|
יהוא
 יֵהוּא בֶן יְהוֹשָׁפָט בֶּן נִמְשִׁי (גם יֵהוּא בֶן-נִמְשִׁי) היה מלך ישראל ולפי הכרונולוגיה המסורתית מלך על ממלכת ישראל בשנים 842 עד 814 לפנה"ס, לאחר שביצע הפיכה נגד קודמו, יורם. על פי התיאור במקרא, ההפיכה של יהוא החלה ביוזמת הנביא אלישע, שמימש את הציווי של ה' לאליהו הנביא, מורו (ספר מלכים א', פרק י"ט, פסוק ט"ז). יהוא הוא חלק מרשימה בת 53 דמויות מקראיות, שאושרו במחקר מבחינה ארכאולוגית כדמויות היסטוריות[1][2]. מוצא משפחתולפי חז"ל[3] ורבים ממפרשי המקרא[4], התייחס יהוא לשבט מנשה. יש משערים כי היה צאצא של משפחת המלוכה הקיימת, משפחת עמרי. השערה זו עשויה להסביר הן את העובדה שיהוא מכונה "בן עמרי" בכתובות של שלמנאסר השלישי מלך אשור, הן את העובדה שבעת עלייתו לשלטון חיסל יהוא את בית אחאב בלבד, ולא את כל בית המלוכה[5]. דעה נוספת בחקר המקרא היא שיהוא לא היה ממשפחת עמרי. הכינוי "בן פלוני" בכתובות האשוריות איננו מתייחס לאביו של השליט דווקא אלא למייסד השושלת. ומאחר שהאשורים כינו את ממלכת ישראל בשם "בית עמרי", על שם מייסד השושלת החשובה, גם מלך שאיננו מצאצאיו יכול היה להתכנות "בן עמרי" (קרי מלך בית עמרי).[6] מרד יהוא
מרד יהוא הביא לידי שידוד מערכות מדיני, דתי וחברתי במלכות ישראל. מבחינה מדינית הביא מרד זה לניתוק היחסים בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה מחד, ולניתוק הקשרים עם צור וצידון מאידך. תוצאות אלו הכניסו את ממלכת ישראל לתקופת שפל מדיני ולהשתעבדותה לאשור. מבחינה דתית הביא מרד זה לחיסולה של עבודת הבעל בממלכת ישראל. זו נעקרה כליל ולא שבה אליה עוד. מרד יהוא נראה, לכאורה, כהפיכת חצר רגילה: יהוא שימש עוד בימי אחאב בשרות הממלכתי[7], וייתכן ששירת בחיל המשמר האישי של המלך. אולי אף היה נוכח בעת נבואת המוות שניבא אליהו לאחאב[8], ביחד עם בִּדְקַר, שלישו). בעת שהחל במרד, שימש יהוא כאחד משרי הצבא של יורם וחנה עם צבא ישראל ברמות גלעד, שם נמשח למלך על ידי אחד מבני הנביאים, שליחו של אלישע הנביא, והוכרז כמלך על ידי אנשי הצבא ועל ידי רעיו שרי הצבא. יהוא מיהר ליזרעאל, שם שהה בחופשת החלמה המלך יורם שנפצע בקרב רמות גלעד נגד חזאל מלך ארם. יהוא הרג את יורם וגם את אחזיהו, מלך יהודה שבא לבקר את יורם, דודו[9]. יהוא לא הסתפק בכך, והרג גם את איזבל, אמו של יורם, וכן ציווה לשרי יזרעאל להוציא להורג את כל בית אחאב, את הנאמנים והמקורבים לו. התמונה העולה מן המרד היא כשל הפיכה צבאית טיפוסית – המהפכה הורכבה מקציני צבא והונהגה על ידי אחד הקצינים הבכירים. כאשר הצליחו ראשי ההפיכה להרוג את המלך, הקפידו על השמדת כל הטוענים האפשריים לכתר, תוך העברת נאמנותם של כל פקידי המלך ושאר הצבא אל השלטון החדש[10]. מרד יהוא פרץ מחוגי הצבא. ראשוני התומכים ביהוא היו ”שָׂרֵי הַחַיִל” (מלכים ב', ט', ה'). ניתן להסביר תמיכה זו כתגובה על מדיניותו הצבאית הכושלת של יורם בן אחאב, שבראשית מלכותו לא הצליח לדכא את מרד מישע מלך מואב, ולאחר מספר שנים הוכה במלחמתו נגד חזאל הארמי ברמות גלעד. הכשלונות הצבאיים הובילו לצמצום מקורות ההכנסה של ישראל מהשליטה על קווי המסחר בעבר הירדן (באותה מידה שיהודה איבדה הכנסות מהמסחר הערבי וממכרות הנחושת בעבר הערבה המזרחי, כתוצאה ממרד אדום). גורם נוסף הוא הנביאים, אשר מתוארים כיריבים של איזבל, אשת אחאב ואמו של יורם. בתחילת מלכות אחאב ביקשה איזבל להכרית את "נביאי ה'", אך עובדיהו "אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת" (מבכירי שריו של אחאב) הסתיר מאה נביאים (מלכים א', י"ח, ד'). לאחר רצח