|
תל גזר
 תל גזר הוא אתר ארכאולוגי וגן לאומי בישראל, השוכן לצד הצומת של דרך הים הקדומה ודרך יפו-ירושלים, בתחום מועצה אזורית גזר, בין לטרון לרמלה, ומזוהה עם העיר הכנענית העתיקה גזר. התל הוא מהחשובים שבתלי ארץ ישראל, יחד עם תלי חצור, מגידו ובאר שבע. הגאוגרפיה של התל עברו משתרע על כ־5,000 שנים, מתום התקופה הנאוליתית עד לימי הצלבנים. הוא נתגלה בשנת 1871, ומאז הפך לאתר של חפירות ארכאולוגיות רבות. התחום מהווה מפתח חשוב לחקר אורח החיים של יושבי ארץ ישראל הקדומה. הגישה אל התל היא דרך היישוב כרמי יוסף, על כביש 44, בין צומת נחשון לרמלה. תל גזר נמצא על גבעה באורך של כ־600 מטרים מצפון־מערב לדרום־מזרח ורוחב של 200–250 מטרים. הגישה לתל תלולה מכל צד, ובימי קדם, טרם הצטברות האשפה סביבו, הייתה הגישה לתל תלולה כנראה אף יותר. הגבעה עומדת כמוצב בולט במישור ארוך, ומחוברת לגבעות השפלה הנמוכות שמאחוריה באמצעות צוואר צר. לרגלי הגבעה עוברת דרך הים, שהייתה דרך ראשית בין מצרים וסוריה. מצפון שוכן עמק איילון שדרכו עוברת הדרך לירושלים, ומדרום שוכן עמק נחל שורק, בו שכנה בית שמש, ועברה הדרך מארץ פלשתים ליהודה. מרכס התל ניתן לראות באופק מערב את הים התיכון, ובאופק מזרח את רכס הרי יהודה. ממזרח לתל נמצא מעיין עין ורד שהוא מקור המים הטבעי היחיד לתל (בעבר כנראה שפעו מעיינות הכפר אבו שושה במערב התל). המאפיינים הטבעיים של תל גזר ומיקומו האסטרטגי מסבירים את חשיבותו הרבה בעת העתיקה. היסטוריוגרפיהבתנ"ךגזר מוזכרת בתנ"ך לראשונה במלחמת יהושע בן נון נגד מלכי הדרום:
בהמשך מוזכרת גזר בגבול הדרומי של נחלת שבט אפרים[1], וכעיר שלא נכבשה על ידי בני ישראל אך העלתה מס לשבט אפרים[2]. ואילו מאוחר יותר, העיר וגם מגרשיה מוזכרת כאחד מערי הלויים המיועדים לבני קהת מטעם שבט אפרים:
גזר מוזכרת בימי דוד כגבול שעד אליו הוא הכה את הפלשתים[3]. אזכור נוסף של גזר מופיע בימי שלמה:
אשר ויזר משער כי שלמה לא היה יכול לכבוש את גזר מחמת הסכם עתיק מימי יהושע, ולכן נזקק לכיבושו של פרעה[4]. מכתבי אל עמרנהבמכתבי אל עמרנה נמצאות תשע התכתבויות בין מלכים גזריים (בעיקר מלכיאל ויפח'י), לשליטיהם המצריים. לדוגמה, מכתב מפרעה אמנחוטפ השלישי (1417 – 1379 לפנה"ס) מלך מצרים למלכיאל, מלך גזר:[5]
כתובות נוספות
בתקופת החשמונאיםבספר מקבים א' מופיע גזר בין הנקודות שעד אליהם רדף יהודה המכבי את האויב בקרב אמאוס[9] ובקרב חדשה[10]. בספר מקבים ב' מתואר כיבוש מצודת גזר על ידי יהודה המכבי[11]. במהלך הלחימה בוצרה גזר על ידי בקכידס:
בהמשך מתואר כיבוש גזר בידי שמעון התרסי:
כאשר דרש אנטיוכוס השביעי את החזרת כיבושי המכבים או תשלום תמורתם, ענה שמעון התרסי "לא ארץ נכריה לקחנו". אולם לגבי יפו וגזר השיב שהוא מוכן לשלם 100 ככרי כסף[13]. בהמשך מוזכר גזר כמקום בו נמצא יוחנן הורקנוס הראשון בעת שהתבשר על רצח אביו ואחיו:
