המהפכה הצרפתית

המהפכה הצרפתית (בצרפתית: Révolution française) הייתה תקופת טלטלה וחילופי שלטון בהיסטוריה של צרפת בין 1789 ל-1799, שהתחוללו בה שינויים מהותיים בסדרי החברה והממשל ושמהווה ציון דרך בתולדות העולם המודרני.

במהלך שנות ה-80 של המאה ה-18, תחת שלטונו של המלך לואי השישה עשר, קרסה הממלכה תחת עולו של משבר כלכלי בלתי ניתן לתיקון שנגרם בעיקר בגלל המבנה החברתי של חלוקה למעמדות ומשטר זכויות-היתר שהיה נהוג בצרפת של אותה תקופה. ב-1789 לא היה יכול הכתר לשלם עוד את חובותיו או לגייס די כוח פוליטי להעברת הרפורמות הנדרשות, ונאלץ לכנס את אספת המעמדות כדי להשיג את הסכמת כל נתיניו להעלאת מיסים. מהלך זה סימן את התמוטטות סמכותה של המלוכה האבסולוטית, ופתח את הדרך לבחינת מודלים חדשים, בהשפעת רעיונות עידן הנאורות שנפוצו בקרב המשכילים. עם פתיחת אספת המעמדות הכריזו פשוטי העם, "המעמד השלישי", כי הם דורשים שוויון אזרחי וחוקה, והקימו את האספה הלאומית. השלטון ניסה לדכאם, אך ב-14 ביולי 1789 יצא ההמון בפריז לרחובות וכבש את הבסטיליה בעוד המשמעת בצבא מתפוררת. המלך נכנע והסכים לשתף פעולה. כמו כן פרץ גל של מהומות איכרים באזורים הכפריים. ב-4 באוגוסט ניצלו זאת רודפי השוויון באספה כאמתלה לביטול זכויות-היתר המעמדיות. ב-26 באוגוסט אושררה הצהרת זכויות האדם והאזרח, והאספה פנתה לערוך רפורמות נרחבות בתקווה ליצור מלוכה חוקתית.

הניסיון לגבש הסכמה רחבה, שבראשו עמדו דמויות כמו המרקיז דה לה פאייט ואונורה מירבו, נכשל. פערים הולכים וגדלים ניבעו בין השכבות והסיעות באספה ובציבור ככל שנענו התביעות המוקדמות. בתחילה ביקשו הליברלים זכות בחירה מוגבלת בסף הכנסה, הפרדת רשויות ומערכת בלמים ואיזונים. בהמשך עלו כוחות שמאל שתבעו שלטון ריכוזי חזק שייבחר על ידי כלל הציבור ויערוב גם לשוויון חברתי. ככל שהמהפכה התקדמה, כך פנו יותר ממתנגדיה לגלות ולהגירה, ואף ניסו ליזום מרידות נגדה ממדינות אחרות. בקיץ 1790 בוטל מעמד האצולה והאספה תבעה מהכנסייה הקתולית להישבע אמונים למדינה תוך עקיפת הממסד הדתי. סירוב רוב הכמרים הניע מדיניות דיכוי כלפיהם שקוממה את השמרנים, ומחאתם דרבנה הקצנה משמאל שלובתה בעיקר על ידי המועדון היעקוביני רב-ההשפעה. המלך לואי זמם בסתר נגד המהפכה ועמד בפומבי לצד הגולים והכמרים. ב-20 ביוני 1791 ניסה להימלט מפריז והוקיע את כל הצעדים שאולץ להסכים להם. החשש מהתמוטטות מפעלם ומאלימות האספסוף הניע רבים מוותיקי המהפכה להתמתנות עוד קודם. כשהקיצונים בפריז תבעו להדיח ולשפוט את המלך, דיכאו אותם המתונים בכוח בטבח שאן דה מארס ב-16 ביולי והקימו את מועדון הפייאנטים, שפרשו מן היעקובינים. ב-1 באוקטובר אושררה "חוקת 1791" שיצרה מלוכה חוקתית, בתקווה לסדר פוליטי יציב.

במהרה התחוור שהפערים בין הפייאנטים לכתר גדולים מדי לגישור, וסיעתם איבדה את השלטון. תחתם עלו הז'ירונדינים, שדרשו מלחמה נגד הגולים ופטרוניהם שתאחד את האומה ותאלץ את לואי לחשוף את כוונותיו. ב-20 באפריל 1792 הוכרזה מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית הראשונה נגד קיסר אוסטריה. האחריות לכישלונות הצבאיים נתלתה במלך, שאכן היה במגע חשאי עם האויב וקיווה להצלה על ידו, והתחזקה התביעה להדיחו. אף הז'ירונדינים החלו לחשוש מן השמאל הקיצוני יותר, אך פלישת האויב לצרפת היטתה את שיווי המשקל הפוליטי נגדם. לאחר שהאספה המחוקקת סירבה לשפוט את המלך, חוללו הרדיקלים בפריז הפיכה ב-10 באוגוסט 1792 בגיבוי האספסוף העירוני, הסנקילוטים. הוקמה רשות מכוננת חדשה, הוועידה הלאומית, שהייתה אמורה ליצור חוקה לטעמם. השלטון נתפס בידי סיעת המונטניארדים. הם הכריזו על צרפת כרפובליקה והוציאו להורג את המלך לואי. מדיניות המלחמה הנוקשה הביאה לשורת מרידות בתוך צרפת, ואף הז'ירונדינים בוועידה מחו. בתגובה, ערכו המונטניארדים הפיכה נוספת בתמיכת הסנקילוטים נגד הז'ירונדינים ב-2 ביוני 1793, ואסרו את מנהיגיהם. שורת חוקי חירום למלחמה באויב מבית ומחוץ וריכוז כל הכוח הביצועי בידי הוועד לשלום הציבור, הובילו לתחילת שלטון הטרור באוקטובר, ולהשעיית החוקה הריכוזית החדשה שהכינה הוועידה. רבבות הוצאו להורג או נטבחו. הטרור נרגע בראשית 1794, אך אז פרץ מאבק שליטה בין שלוש הסיעות המונטניארדיות: המתונים תומכי ז'ורז' דנטון, הקיצונים האברטיסטים שקראו להחריף את אמצעי החירום, ואנשי מקסימיליאן רובספייר באמצע. ההתנגשות ביניהן הסתיימה בחיסול שתי הראשונות ובעליית רובספייר ככמעט שליט-יחיד באפריל. הוא הנהיג תקופה נוספת של טרור נגד כל מי שחשד בו, אך בכך איחד את הוועידה נגדו. הוא עצמו הופל בהפיכה והוצא להורג ב-28 ביולי 1794.

אחרי שהשמאל נחלש עקב מחזורי הטיהורים, החלה המהפכה לנטות ימינה לשמרנות לראשונה לאחר שנים של הקצנה. מנגנוני הטרור פורקו ושרידי המונטניארדים דוכאו בתקופה שנודעה כ"ריאקציה התרמידורית". השמאל והימין דוכאו חליפות באיזון זהיר. לאחר שהסנקילוטים ניסו לערוך הפיכה ב-20 במאי 1795, חוסלו בסיסי הכוח שלהם ומארגניהם נעצרו; צעד דומה מצד המלוכנים המתעוררים, שערכו התקוממות ב-5 באוקטובר, הסתיים אף הוא בהבסתם ובדיכויים. הוועידה התרמידורית הכינה את "חוקת 1795", שהקפידה על בלמים ואיזונים וכיוונה לרצות את בעלי הרכוש. ב-1 בנובמבר נפתח שלטון הדירקטוריון, גוף מבצע בן חמישה אנשים שהיה אמור להתנהל בפיקוח המחוקק אך למעשה פעל כדיקטטורה. המשטר החדש נשען יותר ויותר על הצבא, שהזרמת המשאבים וכוח האדם אליו הפכה אותו לגוף החזק בפוליטיקה הארצית. ב-4 בספטמבר 1797 ערך הדירקטוריון הפיכה צבאית ותפס את השליטה בגלוי לאחר שתוצאות הבחירות לא היו לרוחו. הממשל החדש איבד את מעט התמיכה שהייתה לו עם פרוץ מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית השנייה ב-1799; בהפיכת 18 בברימר, ב-9 בנובמבר אותה שנה, תפס המצביא נפוליאון בונפרטה את השלטון. הוא ביסס במהרה משטר יציב וסיים למעשה את המהפכה. נפוליאון ויתר אפילו על היומרה להנהיג שלטון ייצוגי, וב-1804 ביטל את הרפובליקה והכתיר את עצמו לקיסר.

ערך מורחב – הסיבות לפרוץ המהפכה הצרפתית

מאז ימי לואי הארבעה-עשר שרר בצרפת להלכה משטר אבסולוטי, כשמקור הלגיטימציה המוצהר של הפוליטיקה היה ציות מוחלט לרצון המלך. האצולה הוחלשה ועושי-דברו של לואי, האינטנדנטים, ניהלו את הממלכה.

כביתר אירופה הקדם-מודרנית, נשענה החברה הצרפתית על מבנה קורפורטיבי, בו השתייך כל אדם לקבוצה מעמדית (או שְׂדֵרָה) שהקנתה לו זכויות-יתר, במידה מסוימת, והכפיפתו לתגמול ולעונש שונים. גיבוש בתוך כל שדרה היה המפתח לשימור זכויותיה מול לחץ הכתר. הגורם העיקרי בממשל המקומי היה הפרלמנטים, מעין בתי-דין אזוריים שהופקדו על רישום חוקים ואכיפתם. גם בתקופות בהן אסר עליהם המלך להביע מחאה, לא ניתן היה למנוע מהם להכשיל ולעכב בפועל. החיכוך בין הכתר לפרלמנטים, לאצולה, ליתר השדרות ולגורמים אחרים, היה מרכיב קבוע בפוליטיקה הצרפתית במאה ה-18, אך לא היה לו שום מוצא מוסדר בדמות בית-מחוקקים כמו זה הבריטי שלאחר חוק הזכויות 1689. כשכפה המלך את רצונו, הובעה התנגדות מלמטה – אם כי זו בוטאה באופן שהלם את מושגי המלוכה בחסד האל – וחוזר חלילה, בעיקר לאחר שיורשי לואי הארבעה-עשר התגלו כסמכותנים ומוכשרים פחות ממנו.^[1]

החלוקה המעמדית הבסיסית, שכיסתה על מציאות מורכבת יותר, השתקפה באספת המעמדות, הגוף הייצוגי הישן שלא כונס מאז 1614: המעמד הראשון, הכמורה, שמנה כ-100,000 איש ב-1789, נהנה מהטבות מפליגות והיה בעליהן של 10% מהקרקעות; השני, האצולה, שכלל לפי מרבית ההערכות כ-400,000 איש, היה פטור מרוב המיסים ושלט ב-25% מהקרקעות; והשאר, אנשי המעמד השלישי, היו פשוטי העם שמנו כ-27.5 מיליון נפש. אלה נחלקו לקבוצות רבות, כולל סוחרים עשירים בערי הנמל שקיבלו הטבות מס אף יותר משני המעמדות המיוחסים, וכולל חקלאים אמידים שהרוויחו מהמערכת הסניוריאלית לפיה התנהלו אזורי הכפר. לצדם היו עירוניים למיניהם ואומנים המאוגדים בגילדות, כל אחת וזכויות-היתר המיוחדות לה. אך רובה הגדול של האוכלוסייה, כ-21 מיליון איש ערב המהפכה, היו איכרים עניים. החיטה הייתה המוצר הבסיסי והחשוב ביותר, ותנודות במחירי הלחם היו עלולות להמיט רעב המוני.^[2]

הממלכה הורכבה מפלכים שצורפו זה על גבי זה בתהליך סיפוח מתמשך לאורך מאות שנים. לכל נחלה היו חוקים ומסורות ולעיתים אף לשון או ניבים אופייניים, ואף מידות ומשקלות שונים. המשפט נשען לא על קובצי חקיקה מסודרים אלא לרוב על תקדימים ונוהגים מקובלים, שנאכפו על ידי מגוון ערכאות מקומיות, לעיתים בתי-דין ולעיתים פשוט אדונים ששפטו את מי שתחת מרותם. הענישה השתנתה בין מעמדות ובין מחוזות ונתפשה תכופות כשרירותית; עינויים והוצאות להורג, כמו שבירה על הגלגל, היו בשימוש. כל אלו גזרו מבנה שלטוני ומשפטי מגוון, שעמד בעוכריו של כל ניסיון ליישם מדיניות אחידה. מכך נבע, בין היתר, אופייה המפוצל של הכלכלה הצרפתית; הסחר בין המחוזות הוגבל באמצעות מכסים ורישיונות מרובים, הן בשל החלוקה המנהלית והן בהשפעת עקרונות המרקנטיליזם של שר האוצר ז'אן-בטיסט קולבר. אלה נועדו לאפשר פרוטקציוניזם בכל נחלה מחד ואספקת חיטה במחירים סבירים מאידך. הפרשי המחירים של מוצרים זהים באזורים שונים הגיעו למאות אחוזים. בעוד שמעצמות אירופאיות אחרות הקימו במאה ה-18 מערכות מיסוי וכספים ריכוזיות שהתבססו על פקידי מדינה בשכר, התקיים בצרפת עד 1789 מבנה מבוזר מאוד שנשען על מכירת משרות נושאות רווח, שהשלטון היה יכול להפקיע חזרה רק תמורת פיצוי. בתמורה לתשלום גבוה והתחייבות להעביר סכומים ומכסות מוסכמים לאוצר הממלכה, קיבלו המחזיקים בהן זכות לגבות כספים עבור עצמם ופטורים שונים. לצרפת אף לא היה בנק מרכזי, לאחר שניסיון להקים בנק בהשגחת המלך הסתיים במפולת חברת מיסיסיפי ב-1720. ריבוי התפקידים הנמכרים סיבך עוד יותר את מנגנון זכויות-היתר המסועף. המוני האיכרים נדרשו להעביר חלק גדול מיבוליהם למדינה, לאדוניהם ולכנסייה גם יחד, והיו מחויבים גם בביצוע עבודות עונתיות (קורווה).^[3]

בימי לואי החמישה-עשר הובילו שיפורים בחקלאות ובבריאות הציבור לגידול האוכלוסייה ב-30%, שהטיל עומס ניכר על המשאבים. רוב ההכנסות מכך נותבו אל בעלי הקרקעות, פשוטי עם ומיוחסים כאחד, בעוד האיכרים נעשו עניים יותר. החלה לחלחל ההכרה שהמבנה הכלכלי בעייתי, ושנדרשת רפורמה. ב-1771, לאחר שהמדינה עברה פשיטת רגל למעשה תחת שר האוצר ז'וזף מרי טרא, הצליח הקנצלר רנה דה מופו לשלול מהפרלמנטים את מרבית סמכויותיהם, אך גם הוא לא עבר משם לתמורה מקפת. רפורמות דומות קודמו לחצאין במהלך כל התקופה, תוך שהן נבלמות בשל רתיעה מעימותים פוליטיים. הפרלמנטים והאצולה, שרצו בשימור פטוריהם, העלו האשמות על עריצות ושרירותיות.^[2]

החברה הצרפתית תססה בינתיים בהשפעת תהליכים אחרים. ליברליזציה ושחרור חסמים בשוק החיטה גררו עליות מחירים, והאיכרים, שתפקיד הממשל המרכזי כרגולטור האמון על אספקה זולה של לחם (הרשויות הוציאו על כך כסף ומשאבים רבים) היה מרכזי בעיניהם, התמרמרו וטענו שהמלך והעשירים מנסים להרעיבם. המחאה המתעצמת בנידון נשאה גוון אנטי-קפיטליסטי חריף: כשניסה הממשל לפתוח את השוק ב-1769 וב-1774, אירעו גלי מהומות, והתושבים ניסו להמשיך לאכוף באלימות את החסמים ולהנמיך בכוח את המחירים, כשהם מתנגדים לסחר החופשי ומבקשים לשמר את המעורבות העמוקה של המלוכה בשוק ואת מנגנוני הרווחה שלה.^[4] כמו כן התחוללה תנופת תיעוש וסחר, מקיפה פחות מאשר בבריטניה, אך מפותחת דיה כדי להחליש את הזיהוי הבלעדי בין בעלות על קרקע מעובדת לבכורה מעמדית. היא הייתה קשורה גם בהקמת מושבות מעבר לים כבהאיטי. פשוטי עם עשירים וחלק מהאצולה היו שותפים במיזמים שונים, ובקרב העירוניים ניכרו סימניה של תודעה צרכנית, שערערה על הריבוד הנוקשה בין השדרות.^[5]

בינתיים, האצולה עצמה הייתה מפולגת ומסוכסכת בין יושבי החצר לכפריים, בעלי הון ועניים, ובעיקר בין בעלי הייחוס לאלה שרכשו את תאריהם בדורות האחרונים: כ-40,000 איש קנו כאלה במהלך המאה. מעמד האצולה הצרפתי היה אחד הפתוחים והדינמיים ביותר באירופה, כשהצטיינות צבאית, מילוי תפקידים בפקידות הבכירה, או די עושר לקנות תואר-עובר-בירושה אפשרו בקלות לפשוטי עם להיכנס אליו; ברמה הסמלית, עם זאת, הייתה התעקשות רבה על מיתוס "המוצא הטהור" מבתים מיוחסים בעבר הרחוק, כעניין של יוקרה, והשקעה כספית רבה בהוכחת גנאלוגיה. האצילים הוותיקים טפלו את אשמת שקיעת המעמד השני על הבאים זה מקרוב, והתחולל דיון ציבורי סוער על האופן בו יש להשיב לו את יוקרתו, שנשחקה במהלך המאות עם ייתור הצורך בו כחיל זמין עקב הקמת צבא קבע. בין היתר, נחקק ב-1781 שרק בני דור רביעי לאצולה יוכלו להתקבל כצוערים בצבא, מהלך שנועד להבטיח תעסוקה להמוני האצילים העניים. הלך רוח זה קיטב מאוד את המעמד השני, ובמקביל תרם להתחזקות ההתמרמרות מצדם כלפי הכתר ולנכונות רבה יותר להתנגש עמו ולעמוד על הפריבילגיות הקיימות.^[6]

מתח פנימי עז לא פחות שרר בתוך המעמד הראשון: בעוד שהתפקידים הכנסייתיים הבכירים והמכניסים נשמרו ליוצאי האצולה, המוני כמרים זוטרים חיו בעוני בכפרים, ודרכם לקידום נחסמה. הביקורת על עושר הכנסייה, הדרישות לקרבה לעם, העמידה על עצמאות הכנסייה הצרפתית מול הכס הקדוש וקריאות דומות, התנקזו כבר במאה ה-17 לתנועת היאנסניזם. זו דוכאה סופית ב-1712 והוכרזה כבלתי-חוקית, אם כי רבים הוסיפו להחזיק בעמדות דומות. הקריאה לרפורמה בסדרי הכמורה באה בראש ובראשונה מתוכה עצמה.^[7]

גורם חשוב אחר היה שיעורי האוריינות העולים ותפוצה נרחבת של ספרות ועיתונות. על אף הצנזורה, נוצר מרחב שיח פומבי להחלפת דעות, שהיה ערוץ חליפי למסרים מגבוה שיצאו מוורסאי. עצם קיומו היה חשוב יותר מהתכנים הספציפיים שהועברו בו. במאה ה-18 עלתה הנאורות לקדמת הבמה, עם דגש על תבונת האדם ועל היכולת לפתור ולשפר את העולם באמצעות הסתמכות על העצמי והתעלמות ממה שנתפש כמסורות מנוונות. הוגי הנאורות הבולטים – דני דידרו, מונטסקייה, ז'אן-ז'אק רוסו, הברון ד'אולבאק, וולטר ואחרים – ביקרו קשות את הדת, את סדרי הממשל ואת ההיררכיה החברתית הנוקשה, וקראו להפעלת תבונה ושכלתנות כדי לקדם חברה טובה יותר. עם זאת, הם היו רחוקים מלערער באופן גורף על הקיים. הם קיבלו תהודה גדולה באמצעות מרחב השיח הציבורי החדש, אך החשיבות שיוחסה להם בדיעבד בליבוי המהפכה נבעה יותר מכך שבני התקופה פנו למשנתם רק לאחר שהשלטון קרס. קיומו של קהל קוראים ומתדיינים אפשר גם את התפתחותו של מושג דעת הקהל, ואינטלקטואלים ואנשי השלטון החלו להתייחס בהדרגה אליה ול'אומה הצרפתית' כמקור סמכות ולגיטימציה.^[8]

לבסוף, הייתה צרפת נחושה לשמור על מעמדה כמעצמה עולמית, אך אותגרה בהדרגה על ידי בריטניה, פרוסיה ומדינות אחרות, בעוד שבעלות בריתה המסורתיות, כמו הסולטנות העות'מאנית והאיחוד הפולני-ליטאי, נחלשו. מדיניות זו הייתה כרוכה בתחזוקת צבא וצי גדולים ובמעורבות במלחמות, בעיקר מלחמת שבע השנים, שהתגלו כהרסניות וכנטל כלכלי כבד.^[9]

ב-1774 הוכתר לואי השישה עשר, שנתפש כמבטיח וכליברל. הוא ביטל את צעדי מופו והשיב לפרלמנטים את רוב סמכויותיהם. באורח אופייני לסדרי השלטון האבסולוטיים, האצילים שתמכו בכתר בעת שפגע בזכויותיהם ב-1771, תוך ספיגת ביקורת קשה מעמיתיהם, היו עתה מוכנים להסתכן פחות עבורו עקב הנסיגה. היו לו עוד בעיות תדמית. המלכה ילידת אוסטריה מארי אנטואנט הייתה לא פופולרית, והואשמה בשחיתות. ההסתה נגדה דרדרה עוד יותר את מעמדה של החצר הפזרנית (שהוציאה ב-1789 37 מיליון ליבר, המטבע שקדם לפרנק, 6% מהתקציב הכולל) בעיני העם.^[10]

מיד עם עלותו מינה המלך את אן רובר ז'אק טורגו, איש האסכולה הפיזיוקרטית, לשר האוצר. טורגו מיהר לנסות ליישם רפורמות קפיטליסטיות נרחבות: הוא דחף להאחדה וריכוז של המערכת הכספית, לצמצום מכירת המשרות ולהקטנת החוב הענק שנצבר במלחמת שבע השנים – המעורבות הצרפתית בה עלתה בערך 1.2 מיליארד ליבר – באמצעות צמצום הוצאות. הצלחתו להפוך את הגירעון השנתי לעודף קנתה לו אמון בשווקים הבינלאומיים ואפשרה לו ללוות מחוץ לצרפת בריבית סבירה. טורגו ראה בביטול התלות בספקי האשראי המקומיים, רובם ככולם בעלי תפקידים קנויים, צעד מכריע שהיה מאפשר לכתר לכפות רפורמה על המערכת שאיישו, בין היתר יצירת מערכת מס ריכוזית ומבוקרת בקפידה במקום החוכרים המבוזרים והבלתי-יעילים.^[11]

ביטול החסמים על סחר החיטה אירע במקביל לקציר דל, וזעם האיכרים הרעבים הופנה כלפי טורגו. סגירת הגילדות של פריז, ביטול הקורווה והפגיעה בחוכרי המס (הפרם ז'נרל) קוממו את בעלי העניין. אך חשוב מכך, באמצע שנות השבעים התקיים בתוך הממשלה ויכוח מדיני הרה גורל. שר החוץ דה ורז'ן דחף לאימוץ אסטרטגיית-על להחליש את בריטניה ולאלצה לכרות ברית עם צרפת. לשם כך דרש התערבות במלחמת העצמאות של ארצות הברית. טורגו התריע מהתמוטטות הכלכלה, אך המלך שמע לוורז'ן ופיטר את שר האוצר במאי 1776. יורשו, קלוני, ביטל את רוב התיקונים שביצע טורגו. אמון השווקים העולמיים קרס, והריבית שנדרשה על הלוואות עלתה. קלוני מת תוך פחות מחצי שנה. מחליפו, ז'אק נקר, התחייב בפני המלך שיוכל לסייע לאמריקנים מבלי להסתכן בהעלאת מיסים: תחת זאת, לווה כסף והנפיק איגרות חוב בסכום כולל של 997 מיליון ליבר בין 1776 ל-1781, מתוך חישוב שיוכל לגלגל את החוב הלאה ולעמוד בתשלומי הריבית השנתיים. כטורגו, ניסה נקר להסתמך על מלווים מחוץ לארץ, בשלב מעבר בו תוסדר ותתוקן המערכת הכספית הפנימית. הוא הגביל את מכירת המשרות והחליף רבים מבעליהן בפקידים בשכר, קיצץ את הפרם ז'נרל ועוד.

