שמאל רדיקלי בישראל

שמאל רדיקלי בישראל (או השמאל הקיצוני בישראל) הוא כינוי ליחידים או תנועות חברתיות-פוליטיות המאופיינות ומושפעות מרעיונות ששייכים לצד השמאלי של המפה הפוליטית. ישנם מאפיינים רבים משותפים בין השמאל הרדיקלי העולמי לבין השמאל הרדיקלי בישראל. עם זאת ישנו קושי בהגדרה מהו רדיקלי, וגורמים שונים מסמנים את גבול הקיצון באופן שונה.

ערך מורחב – שמאל רדיקלי

השמאל הרדיקלי הישראלי כולל יחידים וקבוצות, שלעיתים מאוגדות כעמותות וכארגוני זכויות אדם. במקרים רבים ארגונים אלו מתמודדים מול ביקורת ציבורית ואף ליוזמות חקיקתיות נגדו. מעבר לעמותות קיים גם ייצוג מפלגתי של השמאל הרדיקלי, כיום במפלגת חד"ש היהודית-ערבית ובעבר גם במפלגת מפ"ם.

בניגוד לשמאל המתון, השמאל הרדיקלי לרוב אינו מגדיר את עצמו כציוני, ולעיתים מעדיף את מודל המדינה האחת על פני המודל של שתי מדינות כפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

השמאל הרדיקלי הישראלי הטרוגני בעמדותיו ועוסק במגוון של נושאים בתוך קווי המתאר האידאולוגיים של השמאל הרדיקלי בעולם, עם דגש מסוים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובמיוחד על ההשלכות של הכיבוש הישראלי על האוכלוסייה הפלסטינית ועל אופי המשטר בישראל. תחומי עיסוק נוספים הם התאגדות עובדים, קידום רעיונות סוציאליסטיים כגון מס עושר, משבר האקלים, שיפור איכות הסביבה ועוד.

ניתן למיין את השמאל הרדיקלי הישראלי על פי שני היבטים עיקריים:

לשמאל הרדיקלי משתייכים ארגוני שמאל העוסקים בפעילות רדיקלית בנושאי חברה וכלכלה, נטיות מיניות, מגדר, ואף זכויות בעלי חיים. על קבוצות אלה ניתן למנות קומוניסטים, ובפרט טרוצקיסטים, אנרכיסטים, פמיניסטים רדיקליים ואחרים.

חלק מתנועות השמאל הרדיקלי בישראל תומך בפתרון שתי המדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני, וחלקן תומך בפתרון המדינה האחת. חלקן שולל את הציונות^[1] כבסיס האידאולוגי לקיומה של מדינת ישראל ואת הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. יש בהם הסוברים^{[דרוש מקור: מי?]} כי ישראל כמדינה ציונית היא בלתי-לגיטימית ולכן יש להפכה למדינת כל אזרחיה, למדינה דו-לאומית או לחלק מקונפדרציה. בין החברים בארגונים אלה יש המצהירים על עצמם כפוסט ציונים או אנטי ציונים, ויש הרואים עצמם כציונים, אך אינם נתפסים ככאלה על ידי יריביהם. כך, למשל "גוש שלום" או "אומץ לסרב" מוצגים כארגוני שמאל רדיקלי עקב דרכי הפעולה בהם הם נוקטים כדי להביע מחאה, כדוגמת סרבנות והטלת חרם. יהודים וערבים כאחד שותפים בתנועות אלה.

הציונות נבחנת בשמאל הרדיקלי במונחים גלובליים, כתנועה שפתרה את "הבעיה היהודית" של אירופה אחרי השואה, בעזרתן של המעצמות (בעיקר ברית המועצות ובריטניה), באופן שהיה נוח ביותר לאותן מעצמות. על פי אנשי השמאל הרדיקלי, הפתרון הציוני היה אסון לתושבי הארץ הפלסטינים והוביל אל הנכבה שלהם.

גופים כמו מק"י מקבלים את קיומו של עם ישראלי כלאום בעל-זכויות. יש הרואים בו קבוצה קולוניאליסטית שאין לה זכויות קבוצתיות אלא רק זכויות אדם ואזרח. המצדדים בתפיסה הראשונה לרוב תומכים בגישת שתי מדינות לשני עמים או במדינה דו-לאומית, שני פתרונות המכירים בזכויות הלאומיות של הישראלים (אם כי לא בהכרח של היהודים) לצד אלה של הפלסטינים. בעלי הגישה השנייה, שהם מיעוט קטן מתוך השמאל הרדיקלי, תומכים בהקמת מדינת לאום פלסטינית דמוקרטית וחילונית.