החפירות   האתר זוהה בידי הארכאולוג הצרפתי שארל קלרמון־גנו (Charles Clermont-Ganneau) בשנת 1871. קלרמון־גנו הסתמך על כתבים ערביים מימי הביניים, שתיארו קרב בין שליט מקומי לקבוצת נוודים סמוך ל'תל אל־ג'זר'. במהרה גילה באתר כתובת בה חקוק בעברית אם מסתכלים מצד אחד "תחמ גזר" ובכיוון השני ביוונית "ΑΛΚΙΟΥ": כתובת זו סימנה את הגבול בין תחום גזר ותחום "אלקיוס"[14]. כתובות דומות נמצאו במקומות נוספים סביב לעיר, וכנראה תחמו את השטח החקלאי של העיר בימי החשמונאים. קבוצה כתובות זו מכונה כתובות תחום גזר. בשנים 1902–1905 ו־1907–1909 חפר באתר הארכאולוג האירי רוברט מקאליסטר[15][16], שעמד אז בראש הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל (P.E.F). מקאליסטר העסיק צוות של כ־200 חופרים, ועבד זמן רב באתר. עבודת החפירה עצמה נעשתה על ידי פועלי כפיים ערבים מן הכפר אבו שושה הסמוך. מקאליסטר חפר באופן שיטתי תעלות קוויות שרוחבן 12 מטרים, זו אחר זו, והשליך את ממצאיו לתוך התעלה הקודמת. שיטה זו הייתה לא מוצלחת במיוחד, ועקב הזריזות שבעבודתו שייך ממצאים רבים לשכבות ותקופות לא נכונות. יתר על כן, נבצר ממנו לחקור את האקרופוליס של העיר, בגלל מיקומו של בית קברות מוסלמי באתר. על כל פנים, מקאליסטר פרסם את ממצאיו בשנים 1911–1912 בסדרה של שלושה ספרים, בשם "The Excavation of Gezer", הספרים השאירו בעיות רבות לא פתורות, וחילקו את שכבות העיר לתקופות ה"קדם שמית", ה"שמית הראשונה" עד ל"שמית הרביעית", "התקופה ההלניסטית" ו"התקופה הרומית-ביזנטית". בשנת 1934 הוסיף אלן ראו (Alan Rowe) לחקור את האתר, אף הוא מטעם ה־P.E.F, במטרה להשליט סדר בשכבות האתר, כפי שציינן מקאליסטר. האזור שאותו בחר לחקור (המדרון הצפון-מערבי) הוכח כדל בממצאים שנדרשו למחקרו. בשנים 1965–1964, חפרו באתר חברי ההיברו יוניון קולג', בניהולו של ג'ורג' ארנסט רייט (G.E Wright). תוכנית המשלחת הייתה לשהות באזור מספר שנים[6], אולם הם השיגו את מטרתם בבירור כרונולוגיית מערך החומות תוך שבועות ספורים. חפירותיהם נמשכו אל תוך שנות ה-70[17]. בין השנים 1966 ו-1971 הוביל את החפירות פרופ' ויליאם דיוור. הוא אישש את סברת ידין (שנתפרסמה לראשונה בשנת 1958) בדבר היות ה"מצודה המכבית" בעצם שער המיוחס לתקופת שלמה המלך ומכאן אישש אף את התיאור המקראי אודות גזר. בשנת 1984 קיים ויליאם דיוור חפירה באתר. בשנת 1990 קיימו אוניברסיטת אנדרוס, אוניברסיטת אריזונה והיברו יוניון קולג', חפירה משותפת בתל גזר. המטרה הראשית הייתה לבחון את התארוך של החומה החיצונית, שער שלמה וחומת הסוגרים, על רקע המחלוקת בקהילה המדעית בנושא וכן לבחון את בית המושל המצרי[18]. בשנת 2010 התחדשה החפירה בתל על ידי משלחת של רשות הטבע והגנים עם הסמינר התאולוגי הבאפטיסטי של ניו אורלינס. המשלחת מנוהלת על ידי פרופ' ג'ים פרקר, ד"ר דניס קול, ד"ר דן ורנר וד"ר צביקה צוק. החפירות התמקדו בניקוי חלל המנהרה האלכסונית שנחפרה על ידי מקאליסטר. בשנת 2012 בוצע גם סינון רטוב והתגלו חרסים מתקופת הברונזה הקדומה ועד התקופה הפרסית. החפירה הגיעה עד שכבת ריצוף שהונחה על ידי מקאליסטר כדי לאפשר מעבר ע"ג השכבה הבוצית שבמחילה בתחתית הפיר. בקצה המחילה התגלתה מערה טבעית בגודל של 9 על 9 מטר וגובהה 2 מטר. הממצא הקרמי מהמחילה היה מתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת[19]. ממצאיםבגזר נמצא לוח גזר המיוחס למאה העשירית לפני הספירה, ונחשב למשך זמן רב הכתובת העתיקה ביותר בעברית שנמצאה בחפירות ארכאולוגיות. ביצורי העיר שנמצאו כוללים חומה פנימית, חומה חיצונית ואת 'שער שלמה'. החומה התיכונההחומה התיכונה היא קטע קצר של חומת אבנים דקה וחלקלקה של עפר כבוש עליה נשענת חומת האבנים, שנמצא בין החומה הפנימית לחומה החיצונית. החומה התיכונה זוהתה על ידי מקאליסטר