לצד השפעתה הכספית, הציגה המהפכה האמריקנית בפני דעת הקהל המוקסמת דוגמה מוחשית לסילוק שלטון שלא היה מקובל על העם. הגידול בחוב הניע את המלך לפטר את נקר ב-1781. שני שרי אוצר, פלורי וד'אורמסו, התחלפו בתוך שנתיים. הם ניסו ליישם רפורמות, אך מהלכיהם נבלמו ברובם על ידי התנגדות משדרות שונות. ב-1783 מינה המלך לואי את שארל אלכסנדר דה קאלון, ששאף לחזור לקו של טורגו. קאלון היה מבקר חריף של נקר ושל מדיניות נטילת ההלוואות שלו, והוויכוח הפומבי שהתנהל בינם על דפי העיתונות תרם לתחושות אי-האמון והזעם בציבור. השר החדש ראה בפרלמנטים את המכשול העיקרי לתוכניותיו, ובעימותיו עמם תרם לליבוי המתח הכללי.^[12]

ממחצית שנות השמונים התלכדו מספר גורמים. החוב הגיע לממדים אדירים של כארבעה וחצי מיליארד ליבר, ותשלומי הריבית עליו כילו מחצית מהתקציב השנתי, שהתנהל בגירעון עצום: ב-1788 שילמה המדינה 318 מיליון ליבר על החוב, 51% מתוך הוצאה כוללת של 621 מיליון, וצברה גירעון שנתי של 126 מיליון. הצורך בפיצוי בתחום הייבוא הקולוניאלי על אובדן מושבות רבות, הרצון ברגיעה מול בריטניה, והחישוב שהנמכת התעריפים והמכסים תאפשר גביית מס רב (במקום לחסום כליל את הייבוא ולהניח לו להתנהל בשוק השחור), הביאו את הממשלה לחתום על אמנת אידן-ריינבל ב-1786. זו אפשרה לבריטים להציף את השוק הצרפתי בסחורה זולה. הייבוא פגע קשות בחלקים גדולים מהתעשייה וחולל גל אבטלה המוני. הקציר באותן שנים היה דל, ומחירי החיטה עלו. ברחבי הארץ, בעיקר בערים, התחוללו מהומות מזון בקצב הולך וגובר: 53 מהומות ב-1788, ו-231 בשליש הראשון של 1789. כמה היטלים זמניים עמדו לפקוע ולשלול מהאוצר את מעט מרווח התמרון שהיה לו. חלק מספקי האשראי הצרפתיים החשובים התמוטטו, בעוד נתח גדול מהחוב היה בידי נושים מחוץ לארץ (18.6%, למשל, בהולנד). פשיטת רגל כמו זו של טרא, שכפה על האצולה להעניק סיוע כספי לאחר מכן, לא הייתה יכולה לסייע עתה. מהומות מזון המוניות והתרסקות כלכלית כבר אירעו תחת לואי החמישה-עשר, אך חוסר האמון והתסיסה עמדו להביא לתוצאות חמורות יותר.^[11]

קאלון ראה במצב הזדמנות לכפות שינוי. באוגוסט 1786 המליץ למלך לעקוף את הפרלמנטים ולכנס תחת זאת את אספת הנכבדים (Assemblée des notables), גוף מייעץ עתיק שכמו מקביליו הוזנח תחת האבסולוטיזם ולא זומן מאז 1627. שר האוצר האמין שאם יוכל לשכנע אותם, תרוסן התנגדות המעמדות המיוחסים. הוא בחר אישית חברי אספה שהיה בטוח בנאמנותם. באספה, שהתכנסה ב-22 בפברואר 1787, הייתה הסכמה רחבה לכך שמשטר זכויות-היתר בתחום המסוי זקוק לתיקון דחוף. אך הנוכחים תבעו לראות את הדו"חות במו עיניהם, דחו יוזמות שהיו פותחות פתח להטלת מיסים בלי התייעצות, והביעו אהדה לנקר. תביעה אחרת שהלכה ועלתה מבין השורות הגיעה מכמה מהנאורים באצילים, כמו המרקיז דה לה פאייט ואונורה מירבו, שסברו כי רק העם כולו יוכל להחליט על הצעדים הנדרשים, וקראו למלך לכנס את אספת המעמדות. שר האוצר ניסה להתסיס את דעת הקהל נגד האצולה והכמורה ולטפול את המשבר עליהן, אך ההמון לא נענה. ב-8 באפריל פיטר לואי את קאלון בתקווה שסילוקו יאפשר לקנות די רצון טוב להעביר חלק מהתוכניות שהציע. במקומו התמנה אטיין-שארל דה בריאן.^[13] ב-30 באוגוסט כתב השגריר האמריקני בפריז, תומאס ג'פרסון, לג'ון אדמס: ”סבורני שבשלושה חודשים, באמצעות מהפכה שנבעה מדעת הקהל בלבד, איבדה סמכות המלוכה וגברו זכויות האומה יותר משאנגליה הרוויחה בכל מלחמות האזרחים תחת בית סטיוארט.”

בספטמבר 1787 פלש הצבא הפרוסי להולנד, מתוך ביטחון שהצרפתים לא יוכלו להציל את בעלת-בריתם בעיצומו של משבר כלכלי. לואי אכן בחר להבליג, וההשפלה עוררה חרושת שמועת על מזימות זרות. בינתיים, עבדו שריו הליברליים במרץ כדי להחיל תיקונים נחוצים בתחומים רבים ושונים, כמו ההליך הפלילי, אך קבוצות האינטרס התנגדו. הבהילות והתזזיתיות בממשלה, לצד האיפול הרשמי המסורתי על הדיון בכך, החריפו את אי-השקט בעם. המלך עצמו הלך ונאחז שיתוק, במה שחוקרים מאוחרים סברו שהיה דיכאון קליני. ניסיונותיו לכפות על הפרלמנטים הסכמה למס בולים חדש נענו במרי; הם הצליחו לגרור את הדיון לשדה הפוליטי, על רקע דעת קהל שזכרה את עקרון אין מיסוי ללא ייצוג במהפכה האמריקנית. השליט הזועם אסר ללא משפט כמה מחבריהם וגירש את פרלמנט פריז החשוב לטרואה, דבר שזעזע אף את תומכיו המושבעים והותיר את הכתר מבודד, מול קופה ריקה וספקי אשראי שלא היו מוכנים להלוות לו יותר.

הדרישה לזמן את שלושת המעמדות עלתה מכל הכיוונים, בעוד שמהומות פשטו בארץ. ב-25 ביוני פוטר גם בריאן; נקר, שהצליח לבסס עצמו בעיני הציבור כמגינם, הושב לתפקיד שר האוצר. הוא הבהיר למלך שרק היענות לתביעות תוכל לשכנע את הנושים שחובם יוסדר ולאפשר ללוות בחוץ לארץ בריביות סבירות^[14] (לפי אומדן אחד, צרפת נדרשה לשלם אז בממוצע כ-7.5% למלווים, יותר מכפליים מהשיעור המקביל על חוב המדינה הבריטי)^[15] כדי לספק די כסף לתפעול שוטף.

ב-5 ביולי 1788 נכנע לואי השישה עשר ללחץ והורה על תחילת ההכנות לכינוס האספה. ההצהרה על זימונה, והבחירות הארציות שנדרשו כדי להחליט על הנציגים, סימנו את התמוטטות סמכותו האבסולוטית של השלטון: ”פשיטת הרגל של המונרכיה”, כתב ויליאם דויל, ”לא הייתה רק פיננסית, אלא גם פוליטית ואינטלקטואלית. היא התמוטטה בכל מובן, והותירה ריק שלטוני עצום.”^[14] רעיונותיהם של מבקרי הסדר הקיים ושל הוגי הנאורות, שהייתה להם מעט השפעה מעשית קודם, החלו לתסוס בדעת הקהל. נושאיהם שילבו אידיאליזם נלהב (ותכופות נאיבי) וביטחון גמור בפילוסופיה האופנתית בדבר פוטנציאל הקדמה האנושית, עם מעט מאוד ניסיון פוליטי, מגמה שהיו לה השלכות מסוכנות לאחר מכן.^[16]

כבר ב-21 ביולי 1788 נאספו נציגי שלוש השדרות בדופינה. מאחר שאנשי המעמד השלישי מנו יותר מכפליים מהאחרים, הסכימו הנוכחים לחרוג מהמפתח המסורתי ולהכפיל את ייצוגם. בעוד הכתר בוחן את האופן בו יש לכנס את אספת המעמדות – שבהתוועדותה האחרונה ב-1614 ניתן לשלושת מרכיביה משקל שווה שהבטיח עליונות לכמורה ולאצולה, וכל שדרה נקהלה והתדיינה בנפרד והצבעתה נרשמה כקול אחד – הפכה דופינה למקור השראה לכל הארץ. גופים אזוריים דומים החלו להתכנס, לעיתים באחווה ולעיתים בעוינות. בינתיים, לא הוקל משבר המזון. סופת ענק השמידה יבולים ב-13 ביולי 1788, ומזג האוויר באותו חורף היה הקשה מזה דור. הצבא נקרא לדכא מהומות בפריז.

שאלת ייצוג המעמד השלישי החלה לעלות לקדמת הבמה. אם קודם הצליחו הפרלמנטים להפוך את הדיון בסוגיית המס לוויכוח על הגבלת סמכותו של הכתר, עתה נעשו הם עצמם למוקד השיח. נקר רופף את הצנזורה, ועד מהרה הגיעו מאות עתירות שביקשו להכפיל את צירי המעמד השלישי ולאפשר הצבעה לפי ראש. התומכים בכך כונו "פטריוטים", ומתנגדיהם השמרנים חששו שצעד זה היה עשוי לאפשר להם רוב. ב-5 בנובמבר כינס נקר אספת נכבדים שנייה כדי לדון בשאלת ההתוועדות המתקרבת. מנהיגי הרוב שם תבעו להותיר את המפתח הישן והציעו בתמורה לבוא לקראת המלך בשאלת המיסוי. ההכפלה נדחתה בדצמבר ברוב של 111:33. פרלמנט פריז אחז בדעה דומה. הכבוד שרכשו הפרלמנטים בעימות שלהם עם המלך קודם נגוז באחת, והם ומעמד האצולה החלו להיתפש כאויבי העם. אספת המעמדות, שהייתה אמורה להתכנס ב-1 בינואר, נדחתה למועד לא ידוע. לואי, שלא רחש לאליטות שום אהדה לאחר המיצר אליו תמרנו אותו בקיץ, מיהר להכריז כי הסוגיה אינה עניינן אלא נושא שבינו לאומה כולה. ב-27 בדצמבר, בהמרצת נקר, הודיע שמספר ציריו של המעמד השלישי אכן יוכפל אך לא התייחס להצבעה לפי ראש. האספה נקבעה אז ל-27 באפריל, אחרי הבחירות שנועדו להתקיים מפברואר ועד אפריל. בפועל התכנסה האספה ב-5 במאי.^[17]

מנובמבר החלו פטריוטים בולטים להתכנס בביתו של אדריאן דופור, חבר פרלמנט פריז. הקבוצה, שכונתה "ועידת השלושים", תפקדה כשדולה רבת-השפעה מאחורי הקלעים. אחד מאנשיה, מהבודדים שלא היו אצילים, היה הכומר עמנואל-ז'וזף סיאייס. בינואר 1789 הוא פרסם את המנשר "מהו המעמד השלישי?" שהודפס ב-30,000 עותקים תוך חודש. סיאס תקף את זכויות-היתר, טען שפשוטי העם הם הגדולה והחיונית שבשדרות, וקבע כי הם הם האומה. הוא תבע הצבעה לפי ראש באספה, וקרא לנציגי המעמד השלישי להכריז על עצמם כ'אספה הלאומית', בכתבו ש"לא ייתכן שרצונם של 200,000 יגבר על זה של 25,000,000" והרצון הכללי (מונח אופנתי שטבע רוסו חצי דור קודם) יכול להתבטא רק בהם. בפתיחת המנשר הציג את השאלות: ”מהו המעמד השלישי? הכול. מה היה עד עתה בחיי הציבור? שום דבר. מה הוא רוצה? להיות למשהו.”

זימון האספה היה כרוך בארגון מערכת הבחירות הגדולה בהיסטוריה האנושית, ביטוי חסר תקדים לדמוקרטיה ייצוגית. בנוסף לאצולה ולכמורה, שבחרו את נציגיהן ישירות, כל גבר משלם מס מעל גיל 25 היה זכאי להשתתף. לפי הערכות, 40% מבין שישה מיליון הבוחרים הצביעו לבסוף. כמו כן הורה המלך על חיבור "כתבי קובלנה" (Cahiers de doléances), אסופות של תלונות שכל אחד היה רשאי לכתוב בהן את דעתו. ג'ורג' ו. טיילור, שחקרם לעומק, ציין עד כמה נימתם הייתה מתונה. הרוב המוחלט היו מסורים למלך, ואף כי התלוננו על פרטים אלו ואחרים, ציפו שהמשטר הקיים יישמר. אף לא רשימה אחת, קבע טיילור, רמזה על העתיד.^[18]

נקר ביטל גם את האיסור להקים מועדונים פוליטיים. רבים כאלה, שחלקם התפתחו מתוך אגודות קריאה, צצו ברחבי הארץ החל מספטמבר. בעוד שהמאבק על הכפלת הייצוג נוהל בעיקרו על ידי 'ועדת השלושים' האריסטוקרטית, החלו לצוץ יותר ויותר מנהיגים מבין פשוטי העם. רבים מהם היו משפטנים, המגזר היחיד במעמד השלישי שהיו לו ניסיון ובקיאות בחיים הציבוריים. בברטאן, בה היה הפילוג הפוליטי קיצוני, החרימו האצילים השמרנים את הבחירות לאספה במחאה על ההכפלה. ניסיונם לאסור את שינוי הייצוג בפלך הוביל להתנגשות אלימה בינם לסטודנטים פטריוטים ברן בשלהי ינואר, שגבתה מספר הרוגים. נציגי פשוטי העם הברטונים, מצדם, הקימו מועדון רדיקלי שהתכנס בבית-הקפה אמורי בוורסאי. הסדר הציבורי התערער מיום ליום: בשלהי מרץ מאסו תושבי מרסיי בחוסר האונים של הממשל, הדיחו את הרשויות הממונות, והקימו אספה שגייסה 'משמר פטריוטי'. במהומות מזון בפריז ירה הצבא בהמון והרג למעלה מעשרים איש.

הבחירות הסתיימו באפריל. מבין 303 נציגי המעמד הראשון, נשלחו רק 51 בישופים וכמעט 200 היו מבין אנשי הכמורה הזוטרה, דבר שנתפש בעיני הפטריוטים כמבטיח. בקרב 282 צירי המעמד השני התגלה הנתק בין יושבי החצר העשירים לשאר: רבים שבו בבהילות לאחוזותיהם וניסו לזכות בתמיכתם של אצילי הכפר, אך לבסוף רק כשליש מהנציגים נמנו עליהם. "אצולת הגלימה" האליטיסטית, שלתאריה נלוו משרות מנהליות עוברות בירושה, הצליחה אף פחות וקיבלה רק 22 צירים. רוב הנציגים היו אנשי צבא חסרי אמצעים, שחסרו זכויות-יתר רבות אך היו נחושים להגן על יוקרתו ועליונותו של מעמדם. בהמשך, רק תשעים הפגינו עמדות ליברליות יחסית והיתר התנגדו לכל פשרה. האצולה הייתה המפולגת והמסוכסכת מבין שלוש השדרות. לעומת האחרים, היו 610 צירי המעמד השלישי אחידים למדי. שני שלישים היו מרקע משפטני; כמעט חצי היו בעלי משרות נושאות רווח. כמו כן הותר להם לבחור מחוץ לשורותיהם, ותשעה מבני השדרות האחרות נשלחו מטעם המעמד השלישי לאספה, כולל מירבו וסיאס.^[19]

ערך מורחב – האספה הלאומית בעת המהפכה הצרפתית

ב-5 במאי 1789 נפתחה אספת המעמדות של 1789. נקר הבטיח ל-1,139 הצירים ביצוע של רפורמות מצד הכתר, אך רמז שתישמר הזכות לדחות הצעות שלא יהיו לרוחו. בשאלת ההצבעה לפי ראש אמר כי הדבר יותנה בבחירה חופשית של האצולה והכמורה. הרוב הפטריוטי במעמד השלישי התמרמר, ולמחרת הכריז על סירוב לדיון כלשהו, אפילו לא לאימות תוצאות הבחירות, בטרם יובטח לו קול אחד לכל ציר. ב-14 במאי הצליחה הכמורה, המפוצלת מבין השדרות, לשכנע את האצילים להסכים לדון על אימות משותף לכולם, אך הם פרשו ב-28 ודרשו וטו והצבעה בנפרד. פשוטי העם הזמינו בינתיים את הכמורה המהססת לנהל את האספה ביחד עמם. לואי השישה-עשר עצמו התערב ונזף בכל השדרות ב-29 במאי בדרישה לחדש את שיחות הפשרה ביניהן. האצילים חזרו לשולחן המשא ומתן, אך שני הצדדים עמדו איתן בדרישותיהם. המעמד השלישי הלך ואיבד סבלנות, וכוחם של הדוחפים לפעולה ישירה, כמו סיאס והנציגים מברטאן, גבר. ב-3 ביוני הם בחרו את ז'אן סילבן בֶּיִי (צר'), אסטרונום פריזאי, לנשיאם.

ב-10 ביוני יזם עמנואל-ז'וזף סיאייס הצעה לפיה יכריז המעמד השלישי על עצמו כ"אספה הלאומית" וכנציג הלגיטימי היחיד של העם. לאצולה ולכמורה תוענק אפשרות אחרונה להצטרף לאימות משותף, ואם יסרבו, תמשיך האספה הלאומית להתנהל עצמאית מבלי להמתין להם. תוכניתו התקבלה ברוב סוחף. כשהאצולה והכמורה לא ענו להזמנה, התכנסו פשוטי העם ב-12 ביוני והחלו לפקוד את ציריהם. פעולה זו של אנשי המעמד השלישי בנטילת הסמכות לידיהם, סימנה את ראשיתה של המהפכה.^[20]

ב-13 ביוני, הצטרפו אליהם שלושה כמרים שהתקבלו בתשואות, ואחריהם ערקו במהרה עוד שישה-עשר. ב-17 ביוני אימצו את השם "האספה הלאומית." שני נציגים מברטאן הצליחו להביא לקבלת צעד חריף, בשם זכות המרד. כל המיסים הוכרזו כלא-חוקיים, מאושררים זמנית בלבד עד להסכמה על חלופות, ונתונים לפקיעת תוקפם אם האספה תחדל מלהתכנס. הייתה זו קריאת תיגר ישירה על המלך. חלק מהשרים רצו בפשרה, בעיקר נקר, אך המלכה מארי אנטואנט ואחי המלך שארל הרוזן מארטואה דחפו זה מכבר למדיניות נוקשה. נקר המליץ למלך לכנס ישיבה משותפת של כל הצירים, והלה הסכים – אך לא טרח להודיע להם על כך. שטף האירועים החמיר את הפילוג בתוך הכמורה, וב-19 ביוני החליטה מחציתה, 147 כמרים, לחבור לאספה. הצירים שהגיעו למחרת, ב-20 ביוני, מצאו את האולם נעול תחת משמר, וכרוזים שהודיעו על ישיבה כוללת שהמלך יכנס בעוד יומיים. האופן המגושם בו התבצע המהלך הדאיג וקומם את הנאספים, שחששו מעריצות הכתר. הם עזבו את המקום בסערה ופלשו למבנה סמוך ששימש למשחק טניס אולמות (Jeu de paume). בלהט הרגע, קרא ז'אן-ז'וסף מונייה לנוכחים להישבע שהאספה לא תתפזר עד שייענו קובלנותיה. ביי קרא הצהרה: "אנו נשבעים לא להתפזר עד שיושגו ויובטחו חוקה לממלכה ותקנת הציבור", והנאספים הריעו וחתמו עליה. הישיבה שתוכננה ל-22 ביוני נדחתה ברגע האחרון, אך במקום הכינוס הצטרפו לצירי האספה הלאומית עוד מספר גדול של כמרים, וחשוב יותר, שני אצילים מדופינה מן המיעוט הפטריוטי בתוך שדרתם, ששברו בכך את האחדות בתוך המעמד השני.^[21]

מאחורי הקלעים גברה יד הנצים בראשות המלכה וארטואה כנגד נקר והמתונים. ראש השרים נעדר מהכינוס ב-23 ביוני. כשהיושבים מוקפים בחיילים, פתח לואי השישה-עשר בביטול כל ההחלטות שהתקבלו מאז ההכרזה על אספה לאומית. אז הציג תוכנית רוויית ויתורים, אך הבטיח לשני המעמדות הגבוהים וטו. לבסוף חתם בכך שכל החלטה מותנית באישורו, ושאם האספה לא תמלא את תפקידה ידאג לבדו לרווחת עמו. כשיצא נודע לו שנקר התפטר, אך חברי האספה הלאומית לא יצאו מהאולם, וביי החל לנהל דיון. שר הטקס נזף בהם והורה להם להתפזר. לפי זיכרונות כמה מהמשתתפים (אמיתות הציטוט מוטלת בספק), מירבו ענה לו בהתרסה: ”לא נוזז מכאן אלא בכוח כידונים!” כשהדבר דווח למלך הטרוד, הפטיר בהיסח הדעת "שיישארו." נקר חזר בו בלילה מהתפטרותו, אך השמועה הגיעה לפריז וליבתה פאניקה. בימים הבאים יצא ההמון לרחובות, הריע לראש השרים שחזר לוורסאי, והתפרע תוך תמיכה קולנית בפטריוטים. שתי פלוגות של המשמר הצרפתי (Gardes Françaises), חטיבת העלית שהייתה מוצבת דרך קבע בבירה, מרדו וסירבו לצאת נגד התושבים. יחידות אחרות הקפידו שלא לירות במתפרעים. החל זרם מתמיד של עריקות מהמשמר.

ב-24 ביוני, בין היתר לנוכח דיווחים על מהומות מזון נרחבות ברחבי הארץ, החליטו הכמרים שטרם הצטרפו להסתפח לאספה הלאומית. למחרת מאס פיליפ מאורליאן, ראש האצילים הפטריוטים, בהמתנה. הוא ועוד ארבעים-ושבעה ערקו אליה אף הם. לואי השישה-עשר נכנע שוב וב-27 ביוני הורה לשני המעמדות המיוחסים להצטרף לאספה, על אף מחאות מצדם. במקביל, הורה ל-16,000 חיילים לצעוד אל הבירה כדי שיהיה לו צבא בהישג יד. המלכה, ארטואה והנצים האחרים בחצר ראו בהחזרתו של נקר ובהרגעת הרוחות פשרה זמנית. בהמרצת מירבו תבעה האספה לפזר את הצבא המתקהל, ולואי השיב שהגייסות נדרשים לשמירת השלום. ב-8 ביולי הצביע הגוף לבטל את כל המנדטים שהגבילו את נבחריו (המלך ביטל את אלו שחייבו הותרה של החלוקה המשולשת כבר קודם, וכך אפשר את המיזוג בין השדרות): עתה ניתנה להם החירות להתנתק מתקדימי אספת המעמדות ולפתוח דף חלק. ב-9 בחודש שינה הגוף את שמו ל"האספה המכוננת הלאומית", והכריז על השאיפה לגבש חוקה לצרפת.^[22]

ערך מורחב – נפילת הבסטיליה

במקביל דחפו שני אחי המלך, ארטואה והרוזן מפרובאנס, להיפטר מנקר ולהשיב את סמכות הכתר. המלכה זימנה חזרה לוורסאי את הברון דה בְּרוֹטוֹיֱי (צר'), שר החצר לשעבר. ברוטויי פתח במשא ומתן חשאי עם עשירי פריז כדי לגייס מלווה של מאה מיליון ליבר ולספק לכתר מרווח נשימה פיננסי ראשוני. לואי השתכנע שהיה לו בסיס איתן; המלך החליט לבדו ולאף צד לא היה ברור מה הוא מתכנן. ברוטויי עצמו העדיף להמתין בסבלנות שנקר יעשה טעות ועד שהצבא יתבסס היטב סביב הבירה. ב-11 ביולי, אולי עקב לחץ פתאומי מצד ארטואה – מאורעות הימים ההם נותרו סתומים במידה רבה – החליף המלך חלק גדול ממועצתו. נקר פוטר בפתאומיות וברוטויי התמנה לראש השרים, במה שהיה הפתעה גם לו עצמו.^[23]

למחרת, יום ראשון בו היה הציבור בחופש, הגיעה הידיעה מוורסאי לבירה. ההמון התפרץ באופן חסר תקדים. מחירי הלחם שברו שיאים מדי יום, ועלה החשש שהצבא עומד לדכא את האספה הלאומית. בגן פאלה רויאל הזהיר רדיקל בשם קאמי דמולן מטבח מתקרב וקרא למאבק מזוין. הוא הציע להשתמש במקלעות (קוקדה) ירוקות כסימן זיהוי לפטריוטים. משם וממוקדי תסיסה אחרים, שרחשו פעילות לאחר המתח סביב הבחירות, התלקחו מהומות. האספסוף חימש את עצמו מכל הבא ליד. פרשים גרמנים פיזרו התקהלות ליד ארמון טווילרי, אך הצבא היה בנחיתות מספרית ניכרת, ועריקים הצטרפו למתפרעים. גנרל ברינשטט (צר'), הקצין האחראי בעיר, הורה על נסיגה מעבר לנהר סן. בלילה הוצתו רבות מעמדות המכס. ההתפרעויות הניעו את פרנסי הבירה להתכנס בבוקר 13 ביולי ולהחליט על גיוס מיליציה ארעית, ספק מחשש ההמון וספק מתוך סולידריות עם האספה הלאומית. הם קישרו בין הוועדות הציבוריות וגדודי המתגייסים האזרחיים שצצו במהירות ברבעים השונים: בשכונת הקורדליירים, בה התגורר קאמי דמולן, היה ידידו, הפרקליט ז'ורז' דנטון, המארגן הראשי. בבוקר 14 ביולי הגיעו מחירי הלחם בבירה לרמתם הגבוהה ביותר מזה עשרים שנה, כמעט 15 סו (יחידה שהייתה שווה ל-0.05 ליבר) לכיכר.^[24]

מעט לפני עשר בבוקר התקבץ המון סביב כלא הבסטיליה המבוצר. מקץ ארבע שעות של מצור מבולבל, ולאחר שהמשמר החלש נבהל וירה למוות בכמאה אזרחים, השתלטו הפריזאים על המצודה הידועה לשמצה בה שהו רק שבעה אסירים. ראשו של המרקיז דה לוניי, מפקד האתר, נערף והושם על שיפוד. הידיעה על נפילת המבצר השמור, למרות ערכה המעשי הפעוט, חוללה זעזוע קשה. בארמון ורסאי התמוטטו עצביהם של המלך ומועצתו החדשה, "ממשלת מאה השעות" כפי שנקראה בדיעבד, שהורכבה בחופזה והתיאום בין חבריה היה לקוי. שר המלחמה ברולי (צר'), שימים ספורים קודם לכן עוד היה שותף למדיניות ההכלה והפיוס של נקר וטרם גיבש תוכנית כלשהי לדכא בכוח את אוכלוסיית פריז, הודיע שאינו יכול לערוב לנאמנות הגייסות במקרה שהדבר יגיע לעימות חריף. הצבא היה עייף מהמסע, המוראל שלו ירוד והמתח בין הקצינים לחיילים גבר עקב תנאי הדחק והפניות הרבות של תושבים לא להשתתף במתקפה על עירם. האווירה שהניעה את העריקות המרובות בקרב חיל המצב הקבוע, החלה להתפשט גם בקרב התגבורות. לואי החל להבין שמנוף הכוח שעליו קיווה להישען אבד.^[25] השמרן הקיצוני אנטואן דה ריברול (צר') כתב מאוחר יותר על הלך הרוח בקרב הגייסות: ”עריקת הצבא לא הייתה אחת הסיבות למהפכה, היא המהפכה עצמה... נטישתו את הכתר בהשפעת רעיונות המעמד השלישי החריבה את המלוכה.” כמה מהשרים עמלו עתה לשכנע את המלך לעזוב למץ, הרחק ממוקד התסיסה, אך ברולי הכשיל זאת באותו הטיעון. לימים התלונן לואי שזה היה הסיכוי האחרון להשתלט על המאורעות.

