|
המאהב
המאהב הוא הרומן הראשון שכתב הסופר הישראלי אברהם ב. יהושע, וראה אור בשנת 1977 בישראל. הוא תורגם ל-23 שפות, עובד להצגה בתיאטרון חיפה ובתיאטרון הלאומי הבימה, ופעמיים עובד לסרט באורך מלא בישראל ובאירופה. עלילת הספר מתפתחת באמצעות מונולוגים של ששת גיבורי הספר, המתארים את מחשבותיהם ומעשיהם, כל אחד מנקודת ראותו האישית. בטכניקה דומה השתמש יהושע בספר "גירושים מאוחרים", אלא ששם נוספים למונולוגים השונים גם מונו-דיאלוגים: דיאלוג בו נשמעים (או נכתבים) רק דבריו של דובר אחד. המאזין (או הקורא) משלים את הנאמר בצד השני, שאינו נשמע. תקציר עלילההרומן כתוב כשרשרת מונולוגים מתודיים, הנאמרים בגוף ראשון מפי ששת גיבורי הרומן. אירועים רבים נבחנים על ידי מספר דמויות ומציגים זוויות ראייה שונות לאותה סיטואציה. המבנה המיוחד הזה מאפשר להעביר משמעויות שונות על ידי עימות בין המונולוגים. הידיעה השלמה, שנמנעת מהגיבורים וניתנת לקורא היא, שהבדידות משותפת לכולם. דמויות בספר
סיפור המעשה נפתח ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים. גבריאל ארדיטי, צעיר ישראלי לשעבר, שהגיע לארץ מצרפת לקבל את ירושת סבתו ומגלה שעודנה בחיים, אם כי מאושפזת בחוסר הכרה, מקבל את עצת ידידו אדם, לגשת למשרד הגיוס ולברר את מצבו, ומרגע זה הוא נעלם ואין יודע מה עלה בגורלו. על רקע החיפושים אחריו נפרשת לפני הקורא פרשת חייהם של אדם, אשתו אסיה ובתם דאפי ובהמשך גם נעים, נער ערבי כפרי, שבן-דודו חמיד, עובד ותיק במוסך של אדם, מגייס לעבודה לבקשת אביו של נעים. סיפור העלילה חוזר תחילה לאחור, אל ראשית הקשר בין אדם לאסיה, עוד בילדותם כשלמדו באותה כיתה, ואל ראשית היכרותו של אדם עם גבריאל, שהביא למוסך שלו את מכונית המוריס העתיקה והמוזנחת של סבתו. אדם מגלה עניין, תחילה במכונית המוזיאונית ואחר בגבריאל עצמו, המסתובב ללא כסף וללא עבודה, ועל סמך הלצה למחצה של דאפי מביא אותו הביתה ומשדך אותו לאשתו המנוכרת, לכאורה כעוזר ומתרגם מצרפתית בעבודת המחקר שלה, כדי שישתכר די לתשלום על תיקון המכונית ולמעשה, בתקווה ליצור קשר בין אשתו המזדקנת לצעיר המרחף, שעל עניינה בו עמד למן הרגע הראשון לפגישתם. בפועל, אדם מכניס את הצעיר כתחליף פרוורטי לעצמו, כדי למלא את הריק שהתפתח בתא המשפחתי שלהם. דאפי מגלה במפתיע, ללא כל חשד מוקדם מצדה, את טיב היחסים בין אמה לבין גבריאל, שאליו התייחסה בחשד מרגע הגיעו אל הבית. התגלית נוחתת עליה כמהלומה, ואין היא יודעת איך לקבל אותה. היא חוששת מאז ומתמיד, שהקשר הרופף, חסר הממשות, בין הוריה יינתק ופחדיה באים לביטוי בנדודי שינה קשים, הפוקדים אותה מדי כמה לילות. ודוצ'ה, סבתו של גבריאל, היא הדמות המגלה את מרב ההתפתחות במונולוגים שלה. בראשיתם היא מתייחסת אל עצמה כאבן, אחר כצמח ("צמחה") שולח שורשים, קולט לחות ומפתח ענפים, בהמשך כאל חיה, אם כי לא ברור לה איזה מין חיה, ולבסוף, בעקבות ביקוריו המזדמנים של גבריאל ליד מיטתה, בציפייה לקץ חייה, היא שבה ומגלה את אנושיותה שאבדה לה. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים ניגש גבריאל, בעצת אדם ואסיה, אל לשכת הגיוס. שלושתם רואים בהתייצבותו אקט פורמלי ומצפים שיישלחוהו מיד הביתה, אך הוא נעלם ללא עקבות, הוא ומכונית המוריס העתיקה גם יחד. אדם מתחיל לחפש אותו ומגייס לצורך זה את עזרתו של נעים, הנער הערבי מן המוסך. הוא מביא את נעים אל ביתו, שם הוא מיטלטל בין מבוכה מעיקה לבין אושר לנוכח השהייה בחברת דאפי, ובחצי הלילה הוא שולח אותו לטפס אל דירת סבתו של גבריאל, שם התגורר זה האחרון עד לגיוסו, בביטחון מלא שהדירה ריקה, כפי שהייתה בביקוריו הקודמים בבניין. אבל כשנעים נכנס אל תוך הדירה מבעד לחלון ופותח את הדלת לאדם, מופיעה הישישה, חיה וערנית, מחדר השינה. מסתבר, שימים אחדים קודם לכן שבה אליה הכרתה ובאותו יום שישי גשום חזרה מבית החולים הסיעודי הביתה, אל דירה ריקה, הפוכה, מזוהמת ומוזנחת. אדם ממשיך בחיפושיו אחר גבריאל, עכשיו גם בשליחות סבתו ולא רק למען אסיה, ולאחר זמן מה הוא רוכש לצורך זה מכונית גרר ויוצא בלילות לחילוץ מכוניות תקועות, בתקוה שייתקל אי-כך בגבריאל, או לפחות במכונית המוריס העתיקה שלו. כעזר במסעות החילוץ הליליים הוא לוקח עמו את נעים, העובר לגור בבית הסבתא הישישה, ודאפי מתעקשת להצטרף אליהם ומסגלת לעצמה תפקיד מזכירה, גזברית וסייעת חברתית בהליכי החילוץ. הוריה של דאפי אינם מתנגדים, אף שילדתם דאפי אמורה לישון בשעות הליל ולעמוד במחויבויותיה לבית הספר. במקום להתמודד עם הבעיה הפוקדת את דאפי ומדירה ממנה שינה, אדם נענה לבקשתה וזו מצטרפת לחיפושים אחר גבריאל. נעים נהנה תחילה מתפקידו האחראי ומן הידע הרב שהוא רוכש, לצד קרבתה של דאפי ואף נרתם לסייע לזקנה במשק ביתה, אבל כאשר אדם מחליט במפתיע לחדול מעבודת החילוץ, לובשים חייו של נעים דמות שונה לחלוטין. לבקשתה של ודוצ'ה, אדם אינו מחזיר אותו למוסך אלא משאיר אותו בביתה ומרעיף עליו כסף רב ללא חשבון. חיי הבטלה והבזבוז משחיתים את הנער המתבגר, המאבד כל כיוון בחייו ומודע לכך. במסע חילוץ בלתי מתוכנן של מנהל בית הספר, מגלה אדם במפתיע את עקבות מכונית המוריס של גבריאל האבוד, ובמסע בזק לירושלים, בשכונות החרדיות, הוא מצליח לאתר את המכונית ובאמצעותה את גבריאל עצמו. מונולוג ממושך, היחיד של גבריאל בכל הספר, מביא את קורותיו מרגע גיוסו האומלל ועד שהצליח להיחלץ מן הקרבות במדבר סיני ולהגיע אל ירושלים בתחפושת של חרדי. חששותיו מן הצפוי לו אם יחזור לדירת הזקנה, שכתובתה רשומה בצבא, או ייצור קשר עם אדם ואסיה, גורמים לכך שייטמע בקהילה החרדית בתפקיד נהג, עד שאדם שולף אותו משם, למגינת לבם של המארחים. בינתיים מתערערים חייה של דאפי עוד יותר. היא נגררת למעשי קונדסות פוגעניים בלי לדעת מדוע, מתקוטטת עם אמה ובסופו של דבר משתלחת במורה למתמטיקה, מעשה העולה לה בגירוש מבית הספר. ברגע של אובדן שליטה, סוטרת לה אסיה בתגובה על התגרות מעליבה ומחוצפת, ודווקא התפרצות זו של האם האדישה, קרת הרוח והמושלת ברוחה, היא שמשחררת את דאפי מן הצורך להתגרות באמה כדי להשיג את תשומת לבה ואת אהבתה, שנחסכו ממנה במשך כל חייה. בבת אחת מוצאת דאפי מחדש את השינה שאבדה לה. ודוצ'ה שוקעת והולכת ובעוד אדם מזעיק