השמאל הרדיקלי סבור שתמיכת השמאל הציוני בפתרון שתי המדינות מבוססת על רצונם של חלקים בבורגנות הישראלית בשקט, בשווקים ובכוח עבודה זול.^{[דרוש מקור]} בשמאל הרדיקלי, לעומת זאת, התמיכה בפתרון זה אינה מתוך הזדהות עם מטרות אלה, אלא מתוך מחשבה שמצב של שקט יכול להביא לעצירת שפיכות הדמים ולפיתוח של תודעה המונית נגד כל סוגי הדיכוי. המתנגדים לפתרון שתי המדינות מצביעים על הקשר ההדוק בין המשק הישראלי והפלסטיני ועל ההתנחלויות כמכשולים לשלום שההתגברות עליהם תהא באיחוד העמים.

סוגיה בוערת תמיד, ובעיקר בתקופות של מתקפות טרור פלסטיני בישראל (כגון האינתיפאדה השנייה), היא משמעותה והיקפה של התמיכה במאבק הפלסטיני. חלקים בשמאל הרדיקלי ^{[דרוש מקור: מי?]} דבקים בתפישה לפיה "לא אומרים לעם איך להילחם על חירותו", אך הרוב מסכים שיש לנצל את האוזן הקשבת שהוא זוכה לה בקרב הפלסטינים כדי לשכנעם לנקוט בדרכי מאבק מוסריות ויעילות בעיניו - בעיקר מאבק לא-אלים.^{[דרוש מקור]}

ישנה מחלוקת מסוימת באשר לגבולות הפעולה הנכונים. יש מחלוקת האם הפגיעה בחיילים ובמתנחלים היא לגיטימית. מעטים מן השמאל הרדיקלי ^{[דרוש מקור: מי?]} סבורים שלפלסטינים ישנה זכות מוסרית וחוקית (לפי המשפט הבינלאומי) לפגוע בחיילים של "צבא כיבוש"^[2][3], על אף שגם בקרב אלה יעילותה של האסטרטגיה הזו מוטלת בספק^[4] בשל הנחיתות הצבאית המובהקת של הפלסטינים. אחרים כוללים בקבוצת המטרות הלגיטימיות גם מתנחלים בוגרים, בטענה שאנשים אלה בחרו לחיות בשטח כבוש ביודעין, ובכך הם משתתפים באופן פעיל בכיבוש. כמו כן, מעטים מן השמאל הרדיקלי סבורים שפגיעה בנשים וילדים היא לגיטימית והיו בהם שפרסמו מאמרים ובהם הבנה או הצדקה למעשיהם של מחבלים מתאבדים, תוך ביצוע רומנטיזציה של הפיגועים (כגון גדעון לוי או דליה רביקוביץ^[5]). ארגוני שמאל רדיקלי הביעו לא אחת התנגדות לסיכול ממוקד, משום שזהו, לטענתם, הוצאה להורג ללא משפט - כמו גם עקב העובדה, שבסיכולים אלה נפגעו גם אזרחים פלסטינים חפים-מפשע. בדרך כלל^{[דרוש מקור][מפני ש...]} התמקדה הפעילות במישור הפובליציסטי כדוגמת מכתב הטייסים.

רעיונות השמאל הרדיקלי בישראל חופפים לרעיונות השמאל הרדיקלי כפי שהוצגו במדינות רבות אחרות, אם כי פלגים מסוימים בשמאל הרדיקלי הישראלי מדגישים את שלילת הציונות^[6] כבסיס האידאולוגי לקיומה של מדינת ישראל ואת הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית בכל מקרה.

מבחינה מדינית, רואים רבים מאנשי השמאל הרדיקלי ^{[דרוש מקור: מי?]} את הפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני בהקמת מדינה פליסטינית כאשר ישראל הופכת למדינת כל אזרחיה תוך ביטול היותה מדינה יהודית או פתרון של מדינה דו-לאומית^[7].

בתחום המדיני-ביטחוני, גופי השמאל הרדיקלי בישראל מתנגדים לרוב פעולותיה הצבאיות של ישראל (כגון מלחמת לבנון הראשונה, הסיכולים הממוקדים, מלחמת לבנון השנייה, מבצע עופרת יצוקה, מבצע צוק איתן ועוד) ובפרט לרוב פעולות צה"ל ביהודה, שומרון ועזה^[8], דבר שמתבטא בנוסף לביקורת רבה נגד צה"ל גם בסרבנות לשרת בשטחים. הם תומכים גם בחשיפה מאסיבית ובינלאומית של עוולות המבוצעות לכאורה על ידי חיילים יחידים בתוך צה"ל ומתנחלים כנגד פלסטינים^[9].

השמאל הרדיקלי תומך בהקמת מדינת כל אזרחיה ובאזרוח מלא של פליטי מלחמה ומהגרי עבודה^[10] ומתנגדים לכל פעילות של החזרת מסתננים לארצם^[11].

מבחינה כלכלית-חברתית, חלקם תומכים בצורות קצה של סוציאליזם ובפרט קומוניזם (זאת בניגוד לשמאל המתון, התומך בצורות מודרניות וממוקדות יותר של סוציאליזם כמו סוציאל-דמוקרטיה), וכן חלקם תומכים באנרכיזם^[12].