המלך חזר בו באחת והודיע כי הוא מסיג את הצבא ומחזיר את נקר. הקומונה של פריז, שהוקמה בחופזה מתוך האספות העירוניות החדשות ונטלה לעצמה את השלטון במהומה, מינתה את ביי לראש העיר הראשון של פריז. כעבור שבוע נתפס שר האוצר הנמלט דה דואה והואשם במזימה להרעיב את אנשי העיר. הוא וחתנו נתלו מפנסי רחוב. השנאה לכל מי שנחשד כ"אריסטוקרט" – כפי שהעיר פטריוט פריזאי ביומנו, כינוי זה הודבק "לכל מי שלא מוצא חן בעיניך" – או תומך בסדר הקיים, תורגמה לעוד מעשי לינץ'. אל תוך הריק השלטוני זינק במהרה המרקיז דה לה פאייט, שניצל את המוניטין שלו כפטריוט כדי להתמנות כבר ב-15 ביולי למפקד המיליציה הפריזאית החדשה, "המשמר הלאומי", שרבבות נהרו אליה. הפטריוטים לבשו על בגדיהם מקלעת אדומה-כחולה, צבעי העיר, שלה פאייט הוסיף להם מאוחר יותר את הלבן ויצר את הטריקולור הצרפתי. ב-16 ביולי הוזמן נקר שוב לראשות המועצה המלכותית. ב-17 בא לואי השישה-עשר אל הקומונה באוטל דה ויל, הכיר בז'אן ביי כראש העיר ובלה פאייט כמפקד המשמר, וקיבל מהם מקלעת אדומה-כחולה אותה הצמיד לבגדו. השכם באותו הבוקר, עזב הרוזן מארטואה את ורסאי ויצא מצרפת – כנראה באישור לואי, שהעדיף שיהיה גורם עצמאי מטעם בית-המלוכה בעודו נאלץ להיענות למהפכנים. כמה חצרנים בכירים עשו כמוהו, ובמהרה פנו רבים מנאמני מה שכונה כבר באותם ימים "המשטר הישן" להגירה.^[26]

מאז פתיחת האספה המכוננת, ניסו הפטריוטים לקדם הצהרה כללית על זכויות האזרח (ולא הנתין). הם נתקלו בהתנגדות מהאצולה ומהכמורה וכן ממספר ניכר של צירים מתוך המעמד השלישי, שיצירת שוויון בתוך האומה הייתה פוגעת בזכויות-היתר שלהם. כמה מהמנהיגים החלו להרהר בביטול הפריבילגיות כולן כצעד מקדים הכרחי לפני שאפשר יהיה לשבור את הקיפאון באספה ולגבש חוקה.^[27]

ערך מורחב – ליל 4 באוגוסט 1789

ההשתלטות על הבסטיליה שחררה באחת את המתח האצור ברחבי צרפת. שורת הפיכות חפוזות' שהונהגו בידי האליטות מהמעמד השלישי, החליפה את הגופים הקיימים ששלטו במרבית הערים ואיבדו את שרידי סמכותם. הוקמו ועדות ניהול זמניות ומיליציות לפי דוגמת המשמר הלאומי הפריזאי. האירועים היו מלווים באלימות, אך האינטרס המשותף של שמירה על הסדר איגד את בעלי הרכוש לסיים במהירות את המהומה. באזורי הכפר, לעומת זאת, אי-הסדר רק החריף. בקרב הכפריים המורעבים החלו להתארגן קבוצות חמושות ואחוזות פאניקה, שהיו משוכנעות כי מתקפה על ידי האצולה, שתנסה לבטל את הישגי המהפכנים, ממשמשת ובאה. בשבוע האחרון של יולי פרץ גל מהומות בכל הארץ, "הפחד הגדול". רכוש רב הושמד, והמתפרעים הקפידו לשרוף את ספרי האחוזות שתיעדו את מחויבויותיהם לאדונים. לנוכח ההרס ואובדן השליטה, לא היו לאספה הלאומית אמצעים כלשהם להשיב את הסדר על כנו: המשמר הלאומי רק החל להתארגן, והצבא היה בתהליך התפוררות.^[28]

המועדון הברטוני הרדיקלי בקפה אמורי הפך למקום מפגש פופולרי, ומשך אליו אישי ציבור בולטים, כמו מירבו, סיאס, דופור, ברנאב ואחרים. כולם צידדו בביטול זכויות-היתר, כאמצעי למתן את הניגודים בתוך האספה כך שניתן יהיה לנסח חוקה. הקולות שהחלו לקרוא במהוסס לפיוס האיכרים באמצעות רפורמות מקיפות, סיפקו אמתלה נוחה: כמה מאנשי המועדון כלל לא הזכירו את "הפחד הגדול" כשיקול בדיווחיהם. דחיפת היוזמה מצד המעמד השלישי הייתה מתפרשת ככפייה, ולכן נקבע שהדוכס ד'אֶגְיוֹן, איש 'השלושים' שהיה גם בעל אחוזות ענק, יוותר בפומבי על יתרונותיו ובכך ידרבן את היתר. אנשי המועדון תכננו במדוקדק את המצג בפגישה ב-3 באוגוסט.

בליל 4 באוגוסט הקדים את ד'אגיון האציל דה נואיי, שכפי הנראה גילה את התוכנית. הוא עלה לדוכן והוקיע את הפטורים השונים. ד'אגיון המופתע הציע להחיל שוויון עקרוני בין המעמדות בענייני מיסים, ולבטל את כל האגרות וההתחייבויות השונות שהאיכרים ופשוטי העם נדרשו להעביר לאדוניהם – תמורת פיצוי הולם, כשהראשונים פודים אותן מהאחרונים. נראה היה שמתווה הפיצויים ששרטט היה שווה לו ריאלית יותר מאחוזותיו עמוסות החוב.

רבים מהאצילים והכמרים הבכירים, שהיו מודעים לכך שממילא אין שום אמצעי זמין לדכא בו את המהומות בכפר ושרכושם מופקר, נסחפו באווירה. במשך שמונה שעות, עד שלוש לפנות בוקר, העלו הצירים בזה אחר זה הצעות לסדר שביטלו פריבילגיות שונות. אלה עברו כמעט פה אחד ובתשואות. אף על פי שהנוכחים שפעו נקמנות הדדית, כשכל אחד מבטיח שלעמיתיו לא יוותרו הכנסות אחרי ששלו בוטלו, דיווחו משקיפים על רוח של אחווה כנה ששרתה בדיון, שמשתתפיו הקריבו יתרונות ניכרים שהיו להם מתוך תפישה חדשה של החברה: ”הכול נחפזו להיות צרפתים, לגמרי צרפתים, ואיש לא רצה עוד שום תואר אחר”, כתב ציר מברטאן; הרעיון של האומה כמחליפה כל זיקה מעמדית בוטא בבהירות, בגילוי חלוצי של לאומיות. לצד שני המעמדות הבכירים, מיהרו נציגי הגילדות וקבוצות האינטרסים השונות במעמד השלישי להיפטר מזכויות-היתר המרובות שלהם עצמם. המשרות הציבוריות הקנויות ונושאות הרווח עליהן נשען כל המנהל בממלכה, מגובי המס ועד מערכת המשפט, בוטלו אף הן, ולמעשה חוסל עקרון זכויות-היתר, היסוד למבנה החברתי הקורפורטיבי. אנשי המועדון הברטוני השיגו את מטרתם. הם צפו כי הקיפאון באספה שמנע התקדמות, עם הדרישות לרוב מיוחס, יישבר עתה. ז'אן-פייר בולה כתב ביומנו: ”האינטרסים התמזגו עתה, הכול יזרום חלק יותר”.^[27]

לאחר הלילה הסוער, כשנדרשה האספה לפרוט את המתווה למדיניות מעשית, חזרו הנציגים מפוכחים וזהירים יותר. הם הבדילו בין "זכויות פרסונליות", כמו הקורווה, ל"זכויות ריאליות" על היטלים ורכוש. הראשונות נועדו להתבטל ללא שהיות, והאחרונות היו צריכות להיפדות תמורת פיצוי, במפתח כללי של בין עשרים לעשרים וחמש שנות הכנסה מהן. הופקעה זכות האדונים לשפוט את האוכלוסייה; תחת זאת הוחלט להקים מנגנון של שופטים, ממונים או נבחרים, בשכר. למעשה, החוקים והענישה הנפרדים לפי השתייכות מעמדית בוטלו עקרונית, והשוויון בפני החוק החל להיאכף בהדרגה. גם מעשר הכמורה בוטל – המחוקקים קבעו שאנשי הדת ייתמכו ישירות על ידי המדינה כפקידים מטעמה. מ-5 ועד 11 באוגוסט הוציאה האספה שורה של צווים שסיכמו את החלטותיה והיוו מצע לעבודתה של הוועדה שטיפלה בנושא. ב-11 הכריזה על "ביטול מוחלט של הפאודליזם", מערכת שנותרו ממנה רק שרידים הרבה קודם.

בקרב האיכרים התקבלו ההצהרות באהדה. הרוב לא בירר את הפרטים, והיה משוכנע שכל ההתחייבויות פקעו. השקט הושב לזמן מה: עד שהתברר שההיטלים השונים צריכים להיפדות מידי האדונים, ושהם ימשיכו להיגבות כל זמן שלא יעשה כן, החזירו לעצמן הרשויות מידה מסוימת של שליטה ואכיפה. אז התחדשה ההתמרמרות ביתר שאת, ובראשית 1790 החלו שוב התפרעויות והצתות.^[29]

ערך מורחב – הצהרת זכויות האדם והאזרח

טיוטות והצעות להכרזה על זכויות האזרח נדונו עוד מיומה הראשון של האספה הלאומית באולם הטניס ב-20 ביוני 1789, כשעמנואל-ז'וזף סיאייס הציע "הצגה מלומדת של זכויות האדם והאזרח" שגיבש קודם. כבר ב-9 ביולי, ביום בו שינה הגוף את שמו לאספה המכוננת, הביא לה פאייט מתווה ראשון משלו, והוסיף לעמול על טיוטות בעזרת השגריר האמריקני תומאס ג'פרסון. השניים שאבו השראה מהכרזת העצמאות של ארצות הברית, למרות ההבדלים הרבים בין המצב בארצות הברית למצב בצרפת, בה נדרש לבטל את הסדר הקיים ולהציב חדש תחתיו ולא רק להבטיח זכויות שהיו קיימות במידה רבה כבאמריקה. לה פאייט היה, מלבד זאת, האיש החזק במדינה באותם חודשים: הוא שלט במשמר הלאומי, הכוח המהימן ביותר הקיים, וגיבש סביבו קואליציה רחבה שניסתה להרגיע את המלוכנים השמרנים בעודה מקפידה להיראות כמי שנענית גם לרדיקלים. הפאייטיסטים, שנטו באופן כללי לגישה הליברלית המתונה של מנהיגם, החזיקו בעמדות דומיננטיות במערכת המשפט והסדר הציבורי.^[30]

ב-21 ביולי הגיש סיאס מתווה נגדי נוסף משלו. חברי האספה נחלקו בשאלה האם המסמך צריך להיות חלק מהחוקה הסופית או נפרד ממנה, והאם עליו להכיל רשימת התחייבויות לצד זכויות. סיאס, שתבע הצהרת זכויות בלבד בנפרד מהחוקה, ניצח. המכשול האחרון היה שאלת חופש הדת והמצפון: צירי הכמורה דרשו להותיר את מעמד הבכורה של הנצרות הקתולית. ב-22 באוגוסט התפוצץ הנושא במריבה גדולה באספה. המהומה נקטעה רק כשהכומר הפרוטסטנטי ז'אן-פול ראבו סנט-אטיין (צר') נשא נאום ארוך על חשיבות חופש הדת. דבריו התקבלו, והמכשול האחרון בניסוח ההצהרה הוסר.^[31]

ב-26 באוגוסט אושרה בהצבעה הצהרת זכויות האדם והאזרח, שהוקראה לצירים על ידי לה פאייט במעמד חגיגי. היא כללה שבעה-עשר סעיפים שביטאו את הרעיונות העיקריים הבאים: כל בני-האדם נולדים שווים, והבדלים מעמדיים יכולים להישען רק על טובת הכלל; מקורה הבלעדי של הריבונות והסמכות השלטונית הוא בעם בלבד; לאדם ישנה זכות טבעית לעשות כל דבר שאיננו פוגע בזולת; כל נאשם ייחשב זכאי עד שתוכח אשמתו; קיים חופש המצפון וחופש דעה לכול; הבטחת הזכויות הטבעיות דורשת מנגנון מדינה, שיקוים באמצעות מס שיחולק באופן שוויוני, לפי היכולת לשלמו.

ההכרזה הייתה נפרדת מהחוקה, אך הייתה טעונת אשרור יחד עמה. שנתיים לאחר מכן, כשהחוקה הוכנה והובאה להצבעה, כבר הפך המסמך שהוקרא ב-26 באוגוסט למוסכם על הכול, ואיש לא חשב לדרוש לאשררו. שבעה-עשר סעיפי הצהרת הזכויות היו למורשתה המכוננת והחשובה ביותר של המהפכה.^[32]

ההצהרה ביטאה בצלילות את מה שנזכר כ"עקרונות של 89'" (principes de 89): התמקדות בזכויות וחירויות היחיד, בחובת הרשויות לייצג את האומה בהרמוניה גמורה, ובשלטון החוק והצדק. כפי שציין מייקל פיצסימונס, ההצהרה, חוקי אוגוסט והרפורמות הגדולות, היו תוצאה של המהומה הכללית ושל פשרות ואילוצים, לא של תכנון מוקדם או של משנה סדורה. בעשור הבא הביטו רבים בנוסטלגיה על שנת 1789, ותביעות ללגיטימציה פוליטית נשענו על התיימרות לנאמנות לעקרונותיה. אלו התקבלו על ידי הוגים פוליטיים רבים כמסר העיקרי של המהפכה, והציפייה הבלתי-מפורשת שארגון המדינה לפיהם יניב אחווה ושגשוג כמעט מאליו (זו התנפצה במהרה), ספגה לאחר מכן ביקורת קשה.^[33]

ערך מורחב – צעדת הנשים על ורסאי

הכנת החוקה חשפה את הפערים בתוך האספה. האחדות היחסית, שנכפתה נוכח הלחץ מבחוץ, התפוררה. במהלך המהפכה כולה לא נוצרו מפלגות ממוסדות. המשכילים הושפעו עמוקות מרעיונות הרצון הכללי של ז'אן-ז'אק רוסו, וראו במפלגות תופעה שיש להוקיע: הם היו משוכנעים שקיים רק אינטרס אובייקטיבי אחד של הכלל שיש לגלות ולחתור אליו. במשך כל המהפכה, לא הייתה לגיטימציה לפוליטיקה סיעתית גלויה או לעסקנות פרלמנטרית. הציפייה הייתה שנבחרי הציבור יפעלו כפרטים וישכנעו זה את זה בטיעונים רציונליים ללא הזדקקות למפלגות, שנתפשו בצרפת, בהשפעת השיטה הבריטית מעבר לתעלה, כמושחתות מטבען. תחת זאת עלו ונפלו גופים שלא היה להם מעמד פורמלי, בהם התבלטו פוליטיקאים מוכשרים, כשהצירים נעים בין הגושים.^[34]

הראשונים להתגבש היו המלוכתיים (להבדיל ממלוכנים ממש), בראשות ז'אן-ז'וזף מונייה. הם מנו אישים מתונים ובהם רבים מן המעמדות המיוחסים, שחששו מרודנות הרוב ומהמוני העם לא פחות מעריצות הכתר. המלוכתיים ביקשו לכונן מלוכה קונסטיטוציונית לפי הדגם הבריטי של בלמים ואיזונים. הם הפכו לדומיננטיים גם בתמיכת השמרנים, שראו בהם כרע במיעוטו, ושלטו בוועידת החוקה. אך דרישתם לתת למלך וטו מוחלט, ותוכניתם להקים בית עליון, קוממו עליהם רבים. רק קיצונים כסיאס התנגדו לווטו כלשהו, אך הרוב לא היה מוכן ליותר מווטו מעכב לזמן מוגבל. בתווך, בין הרדיקלים למלוכתיים, ניצב המחנה הפטריוטי הרחב, עם צירים כדופור וברנאב, שלא בטח במונייה. מירבו, שנע בין הקצוות, נטה ימינה מחשש לאנרכיה; על אף שבפרהסיה היה פטריוט קיצוני, החל לייעץ בחשאי לזוג המלכותי. לה פאייט, האיש החזק, היה אף הוא בתווך.

שאלת הווטו עוררה זעם גם בקרב ההמון הפריזאי. בראשית ספטמבר החל לצאת העיתון הרדיקלי L'Ami du peuple ("ידיד העם"), שעורכו, הפופוליסט ז'אן-פול מארה, הטיף למלחמה בסדר הישן. קאמי דמולן קרא לתלות אריסטוקרטים על פנסי רחוב. עמדתם הנוקשה והמשפטנית של המלוכתיים דחקה אותם למיעוט. ב-10 וב-11 בספטמבר נדחו בהצבעה הן הבית העליון והן זכות הווטו. מונייה ותומכיו התפטרו כולם מוועדת החוקה, וסיעתם שקעה.^[35]

לואי חזר והפגין קרירות כלפי המהפכה, כשהוא מתמהמה מלאשרר את הכרזת הזכויות ואת צווי אוגוסט. הוא זימן לוורסאי את אחת היחידות המהימנות בצבא, חטיבת פלנדריה. ב-1 באוקטובר נערכה להם קבלת פנים, ולפי השמועות גידפו החוגגים את האספה. העיתונות התלהמה ותבעה להביא את לואי לעיר, כדי שיהיה תחת השגחה מתמדת מצד נבחרי הציבור ולא יוכל למעול בתפקידו, ובינתיים עלו מחירי החיטה ועמם התחדשו המהומות.

בבוקר 5 באוקטובר התאסף קהל של אלפי נשים, חמושות בחרמשים ורמחים, כנראה בעידוד מאחורי הקלעים של הקומונה. הן תבעו מהנציגים באוטל דה ויל לחם, אשרור הצווים וההכרזות בידי המלך, ואת הבאתו לבירה. כשאלה הסכימו, יצא המון לוורסאי. המלך פקד על המשמר השווייצרי שלו לא לירות. תחת לחץ ההמון שצר עליו, הוא היה מוכן לחתום על הצהרות האספה. אז הגיע לה פאייט עם המשמר הלאומי. לילה מתוח עבר על הארמון המוקף; בבוקר למחרת ירו השווייצרים על כמה מסתננים, ואז שטף ההמון את המתחם, הרג שני שומרים והציג את ראשיהם הכרותים על כידונים. לה פאייט יצא עם המלך והמלכה אל המרפסת והבטיח לקבל את תביעות הציבור. לואי יצא באותו יום לפריז, ובמשך כמעט שנתיים לא פעל גלויות נגד המהפכה. כשם שעשה בראשית אירועי הקיץ, הוא היה נכון להניח לה להתקדם ולשרת את הצורך האמיתי ברפורמה עמוקה. בבירה, מוקף באנשי הקומונה ובאוכלוסייה נוטה להתפרע, שוכן המלך בארמון טווילרי. ב-9 בנובמבר עקרה גם האספה הלאומית מוורסאי העירה. מונייה ראה באירועים כניעה לאלימות האספסוף, ופרש מפוליטיקה. גל ההגירה גבר מאוד.^[36] המצעד, שהרדיקלים תמכו בו והשמרנים נחרדו ממנו, ערער מאוד את הקואליציה שלה פאייט איזן סביבו בקושי.^[37]

התהפוכה הפוליטית לא שיככה כלל את סיבתה, החוב התופח. האספה הפנתה את מבטה לנכס הגדול והזמין ביותר שהיה בהישג ידה, אדמות הכנסייה. הבישוף טליראן, איש "השלושים" והמועדון הברטוני, נאם ב-10 באוקטובר והסביר כי הכנסייה הייתה אמורה להיות מולאמת למעשה, ואדמותיה לא השתייכו לה אלא הופקדו בידיה לצורכי טיפול בצרכים מסוימים. הוא עמד על כך ששני שלישים מהקרקעות ישמשו למימון מחיית הכמורה ורק השליש הנותר יכסה את החוב. העובדה שאיש כנסייה בכיר כטליראן יזם את התוכנית, הקנתה לה לגיטימציה, על אף מחאות עמיתיו. ב-2 בנובמבר, הוכרזו הקרקעות כ"טובין לאומיים" (biens nationaux). נקר המליץ להקים בנק ממלכתי חדש ולהדפיס כסף נייר בהיקף מתון כאמצעי להוריד את ערך החוב היחסי, אך הזיכרונות מהתמוטטות חברת מיסיסיפי ב-1720 מנעו ממנו תמיכה. היה זה שוב מירבו שגיבש פתרון חלופי. במקום כסף נייר או בנק, יונפקו אך ורק איגרות חוב בגיבוי "הטובין הלאומיים". ב-21 בדצמבר אושרו אג"ח אלו, האסינייאטים. אך האספה מצאה עצמה נשענת עליהם כשתקבולי המס היו נמוכים בהרבה מהצפוי. ב-17 באפריל – הפעם דווקא בניגוד לאזהרות נקר, שנואש והתפטר לבסוף ב-3 בספטמבר 1790 – הפכה אותם להילך חוקי וגררה במהרה אינפלציה.^[38]

האספה המכוננת המשיכה ברפורמות. הפרלמנטים בוטלו, והוחלפו בערכאות נבחרות ובמשפט על ידי מושבעים. ב-22 בדצמבר 1789 בוטלה החלוקה המנהלית הישנה, שהתפתחה באופן אורגני במשך המאות, והוחלט על מעבר ל-83 מחוזות אחידים. האב אנרי גרגואר התחיל במיזם ארוך שנים להפצת השפה הצרפתית התקנית באזורי הכפר ולביטול הניבים המקומיים או השפות האחרות שבהם דיברו תושביהם: רק שלושה מיליון מתוך עשרים וארבעה מיליון אזרחים שלטו בצרפתית היטב, ושישה מיליון לא ידעוה כלל. האספה החלה גם בעבודה בתחום המידות והמשקלות, שהובילה לבסוף לאימוץ השיטה המטרית. בכל תחום שהוא, נזנחו חוקים ומסורות שהתפתחו לאטם מתוך האוכלוסייה לטובת ארגון-מחדש רציונלי שנכפה מגבוה.^[39]

כבר בסתיו 1789 הגיעו לכמה הסכמות חשובות לגבי החוקה העתידה. תחת העיקרון של הפרדת הרשויות, המבצעת נועדה להיות חלשה: המלך היה תלוי לצורך הוצאותיו באספה מחוקקת בת 745 צירים עם תקופות כהונה של שנתיים. צירים לא היו יכולים להתמנות למועצת השרים אלא שלוש שנים לאחר שעזבו; תקנה זו נקבעה במידה רבה כדי למנוע ממירבו, שקידם חוק הפוך, להתמנות לשר בבוא היום. שופטים, אנשי שלטון מקומי וכל המשרות הציבוריות, למעט השרים עצמם, נועדו להיבחר על ידי העם. הגוף הבוחר למחוקקת היה מוגבל יותר מזה שנקרא לאספת המעמדות. אנשי האספה המכוננת חששו מהאופן בו איבדו שליטה בהמון במהלך הקיץ והסתיו. ב-29 באוקטובר 1789 יצרו את הקטגוריה של "אזרחים פעילים", גברים בני למעלה מ-25 ששילמו מס חודשי השווה לשלושה ימי עבודה. תפקידם התמצה בכך שכל מאה בחרו אלקטור עם סף מס של עשרה ימים. 45,000 האלקטורים בחרו את הצירים. זכאים למושב במחוקקת היו משלמי מס של מטבע כסף (54 ימי עבודה) בחודש. קאמי דמולן התלונן בעיתונו: ”תקנת 'מטבע הכסף' יוצרת ממשלה אריסטוקרטית... "אזרחים פעילים" הם אלו שכבשו את הבסטיליה!”^[40]

באפריל ובמאי נערכו הבחירות הראשונות לשלטון המקומי לפי המתווה, וההסדרים המאולתרים מהקיץ החלו להתחלף. בפריז הובילו נשיאי המועדונים של הקומונה, מובילי האספסוף בעבר, מחאה נגד ביטול הרבעים הישנים. הם חששו שכוחם הפוליטי יעלם, אך לבסוף הסתבר שהמנגנונים שהקימו יכולים לשרוד בחלוקה החדשה. ז'ורז' דנטון הקים באפריל את "מועדון הקורדליירים". בשכונות העניות של הבירה היו לרדיקלים קהל, השפעה ואפילו חמושים שסרו למרותם, בעוד הממשל עודו חלש ורופף; ההמון הפריזאי שעלה לבמה בכיבוש הבסטיליה ראה עצמו כאחראי להישגי המהפכה ולמגינם מול המזימות האריסטוקרטיות, האמיתיות והמדומיינות, ומארגניו לא התכוונו לסגת מהזירה ולהניח לממשל החדש לפעול כראות עיניו. כוח אחר, גדול בהרבה, היה המועדון הברטוני. הם נודעו כיעקובינים על שם המנזר בו התאספו. המועדון היוקרתי, שכ-200 הצירים שחפצו בקידום המהפכה הלאה ועוררו את עוינות השמרנים נמנו עליו, משך מאות מועדונים בפרובינציה להסתפח אליו. בין היעקובינים החלו להתבלט צירים בעלי דעות פרוגרסיביות מאוד, כמו רובספייר הצעיר: הם תמכו בזכות בחירה אוניברסלית לגברים, רעיון שנראה אפילו לקיצוני העבר כמרחיק לכת ומסוכן, וברפורמות מקיפות נוספות. החברים הוותיקים נדחפו עתה ימינה, לזהירות כמעט כמו זו של מונייה. ב-13 במאי 1790 הוביל סיאס, הרדיקל-לשעבר, את הקמת "מועדון שנת 1789", תת-סיעה מתונה בתוך היעקובינים. לה פאייט, מירבו וטליראן הצטרפו.^[41]

