יעקב אגמון

יעקב אגמון

יעקב (יענקל'ה) אגמון בתחילת שנות התשעים
לידה	6 במרץ 1929 כ"ד באדר א' ה'תרפ"ט פולין סוקולוב פודלסקי, פולין
פטירה	16 בדצמבר 2020 (בגיל 91) א' בטבת ה'תשפ"א ישראל רמת גן, ישראל
תאריך עלייה	1933
סוגה מועדפת	תיאטרון בידור
מדינה	ישראל
תקופת הפעילות	1953–2020 (כ־67 שנים)
עיסוק	מנהל, מפיק ובמאי תיאטרון
בן או בת זוג	גילה אלמגור (1963–2020)
פרסים והוקרה	פרס התיאטרון הישראלי
פרופיל ב-IMDb

יעקב (יענקל'ה) אגמון (6 במרץ 1929 – 16 בדצמבר 2020) היה שדרן רדיו, אמרגן, מנהל, מפיק ובמאי תיאטרון ישראלי, מהדמויות המשפיעות ביותר על חיי התיאטרון, התרבות והבידור בישראל במשך כשישים שנה. בשנות עבודתו ניהל את התיאטראות "הקאמרי" ו"הבימה" וייסד את התיאטראות "בית ליסין" ו"בימות" וכן את פסטיבל הצגות היחיד "תיאטרונטו".

אגמון נולד בפולין, ובשנת 1933 עלה לארץ ישראל. היה חבר בתנועת הנוער "השומר הצעיר". לאחר מכן הגיע לקיבוץ הראל, שם החל את פעילותו כמפיק אירועים במסגרת התנועה הקיבוצית. אגמון התבלט בקיבוץ כמנהיג, דבר שלא מצא חן בעיני הנהגת השומר הצעיר בשל עמדותיו השמאליות וקרבתו למשה סנה אשר פרש מהתנועה והצטרף למפלגה הקומוניסטית. לטענת חבריו של אגמון, התנתה התנועה שליחת גרעינים חדשים לקיבוץ בעזיבתו של אגמון, ואף התנכלה לו ושללה ממנו אשראי שהיה נחוץ לו, עד שבסופו של דבר נאלצו אגמון וחבריו לעזוב את הקיבוץ שבפועל התפרק.^[1]

בין השנים 1956–1958 כיהן כמנהל מחלקת הנוער של המגבית היהודית המאוחדת, וכן שימש כתב ומזכיר מערכת השבועון "רימון".

ב-1958 ארגן את חגיגות העשור למדינת ישראל, שנחשבו חדשניות וכאלה שלא נראו כמותן. בחגיגות אלה הוקמו לראשונה בישראל במות בידור של יום העצמאות עם זיקוקין די-נור, שהפכו מאז למסורת, והתקיים חידון התנ"ך הראשון (על פי רעיון שהגתה אורה הרצוג). באותה שנה התחולל מרד בתיאטרון הקאמרי על ידי קבוצת שחקנים, ומנהליו, יוסף מילוא ויצחק קדישזון, עזבו את התיאטרון. אגמון התמנה למנכ"ל התיאטרון במקומם. בתקופתו הועלתה ההצגה "מרי סטיוארט" שעוררה התרגשות בגלל טקסט שרמז על פרשת לבון שהתחוללה באותם ימים. הצגות נוספות שעלו בתקופתו: "בית בובות" "בגלל חגורה", "כנרת כנרת", "מריוס" ו"הלילה השנים עשר". אגמון כיהן בתפקיד ארבע שנים, במהלכן גם ארגן ב-1960 את חגיגות העצמאות ה-12 למדינת ישראל.

ב-1962 יצא לארצות הברית שם למד, וכיהן במשך שנתיים כיועץ לקרן התרבות אמריקה-ישראל.

ב-1964 הקים את תיאטרון בימות במסגרתו העלה הצגות מגוונות וחדשניות לאותן ימים, שזכו להצלחות גדולות, בהן: המגילה – שירים ביידיש מאת איציק מאנגר, איש חסיד היה – אסופת סיפורים ושירים חסידיים, בוסתן ספרדי – שירים וסיפורים בלאדינו, ערב שירי ז'אק ברל, ערב שירי נעמי שמר, הכלה וצייד הפרפרים של נסים אלוני עם גילה אלמגור ויוסי בנאי, המופע של חוה אלברשטיין, ועוד. בימות העלה את המחזה הראשון שעסק בנושא ההומוסקסואליות – "הנערים שבחבורה".

בין השנים 1978–1973 ניהל את האנסמבל הקאמרי ואת מקהלת רינת, והפיק מופעים שונים במסגרות פרטיות וציבוריות.