חלק מארגוני השמאל הרדיקלי נתמכים כלכלית על ידי האיחוד האירופי וממשלות אירופאיות^[13]. נושא התמיכה הזרה עומד במוקד פולמוס ציבורי בישראל^[14], הכולל גם ניסיונות לפקח על תמיכה זו בחקיקה, כגון המאמץ לחקיקת "חוק העמותות"^[15].

דרכי הפעולה העיקריות הנפוצות בקרב השמאל הרדיקלי הישראלי הן הפגנות, בהן גם הפגנות בלתי חוקיות בשטחי הרשות הפלסטינית, והפצת מידע ועמדות במרכזים אורבניים ובאינטרנט.

הפגנות השמאל הרדיקלי בישראל נעות בין משמרות מחאה קטנות, לבין עצרות המוניות.

להפגנות בשטחים ישנה דינמיקה אחרת, בעיקר כאשר הן נערכות יחד עם פלסטינים. הפגנות אלה נערכות ללא רישיון וכוחות הביטחון נוהגים להכריז על המקומות בהם נערכות הפגנות כעל שטח צבאי סגור ולשלוח אליהן כוחות צבא ומג"ב. בכמה מהפעמים אף הושלכו רימוני גז ובקבוקי תבערה ולעיתים, בייחוד בהפגנות נגד גדר ההפרדה, נעשו גם ניסיונות לחבל ברכוש ותשתיות צבאיות ובפרט בגדר עצמה.^{[דרוש מקור]}

כוחות הביטחון הישראלים נוהגים לפזר הפגנות אלו באמצעות מעצרים ואמצעים לפיזור הפגנות: גז מדמיע, רימוני הלם, מכות ואף כדורי גומי. כאשר ישנם ישראלים או פעילים בינלאומיים בשטח, השימוש באש חיה נדיר מאוד (למשל במקרה של גיל נעמתי). פעילים פוליטיים מן השמאל הרדיקלי טוענים שהצבא משתמש לעיתים ברימוני גז מדמיע על מנת לפגוע במפגינים עצמם ולא על מנת להרתיעם^[16].

השמאל הרדיקלי עוסק בהפצת מידע ותעמולה בציבור הישראלי, ובפרסום נתונים ומאמרי דעה על המתרחש ביהודה ושומרון ובחברה בישראל, לרוב תוך מתיחת ביקורת על מדיניותן של ממשלות ישראל ועל גופי שלטון כגון צה"ל, בג"ץ ואחרים.

בנוסף לניסיונות להגיע אל התקשורת הממוסדת באמצעות מאמרים, מכתבים, עצומות ומודעות, נפוצה גם פניה ישירה אל הציבור באמצעות כרוזים, כרזות, גרפיטי, אתרי אינטרנט (למשל "מגזין הכיבוש" שהוקם בשנת 2004 על ידי ויקטוריה בוך), פנזינים ועוד. קיימים גם ארגונים שעיקר עיסוקם הוא הפצת מידע והעלאת המודעות לסוגיות שמעסיקות את השמאל הרדיקלי, כמו אינדימדיה ישראל, סלון מזל, המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית וזוכרות.

ערך מורחב – סרבנות בישראל

השמאל הרדיקלי רואה בצה"ל ארגון אשר נועד להנציח את השליטה הישראלית ביהודה ושומרון וברצועת עזה וכן ארגון לא מוסרי בשל פעולותיו נגד הפלסטינים. לכן גורמים בשמאל הקיצוני תומכים בסרבנות^[17]. הסרבנות מתחלקת למספר רמות:

• סירוב לבצע פקודות מסוימות, כגון לאייש מחסום או לבצע סיכול ממוקד.
• סירוב לשרת בשטחים, מאחר שלטענתם השטחים הם שטח כבוש והפעילות בשטחים היא דיכוי הפלסטינים.
• סירוב להתגייס או לשרת בצה"ל בכלל, אם עקב פציפיזם ואם בגלל התנגדות למדיניות ישראל ופעולות צה"ל בשטחים.

עם תנועות הסרבנות הוותיקות נמנית "יש גבול", שדגלה בסירוב לשרת בלבנון ואף השתתפה בהגשת תביעות כנגד קציני צה"ל מחוץ לישראל. במהלך האינתיפאדה השנייה התארגנו מספר קבוצות פעילי שמאל שהצהירו על סירוב לשרת בשטחים, סירוב לבצע פקודות מסוימות וסירוב להתגייס לצה"ל, בהן: "אומץ לסרב", מכתב הטייסים ומספר סרבני גיוס. התנועה "פרופיל חדש" מספקת סיוע לסרבנים ולנערים הרוצים להימנע מגיוס, ופועלת "לאזרוח החברה בישראל"^[18].