כנפרדת מהחומה הפנימית והחומה החיצונית וכקדומה מביניהם. לאור זאת, תוארכה החומה התיכונה לתקופת הברונזה המוקדמת והיוותה ראייה לשגשוגה של גזר בתקופה מוקדמת זאת[20]. החופרים של משלחת ההיברו יוניון קולג' טענו שכלל לא מדובר בחומה, אלא אלמנט ארכיטקטוני של ביצורי תקופת הברונזה התיכונה[21]. החומה הפנימית אורך החומה הפנימית הוא כ־1.2 קילומטרים. מקאליסטר חשף כשליש מאורכו. בחומה שובצו כנראה 25 מגדלים וצריחים, כאשר המגדל הגדול ביותר (16*20 מ', המבנה המבוצר הגדול ביותר שנמצא בארץ) הוצמד לשער הדרומי של העיר. תשעה מגדלים נחשפו לאורך השנים. רוחבה הממוצע עמד על כ־4 מטרים, חומרי הבניין היו אבנים שנחצבו באופן גס. בבסיסה אבנים גדולות. החומה נבנתה לגובה מספר מטרים מעל לשכבת הסלע המקורית, כנראה לתוך תעלה שנחפרה בידי הבנאים. לחומה חלקלקה חיצונית המגיעה לגובה של 5.5 מטרים בשיפוע של כ-30 מעלות. החומה נבנתה במספר שלבים[21]. בחומה שני שערים חשובים, הדרומי והצפוני. שני השערים שחשף מקאליסטר דומים למדי במבנם הפשוט. הרכבם הוא זה של שני מגדלי אבן מוארכים ומעובים שביניהם רווח. בשער הדרומי, החשוב מבין השניים, ניתן להבחין במעבר מרוצף באבנים, ששקעו לאור המשקל שהופעל עליהם לאורך השנים. לשער זה שלושה זוגות אומנות[21]. המרחק הרב בין המגדלים הביא ללידתה של היפותזה בדבר קיומו של מעין מחסום עץ נייד לצד השער. השער הדרומי נחסם מאוחר יותר, עם בניין החומה החיצונית. מקאליסטר תיארך את החומה הפנימית לתקופת הברונזה הקדומה I-II. חופרי ההיברו יוניון קולג' תיארכו אותה לתקופת הברונזה התיכונה II, באמצע המאה ה-17 לפני הספירה. קמפינסקי טען שיש להקדים את תאריך החומה לתקופת הברונזה התיכונה IIא[21]. ישראל פינקלשטיין ניהל ויכוח לוהט על שיטת התארוך של החומה הפנימית, וטען שיש לתארכה לסוף תקופת הברונזה התיכונה II או תחילת תקופת הברונזה התיכונה III[22]. החומה החיצוניתנהוג לייחס את בניין החומה החיצונית של גזר לתקופת הברונזה המאוחרת. אורך החומה עמד על 1,100 מטרים, ורוחבה כ־4 מטרים. החומה נבנתה בנקודה נמוכה יותר לאורך המדרון, והוסיפה לעיר לפחות עוד רבע משטחה הקודם. נשתמרו רק שרידים מהחומה שגובהם לא עלה על 4.5 מטרים, ושער העיר נראה שכן תחת השער מתקופת שלמה. עובדת היעדר ביצורים מחודשים וחזקים כמו אלו של גזר, בשאר תלי הארץ, מעידה על מעמדה העליון של העיר בתקופה הזאת. לימי שלמה מיוחס שיפוץ החומה החיצונית, בת תקופת הברונזה המאוחרת. הארכיטקט של שלמה ניסה לבנות מחדש את החומה החיצונית, או לפחות חלקים ממנה. ברם במהרה נתגלה לבונים כי חומתם נבנתה בסטייה של כ־65 סנטימטרים, וגם כי היא באיכות ירודה מהחומה העתיקה. כדי לכפר על שגיאתם מילאו את הפער שנוצר בעפר. בעבור מאה שנים סוידה החומה מחדש, וכעבור מאה נוספת נבנה מחדש חלקה העליון. סיפורה המסועף של החומה החיצונית הוליך שולל ארכאולוגים רבים שניסו לתארכה במדויק. שער שלמהאחד האתרים הנחפרים ביותר בגזר הוא שער שלמה. מקאליסטר חשף לראשונה את אחד החללים הנלווים לשער ומחצית מהשער עצמו. בהסתמכו על חרסים הלניסטיים שמצא במקום, קבע מקאליסטר את השטח כ"מצודה מכבית" (Maccabean Castle). חמישים שנה מאוחר יותר, בשנת 1958, פרסם יגאל ידין מאמר בו הצביע על דמיון בין חלק מהמצודה המכבית ("אזור דמוי אורוות", בפי מקאליסטר) לשערים בחצור ומגידו[23].
