|
קריקטורה .jpg) קריקטורה היא איור שמתאר אדם או מצב בצורה מוגזמת, תוך הבלטה מופרזת של פרטים מסוימים, בדרך כלל מאפיינים חיצוניים או נקודות תורפה, במטרה להצחיק, להוסיף מאפיין הומוריסטי לאדם, ולעיתים גם לעורר ביקורת, כחלק מסאטירה פוליטית או תרבותית. התפתחות הקריקטורה קשורה להמצאת הדפוס במאה ה-15, אשר איפשרה את הפצתה ברבים.[1] לעיתים גרמו קריקטורה מוצלחות לסערה פוליטית או ניסיונות רדיפה על ידי השלטון, פוליטיקאים או על ידי מוסדות דת. מקור המילה[2]מקור המילה באיטלקית: caricatura – מן caricare 'לשאת', 'להעמיס', ומכאן 'להגזים', 'להעמיד פנים' (הפועל האיטלקי עצמו מקורו בפועל הלטיני carricare 'לסחוב', 'לשאת', מן carrus 'עגלה'. מפועל זה גם carry באנגלית). בשנת 2016 פנתה הוועדה למילים של האקדמיה ללשון העברית אל הציבור בשאלה "האם לדעתך יש לקבוע חלופה עברית למילה קריקטורה?" עוד ביקשה הוועדה הצעות לחלופה עברית למילה קריקטורה ולבעל המקצוע קריקטוריסט. תוצאות ההצבעה וההצעות הרבות שהתקבלו הועברו לוועדה לקראת המשך הדיון במונח. לאחר עיון נוסף החליטה הוועדה להסיר את המונח מסדר היום (תשע"ז). יצירת קריקטורהקריקטורה נבנית כהגזמה של קווי הדמיון של אובייקט שנעשית על ידי הדגשת המאפיינים אשר מבדילים את אותו אובייקט מכל אובייקט אחר. לדוגמה, קריקטורה של פנים אינה עיוות גרפי של תווי הפנים, אלא הגזמה של קווי המתאר האמיתיים של הפנים. למשל, אם במאפייני הפנים האף הגדול הוא פרט בולט המאפיין אותם, ניתן לצייר אותו גדול עוד יותר – להגזים באפיון הפרטים – בכך קווי הדמיון נשמרים תוך הבלטת המציאות. לעומת זאת ציור של אותו האף קטן יותר יהיה עיוות של המציאות. על אף האמור ישנם יוצאים מן הכלל אשר מצליחים בעזרת עיוות לשמר את תווי הפנים המאפיינים ולהשיג את הדמיון הדרוש ללא הגזמת הפרטים. אנשים רבים כגון כריסטופר הארט כתבו ספרים שלמים העוסקים בהוראות לציור קריקטורות. היבט פוליטי-חברתיקריקטורה פוליטית היא איור סאטירי פוליטי המביע דעה על ענייני השעה באמצעות דימויים חזותיים, סמלים ומוטיבים, להטוטנות גרפית, ציור פוליטיקאים ואנשי ציבור באופן מגוחך, ואף באמצעות דיאלוגים ובלוני קומיקס. הקריקטורות הראשונות במאה ה-15 התמקדו בדרך כלל במלכים ובכנסייה.[1] במערכות עיתונים מקובל להחזיק קריקטוריסט קבוע, או קריקטוריסטים אחדים המפרסמים קריקטורה יומית. החל מסוף המאה ה-18 הקריקטורה החלה לשמש ככלי למתיחת ביקורת על אנשים או על תופעות.[1] הביקורת שבה נחשבת, בדרך כלל, לצורה לגיטימית של חופש הביטוי. בנג'מין פרנקלין היה אחד הקריקטוריסטים האמריקאים הראשונים. הקריקטורה המפורסמת ביותר שלו היא רואים נחש חתוך לחתיכות עם הכיתוב 'הצטרף, או מות', הקריקטורה רמזה לאמונה הטפלה לפיה אם מחברים את חלקי הנחש הוא יחיה, ומטרתה לעודד את איחוד המושבות האמריקאיות נגד הבריטים.