he ליג'יאנג

לִיגְ'יָאנְג (נציבות עירונית)
丽江
	מראה העיר
	מראה העיר
מדינה	הרפובליקה העממית של סין
מחוז	יונאן
שטח	20,557 קמ"ר
גובה	2,400 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בנציבות העירונית	1,253,878 (2020)
‑ במטרופולין	288,787 (2020)
‑ צפיפות	60.99 נפש לקמ"ר (2020)
קואורדינטות	26°53′N 100°14′E / 26.883°N 100.233°E
אזור זמן	UTC +8
	www.lijiang.gov.cn
אתר מורשת עולמית
	העיר העתיקה של ליג'יאנג
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1997, לפי קריטריונים 2, 4, 5
שטח האתר	1.46 קמ"ר
שטח אזור החיץ	5.82 קמ"ר
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת הרפובליקה העממית של סין רגילה) בייג'ינג שאנגחאי צ'ונגצ'ינג שנג'ן הונג קונג צ'נגדו שניאנג שיאן חרבין אורומצ'י שינינג רוסיה מונגוליה קזחסטן קיר. ט. פק. הודו נפאל ב. בנ. מיאנמר תאי. לא. וי. הפ. ד.ק צ.ק יפן ליג'יאנג ; מיקומה של ליג'יאנג במחוז יונאן

ערך זה עוסק בנציבות עירונית ברפובליקה העממית של סין. אם התכוונתם לנהר, ראו לי (נהר בסין).

לִיגְ'יָאנְג (בסינית מפושטת: 丽江; בסינית מסורתית: 麗江; בפין-יין: Lìjiāng; מילולית "הנהר היפה"^[2]) היא נציבות עירונית במחוז יונאן שבדרום-מערב הרפובליקה העממית של סין, בקרבת הגבול עם מיאנמר. על פי מפקד האוכלוסין משנת 2020 אוכלוסיית הנציבות העירונית מנתה 1,253,878 תושבים, מתוכם 288,787 בשטח האורבני, מתוכם כ-660,900 (58.1%) הם בני קבוצות אתניות (בעיקר נָאשִׂי, אבל גם יי, ליסו, באי וכו'). העיר ליג'יאנג היא העיר המרכזית של הנפה האוטונומית ליג'יאנג של המיעוט האתני של הנָאשִׂי ביונאן.

הנָאשִׂי (בסינית: 納西族, בפין-יין Nàxī) הם אחת מ-55 הקבוצות האתניות המוכרות על ידי ממשלת סין. בני קבוצה אתנית זאת מונים, נכון לשנת 2009, מעל ל-300,000 איש, רובם בנציבות ליג'יאנג, בעיקר בעיר ליג'יאנג, והם שקבעו את האופי האדריכלי של העיר. המרכז ההיסטורי של העיר המכונה "דָאיֵן", מושך מאות אלפי תיירים מדי שנה, ובשנת 1997 הוכרז כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו. העיר נמצאת בתחום האזורים המוגנים בשלושת הנהרות המקבילים ביונאן אשר גם במעמד אתר מורשת עולמית.

היסטוריה

חפירות שנערכו באזור ליג'יאנג הראו כי הוא היה מיושב ברציפות החל מתקופת האבן הקדומה. האזכור הכתוב הראשון לאזור הוא מתקופת המדינות הלוחמות (221-475 לפנה"ס) כאשר האזור היה בתחום השיפוט של אזור שו של שושלת צ'ין. אבל השגשוג הכלכלי המשמעותי התחולל באזור בתקופת שושלת טאנג, כאשר נסללה דרך התה והסוס, המחברת בין יונאן לטיבט, והייתה מכונה כך משום שהסחורה העיקריות שנשלחה אל טיבט הייתה תה והיבוא העיקרי היו סוסים. דרך זו תרמה הן לקשרים הכלכליים והן לחילופי התרבות בין יונאן, סצ'ואן וטיבט.

