יחסי יפן–סין

	הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
	אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.	שיחה

יחסי יפן–סין
יפן	הרפובליקה העממית של סין
יפן	סין
שטח (בקילומטר רבוע)
377,915	9,596,967.75
אוכלוסייה
123,425,163	1,417,694,514
תמ"ג (במיליוני דולרים)
4,212,945	17,794,782
תמ"ג לנפש (בדולרים)
34,134	12,552
משטר
מונרכיה חוקתית	רפובליקה עממית (בפועל דיקטטורה למחצה)

הערך מכיל כתב מזרח-אסייתי. כדי לראות את הכתוב בצורה תקינה, יש להתקין גופן סיני במחשבכם. אם אינכם יודעים כיצד לעשות זאת, ראו עזרה.

יחסי יפן–סין (סינית פשוטה: 中日关系; סינית מסורתית: 中日關係, פין-יין: Zhōngrì guānxì, יפנית: 日中関係) הם היחסים הבינלאומיים בין הרפובליקה העממית של סין לבין יפן. המדינות מופרדות גאוגרפית על ידי ים סין המזרחי.

היחסים בין יפן לסין הם חלק מההיסטוריה ארוכה ומורכבת שנמשכת אלפי שנים, שחוו תקופות של התקרבות ויריבות. במהלך המאה ה-19 וה-20, יפן התפשטה לאזורי סין, יזמה את מלחמת סין–יפן הראשונה וניצחה בזכות המודרניזציה המואצת שחוותה ברסטורציית מייג'י. במהלך המלחמה כבשה את חצי האי הקוריאני, פורמוזה ושטחים נוספים. הניצחון סימל את העברת ההגמוניה במזרח אסיה מסין ליפן, לראשונה מזה אלפיים שנה. לאחר מכן פרצה מלחמת סין–יפן השנייה, שהתלכדה למלחמת העולם השנייה, והסתיימה כניעת האימפריה היפנית ללא תנאי. הייתה זו מלחמה אכזרית ועקובה מדם, במהלכה נהרגו כ-20 מיליון סינים, רובם המכריע אזרחים, וכ-1.8 מיליון יפנים, מה שהוביל לסבל רב ולתיעוב נמשך בסין כלפי יפן.

לאחר מלחמת העולם השנייה, יפן אימצה מדיניות דיפלומטית פציפסטית, בעוד שסין עברה את "מהפכת מאו" והפכה לדיקטטורה קומוניסטית. במהלך המלחמה הקרה היו תקופות של יריבות אידאולוגית בין המדינות, לאור השתייכותן לגושים יריבם: סין לגוש המזרחי ואילו יפן לגוש המערבי. לאור זאת קיימת מתיחות מתמשכת מתחת לפני השטח בין שתי המדינות. העוינות נובעת מאיבה עקב ההיסטוריה הלוחמנית-אימפריאליסטית של יפן, ומסכסוכים ימיים בים סין המזרחי. מצב זה מהווה סכנה להיתכנות סכסוך באסיה, אותה מנסים המנהיגים בשני הצדדים למתן.

מאז המאה ה-20, קיימת תחרות גאו-פוליטית בין המדינות. מתנהלים עימותים על שליטה באיים במזרח ים סין, במיוחד איי סנקאקו, וחילוקי דעות בנוגע לשדות אנרגיה בסביבה הימית. למרות המתחים המדיניים, יפן וסין הן שותפות סחר חשובות. כלכלותיהן מהגדולות בעולם והן משתלבות זו בזו, עם שיתוף פעולה בתחומים שונים כמו טכנולוגיה, תעשייה ותחבורה. סין היא שותפת סחר מרכזית ליפן, ויפן היא אחת המשקיעות הגדולות ביותר בסין. אולם התעצמות השפעתה הצבאית והפוליטית של סין באזור, מהווה גורם סיכון ליפן ומדינות אחרות במזרח אסיה. יפן, בתגובה, חיזקה את קשריה עם מדינות כמו ארצות הברית והודו והרחיבה את יכולות צבא שלה, מה שמהצד השני שמעורר דאגות בסין.

לאורך ההיסטוריה יפן הושפעה מאוד מסין בתחומים רבים בהם שפה, אדריכלות, תרבות, דת, פילוסופיה ומשפט.

ההיסטוריה המוקדמת של סין ויפן מקשרת את שתי התרבויות בצורה הדוקה, במיוחד בשל ההתפשטות התרבותית של סין לאזור מזרח אסיה. כבר במאה ה-5 וה-6, כאשר סין הייתה תחת שלטון שושלות חזקות כמו שושלת טאנג ושושלת סונג, יפן התפתחה תחת השפעות אלה, ובמיוחד דרך קוריאה, ששימשה "גשר" תרבותי בין סין ליפן. ההשפעה הסינית על יפן החלה עוד במאה ה-5–6 לספירה. סין הייתה אחת מהתרבויות המתקדמות ביותר בעולם בזמן שבו יפן הייתה חברה מבודדת. סין השפיע על יפן בתחומי ידע נרחבים כמו המשפט והחוק, תרבות, דת (בודהיזם), ומערכות כתיבה.

בסוף המאה השישית ההשפעות הסיניות על יפן היו משמעותיות. סין הייתה אחת המדינות המפותחות ביותר בעולם, ואילו יפן, לעומת זאת, הייתה מדינת אי נחשלת. עבור הקיסר הסיני, יפן הייתה רק עוד מדינת יובל (אנ') תחת תחום ההשפעה שלה, אך ליפן, סין הייתה חשיבות יתרה בזכות הציוויליזציה המתקדמת שלה. מאותה תקופה ואילך, התקיימו חילופי תרבות נרחבים, שהתבטאו לא רק בהשפעות תאולוגיות ותרבותיות, אלא גם בתחומים מגוונים כגון תכנון מדיני, חקיקה, כתיבה, רפואה, וכן פיתוח מערכות כרייה והשקיה. באופן מסורתי, הסינים היוו מקור מרכזי לתרומות משמעותיות שהתוו את פיתוחה של החברה היפנית.

