קיסר סין

קיסר סין (במנדרינית תקנית: 皇帝, בפין-יין: Huángdì, תעתיק: חְוָאנְגדִי) הוא תואר המתייחס לכל מונרך ששלט בסין הקיסרית החל ביסוד שושלת צ'ין ב-221 לפנה"ס ועד נפילת שושלת צ'ינג ב-1912. כינוי נוסף מקובל היה "בן השמים" (天子), תואר שנוצר בשלהי תקופת שושלת שאנג, וייחס לקיסר שלטון על "הכול מתחת לשמים" (天下 טְייֵן שְׂיָה, הכינוי המקובל בסין עד המאה ה-20 לעולם כולו). בדרך כלל היה הקיסר השליט העליון על מדינתו, אם כי היו מקרים שלא זה היה המצב.

קיסרים מאותה משפחה סווגו בדרך כלל לתקופות היסטוריות הידועות כשושלות. מקובל להניח כי רוב השליטים הקיסריים של סין היו חברי הקבוצה האתנית של בני ההאן, אם כי מחקרים מודרניים נוטים להיות זהירים יותר לגבי הסיכונים שביישום קטגוריות אתניות עכשוויות לתקופות קודמות בהיסטוריה. במהלך שושלת יואן ושושלת צ'ינג נשלטה סין על ידי מונגולים ומנצ'ורים אתניים בהתאם. ההשקפה ההיסטורית המקובלת שהתעצבה במשך השנים היא ששושלות אלו הן שושלות זרות שעברו סיניזציה במהלך השנים, בעוד שחוקרים מודרניים טוענים כי פעולת הגומלין שבין פוליטיקה ואתניות היו מורכבות הרבה יותר.^[2]

השליטים מהתקופה שקדמה לשושלת צ'ין היו מכונים וָאנְג (王), מונח שמקובל כיום לתרגם כ"מלך". בשנת 221 לפנה"ס, כאשר מלך צ'ין השלים את כיבושן של הממלכות השונות של תקופת המדינות הלוחמות, הוא אימץ תואר חדש על מנת לשקף את יוקרתו כשליט הגדול מכל המלכים שהיו לפניו. הוא יצר את התואר החדש "חְוָאנְגדִי" או קיסר וכינה עצמו "שְׁה חְוָאנְגדִי", כלומר "הקיסר הראשון". חְוָאנְג (皇 – "מרומם") ודִי (帝 – אלוהים, אב קדמון מלכותי) היו תוארם של כמה מנהיגים מהתקופה הפרהיסטורית של סין.

התאוריה המדינית הסינית לא התנגדה לחלוטין להענקת תואר "קיסר סין" לשליטים זרים או שאינם שייכים לזרע המלוכה. במהלך ההיסטוריה התחלקה סין, כמה פעמים, לממלכות קטנות יותר תחת שלטונם של שליטים נפרדים או מצביאים. הקיסר היה ברוב המקרים השליט של סין המאוחדת, או שלפחות היו לו סיבות חוקיות לטעון לשלטון על כל סין, גם אם בפועל הוא לא שלט על כל המדינה. היו גם מקרים בהיסטוריה הסינית בהם היו כמה שליטים שטענו לתואר "קיסר סין" בעת ובעונה אחת. לדוגמה, כמה נסיכים שמוצאם היה ממשפחת הקיסרים של שושלת מינג המשיכו לטעון לכתר קיסר סין אחרי שנוסדה שושלת צ'ינג (1644–1911), והמצביא האחרון של צבא שושלת מינג, ווּ סָאנְגְווֵי, טען לכתר הקיסר במהלך שלטונו של הקיסר קָאנְג שִׂי משושלת צ'ינג. בשושלות שנוסדו על ידי כובשים זרים, שבסופו של דבר נטמעו בתרבות, בפוליטיקה ובחברה הסינית, נטלו השליטים את התואר "קיסר סין" בנוסף לתארים שנשאו בארצם המקורית. הדוגמה הבולטת ביותר הוא קובלאי חאן, שהיה גם החאן הגדול של המונגולים וגם קיסר סין.

