עמדות כדורגל

בכדורגל, לכל אחד מ-11 השחקנים מיועדת עמדה מוגדרת על המגרש. העמדות הללו מתארות הן את תפקידו של השחקן והן את מיקומו ביחס לחבריו ולשחקני הקבוצה היריבה. לאורך התפתחותו ההיסטורית של הענף השתנו טקטיקות ומבני ההרכבים, ובמקביל התפתחו גם העמדות והתפקידים שיועדו לכדורגלנים.

כיוון שהכדורגל המודרני משתנה ללא הרף, עמדות השחקנים אינן קבועות ומוגדרות רשמית כמו ברוגבי או בפוטבול אמריקני. למרות זאת, רוב השחקנים משחקים במגוון מוגבל של עמדות לאורך הקריירה שלהם, שכן כל עמדה מחייבת כישורים שונים. שחקנים המסוגלים לשחק היטב במספר רב של עמדות מכונים בדרך כלל "שחקני כל-בו".

בשנות השבעים, נבחרת הולנד בכדורגל אימצה סגנון משחק שזכה לכינוי "טוטאל פוטבול", שבו עשרת שחקני השדה מחליפים עמדות תוך כדי משחק. קשה להגן נגד שיטת משחק כזו, אולם רק לעיתים נדירות מחזיקה קבוצת כדורגל בכישרון ובמשמעת אצל כל אחד משחקני השדה שלה כדי לאמץ אותה. מסיבה זו, רוב הכדורגלנים עדיין כבולים במידה רבה לעמדותיהם המקוריות.

ערך מורחב – שוער (כדורגל)

מכל העמדות הקיימות, עמדת השוער מחייבת את ההתמחות וההתמקצעות הרבה ביותר. למרות שעל פי כללי המשחק מותר לשוער לעלות להתקפה ואף להבקיע שערים, תפקידו הגנתי בלבד: להגן על שער קבוצתו מפני ספיגה, וכדי לעשות זאת הוא הכדורגלן היחיד הרשאי לשחק בכדור בידו (בתוך רחבת ה-16). כדי שיוכלו להבדיל בקלות בינו לבין שחקני השדה, שאינם רשאים לגעת בכדור בידיהם, מדיו שונים ממדי קבוצתו. בנוסף יש לשוער כפפות מיוחדות, כדי שתהיה לו אחיזה טובה יותר בכדור, וגם כדי לרפד את ידיו, ועל ידי כך להגן עליהן מהכדורים שלעיתים באים במהירויות גבוהות. המשמעת הנדרשת מהשוער היא כה גבוהה, עד כמעט ולא נשמע בתולדות הכדורגל על שוער המשחק בתפקיד אחר. במקרים מסוימים, למשל במצב של פיגור בזמן פציעות, השוער עשוי לעזוב את שערו ולהתקדם לכיוון רחבת ה-16 כדי לשמש אופציה התקפית נוספת, לפני בעיטה חופשית או בעיטת קרן. במצב זה, השוער יכול להרשות לעצמו להתעלם מתפקידיו ההגנתיים כיוון שהיתרון שבכיבוש שער שוויון גדול מהסיכון שבספיגת שער נוסף. ישנם שוערים שבחרו להתמחות דווקא בבעיטות חופשיות ובעיטות עונשין (פנדלים), כדוגמת חוסה לואיס צ'ילאברט (44 שערים רשמיים), שוער נבחרת פרגוואי, שקנה בכך את פרסומו. חורחה קמפוס, לשעבר שוער נבחרת מקסיקו, התפרסם בכך ששיחק פעמים רבות כחלוץ. אם השוער נפצע או מורחק מהמשחק, ואין אפשרות לבצע חילופים נוספים, שחקן שדה נאלץ ללבוש את אפודת השוער ולהחליפו.