ב-1978 הקים את תיאטרון בית ליסין במסגרת ההסתדרות, וניהל אותו במשך שמונה שנים. בין ההצגות שהועלו בתקופתו: "אחרון הפועלים", "ילדי הכרך", "טנזי", ו"קשר אייר". בתקופה זו יזם את הקמת רשת מופ"ת.

בין השנים 1986–1988 שימש מנהל חגיגות שנת ה-40 למדינת ישראל^[2].

בין השנים 1989–1994 הקים חברה פרטית להפקות בשם "בימות 2000". במסגרת זו הפיק ב-1990 את פסטיבל הצגות היחיד "תיאטרונטו", אותו המשיך להפיק מאז מדי שנה במשך למעלה מעשרים שנה. הפקות אחרות שנמשכו כמה שנים: פסטיבל כליזמרים בצפת, חג היין ראשון לציון, וכן ארגון והפקה של מופעים בישראל ומחוצה לה.

בין השנים 1995–1991 שימש מנכ"ל פסטיבל עכו ומרצה באוניברסיטת תל אביב בחוג לתיאטרון.

ב-1995, בעקבות משבר כספי וניהולי בתיאטרון "הבימה", מונה אגמון למנכ"ל ולמנהל אמנותי של התיאטרון. לצידו התמנה כונס הנכסים הרשמי כנאמן מטעם המדינה לפקח על פעילות התיאטרון. אגמון לא הצליח לחלץ את התיאטרון מהגירעון התקציבי, ולקראת סיום כהונתו גבר המשבר הפיננסי. מבחינה אמנותית, ניסה אגמון להפנות מאמצים לכיוון מחזות פופולריים. במסגרת זאת העלה את ההצגה "מרי לו", המבוססת על שיריו של הזמר צביקה פיק, "מונולוגים מהווגינה", "הברווזון", "מאמי" ומחזה על חייו של אריס סאן. מלבדם העלה התיאטרון הצגות מהרפרטואר המוכר שלו: "מחכים לגודו", "מותו של סוכן", "מדיאה", "טנגו", "תמרה", "קופסה שחורה", ואת המחזמר "בוסתן ספרדי", שהוצג כ-2,500 פעמים, מספר שיא בתיאטרון הישראלי.

בשנים האחרונות לעבודתו היה מעורב אגמון באירועים שסוקרו באמצעי התקשורת: דו"ח רואה חשבון המבקר את הבימה, פרסם שורה של הטבות חריגות שהעניק אגמון לעצמו ולאשתו, השחקנית גילה אלמגור. בית המשפט נקרא להתערב בסכסוכים בין הנהלת הבימה לבין הנאמן מטעם המדינה, ובעימות פנימי על רקע מינוי המנהל המחליף. באותה תקופה התמודד גם עם חקירת משטרה על הטרדה מינית שהסתיימה בסגירת התיק מחוסר ראיות.

ב-2005 פרש מ"הבימה" ושב לעבוד כמפיק עצמאי בחברה שהקים. ב-2007 זכה בפרס התיאטרון הישראלי על מפעל חיים.^[3]

באוקטובר 2010 מונה למנכ"ל התיאטרון הערבי-עברי ביפו. בשנת 2014 סיים את תפקידו.

בשנת 1963 נישא בשנית לשחקנית גילה אלמגור, שאותה הכיר כאשר ניהל את תיאטרון הקאמרי. השניים היו נשואים עד מותו של אגמון ב-2020. לזוג בן מנישואיו הראשונים של אגמון ובת מאומצת משותפת לשניים, וכן נכדים ונינים.^[4] כלתו לשעבר היא המחזאית גורן אגמון.

אגמון נפטר ב-16 בדצמבר 2020 בגיל 91 בבית החולים שיבא כתוצאה מדלקת ריאות.^[5] נקבר בבית העלמין בקיבוץ שפיים.

תוכנית הרדיו המזוהה ביותר עם יעקב אגמון היא שאלות אישיות, המשודרת בגלי צה"ל מאז 1968 ללא הפסקה, באותה המתכונת של שיחה אישית עם מרואיין אחד לכל תוכנית. במסגרת התוכנית התראיינו יותר מ-1,300 אנשים מתחומים שונים בחברה הישראלית. אגמון ליקט את מיטב הראיונות בספר שהוציא ב-1994.

תכניות אחרות שהגיש וערך:

• קול ישראל – בירה ומצב רוח, במשך חמש שנים;
• גלי צה"ל – השעה ה-25, רב-שיח אל תוך הלילה; כל האולם במה (שנתיים). אי פה אי שם בארץ ישראל, (שנה); הלילה ב (משך כשנה וחצי).
• קול השלום – תוכנית בשידור חי.