מקצת מארגוני השמאל הרדיקלי מחוץ לישראל כוללים ישראלים ומקדמים סוגים שונים של חרם על ישראל במטרה להפעיל עליה לחץ בשל פעילותה בשטחים. "גוש שלום" קורא לחרם על ההתנחלויות ותוצרתן^[19]. קואליציית נשים לשלום מצטרפת לקריאת ה-BDS להחרים את ישראל, להפעיל עליה סנקציות בינלאומיות, למשוך השקעות ממנה ולהימנע משיתוף פעולה כלכלי עם המדינה^[20]. "הוועד הישראלי נגד הריסת בתים" מרכז את החרם במאבק נגד חברת קטרפילר, ענקית הצמ"ה המספקת דחפורי D9 לישראל.

קיימים בארץ מרצים המזוהים עם השמאל הרדיקלי וקוראים למוסדות אקדמיים להטיל חרם אקדמי ואף חרם כלכלי על ישראל. הבולטים בחוג מרצים אלה הם טניה ריינהרט, ג'ף הלפר, ניב גורדון ואילן פפה. פפה גרם בשנת 2005 להטלת חרם בבריטניה על אוניברסיטת בר-אילן ועל אוניברסיטת חיפה. בנוסף לקריאות להחרמות, מרבים אלה לכתוב מאמרים נגד ישראל ולעודד פעילות נגדה בקמפוסים בחו"ל, וכן מרבים להאשימה בפשעי מלחמה ומעשי זוועות כנגד הפלסטינים. כך למשל, מרצה אחד אף האשים את ישראל בביצוע רצח עם כנגד הפלסטינים^[21]. חלקם תומכים במימוש זכות השיבה.

ישנם מספר מבקרים חריפים של פעילות זו בישראל ומחוצה לה, בהם הליגה נגד השמצה והעמותה לאחריות ארגונים לא ממשלתיים ואישים כגון אלן דרשוביץ ודניאל פייפס (ממייסדי Campus Watch, המוקדש למעקב אחרי פעילות זו בקמפוסים בארצות הברית). הביקורת באה גם מחוגי השמאל הציוני, בעיקר מפי בן-דרור ימיני ואמנון רובינשטיין, הטורחים להביא עדויות ודוגמאות רבות לפעילות זו בטוריהם השבועיים וטוענים שפעילות השמאל הרדיקלי מחוץ לישראל מלאה בהסתה ובשקרים וגורמת להגברת האנטישמיות^[22].

השמאל הרדיקלי פעיל בגדה המערבית בתיאום עם הפלסטינים. פעילות זו כוללת הפגנות משותפות, הגנה מפני אלימות מתנחלים באמצעות השתתפות במסיק, ליווי רועים המותקפים תדיר בידי נערי גבעות ונוכחת מגינה ביישובים פלסטינים הנתונים לאיומי אלימות. פעילים משתתפים בפעילויות מחאה נגד פעולותיה של ישראל. כמו כן, נעשות פעולות שמטרתן הפצת מידע בישראל ובעולם אודות הפעולות שישראל מבצעת בשטחים. נשות מחסום Watch עוקבות אחרי פעילות חיילי צה"ל במחסומים ומפרסמות באתרן דו"חות בעברית ובאנגלית^[23].

בשנים 2003 ו-2004 פעילי שמאל רדיקלי הרבו לבקר את יאסר ערפאת במוקטעה, בעיקר אורי אבנרי ואנשי "גוש שלום" ולעיתים פעילים ממפלגות חד"ש ומרצ^[24].

השמאל הרדיקלי נאבק בהקמת גדר ההפרדה, בטענה שהיא מספחת שטחים חקלאיים נרחבים ביהודה ושומרון לישראל, פוגעת קשות ברבבות כפריים פלסטינים ומפקיעה אדמות פלסטיניות. המאבק מתקיים במיוחד בכפרים בילעין, עאבוד ונעלין.

המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (שכונתה פק"פ על-פי ראשי התיבות של שמה ביידיש) קמה ב-1919 כמפלגה אנטי-ציונית יהודית-ערבית.

ב-1925 הוקמה בירושלים תנועת ברית שלום, בין חבריה היה פרופסור יהודה לייב מאגנס, קאנצלר האוניברסיטה העברית בירושלים אשר פעל נגד הקמת מדינה הלאום היהודית^[25].

בזמן מלחמת העצמאות, חברים יהודים רבים במפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) התגייסו אל "ההגנה", וחבר מועצת העם מטעם מק"י, מאיר וילנר, אף חתם על מגילת העצמאות, אף על פי שמפלגתו הגדירה עצמה כמפלגה לא-ציונית.

אחרי מלחמת העצמאות התבססה מק"י, יורשתה של הפק"פ, ככוח השמאלי הרדיקלי המשמעותי היחיד בארץ. המצב החל להשתנות בשנות השישים, עם הופעתו של השמאל החדש בעולם המערבי. השמאל החדש, שדחה את היחס לברית המועצות כאל מודל לשאיפותיו של השמאל הרדיקלי וביקר את המפלגות הקומוניסטיות הממוסדות על תמיכתם בסטליניזם, זכה לתהודה קטנה בארץ עם הקמת "מצפן" על ידי פורשים יהודים מהמפלגה הקומוניסטית ב-1962.

