראה את לודנדורף בחוסר אונים שלו וברפיסות שהפגין, כאשר שחרר את פון קאהר, לוסוב וזייסר, וסירב לנקוט פעולה נחרצת ואלימה. היטלר ראה כיצד הקהל נענה לנחישות שהפגין הן במהלך הפוטש והן לאחריו, בבית המשפט. עתה גמלה בו ההבנה כי הוא המנהיג האמיתי, "הפיהרר", שהאומה מצפה לבואו. תחושה זו לא עזבה אותו עד ליום מותו.

• הפיכה
• פוטש יולי
• דגל הדם

• ויליאם ל. שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הוצאת שוקן, 1976.
• יואכים פסט, היטלר, דיוקנו של לא איש, בית הוצאה כתר, 1986.

מדיה וקבצים בנושא הפוטש במרתף הבירה בוויקישיתוף

• הפוטש במרתף הבירה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• גרמניה, היסטוריה, הפוטש במרתף הבירה, 1923, דף שער בספרייה הלאומית