מתחילת המאה ה-10 ועד אמצע מאה ה-13 עבר האזור שינוי כלכלי נוסף שעה שתושבי האזור, שהיו שייכים לקבוצה האתנית של הנָאשִׂי, עברו לעסוק בחקלאות אינטנסיבית במקום במרעה בלבד. האזור שסיפק למקומות אחרים בסין, מוצרי חקלאות, מלאכת יד ומינרלים שגשג, ומשפחות מסוימות שהעסיקו עבדים חיו כפאודלים באחוזות. במאה ה-13, בשלהי תקופת שושלת סונג הדרומית העבירו המייסדים של אחת ממשפחות אלו, משפחת מוּ, את מקום מגוריהם מבָּאישָׁה, שלמרגלות הרי שְׁה-דְזְה, לעיר חדשה, שמונה ק"מ דרומית לבאישה, שנקראה דָאיֵצָ'אנְג (מאוחר יותר דָאיֵן), מקום בו החלו לבנות בתים. היישוב הוקף בחומה (שאינה קיימת כיום) וסביבה נחפר חפיר.

ב-1250 הכיר אזונג אליאנג (Azong Aliang), ראש משפחת מוּ, בריבונותו של קובלאי חאן, קיסר סין משושלת יואן, כשליט על האזור, עקב כך הפכה דָאיֵצָ'אנְג למרכז אזורי מנהלי. גם שושלת מינג, שהחליפה את שושלת יואן כשליטת סין, המשיכה במסורת של מינוי המנהיג של הנָאשִׂי לתפקיד המושל בפועל. ב-1382 הוקמה הנציבות ליג'יאנג ג'וּנְמִין. לראש הנציבות בתקופה זו, אג'יה אדה (Ajia Ade), הוענק תואר הכבוד " מוּ" ונקבע כי התפקיד יעבור בירושה, החלטה שגם השליטים של שושלת צ'ינג, שהחליפה את שושלת מינג, כיבדו ב-1660. ראשי הנציבות המכונים מוּ היו אחראיים להרחבה ולייפוי מרכז העיר במשך כל התקופה. אבל ב-1723 שינתה החצר הקיסרית את מדיניותה וראש הנציבות שהיה מקומי הוחלף במועמד קיסרי.

ב-1770 הוקם מחוז ליג'יאנג כחלק מנציבות ליג'יאנג ג'וּנְמִין, ושרד כאשר הרפובליקה ביטלה את הנציבות ב-1912. ליג'יאנג המשיכה לתפקד כמרכז מנהלתי מאז, כיום עבור הנפה האוטונומית ליג'יאנג של המיעוט האתני של הנָאשִׂי ביונאן.

האזור הוא מוקד לרעידות אדמה, והעיר סבלה מהן מספר פעמים. רעידות אדמה התרחשו בשנים 1481, 1515, 1624, 1751, 1895, 1933, 1951, 1961, 1977 ולאחרונה ב-3 בפברואר 1996. גודלה של רעידת אדמה זו לדוגמה הוערך כ-7.0 בסולם ריכטר, ומרכזה היה סמוך לעיר ליג'יאנג. ברעידת האדמה נהרגו 200 איש, 14,000 נפצעו 186,000 בתים קרסו ו-300,000 איש נוספים פונו מבתים שהיה מסוכן להמשיך להתגורר בהם. בעזרת סיוע מהבנק העולמי שוקמו המבנים, הרחובות, הגשרים, והתעלות. לשיקום זה היה תפקיד חשוב בהצלחת המאמצים שעשתה ליג'יאנג לקבל ב-1997 הכרה מאונסק"ו כאתר מורשת עולמית.

גאוגרפיה ואקלים

נציבות ליג'יאנג משתרעת על שטח של 20,557 קילומטרים מרובעים בצפון-מערב יונאן בין קווי הרוחב '23 25° ו-'56 27°, לקווי האורך '23 99° ו-'31 101°. רוחבה המקסימלי ממזרח למערב הוא 212.5 קילומטר, ואורכה המקסימלי מדרום לצפון הוא 213.5 קילומטרים. רוב שטחה (כ-92.3%) הוא הררי ורק 7.7% הוא מישורי, והיא מרוחקת כ-322 ק"מ מצפון-מערב לבירת המחוז קונמינג. גובהה של הנציבות, הנמצאת בשוליים הדרומיים-מערביים של הרי ההימלאיה, הולך וגדל מכיוון דרום מזרח לכיוון צפון מערב. המקום הגבוה ביותר בנציבות הוא שָׁאנְדְזְה-דוֹאוּ (扇子陡, בפין-יין Shanzidou), פסגה על הרכס המושלג "דרקון הירקן" (玉龍雪山, בפיניין: Yùlóng Xuěshān)‏, 15 קילומטרים צפונית לעיר ליג'יאנג, שגובהה 5,596 מטרים מעל פני הים, והמכוסה שלג עד. המקום הנמוך ביותר בנציבות, גובהו 1,105 מטרים מעל פני הים (הפרש של 4,581 מטרים). בין רכסי ההרים יש מעל ל-100 עמקים שגובהם הוא בדרך כלל מעל ל-2,000 מטרים מעל פני הים. השטח המישורי הנרחב ביותר הוא הרמה בה שוכנת גם העיר ליג'יאנג, ששטחה כ-200 קילומטרים רבועים, וגובהה הממוצע 2,466 מטרים מעל פני הים.