ב-1965 התפלגה מק"י, והפלג היהודי, שלקח את השם מק"י, בראשות משה סנה, החל את דרכו בחזרה לשורות השמאל הפרו-ישראלי. רק"ח לעומת זאת, הפלג האינטרנציונליסטי נשאר מדוכא בידי הממסד. פעילים רבים נותרו "קרחים מכאן ומכאן", וחשו מנוכרים מרק"ח מחד, וממק"י מאידך.

לאחר מלחמת ששת הימים ועקב התמיכה הגורפת בציבור הישראלי בכיבוש השטחים החריפה תחושת הניכור מהציונות בקרב השמאל הרדיקלי. בתקופה זו "מצפן" גדלה מעט וההשפעה של השמאל החדש הפכה משמעותית מאוד בקרב השמאל הרדיקלי, את מגמה זו חיזק גם מרד הסטודנטים בצרפת בשנת 1968.

ב-1971 קמה תנועת "הפנתרים השחורים"; אף שלא שללה את הציונות ואף תמכה בה היא הציבה תביעות חברתיות ותודעה מזרחית לוחמת שאיימה על הממסד הישראלי. הם היו התנועה הראשונה בשמאל הרדיקלי הישראלי ששיקפה את השינוי בשמאל העולמי באותן שנים: ההתרחקות מהתארגנות מעמדית (לפי המודל של המפלגות הקומוניסטיות הלניניסטיות והטרוצקיסטיות) והפנייה למאבקי שחרור אתניים (כמו מאבק האפרו-אמריקאים לשוויון זכויות בארצות הברית) ומגדריים (פמיניזם, ומאוחר יותר שחרור הומוסקסואלים ולסביות). בשנות השבעים הגיעה רק"ח (ואחריה חד"ש) לשיא השפעתה בציבור הערבי-ישראלי. לצד מנהיגי המפלגה הוותיקים, בהם אנשי רוח כאמיל חביבי, הגיעו למפלגה, באמצעות הפעילות הסטודנטיאליות בארגונים יהודיים-ערביים כמו "קמפוס".

בשנת 1972 נחשפה התארגנות שמאל רדיקלי, שהתפלגה מ"מצפן", שריגלה למען סוריה. חברי החוליה, בראשות אודי אדיב, הודו בהאשמות נגדם ונדונו למאסר.

השמאל הרדיקלי לא תמך ככללו^[26] בהסכם השלום עם מצרים שכרת מנחם בגין בקדנציה הראשונה שלו בראשות הממשלה. חד"ש התנגדה, לדוגמה, משום שחשבו שמטרת ההסכם הוא לקבע את הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטינים. מלחמת לבנון הראשונה, שפרצה ב-1982, עוררה התנגדות מקיר אל קיר בקרב השמאל הרדיקלי. לראשונה החלה תופעה של סרבנות ניכרת בקרב חיילי המילואים שהוצבו בלבנון, בתמיכת תנועת יש גבול. זו זכתה לגינוי מהשמאל הציוני, כולל הנהגת "שלום עכשיו" ופוליטיקאים כמו יוסי שריד.

ב-1982 נפגש אורי אבנרי עם יאסר ערפאת בביירות הנצורה. הפגישה השפיעה עמוקות על אבנרי, שנהפך למעריץ נלהב של האיש, אך גם על השאר השמאל הרדיקלי שראו באיש "מנהיג שחרור" פלסטיני ופרטנר לשלום. גם אחרי שגורש מלבנון, המשיכו פעילי שמאל רדיקלי, בראשות אבנרי, לקיים פגישות עם ערפאת ולנהל איתו מעין משא ומתן על הסכם עתידי בין ישראל לפלסטינים.

באינתיפאדה הראשונה, שפרצה ב-1987, התווספו אל המסגרות הקיימות, כמו "הוועד הישראלי לסולידריות עם ביר זית", התווספו תנועות רדיקליות חדשות נגד הכיבוש כמו: "די לכיבוש", "השנה ה-21", "הלאה הכיבוש" ו"נשים בשחור". תופעת הסרבנות נמשכה.

שנות אוסלו היו שנים קשות לשמאל הרדיקלי בישראל. עם זאת, הנסיגה מרצועת הביטחון ביוני 2000 התקבלה בברכה על ידי השמאל כולו. בשנות התשעים השתנה גם מאזן הכוחות בקרב המגזר הערבי. לראשונה איבדה חד"ש את ההגמוניה שלה במגזר לטובת תנועות חדשות כמו בל"ד בראשות פורש חד"ש עזמי בשארה, והתנועה האיסלאמית.