שוערי הכדורגל המודרני גבוהים למדי, חסונים ובעלי ניתור טוב (חורחה קמפוס הוא חריג ראוי לציון). השוער נדרש ליכולת אווירית טובה, לגמישות ולאומץ. בנוסף, יכולת תגובה מהירה, תפיסה מרחבית ויכולת קבלת החלטות בלחץ הן מדדים לפיהם נקבע טיבו של שוער. השוער נדרש לכישורים מנטליים רבים בנוסף ליכולת אתלטית: חוסן נפשי (לעמוד בלחץ הרב שהתפקיד דורש), מנהיגות, יכולת קבלת החלטות בתנאי לחץ, תגובה מהירה, ביטחון עצמי וניסיון. מהשוערים בתקופה האחרונה נדרשת גם יכולת שליטה בכדור ברגל לטובת ביצוע מסירות מדויקות, אך בשונה משחקני השדה שוערים לא נדרשים בדרך כלל לבצע תיקול, והם אינם נמצאים בדרך כלל במצב הנדרשת מהם ריצה ארוכה ומהירה, ולכן בדרך כלל שוערים ממשיכים לשחק עד גיל מבוגר יחסית. כך, בעוד שרוב שחקני השדה פורשים מהמשחק לאחר גיל 35, שוערים רבים ממשיכים לשחק גם בשנות הארבעים לחייהם.

• תפקידו של הבלם (Centre Back) הוא לבלום את השחקן היריב (ובעיקר את החלוץ היריב), למנוע ממנו הזדמנויות לכבוש שער, ולהרחיק את הכדור מרחבת ה-16. רוב הקבוצות משחקות עם שניים או שלושה בלמים במרכז חוליית ההגנה, כדי להגביל ולצופף את מרחב הפעולה של ההתקפה היריבה. ישנן שתי אסטרטגיות עיקריות לפיהן פועלים הבלמים: הגנה אזורית, שבה כל אחד מהבלמים מופקד על כיסוי חלק מוגדר מהרחבה, והגנה אישית (או שמירה אישית), שבה כל אחד מהבלמים נדרש לשמור על שחקן יריב מוגדר.

בלמים הם גבוהים בדרך כלל, חזקים, פיזיים ובעלי יכולת גבוהה לתקל ולנגוח. בלם קדמי טוב יודע לקרוא את המשחק היטב, במובן זה שהוא יכול לצפות כיצד יתפתח מהלך נגדי מסוים. בעבר, בלמים עבדו פחות על טכניקה, מסירות ושליטה בכדור, והם נטו להרחיק את הכדור מהרחבה בבעיטות ארוכות. בזמן האחרון התפתחה שיטת משחק שבה הבלם נדרש לסייע בהחזקת הכדור של קבוצתו.

• בלם אחורי: יש קבוצות העושות שימוש בבלם נוסף, בלם אחורי (נקרא גם "סוויפר" Sweeper) הממוקם מאחורי קו ההגנה הקדמי ותפקידו "לטאטא" את הכדור מרגלי השחקן התוקף, היה והצליח לפרוץ מבעד לקו ההגנה. השימוש הנפוץ בבלם אחורי נעשה בהרכב הכולל שני בלמים קדמיים המופקדים על שמירה אישית, שעה שהבלם האחורי דואג לכיסוי תיבת החמש. שימוש אחר שהיה נפוץ הוא במבנה "יהלום", הכולל בלם קדמי, בלם אחורי ושני מגנים. זהו שחקן השדה בעל האוריינטציה ההגנתית ביותר במגרש.

ישנם מאמנים שאפשרו לבלם האחורי לשחק תפקיד חופשי והתקפי יותר, או באיטלקית "ליברו". כיוון שהוא איננו מופקד על שמירה אישית, הוא חופשי לסייע לקבוצתו בשעת התקפה. מי שהביא את תפקיד ה"ליברו" ההתקפי לכלל שלמות היה ה"קייזר" הגרמני, פרנץ בקנבאואר.