מתחילת שושלת צ'ין ועד סופה של שושלת צ'ינג היו קרוב ל-400 קיסרים בסין. חלקם הכריזו על עצמם קיסרים ויסדו אימפריות בעצמם כממשלה מתחרה לקיסר השליט כשהם כופרים בחוקיותו של הקיסר הנוכחי, כדוגמת לי דזה צ'נג (שמרד בקיסר מינג האחרון) ויואן שׁוּ (שניסה להקים שושלת בסוף תקופת האן). לא כולם מקובלים כקיסרים חוקיים. מקובל להעריך כי כ-10% מבין הקיסרים היו מנהלים מוכשרים וכ-10% מהם היו חדלי אישים. הקיסרים המוכשרים הם אלו שסביבם נוצרו אגדות בסין, והם המוכרים יותר. בין הקיסרים המוכרים ביותר": צ'ין שה-חואנג (שושלת צ'ין), הקיסר וו (שושלת האן), קובלאי חאן (שושלת יואן) וקָאנְג שִׂי (שושלת צ'ינג).

החל משושלת צ'ין נודע קיסר סין כ"בן השמים" (天子). כצאצא וכנציג השמים עלי אדמות, היה לקיסר שלטון מוחלט על כל דבר, קטן כגדול "תחת השמים" (天下, כלומר העולם). המנדט לשלטונו נחשב אלוהי וקבוע מראש. בניגוד ליחסים בינלאומיים מודרניים, לא נחשב קיסר סין במזרח אסיה כראש מדינה אחת מבין כמה, אלא כשליט העליון היחיד על כל העולם המתורבת.

דבריו של הקיסר נחשבו להוראות מקודשות (聖旨), והצהרותיו הכתובות "צווים מלמעלה" (上諭). בתאוריה היה הציות להוראות של הקיסר מיידי. הוא היה מורם מעם, מהאצולה ומבני המשפחה הקיסרית. פניות לקיסר נעשו תמיד בשפה רשמית ומתוך שפלות, אפילו על ידי בני המשפחה הקרובים.

עם זאת, מידת כוחו האמיתי של הקיסר השתנתה בין קיסרים שונים באותה שושלת ובין שושלות שונות. בתחילת מחזור החיים של השושלת הקיסרית הסינית, היה הקיסר מייסד השושלת מגבש את האימפריה בדרך כלל כשליט אבסולוטי, כפי שניתן להיווכח מהקיסרים צ'ין שה-חואנג משושלת צ'ין, טָאידְזונְג משושלת טאנג, קובלאי חאן משושלת יואן וקָאנְג שִׂי משושלת צ'ינג. קיסרים אלו שלטו כמלכים אבסולוטיים במשך כל תקופת שלטונם, כשהם מקפידים לשמור על מנהל ריכוזי חזק המפקח על המדינה. בהמשך מחזור החיים של השושלת הקיסרית הסינית עלו לשלטון קיסרים שקיבלו את התפקיד בירושה והיו לעיתים קרובות קיסרים חלשים. הקיסרים של סוף תקופת שושלת מינג נהגו להעביר את הניהול השוטף של ענייני המדינה לפקידים הבכירים ולעיתים קרובות סירבו אפילו לשמוע בקשות מפקידים אלו. מודל שלטוני אחר התקיים במהלך שושלת סונג, שבה האפיל כוחו של ראש הממשלה (או המזכיר הכללי) על כוחו של הקיסר.

גודל השטח עליו שלט קיסר סין בפועל השתנה משושלת לשושלת. במקרים אחדים, כבמהלך תקופת שושלת סונג הדרומית, התפצל הכוח הפוליטי במזרח אסיה בין כמה ממשלות, עם זאת, הבדיה הפוליטית שיש אך ורק שליט אחד נשמרה.