[3]  קיימות מספר דוגמאות היסטוריות לקריקטורות שעוררו את זעם השלטון או גורמים רבי עוצמה. שארל פיליפון (אנ') עיתונאי וקריקטוריסט צרפתי בן המאה ה-19 ייסד את המגזין 'לה קריקטור'. העיתון העסיק בין היתר את ז'אן גרנדוויל ואונורה דומיה. השניים נהגו לתקוף את השלטון, את הבורגנות, את המקצועות ה"נחשבים", כמו עריכת דין, רפואה ועסקים. פיליפון נתבע הואשם בהוצאת דיבה ובפגיעה בכבוד המלך, ונכלא בגלל שנהג לצייר קריקטורות של לואי פיליפ, מלך הצרפתים כאגס. בסלנג צרפתי פרוש המילה אגס היא גם "טיפש", והדימוי נחרת בתודעת הצרפתים עד שלימים נודע המלך כ"אגס". כחלק ממאבק כללי יותר בעיתונות, פיליפ החליט להלחם גם בקריקטורות ולצנזר אותן בטענה שהן אלימות. מאוחר יותר זוכה פיליפון, לאחר שהאדרך סדרת ציורים כי פרצופו של פיליפ אכן מזכיר אגס.[4][3] אונורה דומייה נכלא למשך חצי שנה, לאחר שצייר את המלך בדמותו של הענק גרגנטואה, המאופיין כבור וגס, יושב על אסלה, כשלשונו הארוכה משתרבבת ובולעת את רכוש התושבים, וצידו האחורי פולט תארים וכבוד למקורביו.[3][4] תומאס נאסט נחשב "אבי הקריקטורה האמריקאית". הוא שהתפרסם בקריקטורות שהציגו את "הבוס" וויליאם טוויד (אנ'), כשמן מושחת ומכוער. טוויד היה פוליטיקאי מושחת שפעל כראש כנופיה בניו יורק, וניצל את בערות בוחריו כדי לשלוט בעיר משנת 1860. הוא זעם על הקריקטורות וטען "לא אכפת לי מהמאמרים בעיתון, כי הבוחרים שלי לא יודעים לקרוא, אבל הם לא יכולים להתחמק מהתמונות הארורות האלה". אחת הקריקטורות הציגה את טוויד ובני בריתו כנשרים שמחסלים את אוצר העיר ניו-יורק. אחרת תארה את טוויד כאיש שבמקום ראש יש לו שק של כסף. לנאסט הוצע סכום של חצי מיליון דולרי כדי לעזוב את ניו-יורק לאירופה, אך הוא סרב. נאסט הפסיד בבחירות שהתקיימו ב-1871. מאוחר יותר, לאחר שברח ממאסר על עבירות השחיתות, זוהה טוויד על ידי חיילים מקסיקניים על פי אחת הקריקטורות שצייר תומאס נאסט.[4][3] לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה בלט הקריקטוריסט האמריקאי דייוויד לואו. לואו הרבה לאייר את היטלר, אך בניגוד לקריקטוריסטים אחרים, שבחרו להציג את היטלר כבריון וכמפלצת, לואו צבע את היטלר בדימויים ילדותיים ואינפנטיליים. לדברי שר החוץ הבריטי לורד הליפקס, הקריקטורות של לואו גרמו להיטלר להשתולל מזעם בכל פעם שקיבל לידיו גיליון של 'איבנינג סטנדרד'. בעקבות פנייה ישירה מצד גרמניה לממשלת בריטניה, הזמין הליפקס את לואו לשיחה, וביקש ממנו למתן את הביקורת על היטלר כדי למנוע מלחמת עולם. לואו לא הפסיק, ואף קיבל גיבוי מלא מהעיתון.[3] בעולם המוסלמי מקובל במשך שנים רבות לפרסם קריקטורות אנטישמיות בוטות ביותר, כחלק מהסכסוך הישראלי-ערבי, והדבר מתקבל בקרב קוראי העיתונים שם כמעשה טבעי ותקין.[5] בשנת 2006 החלה פרשת קריקטורות מוחמד שהובילה למשבר פוליטי רחב, מהומות עם הרוגים, פיגועי טרור וניסיונות רצח של מאיירים. ב-30 בספטמבר 2005 פרסם העיתון הדני הנפוץ "יילנדס פוסטן", 12 קריקטורות המתארות את נביא האסלאם מוחמד, במצבים מצחיקים או אף מעליבים שונים. מוסלמים רבים ראו בהם פגיעה בלתי נסבלת בדתם. עם התפתחות המשבר הופיעו הקריקטורות שוב, גם ביותר מ-20 עיתונים אחרים, במדינות שונות, בהן ישראל. התגובות המוסלמיות לפרסום הציורים היו מהומות והפגנות עקובות מדם, שהחלו בינואר ופברואר 2006, באירופה ובעולם המוסלמי, איומי מוות על הכותבים וציירי הקריקטורות ואף שריפת שגרירויות דנמרק במקומות שונים בעולם. מספר ההרוגים באירועי הדמים של 2006 הגיע לפחות לחמישים בני אדם, אך