• מגנים: רוב קבוצות הכדורגל משחקות כיום עם שני מגני הכנף (Full Back או Left/Right Back), הממוקמים בשני קצותיה של חוליית ההגנה. תפקידם של המגן הימני והמגן השמאלי הוא למנוע משחקן יריב לרוץ לאורך האגף, להקשית כדור לכיוון הרחבה או לבעוט לשער מזווית אלכסונית. באופן מסורתי, מגני הכנף היו שחקנים איטיים, קשוחים וסטטיים למדי, ושיחקו באותה צורה שבה משחקים כיום בלמים קדמיים. ואולם עם התפתחות המשחק, העמדה מחייבת כישורים שונים לחלוטין מאלה של בלם קדמי. כיום מגן הכנף המודרני בעל יכולות מגוונות, גמיש ומהיר מאוד, בעל יכולת תיקול גבוהה ובעיקר סיבולת המאפשרת לו לנוע בחופשיות לאורך האגף. ואמנם, מרוב המגנים נדרש היום לתמוך בהתקפה על ידי ריצות אגפיות והקשתת כדורים בעצמם לתוך רחבת היריב.

• קשר מרכזי: הקשר המרכזי (Central midfielder) עשוי למלא מספר תפקידים במרכז השדה, תלוי בנקודות החולשה והעוצמה הייחודיות שלהם. לדוגמה, קשר בעל ראיית משחק טובה, בעל טכניקה ויכולת כדרור גבוהה ויכולת מסירה גבוהה יתופקד כ"עושה משחק" (פליימייקר), כלומר תפקידו להביא ליצירתם של מהלכים התקפיים שיסתיימו בשער. לעומת זאת, קשר שמוכשר בחילוץ כדורים מן היריב ובמניעת הנעת הכדור של היריב (ובעל יכולות מסירה סבירות) יוצב באחורי הקישור כך שישמש עוגן למסירה בטוחה עבור הקשרים ההתקפיים, יחלק מסירות פשוטות יחסית, וישמש כהגנה ראשונית במקרה של איבוד הכדור לקבוצה היריבה באמצע ההתקפה. ככלל, הפונקציה הבסיסית ביותר של הקשר המרכזי היא לקשר בין חוליית ההגנה המחלצת כדור מהיריב לחוליית ההתקפה, שאמורה לכבוש; כלומר לפלס את הדרך עם הכדור כנגד מרבית שחקני היריבה עד ליצירת הזדמנות התקפית משמעותית עבור שחקני ההתקפה שנשמרים ביתר שאת. כאשר הקבוצה איננה מחזיקה בכדור, הקשר המרכזי נדרש בדרך כלל לנסות לסכל את הנעת הכדור של קשרי היריב; זאת באמצעות "לחץ" על המחזיק בכדור (רדיפה אחריו), באמצעות ניסיונות לחטיפת הכדור במהלך ניסיון המסירה (כשהכדור באמצע הדרך בין השחקן המוסר לבין השחקן המיועד) ובאמצעות כיסוי השחקנים הפנויים טרם ניסיון המסירה. כיוון שמרבית משחקי הכדורגל משוחקים בעיקר במרכז המגרש, הקשרים הם השחקנים הקובעים את אופי המשחק ואשר באופן מצטבר מחזיקים בכדור בפרקי הזמן הארוכים ביותר (שכן לרוב החזקה רציפה בכדור מובילה לאיבודו). קשר מרכזי שתורם גם בהגנה וגם בהתקפה מכונה לעיתים גם "קשר 50-50"; אם כי במקרה ולקשר אין כלל תרומה בהתקפה או בהגנה הוא יקרא קשר התקפי או אחורי בהתאם לתרומתו.

אף שישנם שחקנים רבים המחזיקים בעמדת קשר מרכזי קלאסי, העמדה מסווגת בדרך כלל לשתי עמדות נפרדות: קשר אחורי וקשר התקפי.