במאמרו, טען ידין שמדובר בשערים מימי שלמה, בהתאם לפסוק ”וְזֶה דְבַר הַמַּס אֲשֶׁר הֶעֱלָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּיתוֹ וְאֶת הַמִּלּוֹא וְאֵת חוֹמַת יְרוּשָׁלִָם, וְאֶת חָצֹר וְאֶת מְגִדּוֹ וְאֶת גָּזֶר.” (ספר מלכים א', פרק ט', פסוק ט"ו) בעקבות זאת, חקר צוות בראשות ויליאם דיבר (William Dever) את האתר, והעלה כי אכן מדובר בשער מהמאה העשירית לפני הספירה. חברי ההיברו יוניון קולג' חשפו את ההריסות במלואן וחיזקו את טענת ידין. בשנות ה-80 של המאה ה-20 הועלו טענות בהתאם לאסכולה המינימליסטית בארכאולוגיה המקראית, שחומות הסוגרים ושערי התאים נבנו במאה התשיעית לפנה"ס. השער הוא שער שש-תאי כנעני אופייני. צדדיו נבנו בניית גזית איכותית, החלל הפנימי כלל ספסלים איכותיים, גג סטנדרטי ותעלת ניקוז. בצמוד אליו נחשף קטע קצר של חומת סוגרים. בחפירות של 1990 נמצא שיסודות השער וחומת הסוגרים הם בנויים ולא מבוססי תעלה כהשערת ידין. המילוי של היסודות הכיל חרסים שתוארכו לאמצע המאה ה-10[24]. אחרי בניית השער הועלה מפלס השער ונבנתה תעלה חדשה. בשלב הבא נבנה השער מחדש כשער ארבע־תאי, ואחר חורבנו בימי תגלת פלאסר נבנה שוב כשער דו־תאי. בפלישה אשורית נוספת נהרס השער סופית. מפעל המים  באר המים האלכסונית, או מפעל המים, הוא פיר אלכסוני שמגיע למי התהום ושימש את העיר בעתות מצור. הפיר בנוי משני חללים עיקריים, חלל הכניסה האנכי שאורכו עומד על כ־7 מטרים, וחלל הירידה המדורגת למעיין - מערה משופעת באורך של כ־60 מטרים. מקאליסטר טעה בדרך פעולתו בחקירת התעלה, וניקזה מכל תוכנה. בכך הרס כל אפשרות עתידית של תיארוך מדויק יותר למפעל. בהשוואה לחצור ומגידו ניתן לתארכו לתקופת הברזל II. אולם מיקומו לצד ביצורי הברונזה התיכונה וממצאים שנמצאו בחלק התחתון ביותר של הפיר, אזור שמקאליסטר לא חפר, מביאים את החופר, צביקה צוק, למסקנה שזהו מפעל המים מתקופת הברונזה התיכונה. אם כך מדובר במפעל המים הגדול ביותר והעתיק ביותר מסוגו. גם החומות בנות התקופה הזאת הופיעו בגזר מוקדם מבשאר תלי הארץ, ולכן אולי אכן הפיר הוא מתקופת הברונזה התיכונה או המאוחרת. ממצאים נוספיםבאקרופוליס נמצאו שרידי ארמון מצרי בן שתי קומות, שהיה בנוי אבן וסיד. הארמון מתוארך לסוף המאה ה־14 לפנה"ס. בניין מעניין נוסף מתקופת הברונזה המאוחרת הוא בית מלך גזר. בשלהי שנת 2016 נתגלה במקום במסגרת חפירות של משלחת משותפת של רשות הטבע והגנים והסמינר התאולוגי בפטיסטי של ניו אורלינס, בראשות ד"ר צביקה צוק מטמון מתקופת הברונזה התיכונה של חפצי כסף וזהב עטופים באריג, ששמשו לפי הסברה כמנחת פולחן[25]. היסטוריהגזר הקדומה (התקופה הפלאוליתית - תקופת הברונזה התיכונה)חפירות מקאליסטר העלו מספר ממצאים המעידים על התיישבות קדומה בשטחים סביב לגזר. ב-3,400 לפנה"ס לערך ניכרת בגזר הופעת דוגמאות קדרות מסוג ה־Creamware, הם קנקנים הצבועים במשח פסים. מתיישבים חדרו למערות והחלו לגור בהן ולשפץ אותן. במערות נמצאו סימני קדרות מפותחים יותר, אבני שחיקה ומיני כלי אבן. ממצאים אלו אפיינו את העונה שבין תום העת הכלקוליתית והקמת חומות העיר. סמוך לראשית תקופת הברונזה הקדומה III ב', 3000 לפנה"ס לערך, הופיעו עדויות האדריכלות הראשוניות בתחום. התושבים השמיים המשתייכים