|
צוואה
 "צוואה", במובן הכללי, היא כל אמרה, אמירה, ציווי, אשר מבקש ומצפה אדם שיעשה למענו או בענייניו לאחר מותו. במובן המשפטי, "צוואה" היא מסמך משפטי בו מורה אדם מה ייעשה ברכושו לאחר מותו, אשר יהא בר-תוקף – אם נעשה באחת הדרכים הקבועות בדין, ולא נפל בו פגם שלא ניתן לתיקון. צוואה במשפט הישראליהחופש לצוותחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מכיר בזכות הקניין כזכות יסוד מוגנת. הדין מכיר כמובן באמת אנושית בסיסית כי זמן חיי האדם קצוב, ולפיכך יש צורך בהסדר חוקי הקובע מה יעשה עם רכוש האדם (המכונה עיזבון) לאחר פטירתו. ההסדר הדיספוזיטיבי שקבע המחוקק, מקורו ברצון משוער של מוריש כי עזבונו יעבור לקרובי משפחתו. רצון היפותטי זה נקבע על-פי "המוריש הסביר" הישראלי והוא מפורט בסעיפי חוק הירושה העוסקים בירושה על-פי-דין. בד בבד התיר המחוקק לכל אדם להורות על חלוקת עזבונו כראות עיניו וזאת בצוואה, באופן הגוברות על רוב ההוראות שבחוק הירושה. ברגע שאדם ציווה את עיזבונו או חלק ממנו בצוואה, ההסדר המלא שבחוק הירושה אינו חל על אותו עיזבון או חלקו. בהתאם ל'עקרון חופש הציווי' אדם יכול לעשות ברכושו כל מה שהוא חפץ, אחרי מותו כפי שהיה בחייו. אין דרישה שחלוקת העזבון תהיה "נכונה" או "שוויונית" או "צודקת" או כל דרישה אחרת שעשויה לקלוע לטעמם של היורשים. למשל, אדם יכול להדיר את אשתו וילדיו מרכושו, אדם יכול להעדיף ילד אחד ולהדיר מרכושו ילד אחר, ואף לצוות את כל רכושו למוסד לחתולים עזובים, ובלבד שאותו מוסד הוא גוף משפטי מאוגד כדין הכשר לזכויות וחובות. התנאת תנאים: אדם יכול להתנות בצוואה תנאים, ולהוריש את רכושו רק למי שקיים את התנאים. תנאי לדוגמה הוא הורשת דירה והתנאה כי זו לא תימכר או לא תימכר לתקופה ארוכה. תנאים פסולים: ישנם רבים המתנים את העברת הרכוש ליורש בקיום אורח חיים מסוים. הפסיקה הגבילה יכולת זו, הן מטעמי מוסר והן מטעמי תקנת הציבור (כפי שמגבילים פעולות אחרות דוגמת תוכנו של חוזה), והן מטעמי הגברת העבירות בנכסים, כך שלא ירבו הנכסים הקשורים לעד בהוראות צוואה ותנאים מלפני שנים רבות. תנאי רדיקלי המתנה העברת העיזבון לידי היורשים על פי הצוואה בשינוי מהותי באורח החיים (כגון גירושין, קיום אורח חיים דתי, או מתן חינוך מסוים לילדים), או הוראת צוואה המתנה אי עבירות לנכס לתקופה ארוכה, ישנם סיכויים רבים שייפסל. יש לציין שהפסיקה נתנה תוקף להוראות אשר מתנות את זכות הירושה בהתקיים תנאים מעוררי מחלוקת. כך למשל, בפרשת וינשטיין נ' פוקס בית המשפט (הישראלי) כיבד הוראה לפיה קרובי משפחתו של המנוח ירשו אותו רק אם יעלו לישראל.[1] בפסק הדין בעניין דשת נ' אליהו, בית המשפט נתן תוקף ואף הגן על צוואה לפיה המנוח יוריש את רכושו רק לבניו (תוך שהוא מדיר את בנותיו ואת אשתו), וכן כי בניו ירשו אותו רק לאחר מות האם (ובכך מנע מן האם להנות מעיזבונו גם בעקיפין).[2] בפרשת יונה נ' אדלמן אושרה הוראה בצוואה לפיה מי שיפנה לבית המשפט במטרה להתנגד או לתקוף חלק מהצוואה – יאבד את כל זכויותיו לפי הצוואה.[3] למרות שההוראה מגבילה גישה לערכאות שיפוטיות, בית המשפט לא ביטל אותה, אך פרש אותה בצמצום.