לבעיית הסדר הציבורי לא היה מענה מלבד המשמר הלאומי, בעוד הצבא קורס. המשמר, שקלט את מרבית העריקים בקיץ, הלך והתבסס בבירה והותר לו לירות במתפרעים במצב חירום. בראשית 1790 הוכפפו לו יחידות המיליציה שהוקמו בחופזה מחוץ לפריז. כדי לדאוג שהכוח יהיה מהימן, ניתנה בהדרגה רק ל"אזרחים פעילים" האפשרות להתגייס. הם נדרשו להישבע אמונים לאומה (Vive la Nation, "תחי האומה", הייתה קריאתם הנפוצה של הפטריוטים). במהלך האביב ערכו יחידותיו המשמר כינוסים חגיגיים, או "פדרציות", כדי להישבע אמונים. אלה הגיעו לשיא ביום השנה לנפילת הבסטיליה. ב-14 ביולי, מול מאות אלפים, נשבע לה פאייט בשם המשמר נאמנות לאומה הצרפתית, וחברי המכוננת נדרו אף הם. המלך עצמו נשבע לקיים את החוקה, כשהוא מתייחס לעצמו לא בתואר "מלך צרפת ונווארה" כמקודם, אלא כ"מלך הצרפתים".^[42]

ערך מורחב – חוקת הכמורה

האספה, שרבים בה דבקו בדברי רוסו נגד כל סוג של קורפורציה, דחתה הפרדת דת ומדינה בסגנון האמריקני מפני שראתה בכך יצירת מסגרת מחוץ לאומה המאוחדת. תחת זאת, ניסתה להכפיף את הכנסייה לסדר החדש. ב-13 בפברואר 1790 בוטל המעמד החוקי של מסדרי הנזירות והם הפכו לוולונטריים. ב-29 במרץ גינה האפיפיור פיוס השישי בחשאי את הצהרת זכויות האדם והאזרח, על הבטחתה לחופש דת. ב-14 באפריל דחתה האספה ניסיון נוסף להכריז על הקתוליות כדת הרשמית של המדינה, שקודם על ידי הציר כריסטוף גרל. 292 תומכי ההצעה, ברובם מהאצולה והכמורה לשעבר, התארגנו בקואליציה ארעית שכונתה "מועדון הקפוצ'ינים". אף שנכשלו שוב ושוב בבלימת רפורמות, עוררו את זעם השמאל.^[43]

המתח הדתי התעורר גם במקומות אחרים. המהפכה היטיבה מאוד עם ההוגנוטים, שהיו מיעוט מופלה. בנים ובמונטובן מילאו תפקיד מרכזי בהפיכות יולי-אוגוסט ובארגון המשמר הלאומי. המתיחות התפוצצה בנים בין 13 ל-17 ביוני בקרבות רחוב שעלו ב-300 הרוגים, בהם ניצחו ההוגנוטים. במקביל, תושבים רבים במובלעות האפיפיוריות של ונסן ואביניון תבעו סיפוח לצרפת, וביוני פרצה מלחמת אזרחים.^[44]

ב-29 במאי החלו דיונים על חוקה אזרחית לכמורה, שנועדה להחליף את קונקורדט 1516. היא הסדירה סולם שכר וקבעה שכמרים ייבחרו בידי האזרחים בתחום כנסיותיהם ובישופים ייבחרו על ידי הכפופים להם. היוזמה באה מתוך המעמד הראשון-לשעבר, מדמויות כמו האב אנרי גרגואר שאהדו את רעיונות היאנסניזם. הקפוצ'ינים הזדעקו כבר בהתחלה, אך הבינו שהם במיעוט ונסוגו מהדיונים בשאלה ב-2 ביוני, בסימן מבשר רעות לנכונות השמרנים להסכין עם המהפכה.^[43]

בליל 19 ביוני הייתה באספה נוכחות דלילה. ז'אן-בטיסט קלוץ ("אנכארסיס"), נשא נאום נלהב על השחרור משעבוד; הציר ז'וזף-מארי למבֶּל העלה אז הצעה להפקיע את כל תוארי האצולה וסממניהם הנלווים. מבחינה מעשית וחוקית, המעמד השני כבר חדל להתקיים, אך מדובר היה בכל זאת במחווה חשובה. לה פאייט (שעדיין נחשב רדיקלי יחסית), אלכסנדר דה לאמט, דה שפלייה ואחרים ממחנם עלו בזה אחר זה לנאום בעד למבל. היסטוריונים הניחו שהעניין תוכנן מראש בדומה ל-4 באוגוסט, אם כי אין לכך ראיות. הצעד היה בלתי-צפוי והפתיע את דעת הקהל, שעדיין בידלה בין המוני בעלי-התארים העניים ל"אריסטוקרטים" הגדולים ורחשה כבוד למושג האצולה. בני המעמד השני-לשעבר הגישו מחאות נזעמות אך היו חסרי אונים. ראבו סנט-אטיין כתב בשלהי 1792 ש-19 ביוני היה המועד בו ”רוב האצולה נעשתה לאויב מושבע של המהפכה.” ז'וזף-מישל סֶרְבַן (צר'), אחד התועמלנים הפטריוטים החשובים שאפילו דמולן הקיצוני העריץ, התנער מהעקרונות הדמוקרטיים שקידם בעבר ולבסוף היגר לשווייץ.^[45] אצילים-לשעבר רבים אחרים, כמו פול בראס, נותרו במדינה והמשיכו לפעול ולהתקדם במנגנון החדש. חלק מהם אף היו או נעשו מאוחר יותר למהפכנים רדיקלים. כמו כן, ההשפעות בפועל של החקיקה לא היו אחידות כלל: באזורים רבים שמרו האצילים-לשעבר על בכורתם המעמדית ורכושם במידה ניכרת.^[46]

לואי ושריו ביקשו בינתיים את הסכמת האפיפיור המשתהה לחוקה. הם הניחו כי יבלע אותה כמו שספג את מדיניות יוזף השני. המלך אשרר את החוקה ב-24 באוגוסט, אך הכמורה הצרפתית היססה מלפעול לפיה בטרם נשמעה דעת רומא. האספה המכוננת לא המתינה והתקנות נאכפו. בעוד שהכמורה הבליגה בעבר ורבים מזוטריה תמכו לפחות בחלק מהמהלכים, היא לא הייתה נכונה להסכין עם חתירה תחת הדת ורבים מאנשיה הכשילו את הרפורמה. הרוב במכוננת נזעם. ב-27 בנובמבר נקבע שעל הכמרים להישבע לנהוג לפי החוקה החדשה והסרבנים יפוטרו. המלך, שהובך משתיקת האפיפיור, הסכים. ויליאם דויל כתב על האירועים: ”זו הייתה טעותה הגדולה ביותר של המכוננת... בפעם הראשונה, אולצו אזרחים לבחור אם הם בעד או נגד המהפכה.” בסך הכול, חצי מהכמרים נמנעו מלהישבע. רק שבעה בישופים הסכימו ובכך אפשרו את שימור שלשלת הסמיכה ולגיטימציה לכנסייה החוקתית הנפרדת שהמהפכנים נאלצו להקים. בפריז, התפרצו רדיקלים לכנסיות והתפרעו.

לואי עצמו הוסיף לשמור אמונים לרומא, והוא ומשפחתו השתתפו רק במיסות שנערכו על ידי כמרים סרבנים. רק במרץ 1791 שבר פיוס את שתיקתו והורה לסרב לשבועה. כעשירית מאלה שכבר נדרו לציית לה חזרו בהם. הקרע בין הכנסייה לצרפת המהפכנית הושלם עם סיפוח רשמי של ונסן ואביניון. הכוחות האנטי-מהפכניים, שעד אותה עת היו מוגבלים לחצרו של ארטואה – הלה, לנוכח פייסנותו של אחיו המלך, הבהיר ליועצו קאלון ש”עלינו לשרת את הוד מעלתם, למורת רוחם” – זכו לתנופה אדירה: סוכניו של הרוזן הצליחו להוביל שני ניסיונות מרד כושלים בנים ובעמק הרון.^[47]

בעוד המשמעת בצבא מתפוררת והאספה עוסקת בגיבוש חוקה צבאית חדשה, שניתקה את הקשר בין מעמד לקידום, התחוללו כמה מרידות בחילות-מצב באוגוסט. הגנרל השמרן בּוּיֶיה (צר') דיכאן במרחץ דמים. היעקובינים גינו את עינוי המורדים כשריד לעוולות המשטר הישן – במרץ 91' אושרר הליך הוצאה להורג אחיד ושוויוני לכל ברוח המהפכה, עריפה בגיליוטינה. לואי דווקא התרשם מבּוּיֶיה, שנראה כיחיד שנותר מהימן. המאורע סימן את התמוטטות מעמדו של לה פאייט, שנתפש בשמאל יותר ויותר כעושה דברו של השליט.^[48] בחורף, התחדשו המהומות באזורי הכפר.

הצטברות המשברים גרמה לתמורה בתוך היעקובינים. לאחר "מועדון 1789", גם מנהיגי הזרם המרכזי כמו דופור וברנאב נרתעו מההפרזות וההקצנה: אנשי דת סרבנים הוכו ברחובות; הקורדליירים הרבו לטעון למזימה של המשפחה המלכותית להגר וערכו הפגנות קבועות ליד משכנות קרוביה. דופור, ברנאב ואלכסנדר הדוכס דה לאמט, מגדולי הפטריוטים בראשית המהפכה, הפכו בהדרגה לשמרנים ועמם הרוב היעקוביני. המפנה אצל "הטריומווירט", כפי שכונו, הותיר ריק בשמאל היעקוביני, אך זה התמלא מיד על ידי קבוצה בראשות מקסימיליאן רובספייר וז'רום פטיון. מירבו הגוסס, שמותו ב-2 באפריל הותיר את האספה ללא אחד ממפשריה הגדולים, כינה אותם "שלושים הקולות". הם העבירו שורת הצעות מרחיקות-לכת דווקא בתמיכת הימין הקיצוני באספה. הקפוצ'ינים-לשעבר תיעבו את הטריומווירט ולה פאייט, והיו משוכנעים שתמיכה ברדיקלים תבטיח שכל הסדר החדש יתמוטט.^[49]

מאז קיץ 1789, ניהל לואי השישה-עשר – שהיה לכוד בסבך של אינטרסים מנוגדים – מדיניות מורכבת כלפי התקדמות המהפכה. הוא היה נכון להסדר חוקתי בכנות, לפי עמדת רוב ההיסטוריונים, אך הלחץ הגובר ייאש אותו. מארי אנטואנט עצמה הייתה קרובה לעמדת ארטואה הגולה ונטתה להגר בהזדמנות הראשונה. מירבו, יועצו הסודי, המליץ עוד בפברואר שעליו להימלט מפריז ומאחיזת החנק של אוכלוסייתה הרדיקלית, ולנהל משא ומתן בתנאים משופרים. ב-18 באפריל נקלעה המשפחה להפגנה סוערת, ומרגע זה תכנן לואי הימלטות. בני הזמן וחוקרים רבים סברו שרצה לצאת מחוץ לצרפת ולנסות לחזור בראש צבא, בסיוע אחי המלכה, הקיסר לאופולד השני; הוא עצמו טען, וחלק מההיסטוריונים מקבלים זאת, כי ביקש אך ורק מתווה מעין זה שמירבו הציע, ועדיין האמין בפשרה ובמשא ומתן. מכל מקום, נוצר קשר חשאי עם גנרל בּוּיֶיה. התוכנית שנרקמה הייתה הימלטות בדרכון מזויף למונטמדי על גבול לוקסמבורג, שחיל-המצב שלה נחשב למהימן. המלך שקד בינתיים על ניסוח הצהרה מפורטת בה הוקיע את כל מה שנעשה בשמו מאז המצעד על ורסאי, האשים את האספה ואת היעקובינים בפשעים ובליבוי אנרכיה, והצהיר על עצמו ככלי-שרת מאונס בידם. בליל 20 ביוני חמקה המשפחה המלכותית מהטווילרי, אך בליל 21 ביוני הם זוהו בדרך ונעצרו בעיירה וַארֶן, משם הושבו לבירה למחרת. בניגוד להם הצליח אחי המלך, הרוזן מפרובאנס, להימלט ולחבור לארטואה.

הימלטות המלך, והצהרת הגינוי הקשה שהותיר מאחוריו, זעזעו לחלוטין את האספה: ”המנוסה לווארן הייתה נקודת המפנה הגדולה השנייה של המהפכה. כמו שבועת הכמורה, היא אנסה את כולם לבחור ברורות בשאלות שהרוב היו מעדיפים שלא להתייצב מולן”, כתב דויל. הצירים התלבט ארוכות ובחרו לשקר ולטעון שהשליט נחטף בידי אויבי המהפכה. העמדת פנים זו, שתוחזקה בדי עמל, שכנעה רק מעטים. כשלואי שב לפריז, הוא נותר ראש מדינה סמלי אך הושעה בפועל מכל סמכויותיו הביצועיות. אזכורו הושמט אף משבועת האמונים הצבאית. ב-24 בחודש הגישו הקורדליירים עצומה להדיחו, כשקהל של רבבות מלווה אותם. התביעות לחיסול הכתר ולהקמת רפובליקה עדיין היו מהוססות, אך לפני וארן מגמה כזו לא עלתה כמעט על הדעת. הארץ נשטפה בהיסטריה מגל שמועות על פלישה אוסטרית בגיבוי של מזימה אריסטוקרטית מתוך צרפת.^[50]

ב-15 ביולי נודע ברבים שהאספה, שהייתה נחושה לשמר את העמדת הפנים, פטרה את המלך מכל אחריות למנוסתו והשיתה את האשמה על בוייה שנמלט. המון זועם התפרץ לאולם הכינוסים שלה וקרא לצירים היעקובינים להצטרף לקורדליירים בתביעה להדיחו. ז'ורז' דנטון והעיתונאי היעקוביני ז'אן-פייר בריסו ניסחו ביממה הבאה הצהרה פומבית שקבעה שלואי ויתר על הכס במעשה הבריחה, ואין להשיבו אלא אם העם יסכים.

השמרנים ראו בכך הגדשת הסאה. המועדון התכנס בערב 16 ביולי וניהל דיון סוער. רובספייר ואנשי שמאל אחרים גינו את ההצהרה וטענו כי שאלת הכתר אינה מעניינת את העם, אך לא היה די בכך. שלושת ה"טריומווירים", אויבם לה פאייט ואישים בולטים אחרים יצאו בסערה ועמם כמעט כל 200 הצירים. נותר רק קומץ שכלל את רובספייר ופטיון. הפורשים עקרו למנזר שעל שמו נקראו "פֹייַאנְטים", הכריזו על עצמם כיעקובינים הלגיטימיים, וקראו למאות הסניפים בערי השדה להצטרף.^[51]

בצהרי 17 ביולי הגיעו 50,000 פריזאים לשאן דה מארס, לטקס חתימה המוני על העצומה. דנטון, קאמי דמולן ואחרים נשאו נאומים. השלטונות הפייאנטיים היו נחושים לבלום מהומה שתערער את ההסדר החוקתי, שעמד להיות מושלם בקרוב. לאחר שההמון ערך לינץ' בשני אנשים, סופקה עילה לאכוף את חוקי החירום ולהכריז על משטר צבאי; לה פאייט הגיע בראש אנשי המשמר. לאחר שספגו אבנים ונשמעה אש, ירה המשמר למוות בכמה עשרות מפגינים וההמון נס על נפשו.

הפייאנטים ניצלו את המשטר הצבאי כדי למחוץ את הרדיקלים. המועדון הקורדליירי, "ידיד העם" ושאר בימותיהם נסגרו. דנטון ומארה נמלטו לאנגליה ובסך הכול נכלאו מאתיים פעילים. ב-7 באוגוסט הודיע ראש העיר הפייאנטי ביי שהסדר הציבורי הושב על כנו, ומצב החירום בוטל. עתה נפנה המרכז-ימין באספה, אנשי המלוכה הקונסטיטוציונית, לאשרר את החוקה. המלך גילה פשרנות, וב-30 ביולי אף כתב לאחיו הסורר ארטואה וביקשו לחזור לצרפת. לא הייתה שום התייחסות לארגון הכנסייתי החדש, ונותרה האפשרות שיבוטל בעתיד. לאמט ניסה להביא גם להכנסת וטו אבסולוטי, כזה שנדחה ב-1789, אך האספה שללה זאת כצעד רחוק מדי ימינה. המכוננת הכתה גם בקיצונים מהעבר השני של המתרס, וב-1 באוגוסט אושר לראשונה חוק שהשית מס כבד על מהגרים שלא ישובו תוך חודש.^[52]

המרכז הפייאנטי קיווה שמהלכיו יגבשו שוב קונצנזוס פוליטי, אך התבדה במהרה. הימין הקיצוני, כ-290 צירים, עמד ממש כמו השמאל על כך שהמנוסה לא הייתה "חטיפה" אלא בריחה, והדגישו שהמלך הוקיע את החוקה במכתבו. האצולה-לשעבר וחלקים גדולים מהכמורה התנכרו למהפכה והמונים היגרו, כולל 6,000 קצינים. מן העבר השני, רק מעטים מתוך תשע מאות סניפים של המועדון היעקוביני המקורי בפרובינציה הצטרפו לפייאנטים. היתר נותרו נאמנים לרובספייר, פטיון, בריסו ולסיעתם הקטנטנה, והפגינו חשדנות אם לא עוינות כלפי הפיוס המהיר עם המלך.^[53]

ב-29 באוגוסט נפתחו הבחירות לאספה המחוקקת החדשה. ב-3 בספטמבר נחתם נוסח החוקה, וב-13 אשררו המלך. ב-15 הוכרזה חנינה כללית, לגולים הרדיקלים ולמהגרים הימניים גם יחד, ורבים מהראשונים שבו. ב-30 פוזרה המכוננת, שנתיים וחודשיים לאחר שנוסדה ואחרי ששינתה את צרפת מהמסד עד הטפחות. מנהיגי הפייאנטים היו בטוחים שהמהפכה נסתיימה.^[52]

745 הצירים שנבחרו לאספה המחוקקת היו ברובם פוליטיקאים טריים, כמעט כולם בני המעמד השלישי-לשעבר. רק 136 בחרו להצטרף ליעקובינים, לעומת 264 שחברו לפייאנטים (כמקדם, החלוקה הייתה גמישה והיו מעברים). בתווך ניצב מחנה העצמאים, "המישור". למרות הבכורה הפייאנטית באספה, היעקובינים הוכיחו במהרה את גודל כוחם בציבור. בבחירות ליורשו של ביי בראשות עיריית פריז ב-13 בנובמבר ניצח פטיון את לה פאייט, שפרש מפיקוד על המשמר. המועדון הקטן התנהל באווירה פתוחה ודינמית, והחל למשוך אליו חזרה פייאנטים שכמהו להשפעה. בריסו, נואם כריזמטי, סחף את הצירים כשהציע ב-20 באוקטובר להחרים את רכוש המהגרים ולהרשיעם בבגידה. הוא גם רמז לפעולה צבאית נגד פטרוניהם. אבל ב-11 נחסם החוק בווטו של המלך, שסיים חמישה חודשי תיאום בינו לאספה והצית מחדש את הסלידה והחשד כלפיו.^[54]

בהמרצת בריסו, ביקשה המחוקקת מלואי לאיים במלחמה על הנסיכים-הבוחרים של טריר ומיינץ אם לא יסלקו את ארטואה ופרובאנס משטחם. הרעיון של פתיחת עימות שיגרור את הקיסר לאופולד להגן על בני-חסותו קסם למלך; הוא חיבר מכתבים סודיים לקיסר ולמלך פרוסיה בבקשה להכריז מלחמה על צרפת ולמגר את המהפכה. במהרה הסתבר שלעימות מזוין היו תומכים רבים: כשם שבריסו וציריו היו משוכנעים שהמערכה תאחד את האומה ותאלץ את המלך להבהיר לאיזה צד הוא משתייך, כך היה לה פאייט צמא השלטון בטוח שהשתתפות כמצביא תזניק את מעמדו הפוליטי ותארגן מחדש את הצבא המתפורר. רובספייר התנגד בתוקף למעשי איבה, ובראשית דצמבר פתח בסדרת נאומים נגד בריסו במועדון היעקוביני שהשיקה יריבות מרה בין שניהם.^[55] תומכי בריסו היו ברובם בעלי רכוש מבוססים מחבל ז'ירונד והאזורים הסמוכים – ממנו נבע כינויים "ז'ירונדינים". הם היו בעלי נטיות ליברליות והאמינו בהליכים סדורים. הסיעה שנגדם התאפיינה בפופוליזם סמכותני, ששילב פנייה להמונים העניים עם נחישות לקדם את מטרות המהפכה אף לעומת התנגדות מחוגים נרחבים ומהאליטות המתונות. ג'ונתן ישראל, שניסה לאבחן את ההבדלים הבסיסיים ביניהם, כתב שאם הז'ירונדינים עיגנו את הרצון הכללי בהליכים קונקרטיים של בחירות וייצוג ממסדי, הפופוליסטים אחזו בפרשנות נוקשה יותר לרעיון האמנה החברתית, לפיה יחס כזה הפקיר את החלשים והבורים לשכבות המבוססות, והשלטון היה צריך לפעול למען מה שראה כאינטרס האמיתי של הכלל.^[56]

בעוד שבריסו הציג את המלחמה כמסע צלב שיבצר את המהפכה ויניע את עמי אירופה המדוכאים להתקומם, רובספייר התריע מתבוסה אפשרית וממיטוט הישגיהם. גם אנשי הטריומווירים הפייאנטים, בעיקר ברנאב, ניסו להניא את ההידרדרות מתוך חששות דומים. אבל שילוב הכוחות שביקשו להרוויח ממלחמה היה חזק ממתנגדיה. ב-14 בדצמבר שיגר המלך אולטימטום לנסיכים-הבוחרים, לסלק את המהגרים או שיפלוש לשטחם. האגף הרדיקלי התעורר מעוד סיבות. מחסור במזון והתייקרויות, שנבעו בחלקן ממרד העבדים בהאיטי, גרר מהומות וערכם של הליבר והאסינייאטים צנח חדות. השמועות על מזימות ופלישות רווחו דיין כדי לשכנע את האיכרים לצאת למסעות משיסה.^[55]

לאכזבת רבים בצרפת, הנסיכים נכנעו לאולטימטום והורו למהגרים לעזוב. אבל תשלובת האינטרסים החזקה בעד מלחמה ניצלה כשהקיסר לאופולד הזהיר אותם מפגיעה בנסיכויות. בריסו התסיס את המחוקקת, בעוד רובספייר מוחה נואשות. ברנאב, שבחל בסירוב הזוג המלכותי לשמוע לעצותיו נגד המלחמה, פרש ב-5 בינואר 1792. ב-25 נתבע לואי לדרוש מלאופולד לחדול מתוקפנותו, וענה שכבר עשה כן בעצמו.

המענה האוסטרי היה חריף ותקיף, וכשהוקרא באספה התחוללה מהומה. הבריסוטינים החשדנים תבעו את פיטורי שר החוץ לסארט באשמת פציפיזם. לואי ניסה לתמרן פוליטית, אבל נכנע ב-10 במרץ ומינה ממשלה בריסוטינית. שר המלחמה החדש, דוּמוּרייה, היה תוקפני מקודמו. הידיעות על גיוס בנחלות הבסבורג דחפו את צרפת מעבר לקצה. ב-20 באפריל, מול אספה מחוקקת מריעה ולנוכח התגשמות תקוותיו, הכריז לואי השישה-עשר מלחמה על אחיינו, הקיסר החדש פרנץ. מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית הראשונה נפתחה. התלהבות שטפה את הארץ: שיר מיליטריסטי שחובר על ידי רוז'ה דה ליל הכריז על כוונת הצרפתים להרוות את השדות בדם אויביהם. דה לאמט התייאש והתנדב לצבא. רק אדריאן דופור נותר כטריומוויר הפייאנטי האחרון.^[57]

ב-28 באפריל צרפת פלשה לארצות השפלה. הפער בין הרטוריקה המתלהמת למציאות נחשף בשורת מפלות, והז'ירונדינים הטילו את האשמה על המלך ועל הגנרלים האצילים-לשעבר וטענו לקנוניה עצומה. לואי הבחין בהזדמנות להפוך את שיווי-המשקל הפוליטי. שר הפנים רולאן שיגר מכתב חריף למלך ב-10 ביוני; המלך הנזעם ניצלו כאמתלה כדי לפטר את מועצתו הבריסוטינית ב-13: דומורייה, שהותר בתפקידו, העדיף להתפטר ב-15 ולצאת לחזית. לואי עבר שוב להישען על הפייאנטים ומינה שרים חדשים מתומכיהם. ב-16 שיגר לה פאייט איגרת מהחזית בה האשים את היעקובינים בכל תלאות השעה ובירך את השליט. הפייאנטים באספה התעשתו משיתוקם וניצחו בהצבעה על פרסומה. היעקובינים, שגם הלחץ מימין לא הביאם להשלמה בין רובספייר לבריסו, ראו בכך אישור לאמונתם שלה פאייט מתכנן הפיכה.^[58]

הז'ירונדינים נדחקו שוב לברית עם הרדיקלים בפריז כשתכננו הפגנה להשבת שריהם. הפופוליסטים דוגמת רובספייר התנגדו – דווקא הבריסוטינים, שסלדו מפוליטיקה של ההמון, קידמו אותה. ב-20 ביוני יצא אספסוף אל הטווילרי והמשמר לא התעמת עמם. הם שאגו שהם נציגי העם, עניים מכדי לרכוש מכנסיים אופנתיים ולכן "חסרי אברקיים", או סנקילוטים, והשם התקבע ככינויים של ההמונים המרוששים והקיצוניים בפריז שהפילו בשעתו את הבסטיליה ועמדו לשחק תפקיד חשוב עוד יותר. הם איימו על לואי בפניו במשך שעות, אך הוא נותר קר רוח ולא עשה שום ויתור. מרחבי צרפת זרמו הודעות גינוי על ההתפרעות.^[59]

ערך מורחב – הפיכת 10 באוגוסט 1792

ב-28 ביוני הגיע לה פאייט לפריז מהחזית ונשא נאום קשה באספה בקריאה להשיב את שלטון החוק ולפזר את היעקובינים, ואף פנה גלויות אל המשמר הלאומי. אם קודם היו יכולים אויביו רק להאשימו בתכנון הפיכה, עתה נראה הדבר ודאי. פניותיו נענו ריקם, והוא שב לפיקודו לאחר שהוקע כבוגד. התעמולה על קנוניות אריסטוקרטיות ובוגדנות המלך המריצה את היעקובינים בערי השדה להגדיל מאוד את היחידות ששיגרו לחגיגות 14 ביולי. ב-11 ביולי הכריזה המחוקקת, לנוכח האיום הצבאי, כי "המולדת בסכנה" (La Patrie en danger) והחילה מצב חירום. אושר לכל גוף שהוא לגייס מתנדבים ולשלחם לחזית לצד הצבא הסדיר, מה שפתח את המשמר הלאומי לכול, ללא סף ההכנסה ששימר אותו בעבר ככוח של הבורגנות האמידה.