לאתר התפרשו על מרב התל, ובנו בתי מגורים. הממצאים הארכאולוגיים מתקופתם דלים באופן מפתיע. פרט זה מעיד על חשיבותה הפחותה של גזר בימים הללו, בשעה שיתר ערי כנען שגשגו כלכלית והוקפו בחומה. כמעט שאין שרידים ארכאולוגיים המשויכים לתקופה שבין תקופת הברונזה הקדומה III א' לתקופת הברונזה התיכונה I, למעט קבר אחד ומספר מצומצם של כדים. היישוב כנראה ננטש או הותקף ונהרס. ממצאי חרסים ממשפחת כלי בית ירח, אולי מהווים אינדיקציה לסברה האחרונה. תקופת הברונזה התיכונהצמוד למעבר לתקופת הברונזה התיכונה א', גזר החלה להראות מחדש סימני חיים. החפירות לגבי שכבה זאת העלו מספר רב של תגליות המעידות על יחידות דיור מסוידות ומתוכננות היטב. יתר על כן, נתגלו באתר מתקני איסוף מימי הנגר העילי ומחסני תבואה מהודרים. חרסי התקופה היו חרסים למשפחת ה־Eggshell Ware. סוף היישוב בתקופה זו בא בשנת 1482 לפנה"ס, תאריך מסעו הראשון של תחותמס השלישי, פרעה מצרים, לסוריה. פרעה תחותמס התפאר ברשומות על כיבוש העיר, ונמצאו שאריות כלי אחסון מלאים שנקברו תחת הריסות, ושכבה עמוקה של לבנים שרופות, בנות תקופתו. לתקופת הברונזה התיכונה III ב' - ג', 1700 לפנה"ס לערך, מיוחסת החומה הפנימית. בהתאם לכך, הסתמנה גזר כעיר כנענית חזקה ועשירה, שתרבותה השפיעה על סובביה וכוחה הצבאי אפשר לה כיבושים. הבמה מקאליסטר ציין ארבעה אתרים בעלי אופי דתי בעיר העתיקה, החשוב באתרים הוא הבמה. זהו האתר היחיד שניתן לשייך בבירור לתקופת הברונזה התיכונה. החלק המרכזי בחקר הבמה בגזר נמצא בעשרת הסלעים הפזורים לאורכה. סלעים אלו הפכו נושא למספר היפותזות. בין הסלעים לא היו מרחקים שווים, או גבהים וצורה שווה. אולם רובם חלקו שתי תכונות: האחת, רמת החספוס הנמוכה בצד המערבי של הסלע לעומת הצד המזרחי, והשנייה בחורים שנחצבו לתוך האבן, אולי למטרת נשיאתם. הסלע השביעי מהווה את יוצא הדופן הגדול שבסדרה: להבדיל מיתר הסלעים, לא היה עשוי חומר שמקורו בגזר. ירושלים והריה הוצעו כמקור לסלע. מקאליסטר טען כי האבן הובאה כחלק מניצחון בני גזר על היבוסים. המרחק שנוצר מהאבן השביעית עד ל-שמינית מרמז על קשר בין מספר האבן לתכונות המיסטיות של המספר 7. מאחורי הסלעים החמישי והשישי ממוקם מתקן ריבועי, ובו שיקוע ריבועי. הועלו מספר סברות בדבר מהות מתקן זה. אחת הסברות המקובלות לגביו היא היותו מזבח, אם כי שום סימני שרפה לא נתגלו על האבן. סברה אחרת שהועלתה היא כי האבן שימשה בסיס לסלע נוסף. מקאליסטר שיער כי הסלע שימש ככרוב לאשרה, כחלק מטקסי הסגידה לה, וגם נמצאו מספר עדויות לקורבנות ילדים בסביבה. לבסוף נטען[דרושה הבהרה] כי שימש המתקן ככלי לניקוי, טרם לקיחת חלק בטקס דתי. אולברייט כינה את הבמה קַפֶּלַת־מתים, והשווה את האבנים למצבות מקדש דגון באוגרית, ושדה האסטלות האשורי. במכלול, סביר להניח כי האבנים שימשו כלא יותר מחומרי בניין לבמה האמיתית, או כאתר טקסי לחידוש וכריתת בריתות בין גזר ותשע הערים הסובבות אותה. תקופת הברונזה המאוחרתבעקבות כיבושה האלים בידי תחותמס השלישי, ננטשה גזר כמעט לגמרי עד תקופת הברונזה המאוחרת I ב'. קברים בני אותה התקופה מספרים על קושי החיים בגזר, ועל חוליי הפרקים של יושביה. כחלק מתהליך התאוששות העיר, ובהשפעת המסחר הפורח בימי האימפריה המצרית, החלו מופיעים בעיר