הנציבות עשירה במשאבי מים. בתחום הנציבות נמצאים שני אגני ניקוז של מערכות נהר עיקריות. עמק הנהר לָאנְצָאנְג (澜沧江 בפיניין Láncāng), המקור לנהר המקונג, ועמק הנהר יאנגצה שבו זורמים הנהרות יָאלונְג (雅砻江, בפיניין Yǎlóng) וגִ'ינְשָׁה (金沙江, בפיניין Jīnshā, מילולית "חולות זהב"). האחרון הוא מקור המים המערבי ביותר מבין מקורות המים העיקריים של היאנגצה. הנהר גִ'ינְשָׁה מתפתל בנציבות לאורך של 615 קילומטרים. כמו כן יש בנציבות שלושה אגמים טבעיים. הגדול ביניהם, אגם צֶ'נְג, מצוי בנפת יוּנְגְשֶׁנְג (永胜县, בפין-יין Yǒngshèng) בגובה של 1,518 מטרים מעל לפני הים. רוחבו, ממזרח למערב, 3.5 קילומטרים, אורכו, מדרום לצפון, 20 קילומטרים, ושטחו 77 קילומטרים רבועים. האגם עשיר בדגה ומדי שנה נדוגים בו כ-2,000 טון דגים. אגם לוּגוּ (泸沽湖, בפין-יין Lúgū Hú) שוכן בגובה 2685 מטרים, 202 קילומטרים צפונית מזרחית לעיר ליג'יאנג, על הגבול בין סצ'ואן ליונאן. שטחו 48.5 קילומטרים רבועים ועומקו בנקודה העמוקה ביותר 93.5 מטרים. התושבים סביב האגם משתייכים לקבוצה האתנית של בני המוסואו.

האקלים בנציבות מוגדר כאקלים מונסוני ממוזג, אם כי בחלק הדרומי והנמוך יותר האקלים הוא סובטרופי ובחלק הצפוני הגבוה מזג האוויר קפוא כל השנה. האקלים מתחלק לשתי עונות, עונה יבשה ועונה גשומה, אבל הטמפרטורה משתנה מעט בין העונות ונעה בממוצע בין 12.6°C ל-19.9°C. מספר הימים בשנה נטולי כפור נע בין 191 ל-310 ימים. גשם יורד בממוצע בין שישה לתשעה חודשים בשנה וכמות המשקעים השנתית נעה בין 910 ל-1040 מילימטרים בממוצע.

משאבים

התנאים הגאולוגיים בהם נוצרו המישורים וההרים של הנציבות אפשרו יצירת מרבצים של משאבי טבע אותרו ברחבי הנציבות, מעל ל-350 סוגי מינרלים. בין משאבי הטבע, גז, פחם, נחושת, זהב וחומרי בנייה (שיש, אבן גיר, חרסית וכו'). הנציבות מנצלת את העושר במים ואת הפרשי הגובה בין מקורות המים לשטחים הנמוכים בנציבות על מנת לייצר חשמל מאנרגיה הידרואלקטרית.

משאב נוסף הוא נופי הטבע וההרים של הנציבות. יש בנציבות הרים מכוסי שלג, יערות, ואגמים. בין אתרי הטבע הבולטים של נציבות ליג'יאנג:

"ערוץ הטיגריס המזנק" (虎跳峡, בפין-יין Hǔtiào Xiá), המשתרע לאורך 15 קילומטרים, הוא בין העמוקים בעולם ולאורכו נסלל מסלול הליכה.
"בימות בָּאישְׁווֵיטָאי" (白水台, מילולית "בימות המים הלבנים") אזור שבו מי מעיין זורמים מעל למרפסת נֶטֶף (sinter – סוג של סלע), כשהם משקיעים טרוורטין (סוג של סלע משקע). תופעה דומה לזו המתרחשת בפמוקלה שבטורקיה.