• הקשר האחורי או קשר הגנתי, בעבר, תפקידו של הקשר האחורי היה כזה של בלם הקדמי, מדובר לרוב בשחקן מוצק, חזק ובעל בעיטה טובה, הממוקם במרחב הצר שבין חוליית ההגנה לקישור ועיקר תפקידו היה לתקל את קשרי היריב כאשר הכדור ברגלם, לסייע להגנה כשיש צורך ואף לחטוף כדורים ולהוציא מתפרצות. כיום מושם לעיתים קרובות דגש גם על ניהול משחק של הקשר האחורי, עוד בשלביה המוקדמים של ההתקפה כאשר הכדור ברגלי קבוצתו, וחלק מתפקידו הוא לשמש גם כ-"פליימייקר אחורי" ולנהל את המשחק מאחורה^[1]. פעמים רבות הקשר האחורי בועט לשער מטווח רחוק, ולכן קיימים קשרים אחוריים הניחנים ביכולת בעיטה טובה ממרחק.
• קשר התקפי (״פליימייקר״/מתחת לחלוץ): (Attacking Midfielder / Playmaker) נדרש, בנוסף לתפקידיו כקשר, לפרוץ לתוך רחבת ה-16 של היריב ולנסות לכבוש שערים וליצור מצבי הבקעה עבור שחקנים אחרים. לעיתים קרובות שחקן זה הוא היצירתי במגרש, עליו לנהל את ההתקפה ליד רחבת היריב, לחלק מסירות טובות לחלוצים ולמגני הכנף, להכין מצבים ("בישולים") לחבריו ואף לאיים על השער בעצמו. הקשרים ההתקפיים נוטים להיות שחקנים יצירתיים ולעיתים קטנים יחסית במבנה גופם וחלקם אף נמוכים וזריזים. הקשר ההתקפי אכן נמצא בעמדה מאחורי החלוץ ולרוב נמצא בשטח הצר שבין קשרי היריבה לבלמי היריבה ולרוב הקשרים ההתקפיים שמתופקדים מתחת לחלוץ ידועים בהשתחררות ממצבי לחץ וראיית משחק מצוינת. בדרך כלל השחקן שמתופקד כמתחת לחלוץ ידוע גם כ"פליימייקר" ומבחינה טקטית משחק כשחקן חופשי שעושה תנועה בכל מקום במגרש ודרוש לנהל את משחק קבוצתו ולשלוט בקצב. ברוב המקרים, הקשרים ההתקפיים פחות מתפקדים הגנתית ונמנעים מתיקולים.
• כל הקשרים צריכים להחזיק בכישורי הכדורגל הבסיסיים ביותר: שליטה בכדור, טכניקה, מסירות וכן בעיטה לשער.
• קיצוני אחורי: הקיצוני האחורי (Wing Back) הוא וריאציה מודרנית של מגן הכנף עם דגש רב יותר על התקפה. הם בדרך כלל מוצבים בקצותיה של חוליית קישור המונה חמישה שחקנים, אך ממוקמים מעט מאחורי קו הקישור. בשלבם תפקיד של מגן וקיצוני, הם ניחנים בדרך כלל בסיבולת גבוהה, וכיוון שהם זוכים לתמיכתה הגנתית של שלושה בלמים לפחות יש להם חופש רב יותר לספק כדורים לשחקני ההתקפה.
• קשרי צד/אגף או ״קשרי כנף״: קשר הצד הוא וריאציה אחורית של עמדת הקיצוני. כמו הקיצוניים, גם הם אמורים לרוץ לאורך האגף ולהקשית ולמסור כדורים לרחבה, אך המהירות שלהם לפעמים נמוכה יותר וראיית המשחק שלהם טובה יותר - דבר שתורם יותר לניהול המשחק ולהחזקת הכדור במרכז. בניגוד לקיצוניים, הם נדרשים לסייע גם בהגנה, במיוחד בבלימת התקפות רוחב של היריב. תפקידים אחרים כוללים החזקה של הכדור בצידי המגרש שעה שמגן הכנף עוקף אותם לקראת קבלת הכדור, וכן פתיחת אפשרויות מסירה רבות יותר עבור השחקנים.