במהלך המאה ה-6, הסינים התחילו לשלוח סחורות, רעיונות ומורים דתיים לקוריאה, ומאוחר יותר גם ליפן. הבודהיזם הועבר באופן רשמי ליפן בשנת 525, כאשר מלך בָּקְגֶ'ה (אנ') הקוריאנית שלח ליפן שליחים עם מתנות, כולל דמותו של בודהה, מספר אובייקטים טקסיים וכתבים מקודשים. מסע הבודהיזם מהודו לסין, קוריאה ויפן ארך כאלף שנה. הגעת הבודהיזם, ששונה מאוד מאמונת הקאמי, מערכת האמונות המקומית העתיקה, יצרה מאבקים פוליטיים בין קבוצות תומכות ויריבות בבודהיזם. בסופו של דבר, מאמיני הבודהיזם ניצחו, והדת החדשה התבססה בחסות הקיסר. הבודהיזם הביא עמו גם מבנה פוליטי, טכנולוגיות מתקדמות, ונוהגים תרבותיים משוכללים—כולל מוזיקה, ריקוד, מערכת כתיבה חדשה, ובמיוחד, אמנות בודהיסטית מפוארת—ששינו רבות מהיבטי החיים ביפן. הבודהיזם הפך לדת המרכזית ביפן, והשפיע גם על האמנות והפוליטיקה. הוא עזר גם בהפצת רעיונות סיניים על ריבונות ושליטה בממלכה, כגון מערכת הממשל הקיסרי, שהושפעה במידה רבה מהממשל הסיני^[1].

בתקופת נארה הייתה השפעה מסוימן מצד סין על היפנים. מתווה העיר הבירה הראשונה של יפן, נארה, התבסס על תוכנית הבירה הראשונה של סין המאוחדת תחת שושלת טאנג, העיר צ'אנג-אן (לימים שִׂי־אָן)^[2]. על פי הדגם הסיני, לנארה הייתה תוכנית אחידה ומוגדרת היטב, כשהיא חולקה לשני חצאים סימטריים, ומבני הציבור המזוהים עם האדריכלות הסינית. הבדל משמעותי מהערים סיניות הוא שנארה לא הייתה מוקפת בחומות, אף על פי שהיו לה שני שערים סמליים: שער ראשומון בדרום ושער סוזאקומון בצפון. האריסטוקרטים היו בעלי בתי מגורים גדולים, בדרך כלל בסגנון יפני (רצפת לוחות עץ, מסגרות תמיכה מעץ וגג רעפים או סכך מקש), וגודלם נקבע בקפדנות על פי הדרגה החברתית של בעליהם. עם שדרות רחבות וארכיטקטורה נמוכה, העיר הייתה מרווחת למדי. זמן קצר לאחר מכן הגדרתה כעיר הבירה, הוקמה אוניברסיטה המוקדשת למסורת הקונפוציאנית. שם, גברים צעירים הוכשרו להיות פקידים בבירוקרטיה של המדינה על ידי לימוד סינית, מתמטיקה וטקסטים קונפוציאניים קלאסיים ועקרונותיהם הרלוונטיים לממשל. בשנת 728 הורחבה תוכנית הלימודים לספרות ומשפט סיניים^[3].

יפן לא רק קיבלה השפעות תרבותיות אלא גם אימצה עקרונות פוליטיים מהשלטון הסיני. בין המאה ה-7 למאה ה-9, היפנים ניסו לאמץ את מערכת הממשל המרכזי של סין, עם סגנון ממשל פיאודלי שהתאים לאורח החיים היפני. דגם זה נמשך גם בשושלות מאוחרות יותר. בשנת 607, סויקו, קיסרית יפן שלחה לקיסר סין שליחים, כדי להדגיש את הכוונה לפתח קשרים הדוקים יותר. תחת שלטון שושלת טאנג, יפן החלה ליישם את מערכת הממשל הסינית, ובעיקר את הרעיון של בירוקרטיה ומעמד של סוחרים-פקידים. אולם, מערכת השלטון הפיאודלית היפנית, למשל, הייתה פחות ריכוזית מאשר זו הסינית, והציבה דגש על ערכים כמו כבוד, נאמנות וקוד סמוראי. היפנים גם לקחו את הבודהיזם הסיני והפכו אותו לאסכולות ייחודיות כמו זן בודהיזם.

במהלך המאה ה-9, כאשר יפן התחילה להציג גישה עצמאית יותר בנוגע לממשל ולדת. בנוסף, במשך הזמן, התרבות היפנית הוסיפה יסודות ייחודיים משל עצמה. יפן יצרה סגנונות אמנותיים, כמו ציור על קלף ואדריכלות היפנית, שהיו שונות באופן ברור מאלו של סין.

היפנים אימצו את הכתב הסיני, שהפך לאבן יסוד בתרבות היפנית, עד שפיתחו מערכות כתב משלהם, כמו הקאנג'י וההיראגאנה. הם אימצו גם שיטות ממשל סיניות, והשפעות תרבותיות נוספות כמו האומנויות וההנדסה. במהלך המאה ה-7 וה-8, הסינים השפיעו על יפן גם מבחינה פוליטית ותרבותית. יפן אימצה מודלים ממשלתיים ותרבותיים מסין בימי שושלת טאנג (618-907), כולל את מערכת המנהל המרכזית. במהלך ההתבודדות היפנית בתקופת אדו (1603-1868), יפן שמרה על בידוד ועצמאות, שלא אפשר קשרים אינטנסיביים עם מדינות זרות. מדיניות זו השפיעה גם על הקשרים עם סין, שקשריה עם יפן נשמרו רק במידה מוגבלת. במהלך המאה ה-19, סין הייתה נתונה להתערבות קולוניאליסטית מצד המערב, ויפן החלה להיפתח לעולם החיצוני, ולסיים את תקופת הבידוד שלה.