נבות היזרעאלי בידי אחאב ואיזבל חזה אליהו הנביא לשניהם עונש מוות, נוסף להשמדה מוחלטת של בית המלוכה, בשל חטאיהם הדתיים בעבודה זרה. מאוחר יותר, בתקופת אלישע, אשר המליך את יהוא, מוזכרים מספר פעמים בני הנביאים. תיאורי מרד יהוא במקרא רצופים באזכורים לנבואת ההשמדה שניבא אליהו על בית אחאב, וניכר מהסיפור שיהוא פעל במודע בהשראת אליהו. לדוגמה, אליהו ויהוא הם האישים היחידים בתנ"ך שהעידו על עצמם שקינאו לה'[11]. גורם אחר במרד היו בני רכב המוזכרים בספר ירמיהו, שם נכתב כי אביהם, יהונדב בן רכב, ציווה עליהם: ”לֹא תִשְׁתּוּ יַיִן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם עַד עוֹלָם. וּבַיִת לֹא תִבְנוּ וְזֶרַע לֹא תִזְרָעוּ וְכֶרֶם לֹא תִטָּעוּ וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם כִּי בָּאֳהָלִים תֵּשְׁבוּ כָּל יְמֵיכֶם לְמַעַן תִּחְיוּ יָמִים רַבִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם גָּרִים שָׁם” (ירמיהו, ל"ה, ו'–ז'). יהונדב בן רכב מוזכר במרד יהוא, כמי שעמד לצד יהוא בהשמדת עובדי הבעל. על פי תאורים אלה, זוהי קבוצה דתית-קיצונית, קנאית, שראשיתה בהשמדת פולחן הבעל על ידי יהוא, ופעילותה נמשכה לפחות עד תקופת ירמיהו (סוף ימי בית ראשון). פעולות יהוא בעת המרדעל אופיו הקיצוני של יהוא ועל מניעיו, מלמדות במידה מסוימת גם פעולותיו. יהוא לא היסס להרוג את איזבל, בת מלך צור, ולנתק בכך את הקשרים הכלכליים עם צור, וייתכן גם עם ערי פיניקיה האחרות. יהוא לא נרתע גם מלהרוג את אחזיה, מלך יהודה, ולנתק בכך את הקשרים ואת שיתוף הפעולה בין ישראל ויהודה. יתר על כן, הוא לא הסתפק בהריגת כל בית אחאב בישראל, והרג גם את כל אחי אחזיה מלך יהודה, שהיו גם הם מצאצאי אחאב דרך עתליה בתו (אבל לא את צאצאיו של אחזיה מלך יהודה). מפעולותיו אלו משתקפת שנאה עמוקה אל בית אחאב ואל כל מי שהיה קשור עמו בקשרי ידידות ומשפחה. על המניעים הדתיים של יהוא ניתן ללמוד מהכרתת פולחן הבעל בישראל, שכתוצאה מכך עבודת הבעל הצורית נעקרה כליל מישראל ולא חזרה אליה עוד. התוצאות המדיניות של מרד יהוא  תוצאותיו המדיניות של המרד היו: השמדת בית אחאב, המתת אחזיהו מלך יהודה, הריגת איזבל ומקורביה והשמדת פולחן הבעל ועובדיו – כל אלו הביאו לניתוק היחסים בין מלכות שומרון ליהודה (בה עלתה למלוכה עתליה בת אחאב), ולניתוק מצור וצידון. ניתוק זה היה חייב להחליש את ישראל מבחינה כלכלית, צבאית ומדינית, וכך בלטה חולשתה של ישראל בהתמודדות מול ארם. ייתכן שבשל כך מיהר יהוא לשלוח אל שלמנאסר השלישי משלחת כניעה בעת מסעו של שלמנאסר לאזור בשנת 841 לפנה"ס. משלחת כניעה זו לא נזכרת במקרא, אך היא הונצחה על אסטלה המכונה 'האובליסק השחור' שנמצאה בכלח, עיראק. כאמור, בתיאורים האשוריים נקרא המלך "יהוא בן עמרי"; יש לציין כי הדבר אינו מחייב את ההשערה שיהוא היה צאצא של עמרי, שכן מבחינת האשורים, נקראה ממלכת ישראל בשם "בית עמרי" עד לסיום קיומה, בלי להתחשב בתהפוכות השלטון שחלו בה בדורותיה האחרונים. לאחר קרב קרקר (853 לפנה"ס) שבו לקח חלק אחאב, חזר שלמנאסר השלישי והתעמת עם ברית 'מלכי חוף הים' גם בשנים 849 לפנה"ס, 848 ו-845. בשנת 843 התחוללה מהפכת חצר בדמשק וחזאל תפס את כס השלטון, ב-842 לפנה"ס התחולל מרד יהוא. שני אלו הביאו לפירוקה של הברית, או לפחות להסתלקותה של ישראל מברית זו. בשנת 842 היה שלמנאסר טרוד בצפון סוריה (באזור הר אמנוס), ורק ב-841 לפנה"ס הוא חזר ופנה נגד דמשק, ופעם אחרונה בשנת 838. אלא שהצלחתו הייתה חלקית בלבד: הוא הצליח להכניע כמה מבעלי בריתה הקודמים של