למרות ניסיונות המלך לפייס את הציבור, הגיעו עתירות מערים רבות שתבעו לשפטו באשמת בגידה. הבריסוטינים, שהסיתו נגד לואי מזה חודשים, נמלאו חרדה מהצלחתם ולו מחשש הדחה באמצע מלחמה. כמה מהם נכנסו למשא-ומתן חשאי עמו. באמצע יולי האשים דומורייה את לה פאייט בפריסת כוחות שהפקירה את הדרך לפריז, ובאסיפה נתבע להדיחו. ב-20 ביולי החליט דנטון להתעלם מהחוק שאסר על אזרחים "בלתי-פעילים" להשתתף, ועודד את הציבור לנכוח במועצה ברובע תיאטר פראנסז בראשותו. דוגמתו חוקתה, וב-25 המחוקקת נכנעה והתירה זאת: כל האסיפות הפוליטיות בפריז עברו למצב של כינוס מתמיד, בלי להתפזר, והוקם מטה לתיאום בין הרבעים. הצעד נועד להיטיב גיוס מתנדבים, אבל בפועל אפשר רדיקליזציה וגיוס של ההמון. באותו יום ממש חתם המפקד העליון של בעלות הברית, הדוכס מברונסוויק, על הצהרה שנועדה לזרוע אימה בצרפתים והודיע שהוא רואה בכל תושבי פריז אחראים אישית לבטיחותם של לואי ומארי אנטואנט, ושהעיר תישא ב”נקמה שתיזכר לעד... ותושמד כליל” אם ייפגעו. היא שכנעה את אחרוני המהססים באמיתות כל השמועות על מזימה חובקת-כל בראשות המלך. האמת הייתה מורכבת יותר: אף כי לואי ציפה שהפלישה תשפר את מצבו, התיאום בינו לבעלות הברית היה לקוי ביותר והוא לא שלט בשני אחיו הסוררים. בכל אופן, המעט שנותר ממעמדו התמוטט כליל. ב-3 באוגוסט הגיש פטיון, בשם ארבעים-ושבעה רבעים, תביעה להדיח את המלך ולהעמידו למשפט. הגוף היחיד שיהיה מוסמך לדון אותו, הוסיף, היה ועידה (קוֹנְבֶנְט) לאומית חדשה שתורכב בבחירות כלליות עם ייצוג רחב יותר לעם. כמו כן, מאחר שהמלוכה הקונסטיטוציונית כשלה, הקונבנט היה צריך להכין חוקה אחרת.^[60]

המהירות שבה התקדמו המאורעות הותירה את השחקנים העיקריים חסרי אונים. לרובספייר לא הייתה כמעט השפעה על מה שהתרחש בשבועות הקרובים, בעוד הז'ירונדינים מתרוצצים בניסיון למצוא שיווי-משקל חדש שישמר את המלוכה. מי שתפסו את הבכורה היו מארגני השטח, בעיקר כמה אסיפות רבעים בגדה השמאלית ובמיוחד מועדון הקורדליירים של דנטון, שגייסו לצדם את המוני המתנדבים מהפרובינציה ואת האספסוף הסנקילוטי. ב-8 באוגוסט הפילו הפייאנטים הצעה לשפוט את לה פאייט. לאחר שבוע של סירוב לפעול נגד המלך, המחוקקת איבדה את שאריות מהימנותה בעיני הרדיקלים. דנטון ושותפיו הכריעו לפעול.^[61]

בליל 9 באוגוסט נאספו אל האוטל דה ויל נציגים מעשרים-ושמונה רבעים שנענו לקושרים, בגיבוי של המון תומך. הם הדיחו את הקומונה הפריזאית (למעט פטיון המהסס) הקיימת. מפקד המשמר הלאומי מונדה (צר') נרצח ובמקומו התמנה אנטואן סנטר (צר'). במשך הלילה עמלו הקושרים בקדחתנות להשליט מרותם על העיר. עם שחר עמדו לרשות הקומונה החדשה 25,000 איש שצעדו אל הארמון.

לואי החליט להימלט ולבקש מקלט באספה המחוקקת, שרק 300 מציריה נותרו. היתר לא הופיעו, בין אם מפחד ההפיכה או מנחישות לא להעניק לה לגיטימציה בכך שהצעותיה יועברו בפורום מתפקד. אלה שנותרו נמנו כמעט כולם עם היעקובינים, וההצעות שנדחו מזה שבוע וחצי יכלו עתה להיענות ברוב מוחץ. רק הבריסוטיני וֶרְניוֹ (צר') מנע במאמץ את ביטול המלוכה. לואי נאסר ונשלח למצודת ההיכל. בטווילרי, פתח המשמר השווייצרי האישי באש על המתגודדים והתחולל קרב. כאלף בני-אדם מתו ב-10 באוגוסט, כמה מאות מהפכנים ושש-מאות שווייצרים שנקרעו לגזרים על ידי ההמון לאחר שנכנעו.^[62]

שידוד המערכות שהתרחש בריק השלטוני החדש היה מהיר. הקומונה החדשה כרתה ברית עם היעקובינים הפופוליסטים של רובספייר ושותפיו: המפה הפוליטית זזה שמאלה באחת, וז'אן-פול מארה הפך מאיש שוליים למנהיג בכיר. בריסו והז'ירונדינים התמצבו לפתע כסמן הפשרני. שרידי המחוקקת הפכה למכשיר צייתני. ב-10 באוגוסט הוקם "הוועד המבצע הזמני" (צר') שתפקד כרשות מבצעת בעוד שלואי הושעה. באותו ערב נבחר דנטון לשר המשפטים, בהכרה בהשפעתו. המחוקקת הסכימה ביום ההפיכה שהחוקה תישמר, למעט תפקידי המלך, עד שתוכל להיבחר ועידה לאומית שתבחן חדשה.^[63] הכנות לבחירות נפתחו על אף מצב החירום, כללי "האזרח הפעיל" הוקלו וציבור הבוחרים גדל מ-4.3 ל-5.5 מיליון לפחות.^[64]

המשטר החדש מיהר ליישם את כל מה שהמתונים באספה והמלך מנעו ממנו בשנה האחרונה: חוקים נוקשים נגד כמרים סרבנים, מהגרים והחשודים בסיוע להם עברו במהירות יחד עם תקנות חירום. לה פאייט המזועזע ניסה ב-15 באוגוסט לערוך הפיכה צבאית מסדאן. צבאו סירב והוא ערק לאוסטרים ב-17. שותפו דופור נמלט מהבירה ויצא לגלות. כמו קודמיהם, הפייאנטים נדחקו הצדה והפכו לאויבים כשהמהפכה הקצינה. ב-17 הוקמו בתי-דין מיוחדים לטיפול בחשודים בבגידה.^[63]

ב-19 פלש ברונסוויק לצרפת והתקדם במהירות. חולשת ההתנגדות ליבתה שוב את החשש מקנוניה של בוגדים בעורף. האספה הורתה על חיפוש נשק בכל בית בפריז ב-30 באוגוסט ואלפים הושלכו לכלא על סמך חשדות קלושים. רבים היו משוכנעים שלא ניתן להניח לסנקילוטים לצאת לחזית ולהפקיר את פריז לבגידה מבפנים. עוד לפני ורדן, שר הפנים הז'ירונדיני רולאן קבע ש"כל צעד מניעתי יאה בשעת חירום", ודנטון הצהיר ש"לולא הבוגדים, היינו מנצחים במהירות." הלך רוח זה היה נפוץ עד כדי כך שהיסטוריונים גימדו את חשיבות ההסתה בעיתונות הרדיקלית למה שהתרחש אחר כך.

דנטון נשא ב-2 בספטמבר את נאומו המפורסם ביותר, ”תעוזה, תעוזה שוב, תעוזה תמיד!” וקרא לרבבות מתנדבים לצאת לחזית ולבלום את האויב בגופם. בערך בשתיים אחר הצהריים טבח המון זועם תשעה-עשר כמרים סרבנים שנשלחו לכלא. מרגע זה התרחשו מעשי הרג במהירות. עד 7 בספטמבר, לפחות 1,200 איש הומתו בפריז, וקרוב ל-250 מחוצה לה. דנטון, רובספייר וגם חלק מהז'ירונדינים מיהרו להגן על צדקת טביחות ספטמבר, אף אם הזדעזעו מהאלימות. שתי הסיעות בתוך המועדון היעקוביני האשימו זו את זו באחריות. אבל המדיניות הרשמית, שקודמה על ידי רולאן, הייתה הטלת איפול. רק כמה אלפים בודדים מהמוני המתנדבים והסנקילוטים נטלו חלק במאורעות ואלו היו ספונטניים יותר מאשר מבצע מדוקדק המוכוון מלמעלה, כתב דונלד ג'י. סאת'רלנד, אבל הציבור השמרני יותר השתכנע שהקיצונים בשלטון איבדו כל רסן. זה הרתיע את מתנגדי הקומונה והשמאל בטווח הקצר, אך הרס את מעט האמון בממשל והסיר כל חסם לאלימות מצדם, כפי שהתגלה בעתיד. גם בריסו ותומכיו היו סבורים שיריביהם עשויים לרצחם בבוא השעה והיו נחושים להתנגד. מכל מקום, כשהם רגועים לגבי שליטתם בעורף, נפנו המוני הסנקילוטים והחיילים-המתנדבים לצאת לקרב. במקביל, בין 2 ל-6 בספטמבר, התנהלו הבחירות הארציות לגוף שיירש את האספה המחוקקת. בגלל התנאים הקשים רק רבע מהזכאים הטילו קולם.^[65]

הקונבנט החדש נאסף לראשונה ב-20 בספטמבר 1792. ייצוג המעמדות-לשעבר של הכמורה והאצולה היה כמעט אפסי. 200 מבין 749 הצירים היו חברי המחוקקת שנבחרו מחדש, ועוד 83 היו אנשי המכוננת שהתמודדו שוב. לאחר מפלת הפייאנטים, התעצבה מפה פוליטית אחרת. בערך 160 חברים התקבצו סביב בריסו, רולאן וכמה אחרים במעגל רופף של ליברלים מתונים. משמאל, היעקובינים הפופוליסטים והרדיקלים הפריזאים התאחדו פחות או יותר לסיעה בת כ-200 איש שפעלה במשותף. אנשיה ישבו בשורות העליונות של הוועידה, ומשום כך כונו "ההר" (La Montagne, ומכאן שמם מוֹנְטַנְיַארְדִים). דנטון, רובספייר ומארה תפקדו כמעט כמעין טריומווירט חדש בקרבם. בתווך ניצב כמקדם "המישור" של העצמאים. לצד ניהול המלחמה וניסוח חוקה, שאלת המלך עמדה מולם. כל התכתובת שניהל בחשאי נמצאה בטווילרי. הוועידה והציבור היו משוכנעים בצורך להדיחו, אם כי חששו מברונסוויק.^[66]

בשחר אותו יום, מוגרו הפולשים בקרב ואלמי. לצד ריבוי המתנדבים (180,000 התגייסו באותה שנה בלבד) שהעניק להם יתרון מספרי גדול, 50,000 מול 35,000 בוואלמי, עריקת הקצינים פתחה את השורות לקידום מפקדים מוכשרים שהוגבלו קודם לדרגות מש"ק או שגויסו ישירות כקצינים מן החיים האזרחיים. הארטילריה נותרה הטובה באירופה, והצבא הצרפתי היה חזק משנראה. הקונבנט נמלא ביטחון לנוכח הניצחון, וב-21 בחודש ביטלו הצירים בהצבעה פה אחד את המלוכה וקמה רפובליקה.^[67] אבל שאלת לואי טרם הוכרעה. בריסו ועמיתיו העדיפו להמתין, אך "ההר" היו נחושים לבסס את הרפובליקה על ידי הוצאתו להורג. המתיחות בין שני האגפים הקצינה עם טביחות ספטמבר וחילופי האשמות חריפים נערכו בעיתונות.^[68]

ב-12 באוקטובר גורש בריסו מהיעקובינים ורולאן סולק כעבור חודש. המועדון נשלט מאז על ידי רובספייר. זירת העימות בין שני המחנות עברה לרצפת הוועידה.^[69] הז'ירונדינים ייצגו דביקות בהליכים פורמליים ובייצוגיות, ביקשו להבטיח בחוקה החדשה רשות מחוקקת חזקה ומבצעת מוגבלת, ורוב ציריהם היו מן הפרובינציה המתונה, שהפער בינה לבין הקנאות בפריז רק הלך וגדל. הם מחו תדירות על האופן בו נטלו על עצמם הסנקילוטים של הבירה את הובלת המהפכה. לעומתם, המונטניארדים דגלו בתפישה מופשטת של הרצון הכללי, דרשו רשות מבצעת חזקה שתיטול לעצמה את האחריות לקבוע מהו האינטרס הציבורי הכולל ונשענו על ההמון הפריזאי. את תביעת הז'ירונדינים להתחשבות במחוזות ולשלטון מבוזר הציגו כחתירה מסוכנת תחת אחדות הרפובליקה, מה שכינו "פדרליזם".^[70]

מדיניות המלחמה שהוביל בריסו צברה תנופה. באוקטובר פלש הצבא שוב לארצות השפלה וניצח. אף על פי שמארה ורובספייר הוסיפו להתנגד לתוקפנות, הוועידה נסחפה באופוריה. מועדונים רדיקליים בחוץ לארץ, שחלק מנציגיהם כבר ישבו בפריז, הגישו עצומות לסייע להם להקים משטר חופשי בארצותיהם. ב-19 בנובמבר הכריז הקונבנט כי "האומה הצרפתית תושיט עזרה באחווה לכל העמים הנאבקים על חירותם". ב-15 בדצמבר נקבע שבכל שטח שייכבש יבוטלו זכויות-היתר המעמדיות ויוחל משטר מן הדגם המהפכני. ההצהרה העניקה משנה מרץ לאויבי הרפובליקה בחוץ לארץ.^[71]

רובספייר קבע בנאום קשה ב-3 בדצמבר שהמלך כבר הורשע בידי העם, ואפילו העמדתו על דוכן הנאשמים תהיה בגדר נסיגה לאחור מסוכנת. אבל באותו היום גברה הצעתו של פטיון, שהלך ונעשה ז'ירונדיני: המלך אמנם היה חסין תחת חוקת 1791, אך מעמדו פקע ולכן ניתן היה להתחיל במשפט שיתנהל לא מול בית-דין אלא בפני הוועידה, כנציגת העם. ב-11 בדצמבר נפתח ההליך נגד "לואי קאפה", כפי שכונה עכשיו.^[72] הבריסוטינים החלו בקידום יוזמה להכריע את גורלו במשאל עם ביודעם שהמלך היה אהוד יותר בפרובינציה. אך לבסוף, כתב ישראל, חלק גדול מהצירים הז'ירונדינים הסכימו לחשש המובלע של יריביהם שמשאל יוכיח את עוצמתם של הכוחות השמרניים שהובסו. מאבק נוסף התנהל סביב האפשרות להוצאה להורג. בריסו, תומאס פיין וקונדורסה התנגדו לעונש מוות באמרם שזה יהיה לגיטימי רק לאחר שיאושר בחוקה חדשה. לבסוף, גם בכך גברו המונטניארדים.^[70] ב-15 בינואר 1793 הרשיע הקונבנט את לואי בקשירת קשר נגד האומה. משאל העם נדחה, כשיותר מרבע מהז'ירונדינים מתנגדים. ב-16 בחודש אשרר הרוב הוצאה מיידית להורג. בקשת חנינה נדחתה ב-18. ב-21 נערף ראשו של לואי השישה-עשר בגיליוטינה, ושפיכת דמו זעזעה את אירופה כולה וגם חלק גדול מהצרפתים.^[73]

בתחילת 1793 היו הצרפתים, למעט רובספייר הפסימי ושותפיו, משוכנעים בהיותם בלתי-מנוצחים: ב-1 בפברואר הוכרזה מלחמה על בריטניה והולנד. אך המאזן השתנה מהר. רוב המתגייסים התנדבו לעונת לחימה אחת, ועזבו לאחר כמה חודשים בעוד הכלכלה קורסת. הסנקילוטים בפריז התפרעו בתביעה לפיקוח מחירים. הקיצונים ביניהם החלו להיוודע בכינוי "נזעמים", Enragés. ב-24 בפברואר, כשהתברר שלא די במתנדבים, הצביעה הוועידה על גיוס בכפייה של 300,000 גברים. העמידה במכסות הייתה כרוכה בשחיתות, מה גם שאנשי המשמר ויתר נושאי המשרות היו פטורים והמעמסה נפלה על העניים.^[74]

התנגדות ועוינות מצד תושבי הפרובינציה השמרנים הטרידו את הרשויות המהפכניות מיומן הראשון, אבל מכסת הגיוס והמשבר הכלכלי הגדישו את הסאה. ב-3 במרץ ירה המשמר למוות בשלושה מתפרעים בשולה שבמחוז ונדה. החבל הקתולי האדוק התלקח באחת. בתוך חודש נקבצו לדגל 35,000 לוחמים, ומנהיגיהם קראו בגלוי להשבת המשטר הישן. בברטאן, בנורמנדיה ובחבלים מערביים אחרים התארגנו כנופיות שנודעו כ"ינשופים" ("שואנים", Chouans). הרפובליקה, שכוחותיה היו מתוחים עד הקצה, לא יכלה להעמיד מולם כוח מספק וההיסטריה בבירה גאתה.^[75]

עוד ב-9 במרץ הקימה הוועידה בית-דין מהפכני לטיפול בבוגדים, והסמיכה צירים לצאת בעצמם כ"נציגים בתפקיד" (représentant en mission) לפקח ישירות על המחוזות והחזיתות. באותו הלילה, המון של "נזעמים" וקיצונים שפעל בהשראת העיתונאי ז'אק רנה אֶבֵּר החריב את בתי-הדפוס של עיתוני הז'ירונדינים. למחרת צעד אבר בראש 9,000 מפגינים לקונבנט בדרישה לטיהור מיידי. לא הקומונה ולא היעקובינים הקצינו עד כדי כך, והאספסוף סולק כלעומת שבא. הכישלון לא הרגיע כלל את בריסו, ורניו ואנשיהם, שהיו משוכנעים שמאחורי הקלעים מתוכנן טבח ספטמבר נוסף עבורם. הידיעות על הזלזול הבוטה של הפריזאים בנבחריהם הגיע גם למועדונים ולתושבים בפרובינציה.^[76]

ב-18 במרץ ספג גנרל דומורייה, יקיר דנטון והז'ירונדינים שהתנגד להמתת המלך בשעתו, תבוסה כבדה בנרווינדן. הגנרל הממורמר פתח במשא-ומתן חשאי עם האויב במטרה להכתיר את הנסיך שארל הכלוא כמלך חוקתי. לאחר שחייליו סירבו לפקודתו, ערק דומורייה אל האוסטרים ב-5 בחודש. הדבר הטיל צל כבד על כל תומכיו. ב-6 באפריל החל לפעול הוועד לשלום הציבור, גוף בן תשעה חברים שנבחר מדי חודש, שנועד לרכז את ניהול המאמץ המלחמתי והוענקו לו סמכויות אדירות. דנטון, שהסתמן כמתון יחסית, הפך לקול הדומיננטי בו. בעוד רובספייר, שהתנגד למלחמה מלכתחילה, דרש לחסל כל מי שייקרא למשא ומתן, דנטון עודד פיוס מבית וערך גישושים דיפלומטיים כלפי חוץ.^[77]

פעילי השטח לא חדלו מללחוץ להדיח את הז'ירונדינים. אלו מצדם תבעו את מארה לדין באשמת הסתה אך נכשלו; המונטניארדים ניסחו בתגובה הצעה להדיח עשרים-ושניים ז'ירונדינים. ב-1 במאי נכנע הקונבנט להפגנות ההמון והנהיג פיקוח מחירים. הבריסוטינים ראו בכך שוב הוכחה שהכוח האמיתי היה בידי האספסוף, ודרשו להעביר את הוועידה לוורסאי, מחוץ להישג ידו. הרוב המונטניארדי בוועידה התמעט עקב שליחת "נציגים בתפקיד", ויריביהם נחלו כמה ניצחונות בהצבעות. ב-18 במאי הצליחה סיעת המיעוט להעביר הקמת גוף חוקר מיוחד, "ועדת השנים עשר", לבחינת הקנוניות להדחתם. אֶבֵּר וכמה "נזעמים" נעצרו, והומלץ להגביל את האסיפות ברבעי פריז. ב-25 בחודש, לאחר שמארה צווח עלבונות על הז'ירונדיני איסנאר בעת המליאה, השיב הלה: ”אם ייפגעו שליחי האומה באחת מן ההפיכות המתמידות הללו, אומר אני לך בשם צרפת, פריז תושמד. יחפשו על גדות הסיין הוכחות לכך שהתקיימה אי-פעם.” דנטון התחנן בפני הז'ירונדינים שיחדלו מלהתעמת עם הסנקילוטים ונציגיהם ויקימו חזית אחת כנגד האיומים החיצוניים.^[78] הקונבנט נקלע למצב של שיתוק חלקי עקב ההתנגשות בין שני המחנות. רובספייר היה זהיר מכדי לתמוך ברדיקלים הפריזאים, כתב מוריס סלבין, וחשש שהפיכה תפגע קשות בלגיטימיות השלטון. אבל לנוכח המשבר והשיתוק החליט שאין ברירה ונאם בעד ב-26.^[79]

בינתיים, ה"נציגים בתפקיד" רדוּ בערי השדה, אסרו אנשים ללא משפט ואכפו מסי מלחמה. במרסיי פקעה סבלנות המקומיים והקומונה העירונית הדיחה אותם ותפסה את השליטה ב-28 באפריל. יום למחרת נערך צעד זהה בליון. התקוממויות דומות פרצו בערים אחרות. למשתתפיהן היו מעט דרישות פוליטיות מלבד הפסקת העריצות מן הקונבנט, שהייתה קשה יותר משהמלך נקט בה ערב 1789. אך בפריז שטופת ההיסטריה הן נראו כמרד "פדרליסטי" עצום-היקף, כזה שהבטיחו הז'ירונדינים, תוך עשיית יד אחת עם המלוכנים בוונדה ועם הפולשים הזרים.^[78]

ב-29 במאי הקימו נציגים משלושים ושלושה רבעים ועדה מהפכנית. מנהיגם היה ז'אן-פרנסואה וארלֶה, מחשובי ה"נזעמים". ב-31 בחודש הם צעדו לאוטל דה ויל, השעו את הקומונה הפריזאית ומינו את נאמנם פרנסואה אנריו (צר') למפקד המשמר הלאומי. אחר הצהריים יצאו בראש המון לוועידה. לאחר העלאת תביעות מבולבלות התפזרו לביתם. למחרת הגיעו החדשות על המרד ה"פדרליסטי" ודרבנו את המונטניארדים שעדיין היססו. ב-2 ביוני, יום ראשון בו היו הסנקילוטים בחופש, הקיפו המוני פריזאים והמשמר את הקונבנט. משלחת מן הקומונה הגיעה שוב ותבעה את מעצרם של שלושים צירים ז'ירונדינים. ז'ורז' קוטון, מאנשי רובספייר, נשא נאום בו הצהיר כי כולם הרי רצו בסילוק חשודים בקנוניה ובחקירתם. עד הערב, הוועידה נכנעה: עשרים-ותשעה צירים הודחו והועברו למעצר בית, כולל בריסו, ורניו, שר המלחמה טונדו ושר החוץ קלאווייר. רולאן ואשתו נאסרו בחוץ. כוחה של הסיעה הז'ירונדינית נשבר, והיא תפסה את מקום הפייאנטים כקבוצה האחרונה שהמהפכה סילקה מדרכה. "ההר" היה עתה הכוח הבלתי-מעורער בממשל המרכזי.^[80]