בתקופת אזוצ'י-מומויאמה המצביא טויוטומי הידיושי איחד את יפן תחת דגלו. אך הוא לא הסתפק בכך, ושאף להקים אימפריה ולכבוש את סין, שנשלטה אז על ידי שושלת מינג. לשם כך, בין השנים 1592 ל-1598 הוא פלש לקוריאה, במטרה להשתמש בה כ"ראש גשר" בפלישה המתוכננת לסין. צבא יפן עשה התקדמות מרשימה ואף כבש את סיאול ופיונגיאנג, אך מותו של הידיוושי ב-1598 סימן את נסיגתה חזרה ליפן וסיים את המלחמה עם סין. הפלישות היפניות לקוריאה אמנם סיימו את התקופה הפיאודלית בקוריאה ברעש גדול, אך למעשה נכשלו תחת התנגדותם הנמרצת של הקוריאנים, ובמיוחד הצי בהנהגת האדמירל יי סון-סין. בנוסף, גיבוי קרקעי גדול של שושלת מינג סייע לבלום את ההתקפות^[4].

לאחר מותו של הידיושי התחולל מאבק פנימי על השלטון. רק ב-1603, לאחר שלוש שנים מניצחונו בקרב סקיגהארה (1600), קיבל טוקוגאווה איאיאסו את תואר השוגון. שוגונות טוקוגאווה החלה את תקופת אדו. מדיניות ה"סאקוקו" שלה סגרה את יפן בפני העולם החיצון. זכות סחר הוגבלה רק לסין ולחברת הודו המזרחית ההולנדית דרך תחנת הסחר באי דג'ימה בלבד. נתינים זרים שהגיעו לחופי יפן הוצאו להורג, וכל יפני שיצא לא הורשה לחזור. היא שימשה לא רק לשליטה על המסחר, אלא גם לתביעת מעמד עצמאי במערכת ההיררכית של המזרח-אסיה.

יפן פיתחה מערכת בינלאומית מוגבלת, שהאפשרות להחזיק בגישה למצרכים חיוניים כמו תרופות ולרכוש מודיעין על המתרחש בסין, מבלי להיות כפופה למדיניות הסינית. הקשרים הדיפלומטיים עם קוריאה, באמצעות שושלת ג'וסון, אפשרו ליפן לשמור על קשרי סחר ונציגויות, לצד קבלת גישה להתפתחויות תרבותיות וטכנולוגיות בסין. עם דעיכת שושלת מינג, היפנים לא ראו צורך בכינון קשרים דיפלומטיים עם שושלת צ'ינג החדשה. סחר עם סין התקיים דרך איי ריוקיו והולנד, והיפנים עודדו את איי ריוקיו לשמור על מערכת תשלומים עם סין.

בשנת 1853 יפן פתחה את שעריה לעולם, כאשר הקומודור האמריקאי מת'יו פרי הגיע עם צי של ארבע ספינות למפרץ אדו, בדרישה שיפן תפתח את נמליה לסחר עם המערב. מהלך זה הוביל להסכמות עם ארצות הברית בשנים 1854–1855, שהביאו לסיום תקופת הבידוד, שנמשכה יותר מ-200 שנה. הסכם קנאגאווה סימן את תחילת הפתיחות והמעורבות של יפן עם העולם המערבי. פתיחת השערים וקשרי הסחר עם המערב באמצע המאה ה-19, החלו תהליך התמערבות, כחלק מרסטורציית מייג'י בשנת 1868.

סין ויפן הגיבו באופן שונה לחלוטין לחדירה המערבית. סין התנגדה, נכשלה במודרניזציה, הובסה, וחולקה לתחומי השפעה זרים. תקופת שפל זו לימים תקרא "מאה שנות ההשפלה". ביפן, לעומת זאת, במקום התנגדות החלה תהליך של התעצמות דרך למידה, ובסופו של דבר הזדהות עם המערב. היפנים למדו במהירות כיצד לבנות חברה מודרנית ומתועשת. הם גם למדו כיצד לבנות כוח צבאי, בו עמדו להשתמש כדי להכפיף חלקים מסין תחתם. יפן, שאימצה אתה ההשפעות התרבותיות המערביות, החלה לראות את סין כציוויליזציה מיושנת. כזו שאינה מסוגלת להגן על עצמה מפני כוחות מערביים, בין השאר בשל מלחמת האופיום הראשונה והשנייה ומשלחות אנגלו-צרפתיות משנות ה-60 ועד ה-80 של המאה ה-19. בעקבות ההשקפה הזו, היא פתחה במלחמת סין-יפן (1894-1895), בו השיגה יפן ניצחון מובהק, תוך השתלטות על שטחים אסטרטגיים כמו פורמוזה וחצי האי הקוריאני. ניצחון זה סימן את תחילתה של יפן כמעצמה אזורית, והתגברות המתיחות בין המדינות.