הקיסר עלה לשלטון בדרך כלל כיורשו של הקיסר הקודם, או שתפש את השלטון כמורד. הבחירה ביורש הייתה בדרך כלל על פי העדפת הבן הבכור. עקב כך, היו מקרים רבים שילד הוכתר כקיסר עם מות אביו. במצב זה קיבלה אימו, הקיסרית האלמנה, עמדת כוח משמעותית. למעשה, רוב הנשים ששלטו במהלך ההיסטוריה הקיסרית הסינית עלו לשלטון כעוצרות מפאת גילם הצעיר של בניהן. דוגמאות בולטות כוללות את הקיסרית לו משושלת האן, כמו גם הקיסרית האלמנה צְאשִׂי והקיסרית האלמנה צְא'אָן משושלת צ'ינג שבמשך זמן מה שלטו יחדיו כעוצרות משותפות. אם הקיסרית האלמנה הייתה חלשה מכדי לתפוס את השלטון, נהגו פקידים מהחצר בדרך כלל להשתלט. נוכחותם של סריסים בחצר גם היא הייתה חשובה במבנה הארגוני, שכן הקיסר בדרך כלל נהג לסמוך על אחדים מהם כאנשי סודו, דבר שנתן להם גישה למסמכים חשובים רבים. היו מקרים בהם היה הכוח האבסולוטי בידי סריסים, המקרה הבולט ביותר הוא של הסריס וֵיי ג'ונְגשְׂייֵן בתקופת שושלת מינג. היו גם מצבים בהם אצילים אחרים תפסו את השלטון כעוצרים.

התואר "קיסר" עבר בירושה, בדרך כלל מהאב לבן בכל שושלת. היו גם מקרים בהם עלה אחיו הצעיר של הקיסר לכס המלוכה, כאשר לקיסר שמת לא היו בנים זכרים. הנוהג היה ברוב השושלות להעביר את השלטון לבן הבכור שנולד לקיסרית (嫡長子). בכמה מקרים, כאשר לא נולדו בנים לקיסרית, היא אימצה ילד אחר של הקיסר כבנה (כל ילדיו של הקיסר נחשבו כילדיה של הקיסרית, בלא קשר לאם הביולוגית). בחלק מהשושלות היו מקרים בהם כפרו בנים אחרים של הקיסר (לרובם היה מספר רב של ילדים) בזכותו של הבן הבכור של הקיסרית לכתר, ופרצו מלחמות ירושה. בניסיון למנוע מחלוקות לאחר מותו היו מקרים בהם מינה הקיסר בעודו בחיים את נסיך הכתר (太子). אבל היו מקרים שאפילו מינוי ברור כזה סוכל בשל קנאה או חוסר אמון, בין אם היה זה נסיך הכתר עצמו שקשר כנגד הקיסר או אחים שזממו האחד כנגד השני. כך למשל, הכתיר הונג וו, קיסר מינג הראשון את נכדו, ג'וּ יון־ון, בן בנו הבכור של הונג וו, כיורשו בשלטון, אבל הנכד שלט כקיסר בשם ג'יאן־ון 4 שנים (1398–1402) בלבד, משום שכבר בעת שעלה לשלטון כפר דודו, ג'וּ די, בזכותו לכתר והריב הפך למרד גלוי שהסתיים בניצחונו של ג'וּ די. ג'יאן־ון מת ככל הנראה בשרפה שהוצתה בארמונו וג'וּ די הוכתר כקיסר השלישי של שושלת מינג בשם הקיסר" יוֹנג־לֶה" (永乐 – אושר נצחי). כמה קיסרים, כדוגמת יוּ'נְגגֶ'נְג, שלאחר שביטלו את מעמד נסיך הכתר, הפקידו את המסמכים המכילים את שמו של יורש העצר בקופסה חתומה שאמורה הייתה להיפתח לאחר מותו ורק אז יוכרז תוכנם.

שלא כמו במונרכיות אחרות, כדוגמת המונרכיה היפנית, אפשרה התאוריה הפוליטית הסינית את החלפת המשפחה השולטת. אפשרות זו התבססה על המושג הקונפוציאני "מנדט השמים". התאוריה מאחורי מושג זה הייתה שקיסר סין פעל כ"בן השמים" וקיבל מנדט לשלוט על כל אדם אחר בעולם, אבל רק אם הוא שירת את נתיניו היטב. אם איכות השלטון הייתה מפוקפקת בשל אסונות טבע חוזרים ונשנים כדוגמת שיטפונות או בצורת, או בשל סיבות אחרת, אזי מרד כנגד הקיסר היה מוצדק. מושג חשוב זה נתן תוקף חוקי ל"מחזור השושלתי"^[3] או להחלפת השושלות.