החדשות ליבו את "המרד הפדרליסטי" באחת. בבורדו קם ב-7 ביוני "ועד זמני לשלום הציבור" שהכריז על מצב של מרד עד שהצירים יושבו וקרא לערוך בחירות ארציות ולגייס צבא כדי לצעוד על פריז ולמגר את העריצות. קאן הצטרפה ב-9; ב-12 ביוני הכריזה על עצמה מרסיי רשמית כנתונה במרד נגד ה"דיקטטורה" והוציאה להורג עשרות יעקובינים. ב-12 ביולי התקוממה טולון. בבירה עצמה שררו מהומה והיסטריה לנוכח מה שנתפש כהתמוטטות כוללת. אחד הצעדים הראשונים משנשבר הקפאון בקונבנט, היה לחייב דיון יום-יומי בחוקה החדשה עד לניסוחה. ב-24 אשרר הגוף המטוהר את הנוסח הסופי של "חוקת 1793", שביטא במלואה את ההשקפה המונטניארדית: רשות מחוקקת בעלת בית אחד שתיבחר בהצבעה כללית ישירה עם השתתפות מקסימלית ורשות מבצעת חזקה. ה"נזעמים" ברחובות והשלטון פנו עתה זה נגד זה, בהיעדר אויב משותף. ז'אק רו, אחד החשובים בין הראשונים, עורר הפגנות והבהיר בשתיקה שהמשטר החדש לא שונה במאומה מהז'ירונדינים. המונטניארדים גייסו את מארה הפופולרי כדי להוקיע את ה"נזעמים" כסוכני אויב. לנוכח כובד האיום הצבאי של בעלות הברית לא חודשה חברותם של דנטון ונאמניו בוועד לשלום הציבור בהצבעה ב-10 ביולי. מאז הטיהור, פייסנותו כלפי הז'ירונדינים והאשמות בשחיתות הכתימו אותו ומעמדו נפגע מאוד.^[81]

ערך מורחב – שלטון הטרור

ב-13 ביולי 1793 נרצח מארה על ידי הז'ירונדינית שארלוט קורדה והפך מיד לקדוש מעונה. ב-26 קיבל רובספייר את הזמנת עמיתיו והצטרף לוועד לשלום הציבור. הקונבנט הזדרז לערוך מחוות כדי לקרב כל תומך שיכלו. שרידי הזכויות הסניוריאליות בטלו וצווה לשרוף כל מסמך שתיעד אותן, וכבר ביום שלאחר מעצר הז'ירונדינים הועמדו קרקעות המהגרים למכירה בזול. גם החוקה החדשה הועמדה למשאל עם, אם כי רק כשני מיליון הצביעו בנסיבות הקשות. היא התקבלה ברוב של 1,801,918 נגד 11,610 ב-9 באוגוסט, אך הושעתה כבר ב-11 עקב מצב החירום. הוועידה הוסיפה לנהל את המדינה. ב-14 צורף לוועד הטכנוקרט לזאר קרנו, שעמד להפוך למארגן הראשי של המלחמה. ב-25 באוגוסט הועבר חוק חדש, חסר תקדים, של גיוס כללי ואוניברסלי (Levée en masse). כל הרווקים בגילאי 18 עד 25 נדרשו להתייצב. שנה לאחר מכן כבר עמד לרשות צרפת הצבא הגדול בהיסטוריה האנושית, עם 1,169,000 איש שמתוכם 750,000 חיילים בקו הראשון, פי ארבעה ויותר מכוחות האויב המשולבים. שפעת המתגייסים הלא-מיומנים שולבה בהדרגה לתוך הגייסות הוותיקים, לפי מפתח של צירוף שני גדודים חדשים לכל גדוד קיים על מנת ליצור חטיבות קלות שניתן היה להטיל לקרב. המוראל של החיילים-האזרחים הצרפתים, שהיו חדורים בתודעה פוליטית והותססו בתעמולה שוויונית, היה גבוה בהרבה משל מיליציות הצמיתים או החיילים המקצוענים שניצבו מולם. אפילו ילדים וקשישים צוו לסייע במאמץ המלחמתי ככל שעל ידם, בעת שמשטר החרמות גורף אפשר לצבא גישה בלתי-מוגבלת למשאבים. בתוקף היות הממשל מייצג האומה, נתבעו כל כוחותיה ואמצעיה להגן עליו, בהיקף שאף שליט אבסולוטי לא היה יכול לדמיין קודם.^[82]

המרד ה"פדרליסטי"-לכאורה קרס בינתיים כמעט לבדו. בין תומכיו התגלעו מיד מתיחויות בין רפובליקנים מתונים למלוכנים, והציבור שסירב לגיוס כולל לא היה מוכן להילחם הרבה אף נגד הוועידה. הפדרליסטים המקומיים הובסו בקלות ב-14 ביולי בבְּרֶקוּר שבנורמנדיה. בורדו, קאן וחבל ברטאן חזרו בהם מהצהרות המרי ונכנעו לוועידה. בתוך מרסיי פרצה לחימה בין מבקשי השלום למרדנים ב-23 באוגוסט, והאחרונים נמלטו לטולון כשהעיר נכנעה. שם קצרו הישג ממשי וב-27 נמסר הנמל האסטרטגי לצי הבריטי. גם ליון, שהייתה בה סיעה מלוכנית חזקה, עמדה בהתנגדותה.^[83]

ב-4 בספטמבר פרץ לקונבנט המון בראשות פייר גספאר שומט, שותפו של אֶבֵּר. הם דרשו אוכל זול לציבור ונקמה חסרת רחמים במורדים ובאריסטוקרטים. הוועידה הסכימה באותו היום להקמת "צבאות מהפכניים", מיליציות קנאיות שמנו לבסוף 40,000 איש. מקורבים לאברטיסטים כמו קולו-ד'ארבואה וביו-וארן צורפו לוועד לשלום הציבור, ואֶבֵּר התמנה לראש המועדון הקורדליירים. ב-17 עבר "חוק החשודים", שאישר לעצור בעצם לפי ראות עיני הוועדות המקומיות. הרוב בקונבנט גם ניצל את ההזדמנות להיפטר מיריביו הרדיקלים עוד יותר, ה"נזעמים", אותם היו רובספייר ואפילו אֶבֵּר נחושים לרסן. במהלך החודש נעצרו מרבית ראשיהם בנימוקים קלושים: לאחר שהמונטניארדים קיבלו את תביעותיהם הקיצוניות בתחום הטיפול באויב – ובמידת ניכרת גם בשאלת העניים והמזון; ב-29 הועבר חוק מחיר מקסימום מקיף – בסיסם הפוליטי היה חלוש. ב-9 באוקטובר נכנעה ליון לאחר חודשיים של הפגזות וקרבות לנציג בתפקיד קוטון. למחרת הושעתה החוקה לזמן בלתי-מוגבל, ונקבע שהוועד לשלום הציבור יתפקד כ"ממשלה מהפכנית" עד להשכנת שלום. ב-12 בחודש פרש דנטון, שמעמדו הפוליטי היה בצלילה, בנימוק של תשישות ונסע לביתו בכפר. ברחבי הארץ נהנו הנציגים בתפקיד מסמכויות כמעט בלתי-מוגבלות עם שליטה מועטה מהמרכז. נפתחה תקופת אלימות חסרת-רסן שנודעה כשלטון הטרור.^[84] ”אף אחד לא חלם על הקמת מערכת של טרור”, כתב בזכרונותיו הציר רנה לבאסיור (צר'), ”היא קמה לבדה, בכח הנסיבות”. לצד הגורמים הפרוזאיים והברורים, התרבות הפוליטית הנאיבית של המהפכה – האמונה בקיומו של אינטרס אובייקטיבי לכלל האומה, ובהשלכה מכך שכל מי שהביע דעה מנוגדת פעל נגדו ולכן היה ודאי בוגד ומושחת – מילאה תפקיד בלתי-מבוטל בהתפתחויות.

המלכה-לשעבר מארי אנטואנט הועמדה למשפט ראווה מזורז בבית-הדין המהפכני המיוחד ב-14 באוקטובר וראשה נערף בגיליוטינה ב-16. לבריסו, ורניו ועוד 19 ז'ירונדינים שלא נמלטו נערך הליך מוטה באותה מידה, והם הוצאו להורג ב-31. ב-8 בנובמבר נערף ראשה של מאדאם רולאן, ובעלה שר הפנים לשעבר התאבד מצער במקום מסתור כעבור שבוע. ז'אן-סילבן ביי, נשיאה הראשון של האספה הלאומית, נערף ב-12 לאחר משפט בן יומיים. הטריומוויר-לשעבר אנטואן ברנאב נמסר לגיליוטינה ב-29. כבר באוגוסט כתב העיתונאי המהגר והמלוכני-חוקתי לשעבר ז'אק מאלה דה פן (צר'): ”כמו סאטורן, המהפכה טורפת את ילדיה.” עד סוף השנה הוצאו להורג בפריז 177 אנשים, רובם ידועים מאוד.^[85]

בפרובינציה היה המצב קשה בהרבה. בערים הפדרליסטיות שנכנעו מהר, כמו קאן, הפגינו הנציגים בתפקיד מדיניות שקולה והוציאו להורג רק פעילים בולטים. כך, במרסיי הומתו 289 ובבורדו אך 300. אבל בליון הוציא קולו ד'ארבואה להורג קרוב ל-2,000. מאות נקשרו ללועי תותחים ורוסקו באשם לתוך קברי אחים. ב-19 בדצמבר 1793 הסתיים המצור על טולון והרפובליקנים המנצחים ירו מיד ב-800 איש ובעוד מאות אחר כך. במקביל, מוגר המרד בוונדה עם 20,000 הרוגים למורדים בקרבות בדצמבר. רק אז החל ההרג הממשי: "טורים שטניים" (Colonnes infernales) של חיילים ערכו מסעות השמדה ורצחו לפחות 100,000 גברים, נשים וילדים במעשי זוועה. העומס על הגיליוטינות היה רב עד כדי כך שהנציג בתפקיד קארייר הורה להטביע 1,800 איש בנהר הלואר בנובמבר ובדצמבר. "צבאות מהפכניים" צמחו בכל המחוזות והטילו אימה על התושבים. עד תחילת 1794 נאסרו כחצי מיליון תחת חוקי החירום, ראשם של כ-16,000 איש נערף בגיליוטינה, ומספר הקרבנות מחוץ לוונדה הגיע לכ-40,000. בערך 10,000 מתו ממחלות ורעב בבתי-הכלא המוצפים. רק 16% היו אצילים וכמרים; לפחות שני שלישים מאלה שנעצרו באופן מסודר, ונותר תיעוד ממשפטיהם המזורזים, היו אזרחים תמימים שהומתו עקב חשד קלוש ביותר.^[86]

היבט אחר של הטרור היה הניסיון להכרית את הנצרות. הנאורות הצרפתית שפעה רגש אנטי-דתי, ומעורבות הכמורה בהתנגדות למהפכה ליבתה אותו. ז'וזף פושה, הנציג בתפקיד בנייֵבְר, החליט לעקור את הדת ומשלהי ספטמבר אסר על קיום טקסים בפומבי, חילל כנסיות וכולי. דוגמתו התפשטה בארץ. אף כי לוועידה בפריז הייתה שליטה חלקית בלבד במתרחש בשטח – רובספייר ניסה לשווא, כל הסתיו והחורף, לרסן את ההפרזות; רק התערבותו מנעה הוצאה להורג של צירים שחתמו על עצומה סודית נגד טיהור הז'ירונדינים – היא הצטרפה לרדיפת הכנסייה בלהיטות כשאימצה ב-5 באוקטובר את לוח השנה המהפכני, שמנה את השנים מהכרזת הרפובליקה ולא מלידת המושיע. במקומות רבים שגשג "פולחן התבונה" (culte de la Raison) האתאיסטי, שנוסד בידי פרנסואה מומורו, מאנשי אבר. אף קתדרלת נוטרדאם הוסבה ל"מקדש תבונה". הבישוף החוקתי וציר הוועידה אנרי גרגואר טבע את המילה ונדליזם לתיאור המתרחש. 20,000 כמרים אולצו לחזור בהם מנדריהם.^[87]

המצב בחזיתות הלך והשתפר. ב-16 באוקטובר 1793 הובסו האוסטרים בוואטיני, וכוחות האויב נהדפו באיטיות. דנטון שב מחופשתו ב-19 בנובמבר, נחרד מהמתרחש והצטרף לרובספייר ככוח חזק בעד מתינות, בעוד הניצחונות הצבאיים ממתנים רבים בקונבנט. ב-22 בחודש נשא דנטון נאום תקיף ודרש קץ לאלימות הלא-הכרחית. רובספייר התריע ללא הרף כי הסרת הרסן רק תברא אויבים חדשים. ידידם קאמי דמולן, המסית מ-1789, פתח עיתון בשם "הקורדלייר הוותיק" (Vieux Cordelier) והציג את שומט, אֶבֵּר ודומיהם כסוכנים בריטים שביקשו להמאיס את המהפכה על העם. ב-4 בדצמבר צברו המתונים די כדי להעביר את חוק ה-14 בפרִימֶר של שנת II (התאריך לפי הלוח המהפכני) שהכפיף את הנציגים בתפקיד ושאר מנגנוני הטרור לפיקוח מן המרכז. עברו חודשים עד שנאכף למעשה במחוזות.^[88]

ב-4 בפברואר 1794, על רקע המרד בהאיטי, ביטל הקונבנט באופן גורף את העבדות בכל השטחים בשליטת צרפת, צעד חסר תקדים.

המתונים הוסיפו להתחזק. ב-6 בדצמבר 1793 הבהיר הקונבנט כי חופש הדת מהווה זכות יסוד ואותת להפסיק את רדיפת הנצרות. רובספייר הגן משמאל על דנטון, דמולן ויתר ה"סלחנים" (Indulgents, אינדולגנטים), כפי שהחלו להיקרא. ב-12 בדצמבר נפלה הצעה לשנות את הרכב הוועד לשלום הציבור, שנדחפה כנראה כדי לסלק את הקנאים ולהשיב את דנטון. בעיני רובספייר החשדן, שראה מזימות תמיד, הניסיון היווה הוכח לכך שה"סלחנים" לא היו אלא סוכנים זרים בעצמם. הדבר כלל לא שינה את יחסו לקיצונים מן העבר השני, שאף אותם החשיב כנראה ברצינות למרגלים בריטיים.^[90] עתה התחלקה המפה הפוליטית לשלושה גושים: האֶבֵּרטיסטים משמאל, שהוסיפו לתבוע טרור; האינדולגנטים מימין, שדרשו לרסן את הקודמים וגם לשפטם ולהענישם; ובתווך, רובספייר ונאמניו, כקוטון ולואי אנטואן דה סן-ז'וסט.

ההתנגשות בין שלוש הסיעות החלה מיד. ב-17 בדצמבר נעצר ונחקר שארל-פיליפ רונסה, מפקד "הצבא המהפכני" שחזר מליון. קולו ד'ארבואה, מראשי האברטיסטים, מיהר לשוב לפריז איחד סביבו את הסיעה. ב-26 הפילו הוא וביו-וארן בוועד לשלום הציבור הצעה של רובספייר להקים ועדת חקירה לבדיקת ההפרזות, כשהפילוג משתק את הגוף. האשמות היו חלק חשוב מהמתקפות של דמולן על האברטיסטים, אבל ב-8 בינואר נעצר ד'אגלנטין, מזכירו של דנטון, באשמת מעורבות בפרשת הונאה. רובספייר, שטרם התנער כליל מהאינדולגנטים, נשא נאום תוקפני נגדם ב-12 שסיים בפומבי את הברית ביניהם. האברטיסטים התעודדו כשעצוריהם שוחררו ב-1 בפברואר ו"נציגים בתפקיד" שחששו מפתיחת חקירות ומאישומים מצטרפים אליהם. הם החלו להאשים את הקונבנט ומועצות הרבעים בהגנה על האינדולגנטים, סוכני האויב לכאורה, ולטעון שיש צורך בהפיכה נוספת כדי לטהרם. אבר עצמו ניסה לשמור על יחסים תקינים עם רובספייר, שנעדר מהחיים הציבוריים כל פברואר בשל מחלה פתאומית, וטען שהלה הוטעה. מועדון הקורדליירים והרובע בו שכן הכריז על עצמו כנתון בהתקוממות ב-6 במרץ. אף רובע לא הצטרף, ומצעדם על הקומונה הסתיים בלא תוצאות. הסנקילוטים, עייפים ומרוצים מהממשל למדי, לא התגייסו. לדיבורים על הפיכה הייתה השפעה רעה יותר, מבחינתם: הם דחקו ימינה דמויות ציבוריות שהיה להן רווח מרובה יותר משימור המצב הקיים, כמו ד'ארבואה ואנריו. ב-11 במרץ אשרר הקונבנט את הרכב הוועד לשלום הציבור ואפשר לחבריו מרחב פעולה, וב-13 שב רובספייר ממחלתו, נחוש להשליט סדר. באותו היום נשא סן-ז'וסט נאום רווי השמצות נגד "סוכנים זרים" ששאפו לחולל הפיכה.^[91]

למחרת, ב-14, נעצרו בפקודת הוועד אבר, רונסה, קארייר, מומורו ובסך הכול עשרים אברטיסטים. התובע המיוחד פוקייה-טנוויל העלה נגדם סדרת האשמות קלושה ובדויה בעיקרה, מהסוג שהיה רגיל בו. המשפט החל ב-21 והסתיים בבוקר של 24 בחודש, וכולם נערפו בו ביום. שומט נעצר והוצא להורג זמן קצר לאחר מכן. "הצבאות המהפכניים" פורקו ב-27. חיסול האברטיסטים אף סיפק עילה להרכיב-מחדש את הקומונה של פריז, שרבים מהם שירתו בה, והיא איבדה את רוב כוחה ועצמאותה.^[92]

חיסול שנואי נפשם לא בישר טובות לאינדולגנטים. חברי הוועד והצירים בקונבנט משמאל חששו עתה מהישגים ל"סלחנים" ומחקירת מעלליהם שלהם בימי הטרור. מה שהתרחש בשבועות הבאים נותר אחד הפרקים הסתומים ביותר בתולדות המהפכה. בפני רובספייר עמד השיקול שתחת לחץ הימין יתגבש השמאל לכוח נפרד ויישתק את הוועד לשלום הציבור. אבל לא פחות מכך, אופיו הטהרני – ב-5 בפברואר 1794 נשא נאום בו הבהיר כי ”בשעת מהפכה, על הממשלה להפגין טרור ומידה טובה... מידה טובה, שבלעדיה הטרור אכזרי; וטרור, שבלעדיו המידה הטובה חסרת השפעה” – השניא עליו בכנות את דנטון האופורטוניסט. הם ניהלו לפחות שתי פגישות עד שלהי מרץ, שלא ידוע כמעט דבר על שהתחולל בהן. אבל לאחריהן, רובספייר החליט להיענות ללחץ ולצרף את כוחו הפוליטי לזה של השמאל נגד בעל-בריתו לשעבר. ב-30 במרץ חתמו שמונה-עשר מתוך עשרים חברי הוועד על צו מעצר לדנטון ועוד חמישה-עשר אינדולגנטים. דנטון גייס את כל כישוריו כנואם וכפרקליט ובתגובה, נאסר על קהל לנכוח במשפט. ב-5 באפריל 1794 הובלו כולם אל הגיליוטינה.^[93]

ככל הידוע, רובספייר מעולם לא שאף להיות רודן,^[94] אך מאפריל היה כמעט כזה בפועל, הגם שמבחינה חוקית (ככל שהדבר התקיים בתוהו-ובוהו ששרר) נותרה הסמכות בידי צירי הקונבנט. ללא אופוזיציה, לבשה נטייתו למוסרנות ופרנויה ממדים כפייתיים.

בהתאם להשקפה המונטניארדית, הוסיף השלטון בכיפה לרכז את הכוח בידיו. ב-16 באפריל בוטלו בתי-הדין המיוחדים בפרובינציה, וכל החשודים הופנו לבירה והציפו את בתי-הכלא. ב-20 בוטל הוועד המבצע הזמני, ותפקידי הממשלה פוזרו מחדש בין תריסר מנהלות. הוועד לשלום הציבור היה עתה חסר מתחרים. הקומונה הצייתנית פעלה למגר את עצמאות אסיפות הרבעים, שהציתו את מהומות העבר, והמועדונים הפוליטיים. ב-7 במאי הקים רובספייר כת דאיסטית חדשה, "פולחן הישות הנעלה", ושעמם את הציבור בדרשות שופעות להט שרבים ראו כהוכחה לשגעון גדלות.^[95] רדיפת הנצרות לא חדלה: אחרוני מסדרי הנזירות, אלה שעסקו בצדקה ובטיפול בחולים, הולאמו במה שגרם לאחד מנזקיה המתמשכים של המהפכה. אפילו ב-1847, עם אוכלוסייה שגדלה במיליונים, היו במדינה 40% פחות בתי-חולים מב-1789.^[96]

ב-23 ו-24 במאי נערכו שני ניסיונות התנקשות כושלים נגד רובספייר שליבו גל היסטריה בקונבנט. בתגובה, הונחת ללא התייעצות חוק חירום ב-10 ביוני (22 בפְּרֵרִיאָל, לפי הלוח החדש): הוא שלל מנאשמים זכות להגנה משפטית ולעדים והגביל את משך ההליך לשלושה ימים. אימת המתנקשים הביאה להעברתו בו ביום,^[97] בלא דיון רציני ותוך דקות ממש.^[98] כך החל השלב שנקרא לאחר מכן "הטרור הגדול", כדי להבדילו מהקודם. בעוד שבטרור הראשון הנידונים לפחות הואשמו בעבירות קונקרטיות, התקופה עמדה בסימן של טיהור פוליטי לשמו, כשאנשים נחשדו בגלל הרקע או הפוטנציאל שלהם. בהתאמה, היו אצילים או כמרים לשעבר אחוז גבוה יותר מביניהם. אף שההרג היה קטן מספרית יחסית לטרור הראשון שהתפרש בכל המדינה, הוא היה תכוף יותר. מבין 2,693 איש שנערפו בפריז בין מרץ 1793 לאוגוסט 1794, 1,515 מתוכם מתו רק תחת חוק ה-22 בפרריאל. מדי יום היו עשרות הוצאות להורג, אם כי למעלה מ-20% מהנתבעים בכל זאת זוכו.

זה לא היה הדבר שהטריד את הקונבנט. בחוק החדש היה סעיף מבוא שהצהיר כי הוא סותר כל חקיקה מנוגדת. כמה צירים שחששו מרובספייר, כמו ז'אן-למבר טאליין, שמו לב לאיום על חסינותם, שיכלה להלכה לפקוע רק בהצבעת הוועידה. האפשרות הטילה אימה על הקונבנט, שזכר את הטיהורים הגדולים. חיסול הכוחות המגובשים פיזר את הצירים כמעט איש איש לעצמו כשרובספייר ותומכיו אוחזים בבכורה, אבל גם לא הותיר לאחרונים מחנות שיכלו לתמרן ביניהם כפי שעשו במרוצת עלייתם לשלטון. עתה, איימו על כולם גם יחד. למחרת, ב-11 ביוני, הועבר במהירות חוק שאשרר את חסינות הצירים. מהלך זה סימן את תחילת התגבשותה של סיעה שהייתה מאוחדת רק בפחדה מרובספייר. כדרכו, ראה הלה בכל צעד נגדו מזימה. טאליין ודומיו היו, רובם ככולם, מעורבים עד צוואר בטרור הקודם ונדרשו לתת הסברים על הפשעים שביצעו בשלהי 93'. יו"ר היעקובינים, משוכנע שזיהה את הסיבה לתסיסה נגדו, תבע מהוועד לשלום הציבור לעצור תשעה שראה כעומדים בראש הקנוניה-לכאורה, כולל טאליין וז'וזף פושה. הוועד סירב. רובספייר נטש את הבניין בזעם וחדל מלהגיע לקונבנט במשך חודש, כשהוא מגביל את הופעותיו הציבוריות למועדון שלו.^[99]

ב-26 ביוני הנחיל הצבא, שהתעצם והשתפר תחת ארגונו של לזאר קרנו, תבוסה מוחצת לאויב בפלורוס. הידיעות על הניצחון פטרו כל אפשרות למיטוט המהפכה מבחוץ והטרור נראה ביתר שאת כבלתי-נחוץ. רובספייר הוסיף ללכד את אויביו. הוא תקף כמה "נציגים בתפקיד" שחזרו מהפרובינציה והיו מעורבים בטרור של 93', כולל פול בראס. ב-14 ביולי גירש את פושה וטאליין מהיעקובינים. הם היו בטוחים שקיצם קרב ועמלו נואשות לגייס תמיכה.^[100] ב-26 ביולי בא רובספייר לקונבנט לראשונה לאחר יותר מחודש. כשהוא מודע היטב לחרושת המזימות, נשא נאום רצוף האשמות מבלי לנקוב בשמות: הכול יכלו לחשוש שהוא מתכוון אליהם. כשנמנע מווארן וד'ארבואה להגיב על דבריו אף במועדון היעקוביני, הם עזבו אל הוועידה מבועתים מטיהור אפשרי של מקורבי האברטיסטים בעבר, כמותם. הפאניקה לא נעצרה בהם, והצירים בילו את הלילה ברקימת מזימות וגיבוש בריתות.^[101]

בבוקרו של 27 בחודש (9 בתרמידור II) ניסה רובספייר לנאום. דבריו הוטבעו בשאגות מחאה נזעמות, "הלאה הרודן!" הוא, סן ז'וסט וקוטון נעצרו יחד עם אנריו. אבל הקומונה עדיין הייתה נאמנה לו, ואנשי משמר מטעמה חילצו את האסירים מן הכלא ולקחום לאוטל דה ויל. תחת החוקים החדשים, מהלך כזה הפך אותם למורדים, שלא היו זכאים אפילו למשפט המהונדס של תקנות ה-22 בפרייריאל אלא להוצאה להורג בלבד. רק 17 מ-48 הרבעים שיגרו את הפלוגות שלהם לקריאת אנריו. הקומונה והרבעים, שרובספייר דיכא בשיטתיות בחודשים הקודמים, לא היו מסוגלים דווקא עתה לצאת נגד השלטון. מתחם העירייה נכבש בבוקרו של 28 בחודש. רובספייר ושמונים מתומכיו נשלחו לגיליוטינה, האחרונים בשרשרת ארוכה של מנהיגי המהפכה שמצאו את מותם בידה.^[102]