לאור זיהוי החולשה הסינית, פתחה יפן במלחמה (1894-1895) בעיקר בחצי האי קוריאה ובחופי ים צהוב. יפן, שהייתה במצב צבאי וטכנולוגי מתקדם יותר, השיגה ניצחון מובהק. היא השתלטה על שטחים אסטרטגיים כמו פורמוזה וחצי האי הקוריאני. בתום הקרב היפנים כפו על סין את חוזה שימונוסקי, בו סין נאלצה לוותר ליפנים על טאיוואן, איי פנגחו וחצי האי ליאודונג (אנ'), למשוך את טענות הריבונות שלה על קוריאה ולהכיר בעצמאותה. זאת בזמן שיפן בעצמה כרסמה בעצמאות קוריאה. בנוסף, נאלצה סין לשלם ליפן פיצוי מלחמה כמה מיליוני קילוגרמים של כסף במשך שבע שנים. בנוסף, זכתה יפן להטבות מסחר וקיבלה מעמד של שותפת סחר מועדפת, מה שהבטיח לה זכויות סחר שוות למעצמות המערב ונפתחו ארבעה נמלים (שאשי, צ'ונגצ'ינג, סוג'ואו והאנגזו) למסחר עמה. החוזה סימן נקודת מפנה משמעותית בהיסטוריה היפנית, והפך אותה למעצמה אזורית מובילה במזרח אסיה. החוזה הגביר את ההשפעה הזרה בסין, כאשר מעצמות אחרות ניסו לנצל את חולשתה של שושלת צ'ינג. תנאיו המבישים של ההסכם החלישו עוד יותר את שושלת צ'ינג ותרמו לירידתה הסופית.

אולם, התערבות דיפלומטית של רוסיה, גרמניה וצרפת, שנקראה "ההתערבות המשולשת", הצרה את הישגי יפן. כחלק מהמאמצים לקצר את המסילה הטרנס-סיבירית, הרוסים גילו עניין באזור ליאודונג. כמו כן רוסיה חפצה בנמל פורט ארתור, משום שאינו קופא בחורף. צרפת, שהייתה כבולה לברית הפרנקו-רוסית, נחלצה לטובת רוסיה, וגם גרמניה שגילתה בעצמה אינטרסים בסין. בעקבות התערבות המעצמות, ב-5 במאי 1895 נאלץ המדינאי היפני איטו הירובומי להכריז על נסיגת יפן מחצי האי ליאודונג. צעד זה הביא לזעם ציבורי ביפן ולסנטימנט אנטי-רוסי, שהיה אחד הגורמים למלחמת רוסיה–יפן. בעקבות הנסיגה היפנית, רוסיה הגיעה ל"הסכם פבלוב" (אנ'), הסכם חכירה של חצי האי ליאוטונג ונמל פורט ארתור למשך 25 שנה^[5].

במרד הבוקסרים של שנת 1900, יפן הייתה בצד של המערב. היא ניצחה במלחמה על רוסיה ב-1905 וב-1910 סופחה קוריאה. במהלך מלחמת העולם הראשונה, היא כבשה כמה איים גרמניים בצפון האוקיינוס השקט והשתלטה על השטח החכור הגרמני במחוז שאנדונג בסין.

במרד הבוקסרים (1899–1901) הייתה יפן אחת מהמעצמות הזרות שהתערבו בסין כדי לדכא את המרד ולשמור על האינטרסים שלה באזור. מרד הבוקסרים, שנקרא כך על שם אגודת "אגרופי הצדק וההרמוניה", הידועה כ"בוקסרים" (מתאגרפים), היה ניסיון אלים מצד תנועות סיניות לאומיות לגרש את הזרים ולהתנגד להשפעתם הכלכלית, הפוליטית והדתית של מעצמות המערב ושל יפן בסין. יפן, שהייתה בתהליך של מודרניזציה מהירה, ראתה עצמה כמעצמה מודרנית המעוניינת להרחיב את השפעתה באסיה, ובמיוחד בסין. היא שלחה כ-20,000 חיילים כחלק מברית שמונה האומות כדי לדכא את המרד, ולהגן על הזרים בבייג'ינג. יפן ראתה במעורבותה הזדמנות להגן על הנוכחות שלה בסין. כוחות ברית הבינלאומית הביסו לבסוף את המורדים הסינים.

סין היבשתית היא את המדינה היחידה הגובלת בחצי האי הקוריאני. כתוצאה מכך, קוריאה נתונה להשפעה סינית לאורך מרבית ההיסטוריה שלה. בתחילת המאה ה-20, האימפריה היפנית, המתבשמת בעקבות ניצחונות צבאיים, החלה להרחיב את כיבושיה לקוריאה. הסיפוח, שהחל בהדרגה לאחר מלחמת סין–יפן הראשונה, התחזק לאחר מלחמת רוסיה–יפן והושלם בהסכם כפוי ב-1910 לאחר רצח המושל איטו הירובומי. הכיבוש היפני של קוריאה נמשך במשך 35 שנה, עד כניעת האימפריה היפנית בסוף מלחמת העולם השנייה.

סין אירחה בשאנגחאי את הממשלה הקוריאנית הגולה, שדגלה בסיום השליטה היפני בקוריאה באמצעות התנגדות פעילה. מיליציות חמושות ששלחו על גדודים של הצבא האימפריאלי היפני בצ'ינגשאן לי שבמנצ'וריה, בעת שניסו היפנים לכבוש את מחוז ג'יאנדאו שבצפון סין ב-1920. ההישג השני היה מארב מוצלח שתכננו מצביאי הממשלה הגולה ב-1932 נגד הקצונה הבכירה של הצבא היפני בסין.