עיקרון זה אפשר אפילו לאיכרים לייסד שושלת חדשה, כדוגמת שושלת האן ושושלת מינג; ואפילו הקמת שושלות על ידי כובשים זרים כדוגמת שושלת יואן המונגולית ושושלת צ'ינג המנצ'ורית. היושרה המוסרית וההנהגה הנדיבה שהם שקבעו מי יאחז ב"מנדט השמים". היסטוריונים מציינים כי רעיון סינוצנטרי זה היה אחת הסיבות החשובות לכך שלסין הקיסרית הייתה אחת ממערכות השלטון היעילות ביותר בזמנים הקדומים.

הייתה רק קיסרית אחת ששלטה באופן חוקי בסין והיא הקיסרית וו משושלת טאנג או שושלת ווּ-ג'וֹאוּ שנוסדה על ידה. עם זאת, נשים רבות הפכו לשליטים "דה פקטו", בדרך כלל כהקיסרית האלמנה. דוגמאות בולטות כוללות את הקיסרית לו משושלת האן, ואת הקיסרית האלמנה צְישִׂי, אימו של הקיסר טונְגגְ'ה (1861–1874) ודודתו ואימו המאומצת של הקיסר גוָאנְגשׂוּ' (1874–1908), ששלטה בסין במשך 47 שנים (1861–1908).

מכיוון שעל פי החוק היה לקיסר מעמד אבסולוטי שאסור היה לאיש לערער עליו, היו נתיניו חייבים להראות את הכבוד המקסימלי בנוכחותו, בין בדו-שיח ישיר או בכל צורה אחרת. לפני הפנייה היה הדובר צריך להשתחוות עד שראשו נגע ברצפה. צורת השתחוות זו קרויה בסינית קוֹאוּטוֹאוּ (叩頭). מילה זו חדרה לשפה האנגלית כ-Kowtow, והיא מתארת סוג השתחוות זה וגם במשמעות נוספת של התרפסות. בשיחה עם הקיסר היה זה פשע להשוות בין הדובר לבין הקיסר בכל צורה שהיא. היה זה טאבו להתייחס לקיסר בשם בו נולד ואפילו לאימו הורתו נאסר הדבר, ובמקום זאת היא פנתה אליו כ"חְוָאנְגדִי" (קיסר), או בפשטות כ"אֶר" ("בן"). אסור היה לפנות לקיסר בגוף שני ("אתה"). כל מי שדיבר אל הקיסר היה חייב לפנות אליו בתואר בִּישְׂיָה (陛下) המקביל ל"הוד מעלתך הקיסרי" או "חְוָאנְג שָׁאנְג" (皇上, "הקיסר הנעלה"), או " טְייֵן גְ'ה (天子, "בן השמים"), או "שֶׁנְג שָׁאנְג" (聖上, השמיימי הנעלה). המשרתים נהגו בדרך כלל לפנות אל הקיסר כ" וָאן סְווֵי יֵה" (萬歲爺, "אדון "עשרת אלפים השנה", מקביל ל"אדון שיחיה לנצח"). הקיסר התייחס לעצמו כ "גֶ'ן" (朕), שניתן לתרגמו כמונח המלכותי "אנו" (pluralis majestatis), בנוכח נתיניו היה מותר לקיסר בלבד לעשות שימוש במונח.

בניגוד למוסכמה המערבית בה מתייחסים לשליט תוך שימוש בשמו בו נודע כמלך (לדוגמה: ג'ורג' החמישי) או בשמו הפרטי (לדוגמה: המלכה ויקטוריה), ההתייחסות לקיסר שולט הייתה בפשטות כ"חְוָאנְגדִי בִּישְׂיָה" (皇帝陛下, "הוד מעלתו הקיסר") או "דָאנְגגִ'ין חְוָאנְגשָׁאנְג" (當今皇上, "מעלת הקיסר הנוכחי") כאשר מדברים עליו בגוף שלישי. בדרך כלל הוא כונה "הוד מעלתו הקיסר של שושלת (X) הגדולה, בן השמים, אדון עשרת אלפי השנים". צורות הפנייה השתנו מאוד במהלך שושלות יואן וצ'ינג.