מיני כלי חרס וזכוכית מהודרים, תכשיטי שנהב, ארון קבורה מיקני ושאר פריטים מיובאים. עושרה התרבותי של העיר הורגש בעוצמה לקראת המאה ה-14 לפנה"ס, ימי השלטון המצרי על האתר. בחסות המצרים שוקמה העיר לתפארתה המוקדמת והפכה במהרה לאתר מרכזי בארץ ישראל. חפירות בתחום VI של האתר העידו על תרבות העיר: קירות בתיה עובו, חצרותיה סוידו באיכותיות ותעלות ניקוז הובילו אל הבתים. נחשפו באתר מיני כלי זכוכית וזהב שאופיים המצרי בלתי מעורער. תקופה זאת נחשבת למקבילה לתקופת אל עמרנה המצרית. לפתע, כמאה שנים מאוחר יותר, החל מצב העיר להידרדר מחדש, בדומה לשאר יישובי כנען בזמן נסיגת תקופת אל-עמרנה. אין סימנים להרס אזורי מקיף כלשהו, אומנם בתי העיר לא היו בשימוש במאה ה־13 לפנה"ס. ממצאים פרטיים לשני בתים מעידים על הרס, ומאוחר יותר על הופעת קדרות פלשתית. לטענת מרבית החוקרים, גזר חרבה בהתקפה. אולם התקפה זאת לא הייתה פלשתית. יש המייחסים את החורבן לכיבוש זמני של העיר בימי יהושע בן נון, בעקבות הכתוב בתנ"ך לגבי הניצחון של יהושע בן נון על הורם מלך גזר. ממצא חשוב מתקופה זו היא חרפושית מפרעה מרנפתח. יש המקשרים אותו לכתובת במצבת ישראל. הפרעונים המצריים ניסו לחזק את שליטתם באזור, לאור התערערות השלום היחסי עם פלישת גויי הים (אשר התנ"ך מכנה פלשתים). פרעה רעמסס השלישי עשה חיל בהדיפת הפולשים מכפתור למצרים גופה, אולם לא הצליח למנוע את חדירתם לשטחי כנען. בבוא הפלשתים לגזר הם מצאוה נטושה, כך מעיד הפער שבין אחרוני החרסים מעת חורבן מרנפתח לסדרת החרסים הפלשתיים הדיסטינקטיביים שנמצאו באתר. התקופה הפלשתית (תקופת הברזל המוקדמת)התקופה הפלשתית הייתה תקופת מעבר קצרה בגזר, שקישרה בין ימי האימפריה המצרית לבין ימי המלוכה הישראלית, וסימלה את בוא תקופת הברזל המוקדמת לגזר. תקופה זאת החלה, כאמור, שנים מספר אחר חורבן העיר בימי מרנפתח. הקביעה הברורה של זמנה היא באמצעות חרסיה החד-גוניים והדו-גוניים ("מונוכרום פלשתי" ו"ביכרום פלשתי"), שתפוצתם תואמת את התפשטות הפלשתים בארץ ישראל בתקופה זו. גזר ישבה על גבולה הצפוני ביותר של הממלכה הפלשתית. ההשפעה הפלשתית ניכרת בשטח VI (האקרופוליס הגזרתי), שבו נמצאו מספר מבני מגורים נאים ומתוכננים היטב, ואסם שנהרס פעמיים, נבנה מחדש, נהרס פעם נוספת, והוסב לבתי מגורים גדולים בעלי חצר. תופעה זאת של הרס משולש אופיינית ליתר הממצאים שנחפרו מימי השלטון הפלשתי בעיר. עם הזמן החלו הן טיב הבנייה והן טיב החרסים לרדת. סוף האתר בעת ההיא היה, לפחות לטענת ספר התנ"ך, כיבוש בידי פרעה מצרים, שמאוחר יותר מסר את העיר למלך שלמה, כנדוניית בתו (”פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם עָלָה וַיִּלְכֹּד אֶת גֶּזֶר וַיִּשְׂרְפָהּ בָּאֵשׁ, וְאֶת הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הָרָג, וַיִּתְּנָהּ שִׁלֻּחִים לְבִתּוֹ אֵשֶׁת שְׁלֹמֹה”[26]). יש הטוענים[דרושה הבהרה] כי מדובר בפרעה סיאמון, אולם לא נמצאה הוכחה לטענה זו. תקופת המלוכה העברית (תקופת הברזל המאוחרת)  לאורך ימיה כעיר פלשתית עמדה גזר מחוץ לטווח הישגם של מלכי ישראל שאול ודוד, כמתואר בשמואל ב':