הכיבוש היפני בקוריאה הגביר את האיום על סין, במיוחד לאור חולשתה הפנימית והחיצונית במאה ה-20. יפן השתלטה כלכלית על מזרח אסיה, תוך שהיא מנצלת את משאבי קוריאה לטובתה, מה שעורר חשש בסין לגבי שמירת הריבונות הסינית. השלטון השיני חשש סיפן תמצל את קרואיה כ"ראש גשר" לפלישה אליה. הכיבוש היפני עורר חשש בסין לגבי שמירת התרבות שלה, עקב ההשפעה היפנית, והוביל לזעזועים פוליטיים והגברת הלאומיות הסינית. סין ראתה בכיבוש היפני איום על ערכיה והיסטוריה שלה.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, כוח משלחת יפני עבר במהירות לכבוש את הנכסים הגרמניים באוקיינוס השקט ובמזרח אסיה. זאת כחלק ממדיניותה להרחיב את השפעתה ולבסס שליטה על אזורי סחר חשובים. יפן השתלטה על איי מריאנה, איי קרוליין ואיי מרשל, שהתנהלו כמדינת חסות במסגרת המנדט היפני על איי האוקיינוס השקט. בנוסף, יפן כבשה את צ'ינגדאו וחלק ממחוז שאנדונג בסין, וחיזקה את מעמדה האזורי. בינואר 1915 הציבה יפן בחשאי אולטימטום לממשלת סין שכונה "עשרים ואחת התביעות". המסמך דרש שליטה מיידית בזכויות גרמניות לשעבר, חוזי חכירה ל-99 שנים בדרום מנצ'וריה, זכויות במפעלי פלדה וזיכיונות לגבי מסילות ברזל. מערכת הדרישות החמישית העניקה ליפן קול חזק בתוך ממשלת סין, ותהפוך את סין למעשה למדינת חסות. ארבעת מערכות הדרישות האחרות, התקבלו על ידי כל הצדדים ונכנסו לתוקף. אולם מערכת הדרישות החמישית עוררה את חמתן של בעלות הברית, שהובילו את טוקיו לבטלן.

סין הייתה כאוטית מבחינה כלכלית, מאוד לא יציבה מבחינה פוליטית, וחלשה מאוד מבחינה צבאית. התקווה הטובה ביותר שלה הייתה להשתתף בוועידת השלום שלאחר המלחמה, בניסיון למצוא בנות ברית שיעזרו לה לחסום את איומי ההתפשטות היפנית. סין הכריזה מלחמה על גרמניה באוגוסט 1917, לקראת סוף המלחמה, כדבר טכני שיהפוך אותה לזכאית להשתתף בוועידת השלום של אחרי המלחמה.

בהסכם ורסאי, יפן קיבלה מעמד חדש של מעצמה גדולה. אולם בפועל יפן הרוויחה מעט מאוד. היא ניסתה להיאחז בהוראה שתכניס את מחוז פוג'יין תחת תחום ההשפעה של יפן, אך כשלה, ואיבדה יוקרה בוושינגטון ובלונדון. יפן סיפקה תמיכה כספית לממשל של דוואן צ'יז'ווי באמצעות "הלוואות נישיהרה", ולחצה עליו לחתום על ברית הגנה המשותפת (אנ') במאי 1918. הברית הייתה שורת חוזים צבאיים סודיים ובלתי שוויוניים בין המדינות. הם העניקו ליפן זכויות צבאיות רבות בתוך שטח סין, לאורך הגבול עם רוסיה. תוכן ההסכמים הודלף לעיתונות בשלב מוקדם, והם היו לבלתי נסבלים בדעת הקהל הסינית. תנועת מחאה נרחבת התעוררה בקרב סטודנטים סינים, לרבות סטודנטים סינים ביפן – עד שבוטלו רשמית בינואר 1921.

סין סירבה לחתום על הסכם ורסאי בשנת 1919 בשל התנגדותה לסעיפים שנגעו להעברת השליטה על שטחים סיניים ליפן. במסגרת ההסכם, נקבע כי חצי האי שאנדונג, שלפני המלחמה היה בשליטת גרמניה, יועבר ליפן במקום להחזירו לסין. החלטה זו עוררה כעס רב בקרב הציבור הסיני, שנתן ביטוי להתנגדותו במסגרת תנועת ארבעה במאי – גל מחאות לאומיות, אינטלקטואליות ופוליטיות, שהוביל להתעוררות תודעתית ופוליטית בסין. סין, שהצטרפה למלחמת העולם הראשונה לצד בעלות הברית, בתקווה לשפר את מעמדה הבינלאומי ולהחזיר לעצמה שטחים שאיבדה, חשה נבגדת על ידי המעצמות המערביות. סירובה לחתום על ההסכם, נבע מרצונה להימנע מהסכמה להחלטות שנתפסו כפוגעניות ומנוגדות לריבונותה, ולשאיפות הלאומיות של העם הסיני. לבסוף בעיית שאנדונג נפתרה עם "הסכם תשע המעצמות" בה נאלצה יפן לוותר על שטחיה בשאנדונג ולהכיר בעצמאותה ושלמותה של סין^[6].

בין 1927 ועד 1949 התחוללו בסין, באופן חופף חלקית, שלוש מלחמות שונות: מלחמת האזרחים הסינית, מלחמת יפן-סין השנייה ומלחמת העולם השנייה.

מלחמת האזרחים הסינית פרצה בשנת 1927 בין המפלגה הלאומית הסינית (קוומינטנג) למפלגה הקומוניסטית הסינית. לאחר סיכול ניסיון חטיפה של צ'יאנג קאי שק במרץ 1927, הוא הטיל מגבלות על חברי המפלגה הקומוניסטית במפלגתו, עד שלבסוף זו פתחה במרד שפרץ עם התקוממות נאנצ'אנג. קאי שק ניסה לדכא את המרד באמצעות מסעות כיתור, שברובם כשלו. אולם מסע הכיתור החמישי, שיצא באוקטובר 1934, שהגו יועציו הגרמניים, אילץ את הקומוניסטים לברוח במסע בן 10,000 קילומטרים שכונה "המצעד הארוך". במהלכו ספג הצבא הקומוניסטי אבדות כבדות ורק 8,000 קומוניסטים הצליחו להגיע ליעדם, אולם הוא קנה להם אהדה ברחבי סין, ומאו דזה-דונג התקבל כמנהיג נערץ. יפן צפתה מהצד בחולשתה הפנימית של סין והחלה לזנב בה. ב-18 בספטמבר 1931 ביצע הצבא היפני הקיסרי מבצע דגל כוזב המכונה "תקרית מוקדן". היפנים פוצצו כמות קטנה של דינמיט ליד מסילת רכבת ליד שניאנג, והאשימו בדלנים סינים באירוע. יפן ניצלה זאת כעילה למתקפת נגד ופלשה למנצ'וריה, שם הקימה ממשלת בובות בשם מנצ'וקוו. התחבולה היפנית נחשפה בהמשך וגרמה לבידודה של יפן בזירה הבינלאומית ולפרישתה מחבר הלאומים.