פרוץ האינתיפאדה השנייה ואירועי אוקטובר 2000 הכו את רוב החברה הישראלית, ובתוכה את השמאל הציוני, בתדהמה^{[דרוש מקור]}. עוד לפני כן, רבים בשמאל הרדיקלי לא היו מופתעים, פקפקו בהסכמי אוסלו והזהירו מפני התסכול הגואה ברחוב הפלסטיני בשל כך, כמו גם בשל השחיתות ברשות הפלסטינית, והתדרדרות המצב הכלכלי שם בשל מדיניות הסגרים של ישראל.

השמאל הרדיקלי החל עד מהרה לפעול נגד הדיכוי הצבאי של האינתיפאדה השנייה. כחודש אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה קמה תנועת "תעאיוש", שבראשית ימיה עסקה בעיקר ב"משלוחי סולידריות" של מזון ותרופות לשטחים. ב-2001, 2002 ו-2005 יצאו "מכתבי שמיניסטים", שבהם הצהירו מאות תלמידי תיכון שיסרבו לשרת בשטחים או בצה"ל כלל. תנועת הסירוב התרחבה במהלך האינתיפאדה השנייה מתנועה של חיילי מילואים לתנועה שכללה בני נוער לפני גיוס.

פעילים בשמאל הרדיקלי מאזור ירושלים רשמו הצלחה מסויגת בבג"ץ בנושא תוואי גדר ההפרדה, כאשר הצליחו לגייס תושבים רבים ממבשרת ציון וקציני צבא בכירים במילואים סביב הפגיעה הקשה באדמות הכפר בית סוריק ובפרנסת תושביו עקב תוואי הגדר המתוכנן. בשמאל הציוני היו שטענו טענות דומות ובעקבות העתירה, בג"ץ חייב את המדינה לשנות את תוואי הגדר.

השמאל הרדיקלי לא תמך בתוכנית ההתנתקות, וזאת בניגוד מובהק לשמאל הציוני שתמך בתהליך, שאף היה כלול במצע מפלגת העבודה בראשות עמרם מצנע בבחירות לכנסת השש עשרה^[27]. השמאל הרדיקלי הדגיש את היות ההתנתקות חלק מהשקפת העולם של ההפרדה, הכוללת את בנייתה במקביל של גדר ההפרדה, שגורמת סבל רב לפלסטינים ואינה מביאה פתרון שמקובל בהדדיות.

השמאל הרדיקלי מרבה לפעול נגד גדר ההפרדה, בין השאר בהפגנות של ארגונים כגון "אנרכיסטים נגד הגדר". בחלק מן ההפגנות, המשותפות לישראלים, פלסטינים וזרים, התלקחה אלימות בין הצבא למפגינים. ההפגנות, שהתרכזו בכפרים בילעין, נעלין ועאבוד, משכו מאות מפגינים מדי שבוע.

מאז 2005 פועלים חלק מארגוני השמאל הרדיקלי בישראל (כגון "קואליציית נשים לשלום") יחד עם ארגונים פרו-פלסטיניים בעולם, בקמפיין ה-BDS הקורא לחרם, משיכת השקעות וסנקציות נגד ישראל עד שזו תסיים את כיבוש יהודה, שומרון ועזה, תפרק את גדר ההפרדה ותסכים לשיבת פלסטינים אל תוך ישראל.

מלחמת לבנון השנייה פרצה בקיץ 2006 עקב חטיפת חיילי צה"ל על ידי חזבאללה. במלחמה זו היו מספר מקרי סירוב מצד חיילים. בעוד שהשמאל הציוני תמך במלחמה בתחילתה, השמאל הרדיקלי התנגד לה והאשים את ישראל בפשעי מלחמה כאשר זו הפציצה בלבנון, וארגן מספר הפגנות בנושא.

במבצע עופרת יצוקה, שנפתח ב-27 בדצמבר 2008, ולאחריו, פעל השמאל הרדיקלי בחריפות כנגד צה"ל. אל מול תמיכה רחבה במבצע בקרב מרבית סיעות הכנסת, ודרישה להרחיבו בקרב סיעות הימין, ניצבו כל הסיעות הערביות שהתנגדו למבצע מתחילתו וסיעת חד"ש היהודית-ערבית, כמו גם סיעת מרצ, שתמכה במבצע בתחילתו אך כבר בשלב מוקדם שלו, ב-30 בדצמבר, קראה להפסקת אש^[28]. ארגוני זכויות אדם בישראל מחו לאורך כל המבצע על היקף הפגיעה באוכלוסייה אזרחית, בעזה כמו גם בשטח ישראל, ובמיוחד על הילדים שנהרגו^[29]. כבר בימים הראשונים של הלחימה, האשימו בשמאל הרדיקלי את צה"ל ב"טבח" ו"שחיטה" של מאות חפים מפשע, וארגנו הפגנות כנגד ישראל. מספר עיתונאים המזוהים עם השמאל הרדיקלי מתחו ביקורת חריפה על ישראל והאשימו אותה בפשעי מלחמה ואף הצדיקו את ירי הרקטות ופעולות הטרור של חמאס כתגובה על מעשי צה"ל והסגר על רצועת עזה^[30].