הנופים ואתרי הטבע הם מוקדי משיכה לתיירים. אליהם כגורם למשיכת תיירות מצטרפת התרבות הייחודית של הנאשי, המתבטאת בסגנון הבנייה, הלבוש, המוזיקה, הכתב והאמונה האנימיסטית המכונה דונגבה. אתר פופולרי בו ניתן לחזות בתרבות זו כזה הוא "כפר מימי הירקן" (玉水寨, בפיניין Yǜ Shuǐ Zhài), הסמוך ל"הר שלג דרקון הירקן". מוקד משיכה נוסף לתיירים הם הפסטיבלים העממיים אותם חוגגים בני הקבוצות האתניות השונות.

תחבורה

שדה התעופה של ליג'יאנג (קוד IATA‏: LJG) שוכן כ-28 קילומטרים דרומית לעיר העתיקה. יש שירות של אוטובוסים בין שדה התעופה למרכז העיר ליאג'יאנג. שדה התעופה נפתח ב-1995, ויש ממנו טיסות לקונמינג, בייג'ינג, שאנגחאי, גואנגג'ואו, שנג'ן וגְווֵייָאנְג. תדירות הטיסות בין קונמינג לליג'אנג היא יומית והטיסה אורכת 30 דקות.
שירותי אוטובוסים קיימים עם קונמינג ( 8 שעות) ודאלי (3 שעות).

חלוקה מנהלית

נציבות ליג'יאנג כוללת מועצה אחת וארבע נפות:

מועצת גוּצֶ'נְג (古城区)
נפת יוּנְגְשֶׁנְג (永胜县)
נפת חְווָאפִּינְג (华坪县)
הנפת האוטונומית יוּלונְג נָאשִׂי (玉龙纳西族自治县)
הנפה האוטונומית נִינְגְלָאנְג יִי (宁蒗彝族自治县)

המרכז השלטוני של נציבות ליג'יאנג שוכן במועצת גוּצֶ'נְג.

אתר המורשת העולמית "העיר העתיקה של ליג'יאנג"

אתר המורשת העולמית "העיר העתיקה של ליג'יאנג" כולל בתוכו שלושה יישובים עירוניים קרובים של תרבות הנָאשִׂי: דָאיֵן, כיום העיר העתיקה של ליג'יאנג, בָּאישָׁה, כיום כפר תיירותי, ושׁוּחֶה, כיום מרכז אומנויות וחינוך.

העיר העתיקה של ליג'יאנג

העיר העתיקה של ליג'יאנג, המכונה דָאיֵן, משתרעת על שטח של 3.8 קמ"ר על מדרון הר שְׁה-דְזְה בכיוון כללי מצפון-מערב לדרום מזרח.

מחשבה מיוחדת הושקעה בתכנון מערכת המים של העיר. מקור מימיה של ליג'יאנג נמצא מצפון לעיר העתיקה, באגם קטן ששטחו 40,000 מ"ר הניזון ממספר מעיינות הנובעים מצלע ההר, והקרוי "בריכת הדרקון השחור" (黑龍潭 בפין-יין Hēilóngtán). המים הזורמים מהמוצא הדרומי של האגם זורמים עד לגשר שׁוָאנְגְשְׁה ומשם מתפצלים לשלושה ערוצים הקרויים הנחל המזרחי, הנחל המרכזי והנחל המערבי. מערוצים אלו נפרשים רשת של תעלות משנה המספקים מים לכל בית בעיר. בנוסף יש בעיר מעיינות ובארות רבים. מערכות מים מסועפת זו חייבה להקים גשרים רבים. יש בעיר העתיקה 354 גשרים בגדלים ובצורות שונים, גשרים סגורים לגמרי (להגנה בפני הרוח והגשם), גשרי קשת וגשרי קורה, העשויים מאבן ומעץ. גשרים רבים אלו זיכו את העיר בכינוי "עיר הגשרים". בשל רשת מים מסועפת זו גדלים עצי ערבה אוהבי המים במקומות רבים בעיר.

חלקה הצפוני של העיר היה הרובע המסחרי. לבו של חלק זה של העיר הוא רחוב רחב הידוע כ"סְפָאנְגְגְ'יֵה" (הרחוב המרובע), שהיה פעם מרכז הסחר והמסחר של צפון מערב יונאן. מרחוב זה נפרשים הרחובות הראשיים, המרוצפים באבן ברקציה אדומה, של הרובע. בצידו המערבי של הרחוב מתנשא ה"קֶגונְגְפָאנְג" (קשת הסקירה הקיסרית) לגובה של שלוש קומות כשמשני צדדיו זורמים הנחל המערבי והנחל המרכזי. מתכנני העיר השתמשו בהפרשי הגבהים שבין שני הנחלים ומאוחר בלילה נוהגים לפתוח סכר על הנהר המערבי על מנת לשטוף את הרחובות, כשהמים הזורמים נקלטים בנחל המרכזי.