את אסיה ושניהם משיבים את גבריאל לחיפה, מוצא נעים את ודוצ'ה על סף המוות. נסיונותיו לאתר את אדם עולים בתוהו וכיוון שאיננו יודע מה לעשות, הוא משאיר את הגוססת לבדה ויוצא אל ביתו של אדם להודיע על התפטרותו מן העבודה כביכול ועל כוונתו לשוב אל כפרו. הוא נכנס אל הדירה במפתח, ששכפל לעצמו כשאדם שלח אותו פעם להביא לו תיק ששכח, ומוצא לתדהמתו את דאפי, לבדה בבית ובמיטה אחרי שסולקה מבית הספר. ביקור מערער של מנהל בית הספר מנפץ את שיווי המשקל העדין בין דאפי לנעים ומביא אותם אל מעשה אהבה ראשון לשניהם, ביוזמתה של דאפי, התובעת מנעים "להיות מאהב". אדם, אסיה וגבריאל מגיעים הביתה ואדם הזועם עוקר את נעים הנבוך והנפחד מן הבית, בהתעלמו מתחנוניה של דאפי לחוס עליו, ולוקח אותו אל ביתה של ודוצ'ה לבדוק מה עלה בגורלה. הם מוצאים אותה מתה, כצפוי, ואדם מחליט להרחיק את נעים מעבר לגבול כדי לנתק אותו מדאפי, אך הצבא מסכל את כוונותיו ובסופו של דבר הוא מחזיר אותו אל כפרו ונתקע שם, כשהמכונית העתיקה גוועת סוף סוף ומסרבת לנוע. נעים המגורש, המבוזה, שרוי בכל זאת באופוריה באהבתו אל דאפי ובאופטימיות היורדת עליו לפתע יחד עם ראייה חדשה של מצבו ושל היהודים, שלא ידע קודם. על הספרמתחת לסיפור העלילה עצמו נחשפים רבדים עמוקים יותר באישיות גיבוריו ובתולדותיהם. כניגוד מעניין מוצגות אסיה ובתה דאפי - אסיה נמרצת, מעשית, זריזה, עובדת ללא ליאות ומתייחסת בביטול לכל מה שנראה בעיניה כמותרות או פינוק, אך בלילות היא נרדמת במהירות, ישנה שינה עמוקה שקשה להעירה ממנה וחולמת חלומות צלולים ומלאי חיים, שהיא זוכרת בהקיצה ומתארת בפרטי פרטים במונולוגים שלה. הניגודיות של אסיה מתבטאת אף בתחומים נוספים בחייה. אסיה מתפקדת כמורה להיסטוריה, הנאלצת להסתפק בהוראת המהפיכות במקום לבצע אותן בעצמה. בנוסף, אסיה נקשרה לאדם, בין היתר בשל הערכתה לערך עבודת הכפיים אשר אפיין אותו בתחילת דרכו במוסך, אך זה חדל מלהתעסק בעבודה זו כבר שנים. דאפי איטית, חולמנית, נוטה להשתמט ממטלות ולדחות את ביצוען ככל האפשר, אך בלילות היא מתקשה להירדם ולעיתים קרובות מבלה לילות שלמים ללא שינה, בודדה ואומללה בעוד הוריה ישנים את שנתם בלי שירגישו במצוקתה. דאפי מודעת לניתוקם של הוריה, הן זה מזה והן ממנה, ואף מודה כי אין זה טבעי שילדים ירחמו על הוריהם. על-פניו, אין הם אדישים כלפיה, אך אביה חי לכאורה בבועה ואיננו מסוגל להיחלץ ממנה וליצור מגע אישי עם זולתו, גם כשהוא נכסף לכך (עמ' 88), ואמה עסוקה מדי, פעלתנית מדי, כאילו חוששת להניח לפעלתנות הכפייתית ולפנות זמן למחשבה או לשיחה מעמיקה. בפועל, בהמשך העלילה מתגלה כי אסיה מנוכרת לדאפי שכן מדובר בילדה שהביאה לאחר שאדם כפה את עצמו עליה, כמעין תחליף לבנה המת וכניסיון מעוות לתקן את חיי הנישואין. דאפי נחשפת לכך כשהיא מגיעה לבית הספר ורואה כי אימה יודעת להרגיש ולהביע חום, אותו החום שהיא מחסירה בבית, ובה לידי ביטוי ציורי בין היתר בתבשיליה התפלים. לכאורה, דאפי ערה לקשיי הוריה ולבעיותיהם יותר משהם מודעים להם בעצמם, אך למעשה, גם היא איננה מודעת לאישיותם הנסתרת - כשהיא