אולם מלחמת סין-יפן השנייה פרצה רק ביולי 1937, בעקבות תקרית גשר מרקו פולו. בליל 7 ביולי 1937, חיילים יפנים ערכו תרגיל צבאי שגרתי ליד גשר מרקו פולו. במהלך התרגיל, דווח שחייל יפני נעדר, והצבא היפני דרש להיכנס לעיירה הסינית הסמוכה וואנפינג כדי לחפשו. חיל המצב הסיני, תחת פיקודו של הגנרל סונג ג'ה-יואן, סירב לדרישה, מה שהוביל להתנגשות בין הכוחות הסיניים והיפניים. אף על פי שהחייל הנעדר נמצא מאוחר יותר בריא ושלם, שני הצדדים תגברו את כוחותיהם באזור, המצב התדרדר והצבא היפני הקיסרי ביצע מספר פשיטות על אדמת סין, שהסלימו לכדי מלחמת סין-יפן השנייה (1937–1945). בהמשך, היא התלכדה לתוך מלחמת העולם השנייה, כאשר יפן הצטרפה למדינות הציר, ואילו סין חברה לבעלות הברית.

במהלך המלחמה הקימו היפנים את ממשלת ואנג ג'ינג-ויי, ממשלת בובות סינית שנשלטה על ידי ואנג ג'ינג-ויי, גנרל לשעבר של צבא סין, שתיאם את פעולתה עם השלטון היפני. היה זה ניסיון יפני להקים שלטון סיני תחת אצטלה של שליט לגיטימי, בעוד שבפועל נשלט ישירות על ידי יפן. ממשלת הבובות הזו נתקלה בהתנגדות סינית עזה, שלא ראו בה גוף לגיטימי. הקואומינטנג והמפלגה הקומוניסטית השהו את מלחמת האזרחים ויצרו ברית סינית רופפת במטרה להילחם ביפן, למרות היחסים ביניהם נותרו מתוחים. כישלונו של הקואומינטנג במאבק הישיר ביפן, לצד פגיעות קשות שנגרמו לאוכלוסייה המקומית, כמו עם הצפת הנהר הצהוב, הביאו לאכזבה ציבורית שהקומוניסטים ניצלו לטובתם. הקומוניסטים התמקדו בלוחמת גרילה נגד היפנים והצליחו לגייס תמיכה רחבה, במיוחד בקרב האיכרים, וצברו כוח פוליטי.

המלחמה ביפן הביאה לפגיעות כבדות בסין, כולל מעשי טבח, למשל, טבח נאנג'ינג, שבו נרצחו מאות אלפי אזרחים. המלחמה הייתה אחת מהקטסטרופות הגדולות בהיסטוריה הסינית, עם עשרות מיליוני הרוגים ופגיעות חמורות באזרחים. למרות זאת, סין המשיכה להיאבק, בעזרת סיוע בעלות הברית, בייחוד ארצות הברית. ב-15 באוגוסט 1945 הודיע הקיסר הירוהיטו על כניעת יפן וקבלת הצהרת פוטסדאם. כניעת האימפריה היפנית נחתמה רשמית ב-2 בספטמבר על סיפונה של אוניית המערכה "מיזורי". שבוע לאחר מכן, ב-9 בספטמבר, כוחות יפן בסין נכנעו רשמית בפני הקוומינטנג. על-פי המוסכם בוועידת קהיר מ-1943 הושבו אליה מנצ'וריה, טאיוואן ואיי פנגחו.

סין סבלה מהשלכות המלחמה עוד שנים רבות. מיד לאחר הכניעה, מלחמת האזרחים שבה להתלקח. הקומוניסטים, שנתמכו על ידי ברית המועצות, צברו תמיכה נרחבת, בעוד שהקוומינטנג, שנתמך על ידי ארצות הברית, נחל תבוסות רבות, עד שבשנת 1949 השתלטו הקומוניסטים על הערים המרכזיות והקואומינטנג נדחק לאי טאיוואן.

סין ויפן היו מעורבות במלחמת קוריאה (1950-1953) בתפקידים שונים. סין, ששלטה על חבל טיבט נהנתה מקשר הדוק עם קוריאה הצפונית. מפלגת הפועלים של קוריאה, בעלת האידאולוגיה הקומוניסטית, מצאה את המפלגה הקומוניסטית הסינית בת ברית איתנה. ב-25 באוקטובר 1950, כוחות סיניים חצו את נהר יאלו והצטרפו ללחימה לצד צפון קוריאה, מול האומות המאוחדות בדגש על צבא ארצות הברית. סין נלחמה ישירות באמריקאים וכוחות האו"ם, כדי לא לאפשר את התפשטות השפעתה של ארצות הברית באזור. יפן לעומת זאת, תחת הכיבוש האמריקאי לא הייתה מעורבת ישירות במלחמה, אלא סיפקה סיוע לוגיסטי חשוב לצבאות האומות המאוחדות. היפנים סיפקו אספקה צבאית, תחבורה ומתקנים תעשייתיים שהיו חיוניים לצבא האמריקאי. יפן גם הפכה למוקד חשוב של בסיסים אמריקאיים, ששימשו כנקודות יציאה עבור חיילים ואספקה בדרכם לקוריאה. למעשה, יפן שימשה כמרכז לוגיסטי חיוני במהלך מלחמת קוריאה, גם אם היא לא הייתה מעורבת במלחמה עצמה. תהליך זה תרם להליך השיקום שלה ו"הנס הכלכלי" שחוותה בתקופה זו.