• חלוץ מרכזי: לרוב תפקידו של החלוץ המרכזי, המכונה גם חלוץ מטרה (לעיתים נקרא "מספר תשע"^[2]), הוא להבקיע את עיקר השערים של קבוצתו. הם בדרך כלל גבוהים ומוצקים (אם כי איטיים למדי), בעלי יכולות נגיחה ובעיטה גבוהות וכן יכולת למקם עצמם היטב ביחס לשער, וכך גם יכולת סיום ברמה גבוהה מול השער. חלוץ המטרה תפקידו לקלוט כדורי גובה או מסירות רוחב ולדחוק אותם לשער היריבה וגם להוריד כדורי גובה שמוסרים אליו, תוך שימוש בכוחו הפיזי כדי לנער מעליו את שחקני ההגנה. פעמים רבות ישחק חלוץ המטרה בגבו לשער כדי להגן על הכדור שעה שחברו לקבוצה מתפנה לקבלת מסירה. עם התפתחות הכדורגל כיום – חלוצי המטרה אפילו מהירים וטכניים יותר מכל שחקן על המגרש.
• חלוץ מקשר או חלוץ שני: השחקנים המתפקדים בעמדה זו בדרך כלל קטנים יותר, טכניים יותר ומהירים יותר ובעלי ראיית משחק יותר טובה ויצירתיות. אף שהם אמורים גם לכבוש שערים, תפקידם העיקרי הוא לעזור בניווט ההתקפה וליצור הזדמנויות שאותן נדרשים חלוץ המטרה ושחקנים נוספים לנצל. החלוץ המקשר נדרש למהירות ותחכום כדי שלא להיתפס בנבדל ולהגיע למצב של אחד על אחד מול השוער היריב. הם יעדיפו לרוץ עם הכדור לקראת השער מאשר להמתין לקבלת המסירה כך שיבואו מאחורי קו ההגנה ויפתיעו את הקבוצה היריבה.
• חלוץ מזויף (נקרא גם מספר תשע מזויף, חלוץ מדומה וחלוץ נסוג) הוא שחקן שמוצב במרכז ההתקפה אך דומה בתכונותיו לקשר התקפי. בשונה מחלוץ מרכזי רגיל, החלוץ המזויף לא ממתין לקבל כדורים ולזכות בהם במקום בלמי היריבה אלא יורד לאחור אל בין קו ההגנה לקו הקישור. המיקום הזה מקשה על בלמי היריבה לשמור עליו ובמקביל לשמור על קו הגנה.
• קיצוני/כנף (Winger) הקיצוניים/כנפיים מוצבים בקצוות המגרש בחלק הקדמי של הקבוצה. תפקידם של הקיצוניים משתנה מקבוצה לקבוצה וממערך למערך. לעיתים מוטל על הקיצוניים לפרוץ לרחבה ולהבקיע שערים, ומספר השערים שהם כובשים גבוה אף יותר מזה של החלוצים המרכזיים. במקרים אחרים הם נשארים באגף ומסייעים להנעת הכדור של קבוצתם ומוסרים כדורים אל תוך הרחבה. בדרך כלל ההגנה מצופפת יותר את אזור הרחבה ופחות את האגפים, ולכן קיים יותר שטח פנוי באגף. מסיבה זו, באופן מסורתי, לקיצונים מהירות גבוהה ויכולת כדרור מעולה ובאמצעותה הם מנצלים את השטח כדי לעבור את המגן היריב. הקיצונים נדרשים לעיתים לתמוך בהגנה, בעיקר כאשר המגן היריב המוצב באגף שלהם עולה לתמוך בהתקפת קבוצתו.

קיימים מערכים בהם לא מוגדרים שחקני אגף במסגרת ההתקפה מאז שנבחרת אנגליה "חסרת הקיצוניים" זכתה במונדיאל 1966.

עיינו גם בפורטל:
	פורטל כדורגל

מדיה וקבצים בנושא עמדות כדורגל בוויקישיתוף