בתום המבצע אספו ארגונים שונים המזוהים עם השמאל, בהם ארגוני זכויות אדם, עדויות מפלסטינים על פשעי מלחמה שביצעה ישראל לכאורה במבצע, ותבעו לחקור את הקצינים המעורבים, ואף פתחו בגל של הוצאת צווי מעצר והגשת תביעות כנגד קציני צה"ל ובכירים בממשלת ישראל (בהם ציפי לבני) בחו"ל על מעורבותם במבצע. כאשר הוקם צוות הבדיקה של האו"ם בנושא העימות בעזה בראשות ריצ'רד גולדסטון סירבה ישראל לשתף פעולה עמו בטענה שהוא מוטה מראש נגד ישראל וכתב המנדט שלו לא כולל חקירת פשעי החמאס. לעומת זאת, ארגוני השמאל הרדיקלי שיתפו פעולה עם הוועדה ומסרו לה עדויות על פשעים לכאורה שביצעו חיילי צה"ל בפלסטינים. דו"ח גולדסטון שפורסם בעקבות הוועדה מתח ביקורת קשה על ישראל והאשים אותה בפגיעה מכוונת באזרחים, וגרם לישראל נזק קשה בזירה הבינלאומית. מעורבות זו של ארגוני שמאל ישראלים בדו"ח גולדסטון ספגה ביקורת שהגיעה לשיאה אחרי שתנועת "אם תרצו" פרסמה דו"ח המאשים את "הקרן החדשה לישראל" במימון רוב הארגונים הללו.

מאז התיישבות יהודים בשכונת שייח ג'ראח ב-2009 התנהלו במשך כשנתיים, מדי שבוע, הפגנות כנגד ייהוד מזרח ירושלים ודרישה לפנות את היהודים משם מצד פעילי שמאל ופעילים פלסטינים. ההפגנות אורגנו ברובן על ידי תנועת "סולידריות" היהודית-ערבית ובשיאן מנו כמה אלפי משתתפים.

בעקבות רצח בני משפחת פוגל באיתמר ב-2011 השתתפו פעילים של מספר ארגוני שמאל רדיקלי ישראלים, בהם "יש גבול", "קואליציית נשים לשלום", "גוש שלום", "הוועד הישראלי נגד הריסת בתים" ו"המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית" שראו את פעילות כוחות הביטחון בכפר עוורתא כברוטלית מדי, בביקור מחאה בכפר לאות הזדהות עם תושביו^[31]. לאחר מכן התברר שהרוצחים יצאו מכפר זה.

אחרי מכתב פומבי ששלח פרופ' ג'רלד שטיינברג, חבר המכון לחקר ארגונים לא-ממשלתיים לרחל ליאל^[32], מנכ"לית הקרן החדשה לישראל, ובו קבל כנגד ארגון השמאל הרדיקלי "קואליציית נשים לשלום" המשתתף בקמפיין ה-BDS נגד ישראל וכנגד תמיכת הקרן בו, הודיעה ב-15 במאי 2011 "הקרן החדשה לישראל" על הפסקת הזרמת המענקים ל"קואליציית נשים לשלום" ודרשה מהם להסיר את שמה מרשימת התורמים באתר. בתגובה האשימה הקואליציה את הקרן בכניעה למסע ההסתה שמתנהל נגד ארגוני השמאל וזכויות האדם וקראה לתומכיה להרים תרומה כדי לפצות על הפסקת המימון^[33].

גם כיום^{[דרושה הבהרה]} נמשכים הניסיונות להפיץ בציבור הישראלי דעות ואינפורמציה אלטרנטיביות, בין היתר באמצעות אתרי אינטרנט כמו "אינדימדיה ישראל"^[34] (חלק מרשת אינדימדיה), "הגדה השמאלית"^[35] ו"מחסום"^[36]. כמו כן מתפרסמות כתבות רבות בעיתונות המודפסת והאינטרנטית. פעילים רבים בשמאל הרדיקלי הם גם פעילים למען זכויות בעלי חיים ואיכות סביבה.

בקרב רבים בציבור הישראלי רווחת עמדה שלילית כלפי השמאל הרדיקלי, אותו רואים מבקריו (הן מן הימין והן מן גורמים אחרים בשמאל) כקיצוני. חלק מאנשי הימין (בהם חברי כנסת, אנשי ציבור רבים ואף ידוענים) שרואים באנשי השמאל הרדיקלי בוגדים, ואת התנגדותם להגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ומכלול פעולותיהם לפגיעה במדינת ישראל, הן במישור הבינלאומי בקידום חרמות אקדמאיות וכלכליות על ישראל והן בקידום תביעות משפטיות כנגד פוליטיקאים ישראלים, כחתירה לחיסול המדינה.