המאפיין הבולט של ליג'יאנג המייצג את תרבות הנָאשִׂי הוא העושר בסגנונות בתי המגורים. סגנון המבנה הבסיסי העשוי קורות עץ המכונה גִ'ינְגְגָאנְשְׁה התפתח לסגנון אדריכלות ייחודי בשל קליטת אלמנטים מתרבויות ההאן והדְזָאנְג.

רוב הבתים הם בני שתי קומות בגובה של 7.5 מטרים (יש מעט מבנים בני שלוש קומות). שלד הבית העשוי מעץ בנוי בשיטה הקרויה בסינית צְ'ווָאנְדוֹאוּשְׁה.^[3]^[4]^[5] שלד העץ נבנה כך שיעמוד ברעידות האדמה התדירות המתחוללות באזור. עמודי העץ מוטים מעט כלפי פנים הבית על מנת לחזק את המבנה, והחיבורים בין הקורות מתוכננים כך שהשלד יחזיק גם אם הקירות החיצוניים מתמוטטים. הקירות בקומה הראשונה בנויים מלבני חמר (adobe) על גבי יסודות אבן ולוחות עץ בקומה השנייה. הקירות עוברים טיוח וסיוד מבחוץ, ולעיתים קרובות יש חיפוי אבן בפינות. הבניין מסתיים בגג רעפים משופע. בדרך כלל יש בקומה השנייה מבנה עץ בולט של מרפסת ארוכה. יש מספר גרסאות לצורה בסיסית זו. הנפוצות ביותר יוצרות מתחם מגודר בחומה שבו שלושה או ארבעה מבנים וארבע חצרות המחופות באבן והמעוטרות בגנים.

תשומת לב מיוחדת ניתנה לקישוט הבתים, בייחוד לקשתות שמעל לכניסות, למרפסות, לדלתות, לחלונות ולקורות הגג. חלקי העץ החשופים מגולפים לעיתים קרובות באלמנטים תרבותיים מקומיים: כלי חמר, כלי נגינה, פרחים, ציפורים וכו'.

אחד המבנים הבולטים הוא מתחם משרדי הממשל של נציבות ליג'יאנג ג'וּנְמִין וארמון משפחת מוּ שהוקם ב-1382 בתקופת שושלת מינג בחלקה המזרחי של העיר. המתחם באורך של 286 מטרים היה מכלול של אולמות, מגדלים, גשרים, מרפסות, ביתנים וארמונות מכלול המגורים שכן מצפון לכניסה ומכונה מוּפוּ (ארמון מוּ). רוב המבנים המקוריים נהרסו במלחמה בשלהי תקופת שושלת צ'ינג. בעקבות רעידת האדמה של 1996 התקבלה תרומה גדולה מהבנק העולמי והמקום שוחזר במשך שלוש שנים ופתוח כיום לקהל בתשלום.

באישה

בָּאישָׁה, השוכנת 8 קילומטרים צפונית לעיר העתיקה של ליאג'יאנג, הייתה המרכז השלטוני של הנָאשִׂי בתקופה שושלות סונג ויואן, לפני המעבר לדָאיֵן בתקופת שושלת מינג. הכפר בנוי מסדרה של כפרים קטנים יותר, הראשי בהם קרוי סָאנְיְוֵּאן (三元村), ובו רחוב ראשי אחד, "רחוב בָּאישָׁה". הבתים מסודרים לאורך ציר צפון-דרום כשבמרכז כיכר שממנה יוצאים ארבעה רחובות. בין הבניינים ההיסטוריים החשובים: היכל לְיוֹלִי (1417), ארמון דָבָּאוגִ'י (1582), ביתן דָדִינְג (1573, נבנה מחדש ב-1743), והיכל גִ'ינְגְ'יָאנְג (1573). בבניינים אלו נשמרו למעלה מ-40 ציורים שנעשה בתחילת המאה ה-13, ובהם תיאור של נושאים דתיים הקשורים לבודהיזם ולאורח החיים של הנָאשִׂי.