שכבה VIII מבשרת על בואה של תקופת המלוכה העברית לתל גזר. לפי המתואר בתנ"ך, נמסרה העיר לשלמה המלך מידי מלך מצרים בערך בשנת 950 לפנה"ס. מתואר כי שלמה בנה את גזר, אולם הבתים מתקופתו קטנים, החרסים אדומים ועליהם מירוק יד, לא נמצאו קברים מהתקופה, אך נמצאו חפצים אופייניים לתקופה בקברים מוקדמים יותר. נוסף לבמה, שכבר יצאה מכלל שימוש לפני ימי שלמה, נמצא גם מזבח קטן ועליו דמותו של בעל. בשנת 924 לפנה"ס הותקפה העיר ונחרבה במסע פרעה שושנק, הוא שישק התנ"כי. בהיעדר ראיות, נטען במשך מספר שנים כי גזר נתרוקנה מיושביה. בשנים האחרונות נמצאו עדויות כי אין בסיס לסברה זו, וכי גזר המשיכה להתקיים באופן מצומצם יותר. כעבור 200 שנים הותקפה גזר במסעו של מלך אשור, תגלת-פלאסר השלישי, שתוארך לשנים 734 - 732 לפנה"ס, ואכן בתקופה זאת חרב שערה של גזר ונשרפו בתי מגורים רבים. ישנה קורלציה בין חורבן גזר לבין אחד מתבליטי המלחמה שפיארו את ארמון תגלת פלאסר, בו מוזכרת גָזְרֻ. הכיבוש האשורי והפרסי כיבושה הסופי של העיר בידי אשור נעשה במאה השביעית לפנה"ס. בימיה כעיר אשורית שימשה גזר כמרכז חשוב לפיקוד ופיקוח על מישור החוף, ונמצאו בה מספר רשומות מקומיות המעידות על כך. שתי תעודות בכתב אשורי, מן השנים 651 ו-649 לפסה"נ, שהתגלו בתל גזר (ותל חדיד) ובהם רשומים שמותיהם של 21 שמות פרטיים באחת מהן מוזכר hazzanu, דהיינו שר העיר (של גזר) ובנוסף שם ישראלי אחד: אדם בשם נתניהו הסוחר בקרקע[27] . לאחר ימי אשור ננטש האתר, עד ימי הממלכה הפרסית, בהם הייתה העיר חלק מפחוות 'יהוד'. קברים עשירים (הקברים הפלשתיים של מקאליסטר), שרידי קירות בתים ובורות מים הם השרידים היחידים שנותרו מהתקופה הפרסית באתר. תקופה זאת נחלקה לשני שלבי יישוב. התקופה ההלניסטיתבמאות השלישית והשנייה ניתן להבחין ביישוב הלניסטי בעיר. גזר הפכה למרכז הכוחות הסלאוקיים בשפלה ושכן בה מבצר, וממנה יצאו הכוחות להילחם ביהודה המכבי בקרב בית חורון. אחרי הפסדים נוספים בקרב אמאוס נסוגו הכוחות היווניים לגזר. בתל גזר נמצאו ממצאים שונים מהתקופה שלפני כיבוש העיר על ידי שמעון החשמונאי, בהם מטבע של תלמי השישי[28]. בימי המצביא בקכידס נבנה מחדש שער העיר ושופצו ביצוריו. אולם לאחר עזיבתו, כבש שמעון החשמונאי את העיר בשנת 142 לפנה"ס. הכיבוש היהודי של גזר מוזכר גם בגאוגרפיקה של סטראבון, הגם שהוא בלבל אותה עם גדרה[29]. במחקריו הראה רוני רייך כי שבעה מתקני מים מדורגים שחשף מקאליסטר בשכבה העליונה ביותר בתל אינם אלא מקוואות טהרה שנוספו לגזר לאחר כיבושה בידי שמעון. בכך הוא אושש את המסופר על העתקת אוכלוסייה יהודית שומרת מצוות ממקום לא ידוע (ירושלים?) לגזר. בזיקה לבית אחד הראה רייך כי החדר ובו מקווה הטהרה הוסף לבניין קיים, אל נכון לבניין שפונה מן האוכלוסייה הפגאנית שהייתה בו, וטוהר אחרי הכיבוש. בנו של שמעון החשמונאי, יוחנן הורקנוס הראשון, קבע את העיר כבסיסו, ובנה בה מצודה (על חורבות שער שלמה, מה שהביא לטעות בזיהוי אצל מקליסטר). שבויים יוונים הוחזקו כנראה באתר, כפי שניתן ללמוד מהכתובת, שנמצאה חרוטה על אבן באתר:
תעתיק: "פמפרס סימואונוס קטוֹפַּסֵה פּיר בסילֵיון". משמע "פמפרס (אומר): מי יתן ותרד אש השמים על בית שמעון". באתר נמצאו מטבעות דמטריוס השני ואנטיוכוס השביעי, כלי חרס וכלי ברזל. בקדמוניות היהודים מופיעה בקשתו של יוחנן הורקנוס הראשון מהרומאים בשנת 132 לפני הספירה, לסייע לו כנגד דרישת אנטיוכוס השביעי להשיב לידיו את גזר, יפו ופיגי[30]. מנחם שטרן כתב שהערים נכבשו על ידי אנטיוכוס השביעי ויוחנן הורקנוס ביקש סיוע בהשבתם לידיו[31]. גזר המשיכה להשתייך לממלכה החשמונאית עד סופה, הגם שהיא חדלה להיות עיר מחוז, ובמקומה שימשה אמאוס[32]. שער העיר עבר את שיפוצו האחרון לקראת הכניסה לתקופה ההרודיאנית באתר, שכבה I. בימי המלך הורודוס ירד סופית מעמדה של גזר. מספר קברים, בית מרחץ, כמה בקתות וחומה גדולה (לא למטרות הגנה, אלא תחימה) הם שרידי היישוב בתקופה הרומית. מספר קברים נוספים נותרו מהתקופה הביזנטית. התקופה הצלבניתעם כיבוש הארץ על ידי הצלבנים נכללה גזר בתחום הסניורה של רמלה ובמקום היה ככל הנראה יישוב לא מבוצר. בשנת 1177 היה התל זירה לקרב גזר בין צבא ממלכת ירושלים, בראשות בלדווין הרביעי, מלך ירושלים לצבא המוסלמי של צלאח א-דין. הצבא המוסלמי הופתע על ידי צבא צלבני קטן, התמוטט תחת מהלומת ההסתערות של קומץ אבירים, ונמלט על נפשו חזרה למצרים - תבוסה זו הייתה הקשה ביותר שספג המצביא המוסלמי המהולל אך לא הצליחה להציל את הצלבנים מתבוסה מוחצת בקרב קרני חיטין. שארל קלרמון-גנו זיהה את תל גזר כמונטגיסרד הצלבנית (MontGisart). על פי מחקרו, ובהסתמך על מסמך המתאר את נכסי הכנסייה של המדינה הצלבנית, הוא שיער כי לאחר הקרב הקימו הצלבנים כנסייה על שמה של קתרינה הקדושה (בלטינית: Sainte Katerine de Mongisart). חפירות שנערכו בתל גזר לא העלו שרידים למבנים צלבניים - אשר ייתכן ונמצאים באזור שרידי הכפר הערבי[33]. מהמאה ה-13 עד היוםמאוחר יותר נעשה שימוש בבית הקברות הביזנטי על ידי תושבים ממלוכים. למרגלות התל הוקם בתקופה העות'מאנית הכפר הערבי אבו שוּשֶה. בני משפחת מלוויל ברגהיים הצליחו בשלבים לרכוש את כל אדמות התל, אך עקב קשיים כלכליים איבדו אותן. הקרקעות נקנו בשנת 1913 על ידי הברון רוטשילד[34], ובהמשך עברו לידי הרברט בנטוויץ', שעמד בראש חברת הקרקעות הציונית "מסדר המכבים". בשנת 1917 הגיע יחידות הקורפוס המדברי של צבא בריטניה בפיקודו של אלנבי לאזור תל גזר לאחר שהתקדמו במבצע רצוף ומהיר מרפיח דרך פלוג'ה, גדרה, ראשון לציון ורחובות. בתל גזר (מוצב אבו שושא) החזיק כוח מאסף טורקי חזק שנסוג עם התקדמות הקרב. ההתקפה של הבריגדה ה-22 על תל גזר נערכה כהתקפת פרשים והייתה חלק מהתקפה גדולה יותר שתכליתה לנתק בין הארמייה השמינית הטורקית, שנסוגה לכיוון מישור החוף, והארמייה השביעית שנסוגה לכיוון הר חברון וירושלים. ההתקפה תוכננה להרחיב את הטריז בין הארמיות ובכך להחלישן[35]. בשנת 1945 התיישבה באזור קבוצת גזר. ביוני 1948, בזמן מלחמת העצמאות, הותקפה הקבוצה בידי הלגיון הירדני, נכבשה ו־28 ממגיניה נפלו. בסופו של דבר נכבשו השטחים מחדש על ידי הפלמ"ח, ומאז הם מהווים חלק ממדינת ישראל. המועצה האזורית גזר נקראת על שם התל. בשנת 1948[36] חברי הכשרת עמלים[37] מאזור חדרה הגיעו להתיישבות באזור תל גזר ושטחים שבעבר היו שייכים לכפר הערבי אבו שושה. ההתיישבות לא צלחה[38][39]. בשנת 2010 הוכרז התל כגן לאומי. בשנת 2022, האתר הארכאולוגי והגן הלאומי נשרף לחלוטין בשרפה. על פי בדיקה ראשונית בשטח לא נפגעו בצורה דרמטית מונומנטים ארכאולוגיים באתר[40]. ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