רווחת הטענה שהשמאל הרדיקלי עיוור לאלימות נגד ישראלים. מצד חוגי הימין נשמעת ביקורת על כך שהשמאל הרדיקלי ממעט לגנות את הטרור הפלסטיני^[37] ולעיתים אף מצדד או תומך במבצעיו, ושארגוני השמאל הרדיקלי המגנים באופן כללי פעולות טרור ואלימות נגד אזרחים מפרסמים את הגינויים כלפי הטרור הפלסטיני בלשון רפה, בהשוואה לביקורת על ישראל. בעקבות, זאת, הואשם השמאל הרדיקלי פעמים רבות בתמיכה בטרור פלסטיני המופנה נגד חפים מפשע.

מבקרים של השמאל הרדיקלי טוענים כי הוא מגנה באופן אוטומטי וגורף פעולות רבות, בהן הקמת מחסומים, הטלת עוצר, פעולות חישוף, הריסת בתים וסיכולים ממוקדים, שאחרים רואים כחיוניים למלחמה בטרור, וכי גינויים אלו אינם מוצדקים ופוגעים במאבק של ישראל בטרור על ידי פגיעה בדעת הקהל והפעלת לחץ כנגד ישראל המקל על הטרוריסטים לפעול. בנוסף, גינויים אלו מוצגים כעדות לחוסר הרגישות של השמאל הרדיקלי לחיי ישראלים וכצביעות, לאור יחסו של השמאל הרדיקלי לטרור הפלסטיני^[38].

עוד נשמעת הטענה שבפעולות הפצת המידע של השמאל הרדיקלי, הן בישראל והן בעולם, מוצג מידע לא מדויק, מסולף או חלקי, ולעיתים אף מידע שקרי^[39]. נטען גם שלפעמים בוימו אירועים והוקצנו סיפורים על אכזריות צה"ל.

כמו כן, ביקורת קשה הושמעה כנגד השמאל הרדיקלי בעקבות תחקיר שפורסם ב"עובדה" בו תועדו שלושה פעילי שמאל רדיקליים, בהם עזרא נאווי בכיר בתעאיוש ונסר נוואג'עה, תחקירן "בצלם", מסגירים פלסטינים שרצו למכור קרקע לאזרחים ישראלים לרשות הפלסטינית, תוך ידיעה שהרשות הפלסטינית עלולה לענות אותם וייתכן אף להרוג אותם, ולפחות במקרה אחד רצחה בעינויים את אחד הפלסטינים שמסר נאווי^[40]. התחקיר עורר סערה גדולה בציבור והשמאל הרדיקלי ספג ביקורת הן על ממצאי התחקיר והן על תגובתו לתחקיר^[41].

עיתונאים ואנשי ציבור מן הימין ומן המרכז (ואף אישים המזדהים עם השמאל הציוני כמו בן-דרור ימיני ואמנון רובינשטיין) הביעו ביקורת על אנשי שמאל רדיקלי ישראליים, בטענם כי בהתקפותיהם בחו"ל על מדיניות ישראל הם יוצקים דלק על מדורת האנטישמיות. מירב הביקורת מתמקדת באקדמאים מן השמאל הרדיקלי כגון טניה ריינהרט, לב גרינברג, אילן פפה, ג'ף הלפר, ניב גורדון ודומיהם שפעילותם זכתה להבלטה עקב השתתפותם בעצומות נגד מדיניות ישראל, מאמרים חריפים שפרסמו ותמיכת חלקם בחרם אקדמי על ישראל. כמו כן, תמיכת אנשי השמאל הרדיקלי והשתתפותם במאבק המשפטי, המנוהל בישראל ומחוצה לה, נגד בכירים בצבא ובממשלה והדבקת התואר "פשעי מלחמה" על מעשיהם נתפסות כ"חציית קו אדום".

רבים בשמאל המתון חוששים שפעולותיו של השמאל הרדיקלי גורמות ויגרמו לפגיעה במעמדו ובתדמיתו של השמאל כולו בדעת הקהל של הרוב הציוני^[42][43].

• קיצוניות ורדיקליזם
• ימין רדיקלי בישראל
• הכיבוש הישראלי
• ההיסטוריונים החדשים
• פסטיבל אקטיביזם
• רשימת פעילי שמאל רדיקלי ישראלים
• פוסט-ציונות
• אנטי-ציונות

• מתן קמינר (עורך), השמאל העצמאי בישראל 1967–1993: אסופה לזכרו של נעם קמינר, ספרי נובמבר, 2019
• ענת מטר, על דלות המוסר – מסה קריטית, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2019. (הספר המלא באתר כותר)

ביקורת

• בן-דרור ימיני, תעשיית השקרים, הוצאת ידיעות ספרים

• ישי פרידמן, זקני ציון, הדור הבא: מסע התעמולה החדש של השמאל הקיצוני, באתר nrg
• ארכיון אוסף דפנה וראובן קמינר, בספרייה הלאומית.(האוסף כולל: כרוזים, קטעי עיתונים, פרסומים, הזמנות, דוחו"ת פנימיים, דפי קשר, וכתבי עת של ארגוני השמאל הרדיקאלי בישראל בין השנים 1968-1994)