מתבוננת, בלילות הערות שלה, בהוריה הישנים, היא תוהה אם אמה מרשה לעצמה לחלום ואיננה מתארת לעצמה, שחיי הרגש והזיכרון של אמה מתנהלים בחלומותיה, משום שאסיה איננה מספרת על חלומותיה לבתה, אלא לבעלה בלבד, וגם זאת חדלה לעשות מזה שנים. רק בסצנה האחרונה בספר בין אסיה לבתה היא מספרת לה לראשונה חלום שחלמה עליה, לאושרה של דאפי, אך גם כאן, כדי שיתהווה ביניהן קשר ממשי חייבת דאפי לנפץ את הלך הרוח שכה נכספה אליו ולהביא את אמה לכך שתסטור לה, גם זאת לראשונה, מגע ראשון ביניהן אחרי כשבע שנים (עמ' 343). גם אסיה אינה מודעת לקשר בין חלומותיה לזכרונות העבר האמיתיים, המופיעים במונולוגים של אדם - הוא נזכר במחנה החמישיות שכונס כהכנה למלחמה, עוד בתקופת המנדט, כאשר נשלח לשמור יחד עם אסיה והייתה זו ראשית הקשר ביניהם. אסיה, לעומתו, חולמת על מחנה של תלמידי תיכון רבים, שביניהם היא פוגשת גם את מנהל בית הספר וכמה מן המורים בהווה, אך איננה מצליחה לאתר את כיתתה ליד עץ הבלוט, וכשהיא מתארת את החלום במונולוג, איננה מציינת שום קשר בינו לבין אותו מחנה מציאותי מן העבר. אדם זוכר היטב את התלמיד הפליט שאסיה התמנתה לקלוט ושהתאהב בה למורת רוחה, אך כשדמות דומה של עולה חדש מופיעה בחלומה של אסיה כתלמיד בודד בכיתה ריקה, אין היא יוצרת את הקשר לאותה דמות מעברה הרחוק. אדם מגלה עניין בילד הערבי נעים העובד במוסך שלו, אחד מרבים, אך לא ניכר, שהוא מודע לדמיון בין גורלו שלו, כנער שהשתוקק להמשיך ללמוד אך נאלץ לעזוב את הלימודים בראשית התיכון לבין גורלו הזהה של נעים - אדרבא, כשנעים משיב לשאלתו, כי אביו לא רצה שימשיך ללמוד, הוא סבור שהילד משקר (אולי משום שאיננו רוצה להכיר בדמיון ביניהם). אדם, שהתאמץ לשכנע את אסיה ללדת עוד תינוק אחרי שבנם הבכור, ילד חירש, נהרג בתאונת דרכים בגיל חמש, מגלה בעצמו נטייה לחרטה על כך ומהרהר, שאולי טוב היה עושה לו היה נפרד מאסיה בשלב זה (עמ' 98). ברור לו, שאיננו אוהב אותה עוד וכשהוא מתאמץ שוב ושוב לתאר אותה, אחרי עשרים וחמש שנות נישואים ועשרות שנות היכרות, הוא מגלה, שהפרט היחיד שבה שנוגע אל לבו הן כפות רגליה - אותו חלק בה שהשתמר מן הילדות וכביכול זר לחלוטין לאישה הדהויה, האפרורית והמוזנחת שהיא עכשיו (עמ' 85-87). הוא איננו חושק בה וחושש מנסיונותיה להתקרב אליו, אך איננו יודע איך לנתק את הקשר. בדילמה זו הוא רואה את גבריאל כפתרון אפשרי, ולו גם זמני, של מאהב צעיר, תלוש וחסר קשרים. אסיה, במונולוגים שלה, איננה מתייחסת כלל לאדם, הבעל החי, האמיתי, המפרנס האחראי, בעל המוסך המשגשג וחשבון הבנק התופח. דאגתה נתונה לטובתו הכלכלית, שמא יוציא עליה יותר משידו משגת, ואיננה מבינה, עד כמה היא פוגעת בגאוותו כשהיא דוחה את פירות עבודתו והישגיו האמיתיים (69-73). כל כולה שקועה בחלומותיה ועניינה בשעות היקיצה נתון כולו לעבודתה. היא שקועה בעבר לא רק במקצועה כהיסטוריונית אלא גם במשיכתה לגיל הזיקנה, שהיא משתדלת כביכול להביא על עצמה בטרם עת. נסיונותיה לגלות עניין בבתה דאפי ולעורר בעצמה אחריות לשלומה מביאים אותה לחלום על דאפי כילדה קטנה, שאותה היא משדלת