ערך מורחב – הריאקציה התרמידורית

הקואליציה האנטי-רובספייריסטית הייתה מגבש ארעי, אבל הגינוי הנחרץ לטרור יצר פתח לשינוי. הקונבנט היה עייף, מפוחד ונחוש להחזיר לעצמו מידה של שליטה מן הרשות המבצעת. ב-29 ביולי חויבו רבע מאנשי הוועד לשלום הציבור לפרוש מדי חודש. ב-1 באוגוסט בוטל חוק פרריאל וב-11 נשללו מהוועד סמכויותיו. הטרור באמת הסתיים ואסירים החלו להשתחרר. כשגורשו טאליין ושותפו פררון מהיעקובינים ב-4 בספטמבר, הם התריעו מחזרה לטרור ותמכו בהתארגנות ה"מבושמים" (Mouscadins, "מדיפי ריח מושק"), כנופיות צעירים אמידים שהיו נחושים להוות משקל-נגד לסנקילוטים והפעילו אלימות רחוב.^[103]

ה"תרמידוריים" זכו אז לעוד עזרה. כמעט מאה נאשמים ב"פדרליזם" הובאו מנאנט לפריז ובמהלך משפטם נחשפו הזוועות שקארייר ניצח עליהן. משפטו ערער כליל את הלגיטימיות של המונטניארדים. המפה הפוליטית, לאחר דהירה ארוכה שמאלה מאז 1792, שינתה כיוון. לא היה די בקארייר כשעיר לעזאזל, והקונבנט החששני שתמיד ראה ביעקובינים תחרות לעצמו החל להתנער מן המועדון הוותיק שנחלש והוכתם. ב-11 בנובמבר הורה על סגירתו. מכאן והלאה, התזוזה ימינה שכונתה "הריאקציה התרמידורית" – על שם החודש בו הופל רובספייר; "ריאקציה", במשמעות שלילית, הופיע לראשונה בהתייחסות לפרצי האלימות נגד השמאל, ומטבע הלשון המלא נעשה פופולרי בסוף 1795^[104] – התגלגלה במהירות. ב-8 בדצמבר הוחזרו שבעים-ושמונה צירי הקונבנט, שהודחו ונאסרו בשל התנגדותם לטיהור הז'ירונדינים, לתפקידם, והגדילו את משקל הימין. "ההר" המונטניארדי בספסלים הצטמצם, עקב נטישה המונית, לסיעה חלשה שנקראה "הפסגה" (Crête) וה"תרמידוריים" נעשו דומיננטיים. ב-16 בדצמבר הוצא קארייר להורג באשמת פשעיו; ד'ארבואה, וארן ובכירים נוספים הועמדו לדין. ברחובות, הוכו אנשים שנחשדו כיעקובינים. פן אחר של הריאקציה היה הנסיגה מהפופוליזם הכלכלי: חוק המקסימום בוטל ב-24 בדצמבר.^[105]

ב-25 בפברואר הצהיר הקונבנט על חופש דת מלא והניח למאמינים לנפשם. הנחלות המערביות עדיין שרצו מורדים, שהרפובליקה המותשת הייתה נואשת להשיג שלום עמם. הנושאים-ונותנים מטעמה הציעו להם תנאים מפליגים ולמעשה אוטונומיה גמורה, כולל פטור מגיוס. מנהיגי המורדים, שהבטיחו בסתר לבריטים להמשיך במאבק, קיבלו ברצון את התנאים במהלך האביב. חוקים נגד מהגרים הוגמשו אף הם, וגולים החלו לחזור.^[106]

במהלך החורף שמרה הוועידה על פופולריות באמצעות סבסוד מזון. בתחילת מרץ לא יכלה עוד להתמיד בכך, והרעב בפריז החמיר. הסנקילוטים ניעורו בקריאה להחלת חוקת 1793 המושעית. בקונבנט עצמו היו משוכנעים כי החוקה ריכוזית ודמוקרטית מדי, אם כי לא הייתה להם חלופה בינתיים. ב-1 באפריל 1795 (12 בז'רמינאל שנת III) צעד המון סנקילוטי אל הוועידה. אך לא היו להם דרישות ברורות והקומונה והמועדונים שליבו את התקוממויות השנים הקודמות לא היו אותם מוסדות חזקים. אפילו צירי "הפסגה" ביקשו מהם לצאת, והאספסוף התפזר כלעומת שבא. הוועידה הגיבה בנוקשות. וארן ושלושת האחרים שהודחו גורשו לאי השדים. שישה-עשר צירים מונטניארדים הושמו במעצר, ובעיר המותססת הוכרז למעשה משטר צבאי. חוברה רשימה של 1,600 פעילי שטח למעצר מהיר בשעת הצורך.^[107]

הידיעות על דיכוי ה-12 בז'רמינאל הגיעו במהרה לפרובינציה ועודדו את נרדפי 93'-94' לבקש נקמה, במה שנזכר לדורות כ"טרור הלבן" (לבן היה צבע המלוכה, אם כי רק חלק מהפעילים היו מלוכנים). מי שהתחיל בפיזור השמאל היו הרשויות עצמן, שפעלו לפי דוגמת הבירה. יותר מ-80,000 איש, מרביתם פעילי הטרור הקודם, נאסרו. 100 מפגינים יעקובינים הוצאו להורג בטולון. אז תבע גם הציבור דם, ומעשי רצח ולינץ' החלו להיערך בהמוניהם על ידי כנופיות. בסך הכול, כ-2,000 איש נרצחו באביב. רק שנה לאחר שהיו דיקטטורים, המונטניארדים עברו להיות הצד הנרדף.^[108]

ב-20 במאי, או 1 בפרריאל III, יצאו אלפי סנקילוטים וכמה פלוגות משמר מורדות אל הקונבנט, כשהם תובעים לחם ואת חוקת 93'. הם רצחו את הציר פֶרוֹ (צר') והניפו את ראשו על כידון. רבבות חמושים משני הצדדים, עם תותחים, הקיפו את הוועידה. הצירים חששו מטבח והתחייבו לספק לפחות לחם. אחד-עשר מצירי "הפסגה" החלו להעביר הצעות לרוח הסנקילוטים, והנוכחים הנפחדים אישרו אותן בזו אחר זו. ההמון המתקומם התרצה והתפזר. כשנעלמו, הוועידה חזרה בה מיד. אחד-עשר המונטניארדים האחרונים נעצרו וזה היה סופה של סיעתם. למחרת עצר הצבא אלפים והחרים את כל הנשק ברבעי הסנקילוטים. עשרות הוצאו להורג. העיתונות הפכה את "התקוממות פרריאל" למין היפוך של נפילת הבסטיליה ב-1789: אז הואדרו ההמונים כגיבורים והוכשר תפקידם הפוליטי בשנים הבאות, ועתה תוארו כרוצחים צמאי דם. פעילות השטח הסנקילוטית, שהוחלשה מאוד עוד בימי רובספייר, מוגרה סופית. זו הייתה הפעם האחרונה בה מילא האספסוף הפריזאי תפקיד פעיל במהפכה.^[109]

ב-8 ביוני מת בכלאו לואי השבעה-עשר הילד. דודו הרוזן מפרובאנס הגולה הכריז על עצמו מיד כלואי השמונה-עשר, אך סירב להתפשר: ב"הצהרת ורונה" מ-24 ביוני 1795 הוא הכריז שישיב את החלוקה למעמדות ואת יתר הסדרים הקדם-מהפכניים. למרות המיאוס הנרחב בציבור מן המשטר הקיים, מיליוני אזרחים הרוויחו יותר מדי מהפקעת הקרקעות וביטול השדרות מכדי להסכים לכך. אף על פי שהמלוכנים המוכים החלו לצבור שוב תנופה אפילו בפריז הרפובליקנית, הם נותרו מיעוט, ולוועידה התרמידורית נותר גב פוליטי איתן, גם אם בלב ולב.^[110]

מצב החירום הסתיים למעשה, אך לא הייתה כוונה להחיל את חוקת 93'. הבטחותיה לשוויון חברתי נראו עתה כפנטזיות מנותקות, קידוש זכות המרד של העם כמעודד אנרכיה, והשלטון הריכוזי כמועד לדיקטטורה. מכל העברים עלתה דרישה למתינות ויציבות, והוסכם שרק בעלי-רכוש שיחששו מזעזועים יוכלו לערוב לכך. ה"תרמידוריים" האופורטוניסטים נדחקו עתה מפני קבוצה מגובשת יותר שדגלה בגישה זו, בראשות ז'ירונדינים-לשעבר כמו פייר דונו (צר') וז'אן-דני לנז'ינה.^[111] אבל שלהי הריאקציה לא היוו שיבה לעקרונות הימין מן העבר. למעשה, התמיד הקונבנט במפעל המונטניארדי של דיכוי האופוזיציה מימין ומשמאל וריכוז הכוח בידו.^[112] ב-23 ביוני הנחיתו הבריטים צבא מלוכני במפרץ קיברון שבברטאן, שתוגבר במורדים אך נהדפו במהרה. בשנה שלאחר מכן, שילוב בין זהירות והימנעות מהפרזות נגד האוכלוסייה לביעור חסר-רחמים של מורדים חמושים הביא שלום לוונדה המורדת.^[106]

בשלהי הקיץ הסתיים ניסוח חוקה חדשה. רק בעלי רכוש השווה לפחות ל-100 ימי עבודה, כמיליון איש, היו זכאים להצביע ל-30,000 אלקטורים שבחרו את הרשות המחוקקת. זו נחלקה לשני בתים, 'מועצת החמש מאות' כבית תחתון שעליו הוטל ליזום חקיקה ו'מועצת הזקנים' בת 250 הצירים שנועדה להעבירה ולבקרה. מדי שנה הועמדו שליש מן הצירים לבחירה. הרשות המבצעת התגלמה בוועד בן חמישה דירקטורים שמינו את הממשלה. הם נבחרו על ידי 'הזקנים' מרשימה שהוצעה על ידי 'החמש מאות', וכחלק ממערכת האיזונים והבלמים הקפדנית שהוקמה כלקח מן הטרור נאסר עליהם להצטרף לאחד הבתים. מדי שנה היה אמור להתחלף דירקטור אחד.^[113] ב-22 באוגוסט (5 בפרוקטידור שנת III) אושררה החוקה בקונבנט. ב-6 בספטמבר אושרה במשאל עם, על ידי 1,057,000 מתוך 1,100,000 מצביעים. אבל הקונבנט צמא-הכוח לא תכנן להתפזר באמת. הם העבירו צו שקבע כי שני שלישים מן הצירים בתפקיד ימשיכו לרשות המחוקקת של הדירקטוריון. המהלך הציני עורר מיד זעם עממי מהציבור שמאס בהם. המלוכנים, שקיוו לנצח בבחירות לנוכח חולשת הרפובליקה, החליטו לצאת לרחובות.

ב-3 באוקטובר 1795 יצאה קריאה לנציגי כל ארבעים-ושמונה הרבעים, שהמלוכנים התחזקו בהם לאחר טיהור השמאל מאז פרריאל, לפתוח במרי. רק שבעה שלחו את פלוגות המשמר שלהם. ב-5 בחודש (13 בוונדמייר IV) צעדו למעלה מ-20,000 איש לכיוון הקונבנט. בקרב עם הצבא נהרגו מאות, לאחר שהגנרל נפוליאון בונפרטה הורה לתותחניו לירות קלע אשכול לתוך ההמון הצפוף. השלטון בחר שלא להגיב בדיכוי חמור לאחר הבסתם, מתוך חישוב שרוב תומכי המרד ישתכנעו לעבור לצדו אם המשטר החדש יספק יציבות. אבל שרידי המנגנון שאפשר את ההתפרעויות חוסלו. ב-10 פוזר המשמר הלאומי בשליטת הרבעים, והוחלף במשמר עירוני מרכזי. הקומונה של פריז פורקה למחרת.^[114]

הבחירות נערכו בין 12 ל-21 באוקטובר. כפי שנקבע בצו, 500 צירים מן הקונבנט נותרו בשני הבתים של הרשות המחוקקת. הרוח של הוועידה התרמידורית המשיכה לשלוט בדירקטוריון החדש. חמשת הדירקטורים הראשונים שנכנסו לתפקידם היו פול בראס, לזאר קרנו, לואי רבלייר-לפו, אטיין לה טורנור וז'אן-פרנסואה רובל. ב-27 באוקטובר התפזר הקונבנט לאחר יותר משלוש שנים בהן משל בצרפת, והחוקה החדשה נכנסה לתוקף.^[115]

הדירקטוריון נכנס לתפקידו ב-1 בנובמבר 1795, בעת היפר-אינפלציה. במישור הפוליטי, אירועי ונדמייר הביאום להכרה כי האיום מימין היה מסוכן לשלטונם לא פחות מזה בשמאל. הם פנו למדיניות מאזנת זהירה שאפיינה את כל שנותיהם: בכל פעם שאחד הצדדים התחזק, תמכו במשנהו. כניסת המשטר לוותה בחנינה, ורבים מעצורי פרריאל שוחררו. הדירקטורים אפשרו בשתיקה ליעקובינים להשתקם ולפתוח מועדונים פוליטיים. עוד משמאל לאלו ניצב פרנסואה-נואל באבף, פופוליסט קיצוני שהטיף לחיסול רעיון הרכוש הפרטי ותבע את השבת חוקת 1793 על ערובותיה לשוויון כלכלי.

ב-19 פברואר 1796 ביטל המשטר את האסינייאטים הנשחקים והחליפם ב-18 במרץ ב"מנדטים הטריטוריאליים" (צר') שגררו מיד אינפלציה. המצוקה הכספית והרעב ליבו את התמיכה העממית בבאבוף. השלטון הגיב: המנהל הציבורי טוהר מאנשי שמאל מוכרים, מועדונים נסגרו וב-16 באפריל נחקק שקריאה להשבת חוקת 93' היא עבירה שעונשה מוות. ממחבואו תכנן באבוף הפיכה שנודעה בדיעבד כ"קנוניית השווים" ויצר קשר עם יחידות צבא ומשמר. אבל ב-11 במאי נעצרו הוא ושותפיו, והוצאו להורג תוך שנה.

בפברואר 1797, לנוכח האינפלציה, חדלה הרפובליקה מהנפקת המנדטים או כסף נייר כלשהו ורק מטבעות מתכת הוכרו כהילך חוקי. היצע המטבע במחזור קרס באחת משלושה מיליארד למיליארד ליבר בלבד, והאינפלציה התחלפה בדפלציה קשה.^[116] היציבות היחסית שהשיג הדירקטוריון אפשרה רפורמות משמעויות והישגים ניכרים, והכלכלה החלה סוף סוף להשתקם. גביית המיסים שבה לראשונה מזה שנים להיקפים סבירים, המטבע יוצב, ומוסדות השלטון טוהרו מריאקציונרים נלהבים מדי שתמכו באלימות ספונטנית נגד השמאל. החבלים המורדים בצפון-מערב צרפת הושבו לשליטה רפובליקנית, והסדר הציבורי בהם שוקם. אבל המלחמה הנמשכת מחוץ, שהותירה את מירב הצבא בחזית, הטילה עומס כבד על המדינה.^[117]

דיכוי השמאל נטע שוב תקווה בלבות המלוכנים המפולגים. בחירות 9–21 באפריל 1797 (ז'רמינאל V) שוב לא היו כפופות ל"צו שני השלישים", והמלוכנים היו בטוחים שיזכו להישגים גדולים. לדירקטוריון, שסמכויותיו לא היו שונות מהותית משל הוועד לשלום הציבור, לא הייתה שום כוונה להיות נתון לפיקוחה של אספה מחוקקת בעלת שיניים, והם בחשו בהליך בכל הרמות. הציבור הרחב אותת על אדישותו וסלידתו מהפוליטיקה בשיעור הצבעה נמוך במיוחד, פחות מ-25%. אבל למרות כל זאת, הפוליטיקאים הוותיקים שהעדיפו הדירקטורים הפסידו, ויותר משני שלישים מהצירים היו בעלי נטיות מלוכניות ברורות. המצביא-לשעבר ז'אן שארל פישגרו, מלוכני סמוי (סוכנים בריטיים גייסו אותו לאחר שנקלע לחובות) שזמם מאחורי הקלעים עם לואי השמונה-עשר, נבחר לנשיא מועצת החמש-מאות.^[118]

בינתיים, הושג שלום ומלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית הראשונה הסתיימה למעשה במאי. צרפת שלטה בשטחים אדירים באיטליה, בארצות השפלה ובגרמניה, והקימה בהן משטרים רפובליקניים שהיו אמורים להביא את ברכת השוויון והחירות למקומיים. בפועל, חילות-המצב בזזו וניצלו את האוכלוסייה כדי לממן את מולדתם. ההשפעה הכפולה של רעיונות המהפכה ואכזריות הכובשים הפיחה בתושבי הארצות רוח התנגדות, והמעמדות השליטים והמוני העם החלו לפעול במשותף. הרעיון לפיו המדינה איננה איחוד נחלות השייכות למונרך מתוקף ירושה, אלא מכשיר לביטוי רצון האומה, החל לחלחל אף למפגרות שבארצות אירופה, ולו לנוכח האופן בו אפשר לצרפת השוויונית לגייס את כל משאביה ולהביס בקלות נסיכויות וממלכות מן הדגם הישן.

הדירקטורים היו מודעים למעשי פישגרו. בדרבון בראס, הניע הגנרל הוש כוחות לכיוון פריז, בניגוד לחוק שאסר על כך. הדירקטורים לזאר קרנו וברתלמי התנגדו, אך בראס, רובל ולפו היוו את הרוב. הטריומווירט החדש נכנס לעימות עם המחוקקים ופיטר שרים מלוכנים מבלי להיוועץ בהם. כשאיימו אלה לחסום את המימון לרשות המבצעת, נקטו השליטים בצעד דרסטי והורו להוש לערוך הפיכה צבאית ערב 4 בספטמבר (18 בפרוקטידור V). קרנו וברתלמי נעצרו, הודחו והוחלפו במרלן דה דואה ופרנסואה דה נופשאטו. פישגרו ועוד 52 צירים מונרכיסטים נעצרו, ולציבור נמסר שסוכלה קנוניה מלוכנית. עשרות עיתונים ומועדונים נסגרו. צירים מהימנים כונסו כדי להצביע בעד המהלכים ולשוות להם לגיטימיות. ב-49 מחוזות בוטלו תוצאות הבחירות. הטריומווירט הפקיע למעשה את החוקה, ומעתה והלאה התנהל כדיקטטורה כמעט בגלוי. ההפיכה גילתה גם שמוקד הכוח החזק ביותר שנותר בפוליטיקה הארצית היה הצבא.

השלטון החל בדיכוי הימין והמלוכנים, במה שנודע כ"טרור הדירקטוריאלי." לגולים שחזרו ניתנו שבועיים לעזוב, ו-160 שהתמהמהו הוצאו להורג. כמרים סרבנים נתבעו להישבע שוב אמונים, ו-1,400 שמיאנו גורשו לגיאנה. היעקובינים שמחו על הפנייה שמאלה, אך לדירקטוריון לא הייתה שום כוונה לתת להם לפרוח. השליטים נקטו גם את הצעד שכדי להימנע ממנו כינס לואי השישה-עשר את אספת המעמדות, וצרפת פשטה את הרגל. לנוכח תשלומי ריבית מרקיעים מחקה המדינה ב-30 בספטמבר שני שלישים מחובותיה, בערך 2.6 מיליארד ליבר, ושילמה אותם בשטרות נקובים על הקרקעות הלאומיות. לבסוף לא כובדו שטרות אלו כלל. הליך פשיטת הרגל-למעשה הוכר ככזה חוקית רק ב-1801.^[119]

התערבות גסה של הדירקטוריון בבחירות 9 ל-18 באפריל 98' לא הצליחה למנוע הישגים לשמאל. כפיצוי, העבירה הרשות המחוקקת הצייתנית ב-11 במאי את "חוק 22 בפלוריאל VI", שיחד עם מהלכים נוספים הביא לכך שבפחות ממחצית המחוזות כובדה הכרעת הבוחר. בינתיים, השלום השברירי התנפץ עקב תוקפנות הצבא במספר חזיתות, והוכרזה מלחמה על אוסטריה במרץ. מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית השנייה פרצה.

חוק גיוס חדש וצעדי חירום הביאו את המחוזות החדשים שסופחו בארצות השפלה למרד בסתיו, והרפובליקה נקלעה למשבר. הדירקטוריון בחש בבחירות בין 9 ל-19 באפריל 1799, אבל רק כשליש מהצירים שרצה אכן נבחרו. ב-16 במאי החליף עמנואל-ז'וזף סיאייס את רבל. בראס ורבלייר-לפו מצאו עצמם בלי בעל בריתם. חברי מועצת הזקנים חשו בחולשה וחדלו מלהיות פסיביים. ב-17 ביוני אולץ הדירקטור טרֵייַאר לפרוש והוחלף בידי ז'רום גוייה שחבר לסיאס. בראס קלט את כיוון הרוח והסתפח אף הוא לסיאס. דואה ולפו נותרו כמיעוט והמחוקקים ניצלו את ההזדמנות להיפרע מהם. הם הואשמו בניסוח תקנות פלוריאל, שהוכרזו עתה בלתי-חוקתיות, ואולצו להתפטר ב-18 (30 בפרריאל) תחת איומי סיאס והצבא. הם הוחלפו ברוז'ה דוקו וז'אן מולה.^[120]

לאחר "הפיכת פרריאל" נותר סיאס כאיש החזק. בינתיים, פרצו התפרעויות ברחבי הארץ והפעם היה הציבור בטוח שתבוסת הרפובליקה קרובה. סיאס, שנצרך לתמרן בין ההכרח לנקוט צעדים נוקשים לבין רצונו למנוע מהיעקובינים להתבסס מחדש, ראה בהתפתחויות הוכחה שהמשטר הקיים חסר תוחלת. השמאל היה בטוח שהמשבר יביאו לחזרה על אירועי 93' ולעליית ממשלה מהפכנית מיוחדת; אנשיו גרפו תמיכה בשתי המועצות, והיו להם כמעט 250 צירים. הם אף פתחו מועדון חדש, "איחוד ידידי החירות והשוויון" (צר') ב-6 ביולי. סיאס, שהיה נחוש לא לאפשר התדרדרות לטרור נוסף, הטיל את כל כובד משקלו נגדם וב-13 באוגוסט נסגר המועדון בצו שר המשטרה. המוצא החלופי שעלה בדעתו היה הפיכה צבאית. הוא נזקק לגנרל אהוד, ובדיוק אז שב נפוליאון בונפרטה ממצרים.^[121]

סיאס גרף אותו כמעט מיד למזימתו, ואליהם הצטרפו האופורטוניסטים הוותיקים ז'וזף פושה וטליראן. הדירקטור היה משוכנע שהחייל חסר הניסיון הפוליטי יהפוך למכשיר בידיו. הם פעלו ב-9 בנובמבר 1799, 18 בברימר VIII. הצבא נכנס לבירה; סיאס, דוקו ובראס התפטרו כדי ללחוץ על המחוקקים וחיילים אילצו את מולה וגוייה להתפטר אף הם. נפוליאון נאם בפני 'החמש מאות' והכריז כי העם איבד את אמונו בהם. הם פיזרו את עצמם והכריזו על ממשלה זמנית, הקונסולאט. נפוליאון, סיאס ודוקו מונו שלושתם לקונסולים.

הפיכת 18 בברימר, אף שאיש לא ידע זאת בשעתו, סימנה את קצה של המהפכה הצרפתית בכלל. נפוליאון התגלה במהרה כחזק ומוכשר יותר משני שותפיו, וכקונסול הראשון כיהן למעשה כדיקטטור לכל דבר. הוא ויתר אפילו על היומרה של נאמנות לעקרונות הליברליים שהובילו את מהפכני 1789; לאחר עשור של תהפוכות ואי-יציבות, העיר ויליאם דויל, ”למעטים מאוד היה אכפת”. בתוך שלוש שנים ניצח במלחמת הקואליציה השנייה וחתם על שלום עם אחרון הצדדים הלוחמים, בריטניה, ב-25 במרץ 1802. הוא השיב את שלטון החוק לצרפת, חתם קונקורדט חדש עם האפיפיור וביטל רבות מהרפורמות שננקטו במהפכה. בין היתר, יצר את האצולה מחדש. ב-1804 סיים את העמדת הפנים שהרפובליקה שנוסדה ב-1792 עוד התקיימה והכתיר את עצמו לקיסר האימפריה הצרפתית הראשונה.^[122]

”	עדיין מוקדם מדי לדעת.	“
– ג'ואו אנלאי בתשובה לשאלה "מה היו השפעותיה של המהפכה הצרפתית?", 1972. הציטוט המפורסם מדויק אך מטעה; הוא חשב שמדובר בהתייחסות לאירועי מאי 1968.

תוצאותיה המתמשכות, וכנראה הבולטות ביותר, של המהפכה הצרפתית היו השינויים המפליגים שהכניסה במשטר הפנימי של צרפת. הערב-רב של פלכים, חבלים ונחלות, מורשת מאות שנות התפשטות איטית, הוחלף במערכת אחידה וסדורה של מחוזות שהתמידה באופן בסיסי עד ימינו. ב-1790 החלה האספה בעבודה על קובץ חקיקה אזרחי שנועד להמיר את מערכות המשפט המגוונות והמבולבלות, מבוססות המסורת והתקדים, ששררו בממלכה בחוק אחיד ושווה לכול; אף כי נפוליאון, שעל שמו נקרא, השלים אותו, מרב העבודה נעשתה בעת המהפכה. גם הענישה הפלילית הואחדה. "הקוד האזרחי" היה אחד המסמכים המשפיעים ביותר בתולדות המשפט, ועודנו משמש במספר מדינות. ב-1791 כינסה האספה גם את הוועדה המיוחדת למידות ומשקלות כדי ליצור קנה מידה אחיד בתחום. זו יצרה לבסוף את השיטה המטרית, שהיא הנפוצה ביותר בעולם כיום. הניב הפריזאי והצרפתית הספרותית הוכרזו כלשון התקנית, וב-4 ביוני 1794 הגיש האב גרגואר את הדו"ח המפורסם "על חשיבות הכרתת העגות המקומיות" בו עמד על הצורך לחסל את הניבים האזוריים ולכונן שפה לאומית אחידה כדי לגבש את האומה החדשה. תהליך כפיית הצרפתית התקנית על תושבי צרפת, שהוחל בו אז, נמשך עוד למעלה ממאה וחמישים שנה.