תוכניות טלוויזיה שבהן השתתף:

• הערוץ הראשון – מנחה התוכנית "עלי כותרת" (במשך כשנה וחצי).
• ערוץ 2 – הנחיית התוכנית "בירה ומצב רוח".

• ניהול מועדון 77, מועדון סאטירי ואת מועדון התיאטרון. (1964–1972)
• הסרט "מצור" – עם גילה אלמגור ויהורם גאון – הפקה (1968) מועמד לפרס דקל הזהב.
• "לילות עכו" – תוכנית ראיונות עם דן בן אמוץ. (1968–1969)
• תחרות רובינשטיין הראשונה, כנס נעמת הבינלאומי, סיור האומנים בהולנד ובקמפוסים בארצות הברית, אסתא ואפתא (1970–1974)
• ניהול פסטיבל הצגות היחיד "תאטרונטו", שאותו הגה ויזם והפיק מיום הקמתו ב-1990
• הקמת תשתית תרבותית בקריית שמונה – על כך קיבל אות יקיר קריית שמונה.

הפיק בתיאטרון בימות את המופעים הבאים, שגם יצאו בתקליטים:

• אח, פגישה שכזאת – שירי פלמ"ח
• המגילה – שירי איציק מאנגר (1965)
• "איש חסיד היה" (הצגת בכורה: אוקטובר 1968)
• "בוסתן ספרדי" (1969)
• "תל אביב הקטנה" (הגרסה הרביעית) (1969)
• יוסי בנאי בשירי ז'ורז' ברסנס (הצגת בכורה: מרץ 1969)
• שירי ז'אק ברל (עם ישראל גוריון, ריקי גל, אביבה שוורץ, דני ליטני) (1970)
• חוה אלברשטיין בתוכנית יחיד (1971)
• שירי נעמי שמר (הצגת בכורה: ספטמבר 1972)

• שאלות אישיות: מבחר ראיונות מתוך התכנית בגלי צה"ל, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשנ"ד 1994.
• במרץ 2020 יצא לאור הספר "רציניקן" (הוצאת רימונים) מאת ירון פריד, המבוסס על סדרת שיחות שערך המחבר עם אגמון, ומסכם למעשה כמסמך ביוגרפי את סיפור חייו ועבודתו.

מדיה וקבצים בנושא יעקב אגמון בוויקישיתוף

• יעקב אגמון וגילה אלמגור. שאלות אישיות. סרטה של עדי ארבל. 2018.
• יעקב אגמון, במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
• יעקב אגמון, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• יעקב אגמון, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
• יעקב אגמון, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• יעקב אגמון, דף שער בספרייה הלאומית
• יעקב אגמון, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
• עדית זרטל, מכל הרוחות - אגמון וגברת הצלחה, בעיתון דבר, 29 בספטמבר 1972
• נורית ברצקי, שטח פרטי: יעקב אגמון, מפיק ומנהל תיאטרון, מעריב, 21 בפברואר 1986
• ענת מידן, לא בגלל אשתי, באתר ynet, 10 במאי 2002
• דן לחמן, יעקב אגמון - פרס התיאטרון הישראלי למפעל חיים, אימגו, 30 במרץ 2007
• ציפי שוחט, עכבר העיר אונליין, צריכים לבקש ממני סליחה, באתר הארץ, 16 במאי 2008
• חגית פלג רותם, ‏יעקב אגמון, המנהל החדש של התיאטרון הערבי-עברי: "אני עדיין בגיל הרך", באתר גלובס, 1 בנובמבר 2010
• נירית גורביץ, ‏"האמריקאים התייאשו מאיתנו בצדק; ארץ זוועת חלב ודבש", באתר גלובס, 17 באפריל 2014
• יעקב בר-און, ‏האדון הראשון של התיאטרון, יעקב אגמון, לא מתעייף גם בגיל 87: "מנסה להבין את רגב", באתר מעריב אונליין, 23 באפריל 2016
• גבי בר-חיים, הצגת חייהם, באתר "ידיעות אחרונות", 18 באפריל 2017
• יעקב בר-און, ‏בית היתומים, הייאוש מהמצב וגילה אלמגור: יעקב אגמון מסכם 90 שנה, באתר מעריב אונליין, 9 במרץ 2019
• מאיה כהן, "אפשר לסכם שמירי רגב לא הפריעה לי, אבל הצחיקה אותי", באתר ישראל היום, 2 במאי 2019
• ריאיון עם פנחס שדה מתוך תוכנית הרדיו "שאלות אישיות"
• אוריאל לוי, ‏הפרק הנשכח בחייו של יעקב אגמון: ימיו כמנהיג צעיר ורדיקלי בקיבוץ הראל, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 1 בינואר 2021