לשכב לישון בצהרי היום בניגוד לרצונה, לאחר שניצלה לכאורה מרוצח מסוכן והגיעה הביתה בשלום. אין היא מודעת כלל לייסוריה האמיתיים של בתה, ששנתה נודדת בלילות. עד כדי כך מנותקים ההורים מבתם המתבגרת, שגם כשהם מספרים לה על אחיה, שנהרג בתאונת דרכים לפני שנולדה, אינם מזכירים את עובדת חירשותו, דאפי מעלה בדמיונה את האח הגדול שיכול היה להיות לה, חייל כמו אחיה של חברתה אוסנת, ואינה מודעת לעובדה מהותית כל כך בחייו (עמ' 83-84). בין בידיון למציאות"המאהב" הוא רומן בדיוני, והדמויות המופיעות בו הן פרי רוחו של המחבר. עם זאת דמויות אחדות, המוזכרות בעמוד השני של הרומן, הן דמויות ממשיות. וכך נאמר ברומן: "למשל, גיורא. שוב ושוב חוזרת בכמה עיתונים, לאחר הפסקת האש, אותה מודעה תמוהה על גיורא שנעלם. משהו בנוסח כזה: אמא ואבא מחפשים את גיורא. תמונה של נער, ילדון כמעט, חייל צעיר בשריון, קצוץ שיער, וכמה פרטים מדהימים." גיורא זה הוא גיורא מייזלר, שריונאי ישראלי שנעדר החל מהיום השני למלחמת יום הכיפורים, ורק כעבור קרוב לשנתיים, כאשר הוחזרו ממצרים גופות של חללי צה"ל, זוהה והובא לקבורה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. הוריו, פניה ודוד מייזלר, אכן עשו מאמצים עצומים בניסיון לאתרו. בהמשך הרומן חוזר יהושע אל הבידיון וכותב: "... כי מי יערוב להם שגיורא שלהם, גיורא הבן, אינו יושב באותה שעה, מגודל שיער, בבגדים קלים, על חוף ים רחוק, בנמל של ארץ רחוקה, מסתכל בנוף הפתוח ולוגם משקה קל. אולי היו לו סיבות שלא לשוב עוד הביתה, אפילו במחיר צערם של אבא ואמא. משהו נמאס עליו פתאום, או שהפחיד אותו משהו, ולו היו הוריו שוקעים במחשבות הנכונות במקום להתרוצץ בין המשרדים הצבאיים, אולי היו מסוגלים לעלות על עקבותיו". בסרט התיעודי "גחליליות" שביים בשנת 2009 אחיו של גיורא, גילי מייזלר, מקריא א.ב. יהושע את הקטע הזה מפתיחת הרומן, ומתראיין בנושא. עיבודים לקולנועהספר עובד לקולנוע לראשונה בשנת 1986, המאהב בבימויה של מיכל בת-אדם, שגם מגלמת את אסיה אשתו של אדם, אותו מגלם יהורם גאון, את דפי ביתם של אסיה ואדם מגלמת אביגיל אריאלי, ואת המאהב מגלם רוברטו פולק.[2] ב-1999 עובד הספר ובוים על ידי רוברטו פאנצה לסרט קולנוע איטלקי-בריטי, "L'amante perduto".[3], שפירשו "המאהב האבוד". הסרט צולם בארץ, כאשר הוא מציג חלקים אחרים מהספר כמו השיחה של דפי עם הסופר ומותו של אחיה יגאל שמוצג בתחילת הסרט. עיבודים לבמהבשנת 1978, העלתה קבוצת הפרויקט של נולה צ'לטון עיבוד לרומן, בשם "נעים", במסגרת "במה 3" של התיאטרון העירוני חיפה. את העיבוד כתבה נולה צ'לטון, שגם ביימה את שחקני הקבוצה: חוה אורטמן (אסיה); דליק ווליניץ (אדם); אירית בן-צור (דאפי); איציק ויינגרטן (נעים) ועפרה ויינגרטן (ודוצ'ה). ב - 2014 העלה תיאטרון "הבימה" את "המאהב" בעיבודה של שחר פנקס ובבימוי שיר גולדברג. בין משתתפי ההפקה: יגאל שדה (אדם); הילה שלו (דאפי), רן דנקר (גבריאל) דבורה קידר/שושה גורן (ודוצ'ה); שפי מרציאנו (נעים).[4] תרגומים לשפות זרות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||