הקיסר היה ידוע גם על פי השם של תקופת שלטונו (年號). מאז אומצה שיטת שם התקופה על ידי הקיסר ווּ משושלת האן ועד תקופת שושלת מינג, נהג השליט בדרך כלל להחליף את שם התקופה על בסיס קבוע למחצה במהלך שלטונו. במהלך שושלות מינג וצ'ינג נהגו הקיסרים לבחור שם תקופה אחד במהלך שלטונם, והמנהג היה להתייחס לקיסרים לשעבר בשם זה. בשושלות קודמות יותר היו הקיסרים ידועים בשם המקדש שלהם (廟號) שניתן להם לאחר מותם. לכל הקיסרים ניתן גם שם לאחר מותם (謚號), שלעיתים צורף לשם המקדש שלהם (לדוגמה, הקיסר שֶׁנְגדְזוּזֶ'ן聖祖仁皇帝 היה שמו של הקיסר קָאנְג שִׂי). למותו של קיסר נהגו להתייחס כאל "גְ'יָאבֶּנְג" (駕崩, מילולית "התמוטטות") ולקיסר שזה עתה מת התייחסו כאל " דָאשִׂינְג חְוָאנְגדִי" (大行皇帝).

לאחר מותם נהגו לקבור את הקיסרים במכלולי קבורה מפוארים במיוחד. חלק מהקיסרים נהגו להכין את אחוזת הקבר שלהם עוד בחייהם. אחוזת הקבר הבולטת ביותר הוכנה על ידי הקיסר הראשון, צ'ין שה-חואנג (שושלת צ'ין) שהקים מאוזוליאום ליד העיר שי-אן במחוז שאאנשי והקיף את עצמו באלפי פסלי חיילים מטרקוטה. צבא הטרקוטה נועד ללוותו לעולם הבא. גם אתרי הקבורה של שושלות מינג וצ'ינג שנשמרו מרשימים בהיקפם, בייחוד אתר קברי שושלת מינג שליד בייג'ינג. הן אתר הקבורה של צ'ין שה-חואנג והן אתרי הקבורה הקיסריים השונים של שושלות מינג וצ'ינג הוכרו כאתרי מורשת עולמית על יד ארגון אונסק"ו.

משפחת קיסר הייתה מורכבת מהקיסר כראש המשפחה, ומהקיסרית (皇后) כבת זוגו הראשית וכ"אם האומה" (國母). בנוסף היו לקיסר בנות זוג נוספות ופילגשים (妃嬪) שדורגו על פי חשיבותן בהרמון, שבו הקיסרית הייתה החשובה ביותר. בכל שושלת הייתה כללים בנוגע למספר הנשים בהרמון. במהלך שושלת צ'ינג (1644–1911) למשל, קבעו הכללים כי בכל זמן נתון תהיה בהרמון קיסרית אחת, "חְוָאנְג גְווֵיפֵיי" אחת, שתי " גְווֵיפֵיי", ארבע "פֵיי" ושש "פִּין", בנוסף למספר בלתי מוגבל של בנות זוגות נוספות ופילגשים. למרות שעל פי החוק היה לקיסר את המעמד הגבוה ביותר, על פי המסורת והתקדימים קיבלה הקיסרית האלמנה (皇太后) בדרך כלל את הכבוד הגדול ביותר בארמון והיא קיבלה את ההחלטות ברוב ענייני המשפחה. לעיתים, במיוחד כאשר על כס המלוכה היה קיסר צעיר במיוחד, היא הייתה השליט "דה פקטו". אל ילדיו של הקיסר, הנסיכים (王子), והנסיכות (公主) נהגו לעיתים קרובות להתייחס על פי סדר לידתם, כדוגמת "הנסיך הבכור", הנסיכה השלישית" וכו'. הנסיכים זכו בתוארי אצולה לעיתים קרובות ברגע שהגיעו לבגרות. אחיו של הקיסר ודודיו שרתו בחצר המלוכה על פי חוק והיה להם מעמד שווה לפקידי חצר אחרים (子). הקיסר היה מורם מעל כולם בלא קשר לגילו או לדור אליו היה שייך.

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קיסרי סין

• קיסר יפן

• קיסר סין, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)