יש הערכות גבוהות בהרבה. אחת הקריקטורות הייתה פרי עטו של קורט וסטרגארד ותיארה את מוחמד חובש לראשו טורבן ובו חבוייה פצצה. קריקטורה זו הייתה הקריקטורה שהכעיסה יותר מכל את המוסלמים ברחבי העולם. פרס כספי גבוה הוצב על ידי ארגונים אסלאמים וכהני דת רדיקלים על ראשם של הקריקטוריסטים מאיירי 12 הקריקטורות ובראשם וסטרגארד, והוא נאלץ מאז להסתתר ולקבל הגנה משטרתית על חייו. גורמים מוסלמים שונים הצהירו שיעניקו פרס בסכום של 11 מיליון דולר למי שירצח את וסטרגארד.[6] מאז נעשו מספר נסיוניות לרצוח את וסטרגארד. ב-2008 פוצץ מטען סמוך לשגרירות דנמרק באיסלמבאד, בירת פקיסטן. על ידי אל-קאעידה כנקמה על הקריקטוריות,[7] בפיגוע נהרגו שישה אנשים.[8] ב-2010 סוכל פיגוע נגד ה"יילנדס פוסטן" שתוכנן על ידי ארבעה אנשים – שלושה אזרחי שוודיה ואזרח תוניסיה והם נידונו למאסר.[9]  העיתון הצרפתי שרלי הבדו פרסם מספר קטריקטורות הנוגעות למוחמד, האסלם והקשר בין אסלאם לטרור. אחת הקריקטורות מציגה פעיל ארגון "המדינה האסלאמית" עורף את ראשו של מוחמד. בעקבות הקטריקטורות השבועון חווה שתי מתקפות טרור איסלמי. אחת מהן התרחשה בשנת 2011, כאשר משרד העיתון הוצת ואתרו נפרץ, והשנייה התרחשה בפיגוע במשרדי העיתון בינואר 2015. בפיגוע במשרדי העיתון, בו נרצחו 12 בני אדם. בין קורבנות הפיגוע שני שוטרים שאבטחו את משרדי העיתון, עורך העיתון, סטפן שארבונייה, הידוע בשם העט "שארב", עורכים אחרים בעיתון, וארבעה קריקטוריסטים שעבדו בעיתון, ובהם ז'ורז' וולינסקי. התקיים מצוד אחר המחבלים. למחרת התקיים הפיגוע במרכול היהודי בפריז ולקח בני ערובה, דבר שהתפתח לפיגוע מיקוח. המחבל הציב אולטימטום ובו דרש לשחרר את המחבלים שביצעו את הפיגוע ב"שרלי הבדו" הוא רצח 4 יהודים שהיו במקום. הפיגוע נגד "שרלי הבדו" לא נתפש רק כפיגוע גרידא אלא כמתקפה מכוונת על אחד מערכי היסוד של הליברליזם האירופאי והדמוקרטי: חופש הביטוי. בעקבות הפיגוע התעוררו קשיים בהמשך הדפסת המגזין, לאחר שכמעט כל שדרת העריכה והכתיבה שלו נהרגה או נפצעה. מו"לים שונים ברחבי צרפת הכריזו כי יפעלו להמשך הדפסת והפצת העיתון כדי לא לאפשר למחבלים להשיג את מטרתם: סגירת העיתון, בשל קריקטורות הלועגות לאסלאם שפרסם. ברשתות החברתיות ובהפגנות נפוץ הסלוגן "Je suis Charlie" ("אני שרלי") לאות הזדהות עם העיתון ועם הנרצחים בפיגוע.[10] ב-10 בינואר 2015 נכחו מאות אלפי בני אדם בעצרות ספונטניות בצרפת לזכר קורבנות הפיגועים (ב"שרלי הבדו" וב"היפר כשר"). למחרת נכחו יותר משלושה מיליון בני אדם בעצרות זיכרון וצעדות ברחבי צרפת, כאשר העצרת המרכזית נערכה בכיכר הרפובליקה במעמד נשיא צרפת פרנסואה הולנד ומנהיגים רבים מרחבי העולם.[11] הסלוגן נישא במפגני הזדהות בכל העולם[12] ב-14 בינואר יצא המגזין "שרלי הבדו", שתפוצתו הרגילה 60,000 עותקים, בגיליון מיוחד וראשון לאחר הפיגוע במשרדיו. הגיליון נמכר בכ-3 מיליון עותקים ברחבי צרפת, שאזלו כבר ביום הראשון לפרסומו, ובעקבות הביקוש הרב הוחלט להדפיס 2 מיליון עותקים נוספים. שער הגיליון כלל קריקטורה של מוחמד דומע ומחזיק כרזת "אני שרלי" תחת הכותרת "הכל נסלח".[13] ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