גם נזקיהם הישירים של אירועי העשור היו מוחשיים וניתנים לרישום. ראשית כול, יותר מ-600,000 איש שילמו בחייהם. הם מתו בטרור, בעימותים, ברעב ובמחלות, אך בעיקר בשתי המלחמות עד 1799. למעט הטבח בוונדה, שעלו דרישות מודרניות להכיר בו כרצח עם, שלטון הטרור בשאר צרפת, גבה אולי 50,000 נפש מכל הסיבות. ההרס שנגרם לכלכלה הצרפתית היה אדיר. המהפכנים ביטלו את מערכות המיסוי הסבוכות הישנות, אך גילו שהמיסים הישירים החדשים קשים לאכיפה, והמלחמה והרדיפות חיסלו מגזרים שלמים בכלכלה, כמו מוצרי היוקרה שהביקוש להם כמעט ונעלם. האינפלציה המשתוללת (45 מיליארד הליבר בכסף נייר שהוצאו למחזור הכספים היו שווים ריאלית אולי שביעית מערכם הנקוב) חיסלה כל תמריץ להשקעות ועסקים וצמצמה חדות את האשראי בשוק. 10% מתושבי פריז היו מובטלים ב-1798, שיעורים שחזרו על עצמם ביתר המדינה ושנלוו אליהם עוני ופשע. ערי הנמל והתעשייה הגדולות, כמו בורדו וליון, איבדו רבים מתושביהן עקב המחסור וההגירה החוצה. באופן גס, הוערך שהמשק הצרפתי פיגר בדור שלם לפחות עקב המהפכה, והשיקום ההדרגתי החזיר אותו בקושי לרמות של 1789 רק בשנות ה-30 של המאה ה-19.

למהלומות שספגה הכנסייה היו תוצאות חמורות. מוסדות החינוך בפיקוח כמרים שהצמיחו את הוגי הנאורות ואת האינטלקטואלים מחוללי המהפכה לא יכלו להמשיך לתפקד וגזרו בורות על הציבור הצרפתי: מספר התלמידים בבתי-הספר הגבוהים ירד בשני שלישים, מכמעט 50,000 לפחות מ-15,000; אחוז יודעי קרוא וכתוב הידרדר מכמעט 40% ב-1789 לכ-30% בלבד ב-1815. מצבם של העניים הורע מאוד עקב חיסול מנגנוני גיוס וחלוקת הצדקה הוותיקים והמבוססים של הכנסייה, שהמדינה החליפה בחוקים ובמוסדות תאורטיים שהשפעתם הייתה מועטה. הלאמת בתי-החולים, ופירוק מסדרי הנזירות שהיו אמונים עליהם, חוללה משבר קשה במיוחד בתחום הבריאות שהשפעתו הייתה לדורות. ב-1847 הייתה אוכלוסיית המדינה גדולה ברבע, 35 מיליון לעומת 28 מיליון, אך מספר בתי-החולים היה קטן כמעט בחצי יחסית ל-1789.

צרפת שלאחר המהפכה הייתה מדינה ריכוזית יותר משמלכי המשטר הישן, שנגד עריצותם ושרירותם יצאה, אף יכלו לדמיין. הממשל המרכזי ומספר המועסקים בו גדלו לאין שיעור, ועמם נטל המס שהוטל כדי לממנם. ערב עליית נפוליאון קיבלו 250,000 איש משכורת מהמדינה, פי חמישה יותר מתחת לואי השישה-עשר. המוסד הלאומי הגדול והחשוב ביותר היה הצבא, שתפח הרבה מעבר לחיל הקבע שהחזיקו שליטי העבר עקב מדיניות רדיקלית של גיוס חובה והפניית משאבים מסיבית אליו. הוא סיפק אפיק קידום מהיר לצעירים מוכשרים ויצר שוויון בין המשרתים בו.

האצולה הצרפתית נפגעה קשות מן המהפכה, אך הרבה פחות משניתן היה לסבור מהרטוריקה השלטונית או ממצבה החוקי על הנייר.^[46] היא חוסלה כמעמד ב-1791, אך בפועל בניה המשיכו להחזיק באדמותיהם וביתרונות שהקנו להם זכויות-היתר המבוטלות. אמנם 1,200 הוצאו להורג בטרור, אך לא יותר מ-25%, וכנראה קרוב יותר ל-5%, מהאצילים פנו להגירה. ב-1815 החזיקה אצולת המשטר הישן (להבדיל מהאריסטוקרטים החדשים שנפוליאון מינה) ב-80% מהקרקעות שהיו לה ערב המהפכה. היא שרדה את התהפוכות של 1799–1789 ככוח בר-קיימא ונותרה כזו בפוליטיקה עד שלהי המאה הבאה. בתחום אחד לפחות היא איבדה לעד וללא ספק את זכויות-היתר שלה: נטל המס עליה הוגבר מאוד ולא חזר עוד לרמות העבר. תוצאה בלתי-צפויה של רדיפתה הייתה התלכדות התעמולה נגדה מצד המהפכנים עם תדמיתה בעיניה. האצולה שטרם 89' הייתה מעמד דינמי ופתוח שקל היה להתקבל אליו ושהיה מעורב ביוזמות עסקיות רבות, אך שיוקרתו נבעה מהדימוי העצמי כקבוצה מיוחסת ואנינה. ההסתה נגדה, שתיארה את האצולה כטפילית ומנוונת, דווקא קיבעה ראייה זו.

מי שנפגעה אנושות הייתה הכנסייה. 1,000 כמרים הוצאו להורג בטרור ו-25,000 גורשו או נמלטו, כ-17% מהמעמד הראשון. הקרע בין הכנסייה החוקתית החדשה להיררכיה הרשמית היה חמור ומתמשך, ושתיהן בתורן ספגו רדיפות אלימות במהלך המסע להכרתת הנצרות בימי הטרור. הכנסייה ששוקמה לאחר הקונקורדט של נפוליאון ב-1801 הייתה חלשה ומרוסקת, וניצבה בעמדת נחיתות מול הוותיקן. המנזרים ורבבות הנזירים והנזירות שחיו בהם כמעט ונעלמו. המדינה הריכוזית הפקיעה בהדרגה רבות מסמכויות הכמורה, מעניינים פשוטים כניהול מרשם הלידות והפטירות ועד למונופול שהחזיקה על מערכות החינוך, הרווחה והבריאות הציבוריות.

ההשפעות על האיכרות באזורי הכפר היו מורכבות. מחד, כפיפותה לשיפוט בעלי האחוזות ולזיכיונות הבלעדיים שלהם על טחנות הקמח ושירותים דומים באה לקצה, ועמה רבים מהנטלים הכספיים שהטיל עליהם הסניוריאליזם; המהפכה הכירה באיכר כאזרח שווה שיכל לפנות ישירות לערכאה שיפוטית ולא כקשור לנחלה ולאדון. מאידך, יוגבים אמידים הרוויחו תכופות על חשבון החקלאים המרוששים הקטנים, שנשללו מהם חלק מזכויות המרעה והעיבוד באדמות המשותפות בגלל חוקים שקידשו את הרכוש הפרטי ואפשרו תביעת בעלות על קרקעות שהוכרו בעבר כשייכות לכלל. יתרה מכך, מערכת היחסים הבסיסית בתוך ההיררכיה – בעלי קרקע בכל הרמות לעומת חוכרים ופועלים – נותרה זהה מבחינות רבות עמוק אל תוך המאה ה-19. המוני העניים העירוניים קיבלו ברמה העקרונית את אותן זכויות פוליטיות, אם כי הצבעה שלא הותנתה בסף מס הוענקה לגברים מעל גיל 21 רק בתקופה הקצרה בין 1793 ל-1795, ובמשך זמן מה מילאו תפקיד חשוב ביותר במהפכה בדמות אספסוף הסנקילוטים שהייתה לו השפעה חזקה. אבל מבחינה כלכלית ומעשית לא השתפר מצבם כלל והם אף דוכאו באכזריות לאחר תרמידור, לצד הנזקים הכלכליים שספגו עם יתר האוכלוסייה. שליש מהמהגרים היו בני המעמד השלישי-לשעבר.

המרוויחים הגדולים של המהפכה היו בעלי הרכוש, ובעיקר העירוניים האמידים והמשכילים יחסית, או ה"בורגנות" (אם כי קיומה של זו כמעמד מובחן באותם הימים נדחה על ידי מרבית החוקרים). ביטול משטר זכויות-היתר פתח בפניהם את הדרך למשרות שהיו חסומות בפניהם בעבר, כוחם הפוליטי גבר לעומת המעמדות המיוחסים והם שוחררו ממגוון הנטלים שהטיל המשטר הסניוריאלי על בעלי קרקעות. חשוב מכל, העברת ההון הגדולה של התקופה, הלאמת אדמות הכנסייה והמהגרים והפיכתן ל"טובין לאומיים", נותבה יותר מכל לכיסיהם. האינטרסים שלהם היו הגורם החשוב ביותר בהכתבת דרכה של המהפכה: שלטון הטרור התאפשר בגלל חששם לאבד את הישגיהם מול פולש שקרא להשבת הסדר המעמדי הקודם, ובאותה מידה סולקו המונטניארדים כשמדיניותם כבר לא נחשבה חיונית. כשנפוליאון יצר את האצולה החדשה שלו ב-1808 והעניק תארים על בסיס שיקולי שירות למדינה ועושר, 58% מהמקבלים היו בורגנים.

קבוצות אחרות, שניצבו בשולי החברה, צברו הישגים רבים לאחר 1789. זכויות הנשים לא הושוו בעקרון, ובין היתר נשללה מהן זכות הצבעה, אך הן מילאו תפקיד נרחב וחסר תקדים באירועי המהפכה. חוק גירושין אזרחי אפשר מ-1792 להיפרד מבני-זוג שהוכרו כמתעללים, בלתי-שפויים וכדומה; הרוב הגדול של אלו שנעזרו בו היו נשים. חוק הירושה החדש מ-1793 החיל לאחור עד 89' את הקביעה שרכוש הורים צריך להתחלק שווה בשווה בין צאצאיהם, ללא הבדלי מין. אף כי לא היו חלק ממדיניות מקפת לשיפור מצב האישה, חוקים אלו שינו מהותית את מעמדן של הנשים במסגרת החוק והחלישו את כפיפותן למבנה המשפחתי. שינויים מהותיים ועקרוניים יותר לא עלו כמעט על סדר היום: המנשר של אולמפ דה גוז', ""הצהרת זכויות האישה והאזרחית", שקרא להעניק להן זכות בחירה, זכה להתעלמות וב-1793 אסר הקונבנט על ארגונים ייעודיים לנשים. לבסוף ביטל נפוליאון את רוב התיקונים בתחום זה. השחורים במושבות צרפת מעבר לים התקדמו בהרבה: בני-אדם "צבעוניים" חופשים קיבלו שוויון זכויות בהאיטי ב-1792, וב-1794 בוטלה כליל העבדות, אם כי מסיבות פוליטיות ולא אידאולוגיות. אף כי נפוליאון השיב אותה מאוחר יותר, התפתחויות אלה היו צעד חשוב בדרך לחיסול העבדות השחורה במערב. קבוצה נרדפת נוספת, ההוגנוטים, קיבלה את מרבית זכויותיה עוד מלואי השישה-עשר ב-1787, אך רק ב-24 בדצמבר 89' נתנה להם המהפכה זכויות אזרח מלאות, לאחר יותר ממאתיים שנות דיכוי וגירושים. ב-1791 קיבלו גם יהודי צרפת זכויות אזרח, ובמסגרת ביטול המעמדות הקורפורטיביים הוחשבו מאז והלאה כצרפתים בני דת אחרת ולא כאומה זרה בעלת חוקים משלה. דוגמה זו הניחה את היסוד לאמנציפציה ליהודים במערב.

את השינויים הגורפים שהחילה המהפכה במבנה החברתי והמנהלי של צרפת לא ניתן היה להשיב אחור. הן נפוליאון, שניסה להדחיק את זכר העשור הסוער, והן המלכים הבורבונים שגלו על מנת להיאבק בה לא היו מסוגלים לחסל את המנגנונים המדינתיים שיצרה והותירום על כנם על אף שניסו לקצצם ולסרסם. נפוליאון הצליח לבטל את מוסד הבחירות, לדוגמה, אך הוא הושב תחת הבורבונים ב-1815 ונותר מאז על כנו. עמידים לא פחות היו השסעים הפוליטיים שניבעו מיד בין אלה שתמכו במטרות המהפכה ואלה שהתנגדו לה. אלה היו שני מחנות דינמיים שסיעות ופרטים עברו ביניהם תדיר בהתאם למצב המשתנה, אך באופן בסיסי התקיימה חלוקה בין אלה שראו באירועי 1789 דבר חיובי לבין אלו ששאפו לשוב לימים בהם המלך, הכנסייה וההיררכיה המעמדית היו הציר עליו נשענה צרפת. קרע זה המשיך לזעזע את המדינה לפחות עד הרפובליקה הצרפתית השלישית ב-1870, המשטר הראשון מאז המהפכה שהצליחה להחזיק מעמד יותר משני עשורים, ולמעשה עד תבוסת הכוחות הריאקציונריים לאחר מלחמת העולם השנייה; עד 1958 החליפה צרפת עשרה משטרים וחמש-עשרה חוקות.

המהפכה שרטטה מחדש את המפה הפוליטית, בצרפת ובעולם כולו. המהירות בה התחוללו השינויים והתהפוכות גזרה כליה על הסדר היציב יחסית שהתקיים במשטר הישן. באספה הלאומית נוצרה לראשונה החלוקה בין שמאל וימין בפוליטיקה: השמרנים תומכי הסדר הקיים ניצבו מימין, והמחדשים שדרשו רפורמה ניצבו משמאל. יחד עם האפשרות לחולל תמורה קיצונית בתמיכה עממית, ללא מנגנוני השלטון הקיימים, הגיחה הפוליטיקה המהפכנית ומושג המהפכה המודרני, כהתרחשות סוחפת-כול. פעילים שנשבעו לחולל מהפכות (ולא מרידות כבמשטר הישן) הטרידו קשות ולעיתים הפילו את ממשלות תבל במאות הבאות. גישות מתונות יותר, שקראו לא לעקירת הקיים מן השורש אלא לקידום תמורות זהירות, התבטאו בפעולה במשנה תוקף לרפורמה על בסיס רציונלי ומושכל – כך סברו לפחות המצדדים בה – במערכות חברתיות שעדיין נשענו על ריבוד מעמדי נוקשה ועל עליונות הדת. אף על פי שמלכים אבסולוטיים נאורים כבר פעלו ברוח זו קודם, התיקונים המרובים שהנהיגה צרפת המהפכנית נתפשו כדוגמה וכמופת למדינה המתמסרת בלי עכבות לרוח הנאורות.

כמענה לפרוגרסיביות ולניסיונות לתקן אם לא לבטל את המוסכמות החברתיות, הולידה המהפכה את השמרנות. התאורטיקן החלוצי של השמרנות, אדמונד ברק, ניסח את רעיונותיו בספרו "הרהורים על המהפכה בצרפת" מתוך ביקורת על החיפזון של המהפכנים. כבר ב-1790 סבר שהתנהלותם תביא לתוהו ובוהו, ולבסוף לכך שגנרל כלשהו יתפוס את השלטון, כפי שאכן קרה. עוד ימינה מן השמרנות עלתה הריאקציה, שקראה משנות ה-90 של המאה ה-18 להשיב את צרפת לימים בהם הכתר והאמונה הקתולית היו מסד הממלכה וערובה לסדר פוליטי מיטיב ואידיאלי, לפחות בראייתה. הריאקציה דרשה תמיכה בלתי-מסויגת בדת ובמונרכיה, באופן יותר נוקשה ומודע אידאולוגית מבעבר. הריאקציה תיארה את העבר באופן אידיאליסטי וטהרני, ואת תהפוכות ההווה ראתה כנובעות מסטייה מדרך הישר. אחד מהוגיה הראשונים, הכומר אוגוסטן דה בארואל, פרסם את משנתו כתאוריית קונספירציה בספר "זיכרונות להבהרת ההיסטוריה של היעקוביניזם" מ-1798, בו טען כי הבונים החופשיים אשמים במהפכה. מדינות אירופה אימצו את הריאקציה בהתלהבות לאחר האימה שהטילו אירועי 89'-99', ויחד עמה אמצעים ושיטות חדשים שצמחו מתוך אותו הגיון ריכוזי ומודרני שהניע את המהפכה. בעשורים הבאים, לפני ואחרי אביב העמים, קמו מדינת המשטרה, הצנזורה הנרחבת, הפיקוח ההדוק על מוסדות החינוך ומנגנוני תעמולה מסועפים בעד הסדר הקיים.

”המסר של המהפכה היה שהעם ריבון”, סיכם ויליאם דויל, ומדינות אירופה האחרות גילו ”שרק לאומיות יכולה להילחם בלאומיות” כשאסרו מלחמה על הרפובליקה הצרפתית הצעירה. ההכרה כי רק הזדהות עמוקה של היחיד עם מדינתו, שאינה מתווכת במסגרות מעמדיות, יכולה לקדם מודרניזציה ולהקנות עוצמה צבאית וכלכלית, השפיעה עמוקות על הארצות שנכבשו על ידי צרפת או שספגו תבוסות מידה. הזעזוע התודעתי והחברתי שנלווה לכך, הניע חידוד ואף יצירה מאפס של תודעת הזהות הקיבוצית בנחלות הגרמניות, בחצי-האי האיטלקי ובארצות השפלה. בהעתקה של הדפוסים הצרפתיים, מאות אלפי מתנדבים הסכימו לאחר מכן להתנדב למלחמה לשחרור מעול הפולש המהפכני. אינטלקטואלים, ובעקבותיהם פוליטיקאים, החלו לדון ולפתח חלופות לסדר הישן שאבד עליו הכלח. מראשית המאה ה-19 עלו לא רק תביעות למשטר רציונלי יותר, אלא גם תנועות לאומיות בוסריות שביקשו מתאם בין האומה לגבולות הישות הפוליטית, והתלבטו סביב אילו מאפיינים וסמלים להתגבש. צרפת, האחידה והריכוזית יחסית, היוותה דגם מרכזי למאמצים המוצלחים או הכושלים לכונן מדינות-לאום מודרניות מתוך המונרכיות הרב-אתניות של אירופה.^[123]

הגידול האדיר בצבא שהביא הגיוס הכללי של 1793, הפך את מלחמת המהפכה לעקובה מדם וטוטלית יותר מכל סכסוך צבאי מאז הרפורמציה. מלחמותיהם המרוסנות יחסית של נסיכי אירופה, שהתנהלו בין כוחות מקצועיים, הפכו למלחמות עם בעם שהלכו ותבעו יותר ויותר עושר ודם, עד 1945. שלטון הטרור הותיר מורשת של אלימות ופחד שעודנה נזכרת ונחשב לתקדים הראשון להפעלת כוחה של המדינה הריכוזית המודרנית לצורכי דיכוי כולל, שונה מהאלימות הממוסדת שננקטה בחברת המעמדות הישנה – אם כי הטרור לא היה דווקא קטלני ואכזרי יותר ממקביליו במדינות השמרניות: כפי שהעיר דויל, ב-1794 טבחו חילות הצאר לפחות 2,000 נפש בוורשה ביום אחד; ב-1798 טבחו הבריטים בין 10,000 ל-50,000 אירים בתוך מספר חודשים.

יחד עם המהפכה האמריקנית, המהפכה הצרפתית הנחילה לעולם מחדש את הרעיון של זכויות אוניברסליות וחוק שווה לכל החל באותה מידה על כל האזרחים – ולא משטר פריבילגיות נפרד לכל שדרה מעמדית. הצהרת זכויות האדם והאזרח, שכיוונה לא לצרפתים אלא לכל בני האדם, נותרה מורשתה העליונה של המהפכה, והשפיעה על תנועות פוליטיות בכל העולם. הפנייה למושגים פוליטיים-חברתיים בעלי תחולה גורפת התבטאה גם בסיסמה "חירות, שוויון, אחווה", שנעשתה ברבות הימים מזוהה עם אירועי 1799–1789 (על אף שכמעט ולא הופיעה בצורתה זו במהלכם). כבר בעת המהפכה עצמה ניבעו המתחים הפנימיים והסתירות בין המושגים הללו, שהיו אמורים להיות מוגשמים כולם ביחד כחלק מהחזון הכולל: מנהיגי הימין המתון תבעו שה"שוויון" יהיה בהזדמנויות בלבד כשהם מעוררים את חמת השמאל בדרישה להגביל את זכות ההצבעה לפי רכוש, בעוד שהשמאל בתורו עורר התקוממות כשניסה לכפות חלוקה שוויונית של ההכנסות. סתירות ומתחים אלו הוסיפו לאפיין את כל מי שהושפעו מרוח המהפכה בעתיד, והם נאלצו, איש איש, לבחור באחד מפניה ולטשטש את האחרים. הקומוניסטים הרוסים שחוללו את מהפכת אוקטובר ראו את עצמם כממשיכים בנקודה בה נעצר הפופוליזם הריכוזי של המונטניארדים ב-1794, ואת הריאקציה התרמידורית כבלימה של המגמה לשוויון חברתי על ידי בעלי-הרכוש. חוגים ימניים וליברלים, לעומת זאת, הבליטו את האחדות הלאומית הצרפתית או את ההבטחה לחירות.^[124]

המדינה הריכוזית המודרנית פירקה את המסגרות הקורפורטיביות הישנות ויצרה קשר ישיר עם האדם היחיד, תוך שהיא מפוררת את מערכת המעמדות יותר ויותר לפרודות אינדיבידואליות. מתוך הצורך לנצל באופן מיטבי את כשרי כלל האזרחים התבססה מריטוקרטיה יחסית, וככל שזו הייתה בלתי-מושלמת, היא אפשרה בעקרון לכל אחד להגיע לכל דרגה. ב-1799 השתלט על הרפובליקה קצין שמוצאו היה ממשפחת אצולה זוטרה, ושקידום דומה כלל לא היה אפשרי עבורו תחת המשטר הישן. המהפכה סימנה רבים ממאפייניו של העולם המודרני: מרחב שיח ציבורי הנשען על ידיעת קרוא-וכתוב ותקשורת המונים, פוליטיקה של הציבור הרחב במקום של מסגרות מעמדיות לעומת המלך, שלטון נבחר ייצוגי, גיוס טוטלי של משאבי המדינה ועוד. השאלה אם הייתה תמורה שתרמה לכינונו של סדר עולם זה, או עוד אבן-דרך שהובילה אליו כתוצאה מרקע עולמי זהה – תקשורת ותעבורה משופרות, המהפכה התעשייתית, הרפורמות של המלכים שדגלו באבסולוטיזם נאור (ושנקטעו בבהילות עקב החשש מקריסה דומה לזו של צרפת) – מוסיפה להיות שנויה במחלוקת בין היסטוריונים.^[125]

• אלכסיס דה-טוקוויל, המשטר שהיה והמהפכה, הוצאת מוסד ביאליק, 1951
• יעקב טלמון, ראשיתה של הדימוקרטיה הטוטאליטרית, הוצאת דביר, 1956
• אלבר סובול, המהפכה הצרפתית 1789-1799, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1965
• י. מ. תומפסון, רובספייר והמהפכה הצרפתית, הוצאת הדר, 1966
• אריק הובסבאום, תקופת המהפכה - אירופה 1789-1848, הוצאת הדר, 1966
• ולטר גראב, המהפכה הצרפתית, האוניברסיטה המשודרת, 1980
• גיורא קולקה, עידן המהפכות: 1760-1830, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1981
• ז'אק גודשו, צרפת והמהפכה האטלנטית במאה השמונה-עשרה: 1770-1799, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1981
• פרנקלין ל. פורד, אירופה 1830-1780, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1984
• משה צוקרמן, היסטוריונים והמהפכה הצרפתית, הוצאת האוניברסיטה משודרת, 1990
• ירחמיאל כהן (עורך), המהפכה הצרפתית ורישומה, הוצאת מרכז זלמן שזר, 1991
• אדמונד ברק, מחשבות על המהפכה בצרפת, הוצאת שלם, 1999
• ויליאם דויל, המהפכה הצרפתית, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2016
• עמוס הופמן, מהפכה של הרוח: נאורות ומהפכה בצרפת של המאה ה-18, רסלינג, 2012.

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: המהפכה הצרפתית
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: המהפכה הצרפתית

• המהפכה הצרפתית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• צרפת, היסטוריה, המהפכה, 1789-1799, דף שער בספרייה הלאומית
• ארכיון אוסף חוברות ועלונים של המהפכה הצרפתית, בספרייה הלאומית

היסטוריה של צרפת
גאלים	גאליה • גאלים • גאליה נארבוננסיס • גאליה אקוויטניה • מלחמת גאליה • גאליה בלגיקה
פרנקים	פרנקים • האימפריה הפרנקית • השושלת המרובינגית • השושלת הקרולינגית • האימפריה הקרולינגית • פרנקיה המערבית
צרפת המלוכנית	ממלכת צרפת • צרפת בימי הביניים • צרפת בעת החדשה המוקדמת • המהפכה הצרפתית
קיסרות צרפת	הרפובליקה הראשונה • הקיסרות הראשונה • הרסטורציה של ממלכת צרפת • המונרכיה של יולי • הרפובליקה השנייה • הקיסרות השנייה • הרפובליקה השלישית • צרפת של וישי
צרפת אחרי מלחמת העולם השנייה	צרפת החופשית • הממשלה הזמנית • הרפובליקה הרביעית • הרפובליקה החמישית
פורטל צרפת צרפת