[4] רבים מוצאים בהסדר הדיספוזיטיבי של חוק הירושה, המכונה ירושה על-פי-דין, את ההסדר הראוי (במקרה הנפוץ של מי שנפטר והותיר אישה וילדים, מורה החוק כי הרכוש עובר חציו לאישה, ואילו היתר יחולק בין הילדים שווה בשווה), כך שהטורח בעשיית צוואה כדאי רק למי שרוצה לסטות במשהו מהסדר זה – להעדיף יורש אחד על פני משנהו, וכיוצא בזה. כל עוד האדם בחיים, יכול הוא לעשות בצוואה כרצונו. לשנותה, להוסיף עליה, לגרוע ממנה, ואף לבטלה לחלוטין. הנוסח האחרון מבחינה כרונולוגית שיימצא לאחר מות המצווה, הוא המחייב. בדרך כלל נהוג לרשום בצוואה במפורש כי זו מבטלת את הצוואות שקדמו לה. כן קובע החוק כי במקרה של התנגשות בין ההוראות בשתי צוואות, מבטלת הוראת הצוואה המאוחרת בזמן את הוראות הצוואה שקדמה לה. סוגי צוואותהמשפט הישראלי, על פי חוק הירושה, תשכ"ה–1965, מכיר בארבעה סוגי צוואות,[5][6] (כן יש הרואים את הוראת הסעיף המקנה זכויות בעזבון לבן זוג כסוג חמישי, הנקרא "צוואה בחיים", ובהתנהגות הגורמת לכך שאדם ייחשב לבן זוג, שעיקרה קיום הרמוניה זוגית ומשק בית משותף, משום מעשה של ציווי, אם כי במקרה זה חל ההסדר האמור בחוק הירושה, ולא הסדר שעליו חשב המצווה).
צוואה הדדיתהגדרה ומטרות הצוואות ההדדיותצוואות הדדיות הן מסמכים משפטיים שבהם שני מצווים, לרוב בני זוג, קובעים את תוכניות ההורשה שלהם באופן משותף ותואם. מטרת הצוואה ההדדית היא להבטיח שכל צד יוכל להסתמך על התחייבויות הצד השני, ובכך לשמור על יציבות תוכנית ההורשה של הנכסים המשותפים. המעמד המשפטי של הצוואה ההדדית לפני ואחרי תיקון 12מצב משפטי לפני תיקון 12לפני אוגוסט 2005, חוק הירושה[7] לא כלל הסדר ברור או מנגנון מפורש לטיפול בביטול או שינוי חד-צדדי של צוואות הדדיות. הדבר גרם למחלוקות משפטיות רבות בבתי המשפט, שבהן נדרש להכריע בין עקרון ההסתמכות לבין זכות המצווה לשנות את צוואתו. במקרים שנדונו לפני תיקון 12, בתי המשפט בחנו כל מקרה לגופו. אחת הפסיקות הבולטות בתקופה זו הייתה הלכת זמיר,[8] שבה נפסק כי בן זוג שנשאר בחיים רשאי לשנות את צוואתו, אלא אם הוכח שהייתה מגבלה מפורשת או משתמעת בצוואה המונעת זאת. פסק דין זה עורר ביקורת רבה בשל התעלמותו מהעקרונות ההדדיים שעליהם מבוססות צוואות אלו. תיקון 12 לחוק הירושהתיקון 12, שנכנס לתוקף באוגוסט 2005, הוסיף לחוק הירושה את סעיף 8א,[9] המסדיר את נושא הצוואות ההדדיות באופן מפורש וקובע שני מנגנונים עיקריים לביטולן:
תיקון זה הביא להסדרה משפטית של הנושא והבהיר את החובות והזכויות של המצווים, תוך חיזוק עקרון ההסתמכות. פרשנות צוואות הדדיות שנכתבו לפני תיקון 12צוואות הדדיות שנכתבו לפני תיקון 12 ממשיכות להוות אתגר פרשני, במיוחד כאשר עולה השאלה האם ניתן לבטלן או לשנותן. בתי המשפט בחנו שאלות כגון:
בפסקי דין מאוחרים, כגון זה שניתן על ידי השופטת שירי היימן בשנת 2024,[12] נקבע כי יש לפרש צוואות הדדיות שנכתבו לפני תיקון 12 בהתבסס על עקרון ההסתמכות ועל לשון הצוואה. באותו פסק דין קבעה השופטת כי במקרה שבו לשון הצוואה מצביע על כוונה משותפת להוריש את הרכוש תחילה לבן הזוג ולאחר מכן לילדים, מדובר בתוכנית הורשה להשארת הנכסים במשפחה ועל כן זו התחייבות הדדית המחייבת גם את היורש השני. עקרון ההסתמכותאחד המאפיינים המרכזיים של צוואות הדדיות הוא עקרון ההסתמכות, שבו כל צד נשען על התחייבות הצד השני לקיום ההוראות שנקבעו בצוואה ההדדית. השופט אהרן ברק, בפסיקה קודמת לתיקון 12,[13] ציין כי צוואה הדדית דומה במובנים רבים לחוזה, בשל גמירות הדעת וההתחייבות ההדדית הגלומה בה. לפיכך, ביטול חד-צדדי של צוואה הדדית עלול להיחשב כהפרת חוזה.[14] אפשרויות להתמודדות עם צוואות מאוחרותלצד הוראות החוק, בתי המשפט מאפשרים להתמודד עם צוואות מאוחרות בניגוד לצוואות הדדיות שנכתבו לפני תיקון 12 באמצעות:
צוואות הדדיות שנכתבו לפני תיקון 12 מהוות נושא מורכב במשפט הישראלי. בעוד תיקון 12 הביא להסדרה מסוימת של הנושא, מקרים רבים עדיין מתבססים על פרשנות של בתי המשפט לעקרון ההסתמכות ולכוונת הצדדים כפי שהיא משתקפת בלשון הצוואה ובנסיבות עריכתה. פסיקות עדכניות מחזקות את מעמדה המחייב של צוואה הדדית, תוך איזון בין זכויות המצווים לעקרונות של צדק והגינות. פגמים בצוואותלא כל מסמך שעורכו התכוון שיהווה צוואה הוא אכן צוואה, וקיימים מספר פגמים הפוסלים צוואה. ישנם ארבעה סוגי פגמים:
התנגדות לצוואהחוק הירושה חולש גם על הכללים להגשת תובענות שעניינן התנגדות למתן צו קיום צוואה. הפגמים שעשוים לנפול במסמך הצוואה, ואשר חלקם מפורטים לעיל, מכונים גם עילות לתקיפתה של צוואה. רשימת העילות המופיעה בחוק הירושה משמשת כרשימה סגורה של טענות משפטיות שניתן להעמיד כנגד קיומה של צוואה בכתב ההתנגדות. בין העילות המנויות בחוק הירושה ניתן למנות "כשרות לצוות", עילה המתמקדת באי יכולתו של המצווה להבין טיבה של צוואה; "צוואה סתומה", צוואה שלא ניתן להבין מתוכנה את הוראת המצווה; "צוואה בלתי חוקית", צוואה המכילה הוראה בלתי חוקית, בלתי מוסרית ובלתי אפשרית לביצוע, "אונס"\"איום", צוואה שנערכה תחת השפעה בלתי הוגנת ואסורה; "צוואה לטובת עדים", צוואה שאחד או יותר מן הזוכים בה היו מעורבים בעריכתה באופן שהשפיע על תוכנה לטובתם. חרף העובדה שרשימת העילות להתנגדות לצוואה היא רשימה סגורה המפורטת בהוראות חוק הירושה, קיימים מקרים חריגים שבהם התקבלה התנגדות לצוואה לאחר שבית המשפט השתכנע כי רצון המצווה היה שונה בתכלית מהרצון שבוטא בצוואתו. מקרה שכזה התרחש בת"ע 32072-10-13 בבית משפט לענייני משפחה בחיפה, בו נפסק כי יש לבטל צוואה שנשתכחה מזכרונה של אמם של הצדדים. התנגדות לצו קיום צוואה תוגש לרשם לענייני ירושה אליו הוגשה הבקשה לקיום הצוואה, ובהתאם לסעיף 67 לחוק הירושה, יועבר הדיון בבקשה ובהתנגדות לבית המשפט לענייני משפחה. ביטול צוואהסעיף 36 של החוק קובע לעניין ביטול צוואה:
בשנת 2005, ברוב של 4 כנגד 3 שופטים, קבע בית המשפט העליון שכאשר כוונת המצווה לבטל את הצוואה ברורה, הצוואה מבוטלת גם אם המצווה לא עמד בכל הדרישות הפורמליות של קיום הצוואה.[17] לעומת זאת, כאשר טענה לביטול צוואה הסתמכה על הצהרות לא לגמרי ברורות של המצווה שהוא ביטל את הצוואה, סירב בית המשפט לותר על הדרישות הפורמליות וקבע שהצוואה לא בוטלה.[18] פרשנותסעיף 54 לחוק הירושה קובע:
בע"א 239/89 שורש נ' גלילי, פ"ד מו(1) 861, 866 (1992) נקבע על ידי בית המשפט העליון מבחן דו שלבי בפרשנות צוואה: ראשית נבדק לשון הצוואה ורק אם נמצא בו תוכן לא ברור פונים אל הנסיבות החיצוניות. השופט אהרן ברק ציין שיש מקום לפרשנות במובן הרחב אשר אינו נצמד ללשון החוזה, והביא ארבע דוגמאות: תיקון טעות, השלמת חסר, מימוש בקירוב והגשמת אומד דעת המצווה בתחליף. השופט ברק השאיר ב"צריך עיון" את השאלה האם כללי הפרשנות הדו שלבית של צוואות התבטלו בעקבות פסק דין אפרופים.[19] השופט ניל הנדל ציין הבדלים שונים בין דיני חוזים לדיני ירושה, בעקבותיהם הוא טוען שהפרשנות של צוואה צריכה לדבוק יותר בלשון הכתוב מאשר בפרשנות חוזים.[20] צוואה כפויהעקרון "החופש לצוות" חל בישראל וכן בארצות דוברות אנגלית, אך אינו חל בכל מקום. בארצות רבות באירופה, למשל, חלק מעזבונו של אדם עובר באופן אוטומטי למשפחתו (בן/בת זוג, ילדים) ללא קשר לרצונו של הנפטר. המצווה רשאי לצוות רק על יתרת עזבונו, אך לא על החלק שיוחד לבני המשפחה. תומכי השיטה מציינים כי היא מבטיחה לבני המשפחה אמצעי קיום מינימליים. תומכי השיטה סבורים כי יש להתחשב גם באינטרסים של היורשים בני משפחת הנפטר, ולא רק באינטרסים של הנפטר. מתנגדי השיטה לעומת זאת מציינים כי היא פוגעת בזכותו העקרונית של האדם לעשות ברכושו כל אשר יחפץ (עקרון "החופש לצוות"). על פי עקרון החופש לצוות, זכותו של אדם לעשות ברכושו כפי רצונו חזקה יותר מזכויותיהם של יורשיו. על פי עקרון הצוואה הכפויה, זכותם של בני המשפחה ברכושו של הנפטר חזקה יותר מזכותו לאחר מותו. ביהדותהיהדות אינה מכירה כלל בהורשה על פי צוואה. היהדות מכירה רק בהורשה על פי דין: יורשיו של אדם הם בניו ואם אין לו בנים אֶחָיו. האח הבכור יורש חלק גדול פי שנים מחלקם של יתר האחים. נשים אינן יורשות כלל, לא אשת המנוח ולא בנותיו. כבר המקרא מכיר בחריג לכלל זה: אם אדם מת ללא בנים, בנותיו יורשות אותו (מקרה בנות צלופחד, (במדבר כז, במדבר לו)). אמנם לא ניתן לצוות על חלוקת העזבון בדרך שונה מכללי הירושה שנקבעו בתורה, אולם היהדות מכירה במנגנון "עוקף": אדם אינו יכול להוריש בדרך שונה מהאמור לעיל, אולם הוא רשאי להעניק מתנה בכל דרך שיחפץ. פרוש הדבר שאם מנסחים צוואה בלשון "מתנה" ולא בלשון "צוואה" או "ירושה", ניתן לה תוקף מחייב. הנוהג הוא שבמקום לרשום "אני מצווה את רכושי ל..." מקובל נוסח דוגמת "אני מעניק/ה את רכושי במתנה שעה אחת לפני מותי ל...". בנוסף, נקבע שאדם שאינו בקיא בהלכה היהודית רשאי לערוך צוואה על פי הנהוג במקום בו הוא מתגורר. באסלאםעל פי ההלכה המוסלמית, שני שלישים מעזבונו של נפטר מיוחדים לקרוביו: בן/בת הזוג, צאצאים והורים. במקרים מסוימים, גם קרובי משפחה נוספים זכאים לחלק מעזבונו של הנפטר. חלקו של היורש תלוי בהרכב המשפחתי כולו, למשל האם ליורש/ת יש או אין ילדים. כמו כן מקובל שזכרים יורשים פי שנים מנקבות. המצווה רשאי לחלק על פי רצונו רק את השליש הנותר (מעבר לשני השלישים שיוחדו לקרובי המשפחה). מקובל שאין למצווה רשות להגדיל את חלקו של בן משפחה מעבר למה שקיבל כבר במסגרת חלוקת שני השלישים הראשונים. צוואות בהיסטוריהלקריאה נוספת
בהיסטוריה
קישורים חיצוניים
מחקר ומידע משפטי
הערות שוליים
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי. |
||||||||||||