לאחר מלחמת העולם השנייה, היחסים בין יפן לסין היו מתוחים, במיוחד בעקבות זיכרונות המלחמה והפלישה היפנית. הכיבוש היפני בסין והפגיעות החמורות באוכלוסייה הסינית, כמו טבח נאנג'ינג, הותירו צלקות עמוקות ביחסים בין העמים. המתחים גברו בשל העובדה שסין תפסה את יפן כמדינה שמתחמקת מהכרה מלאה באחריותה למעשיה. בנוסף, סין ויפן עמדו בצדדים מנוגדים במאבק העולמי של המלחמה הקרה. יפן הצטרפה לגוש האנטי-קומוניסטי ולבת ברית מרכזית של ארצות הברית. היא קיבלה את השפעת המעצמות המערביות, עברה הליכי מודרניזציה והתמערבות מואצים, וחוותה "נס כלכלי" שהפך אותה למעצמה תעשייתית וכלכלית מובילה. סין, לעומת זאת, הפכה למדינה קומוניסטית וחלק מהגוש המזרחי. תחת שלטון מאו דזה-דונג, הובלו מהפכת התרבות בסין והקפיצה הגדולה קדימה, שהביאו לרעב המוני, קריסת מערכות ייצור מזון ותעשייה, שיתוק פוליטי וכלכלי ובידוד ברמה בינלאומית. הניסיונות לשנות את סין באופן רדיקלי, הסתיימו בתוצאות הרסניות למדינה ולאזרחיה. בנוסף, תורת הבלימה האמריקנית בודדה את סין מהמערב במשך שני עשורים. הכלכלה הסינית, שהתבססה על תכנון מרכזי בסגנון סובייטי, התקשתה באינטראקציה עם כלכלת שוק כמו זו של יפן.

אמנם בשנות ה-50 ברית המועצות סייעה לסין בתיעוש במסגרת תוכנית החומש הראשונה שלה, אך הפיצול הסיני-סובייטי בשנות ה-60 אילץ את סין לחפש שותפים חדשים. יפן, שהחזיקה בציוד תעשייתי כבד שסין נזקקה לו הפכה לשותפת סחר בדרכים לא רשמיות. מהפכת התרבות שבאה לאחר מכן האטה את ההתקדמות בסחר. קשרי הסחר בין המדינות התקיימו דרך ערוצים פרטיים ולא רשמיים, בהסכמה שבשתיקה, ואף תמיכה, מצד שתי הממשלות.

ב-1972 כוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים בין שתי המדינות. זאת לאחר ההתקרבות האמריקאית על רקע סכסוך הגבולות הסיני-סובייטי, שהגיע לשיאה עם ביקור ניקסון בסין. בהודעה המשותפת של יפן וסין (אנ') שיצאה ב-29 בספטמבר 1972 בבייג'ינג, שנרמלה את היחסים הדיפלומטיים בין יפן לרפובליקה העממית של סין, והביא לניתוק היחסים הרשמיים בין יפן לרפובליקה הסינית בטייוואן. יפן הכירה בעיקרון "סין האחת" ובעקבות זאת סגרה את שגרירותה ברפובליקה הסינית, והעבירה אותה לרפובליקה העממית של סין^[7]. בנוסף, יפן הצהירה שהיא מודעת לאחריותה לנזק העצום שנגרם לעם הסיני במלחמת העולם השנייה. בתמורה סין ויתרה על דרישתה לפיצויי מלחמה מיפן.

ב-5 בפברואר 1973, סין ויפן הסכימו לשוב ולחדש את קשריהן הדיפלומטיים. לאחר מלחמת יום הכיפורים ב-1973 פרץ משבר האנרגיה העולמי, ומחירי הנפט זינקו בצורה חדה ברחבי העולם. בין המדינות המתועשות, יפן הייתה המוכה ביותר ממשבר הנפט, שנוצר משום שצרכיה סופקו לחלוטין באמצעות ייבוא. יפן רכשה כמויות גדולות של נפט סיני. סין גם קיבלה הלוואות מגובות סחורות מיפן לצורך בניית שדה הנפט דאצ'ינג, עליהן שילמה באמצעות נפט. במאי 1974, החל המשא ומתן הרשמי על הסכם שלום, אך המגעים הופסקו בספטמבר 1975. זאת לאחר שסין דרשה לכלול בהסכם את סעיף "ההתנגדות להגמוניה" המופנה נגד ברית המועצות. יפן דחתה זאת מכיוון ששלא רצתה להיכנס למחלוקות הדיפלומטיות בין סין לברית המועצות.

רק באוגוסט 1978 נחתם בבייג'ינג הסכם השלום והידידות בין יפן לרפובליקה העממית של סין (אנ')^[8]. הסכם אשר זכה להתנגדות חריפה של ברית המועצות. דנג שיאופינג, מנהיגה בפועל של סין, ביקר ביפן כבר ב-23 באוקטובר 1978. בעת הזו החלה תקופה קצרה של ליברליזציה בסין, שנודעה כ"האביב של בייג'ינג". לאחר הנורמליזציה של היחסים היקף הסחר נסק מעלה. באותה שנה נחתם הסכם סחר לעשר שנים, בו התחייבה יפן לתוכנית יבוא-יצוא ארוכת טווח עם סין. התוכנית דרשה מידת תיאום במגזר הפרטי שהיה יוצא דופן לכלכלת שוק. הוא התאפשר הודות לשימוש נרחב במימון מבנק הייצוא-יבוא של יפן (אנ'). בנוסף, סין החליטה לאפשר קבלת סיוע זר, ויפן הפכה מיד לתורמת העיקרית. סיוע הפיתוח הרשמי של יפן (אנ') לסין, אשר החל בשנת 1979 באמצעות הסוכנות לשיתוף פעולה בינלאומי של יפן (אנ'), הפך לאחד מעמודי התווך המרכזיים של הקשרים הכלכליים בין המדינות. עיקר הסיוע היה במענקים ובסדרת הלוואות ארוכות טווח בריבית נמוכה, שלעיתים נחשבות לפיצויים. לאחר אמנת פלאזה (אנ') ב-1985, כאשר עלה באופן משמעותי ערך המטבע היפני, ין^[9], חברות יפניות מיהרו להקים מרכזי ייצור בסין.