דמשק, אך לא עלה בידו להכניע את חזאל. כל עוד נמשך הלחץ האשורי על ארם, בשנים 841 ו-838, לא הורגשה חולשת ישראל ביחסיה עם דמשק, אולם כאשר זנח שלמנאסר את ניסיונותיו להכניע את דמשק ופנה לטפל באזורים אחרים, חידשו הארמים את לחצם על ישראל (מל"ב י, לב-לג). חזאל הכה את יהוא והשתלט על יישובי ישראל בעבר הירדן המזרחי – מן הבשן ועד ערוער שעל נחל ארנון. ככל הנראה, בסוף ימי יהוא (בשנת 814, שנת 28 למלכו), חדר חזאל לגדה המערבית, עבר את ארץ שומרון, הגיע עד גת וקיבל מס מיהואש בן אחזיהו מלך יהודה (ספר מלכים ב', פרק י"ב, פסוקים י"ח–י"ט). בימי בנו יהואחז הגיעה הממלכה לנקודת השפל הקשה ביותר ביחסיה עם חזאל: "כִּי לֹא הִשְׁאִיר לִיהוֹאָחָז עָם כִּי אִם חֲמִשִּׁים פָּרָשִׁים וַעֲשָׂרָה רֶכֶב וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים רַגְלִי כִּי אִבְּדָם מֶלֶךְ אֲרָם וַיְשִׂמֵם כֶּעָפָר לָדֻשׁ"[12]. רק בימי יואש, נכדו של יהוא, החלה הממלכה להתאושש, ובימי בנו ירבעם השני היא הכניעה את ארם ועצמתה הגיעה לשיא חסר תקדים.  דמותו במקראקריאה פשוטה בספר מלכים מציירת את דמותו של יהוא כממלא רצון האל באופן מידי ומהיר. יהוא מצווה על ידי הנביאים ופועל מיד, "זריז ומקדים למצוות". הוא איננו מתמהמה ואינו נרתע ממעשים נועזים וקשים ומיד לאחר משיחתו למלך יוצא להרוג את יהורם. הוא פועל במודע להגשמת נבואת אליהו, ומצווה להשליך את גופת יהורם בכרם נבות היזרעאלי באופן שיממש אותה במלואה. דמות זו של יהוא היא מהדמויות בממלכת ישראל שזכו ליחס החיובי ביותר בספר מלכים כפי שכתוב עליו: " וַיֹּאמֶר ה' אֶל יֵהוּא יַעַן אֲשֶׁר הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי כְּכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב"[13][14]. באופן הפוך לחלוטין, ניתן לצבוע את דמותו של יהוא כדמות גסה וברוטאלית אשר ממהרת לשפוך דם ואצה להרוג גם את המלך וגם את בני ביתו, וראיה לכך ניתן לראות בדברי הנביא ספר הושע, פרק א', פסוק ד': "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו קְרָא שְׁמוֹ יִזְרְעֶאל כִּי עוֹד מְעַט וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל". ייתכן שיהוא הסווה את ההפיכה השלטונית והפעולות הרצחניות שליוו אותה בנבואתו של אליהו (או בנבואה עצמאית או מומצאת) ועל כך מגנה אותו עמוס[15][16]. אפשרות אחרת, התואמת את הערכתו החיובית בספר מלכים, תבאר שמעשיו הקיצוניים בהשמדת בית אחאב היו מוצדקים רק לתכליתם העליונה, אך לאחר שביתו שלו התדרדר לשחיתות וסיאוב בימי הושע ממילא אבדה למפרע ההצדקה לשפיכות הדמים הקשה שהעלתה אותו לשלטון בישראל. למרות כל פעולותיו, הלך יהוא באחרית ימיו ונטה אחר עבודה זרה של עגלי הזהב שעשה ירבעם. בשל כך נענש יהוא על דמי בית אחאב[17]. רבי יהודה הלוי רואה את ההבחנה שעשה יהוא בין עגלי הזהב לבין הבעל, בכך שעגלי הזהב נתפסו בעיניו כעבודת האלוקים בהגשמה, בשונה מעבודת הבעל שהייתה בעיניו עבודה זרה[18]. דמותו בארכאולוגיהתיעוד חוץ-מקראי של יהוא התגלה בכמה ממצאים ארכאולוגיים. שם משפחתו של יהוא (נמש) נתגלה על גבי חרסים בחפירות הארכאולוגיות בתל-רחוב, לצד מפעל עם עשרות כוורות עשויות טין לצורך מסחר בדבש. כנראה שמוצא משפחתו של יהוא היה מהאזור הזה. באובליסק השחור מוצגת תמונתו של יהוא מלך ישראל כשהוא כורע לרגלי שלמנאסר השלישי. בשולי התמונה נמצאת הכתובת הבאה המפרשת את התמונה:
יהוא גם נזכר פעם נוספת באנלים של שלמנאסר השלישי שנמצאה בכלח[19]:
אזכורים אחרים בתרבות
ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