במהלך שנות ה-80, יפן הפכה לאחת השותפות הכלכליות הגדולות של סין, לאחר שזו פתחה את שעריה לכלכלה העולמית. המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של סין, הו יאו באנג, ביקר ביפן בנובמבר 1983, וראש ממשלת יפן, יסוהירו נקסונה, ביקר בסין במרץ 1984. יפן תרמה להעברת טכנולוגיות מודרניות לסין, במיוחד בתחומי התעשייה והאנרגיה. סין ויפן גם חלקו חשש משותף בנוגע לכוח הצבאי של ברית המועצות. שתי המדינות גינו את הפלישה הסובייטית לאפגניסטן ואת הכיבוש הווייטנאמי בקמבודיה ב-1979. שיתוף האינטרסים בלט גם בטיפול בסוגיית קוריאה, וראש הממשלה הסיני חואה גוופנג הבטיח לראש ממשלת יפן מסיושי אוהירה כי קוריאה הצפונית לא תפלוש לדרום קוריאה, והבטחות דומות ניתנו על ידי יורשיו.

שפיכות הדמים באירועי כיכר טיין-אן-מן בשנת 1989 הפריעה לפעילות הכלכלית במידה מסוימת. היא הביאה לירידה חדה מאוד בתדמית חיובית של סין בידי הציבור היפני. כמו רוב העולם, יפן הגיבה להשלכות האלימות של דיכוי המחאות בהלם והתנגדות. ממשלת יפן הביעה דאגה עמוקה לגבי השימוש בכוח נגד מפגינים שקראו לרפורמות דמוקרטיות. יפן אף הצטרפה למדינות אחרות בגינוי הפעולות של הממשלה הסינית. הלחץ הבינלאומי, כולל זה של יפן, גרם לסין לבודד את עצמה למשך תקופה. אולם למרות הלחץ הפוליטי, היחסים הכלכליים בין שתי המדינות המשיכו להתפתח תוך זמן קצר יחסית. סין הייתה שוק חשוב ליצוא היפני, והחברות היפניות המשיכו להשקיע בסין, כשיפן הייתה המדינה הראשונה ב-G7 להסיר את הסנקציות.

הכלכלה הסינית צמחה במהירות והפוטנציאל של השוק הסיני הענק משך תשומת לב רבה, לא רק מצד חברות יפניות אלא גם מצד חברות מכל העולם. כלכלת יפן, מצד שני, הייתה במצב של קיפאון במהלך שנות ה-90. השינוי באיזון בין השניים משתקף גם בתחומים אחרים, כמו ביקורו של נשיא ארצות הברית ביל קלינטון ישירות לבייג'ינג, תוך שהוא מדלג על עצירה בטוקיו. הייתה כאן גם התמקדות בגידול במעמדה של סין בזירה הבינלאומית, ועוררה מתיחות עם יפן, שראתה בכך במעין "השפלה" דיפלומטית. מאז שנות התשעים נשיאי ארצות הברית, נעו בין יחסי שותפות לתחרות מול סין, ובהתאמה החלישו או חיזקו את יחסיהם עם יפן^[10].

ב-1998 התקיים ביקור ממלכתי ביפן של ג'יאנג דזה-מין, נשיא סין והמזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית הסינית. אולם ביקורו זה הוצג באור שלילי בגלל התעקשותו על נוסח ההתנצלות בכתב, לו סרבה יפן.

נשיא סין שי ג'ינפינג וראש ממשלת יפן לשעבר, שינזו אבה, נפגשו מספר פעמים במטרה לפתח מערכת יחסים לבבית, במיוחד הודות לעסקאות דו-צדדיות רבות, אך יציבות קשרים אלו תלויה על בלימה. לפי סין, המתיחות נובעת מהיעדר הכרה יפנית בעברה האלים במהלך מלחמת העולם השנייה, בעוד שיפן מאשימה את סין בהתרחבות צבא השחרור העממי ובפעולות התקפיות. הערות רוויזיוניסטיות מצד עובדי ציבור יפניים, ומחלוקות היסטוריות בנוגע לטבח ננקינג החריפו את המצב. מינויו של שינזו אבה לראש ממשלת יפן בשנת 2006 הביא לשיפור, וב-2010 פורסם דו"ח משותף שסיכם את ההסכמה בנוגע לזוועות מלחמת העולם השנייה. סין ויפן מצליחות לשפר את מערכת היחסים ביניהן. שתי המדינות הצהירו כי יפנו לפיתוח קשרים בריאים ויתמקדו ב"התחלה חדשה" ושיתוף פעולה בסחר עולמי, הפעילות הכלכלית באזור אסיה, הקמת מערכת תחבורה ימית ואווירית ענפה וחיזוק הקשרים במסגרת יוזמת החגורה והדרך. בשנת 2018 הצהירו שתי המדינות על מחויבות להעמיק את קשריהן ולחלוק קרקע משותפת במלחמת הסחר, עם הצהרת שינזו אבה כי "יחסי יפן-סין נעים בכיוון של שיפור משמעותי".

בתחילת העשור השני של המאה ה-21, היחסים הידרדרו מחדש בעקבות מגבלות יצוא שהטילה סין על יסודות נדירים^[11][12]. המחלוקות על איי סנקאקו הובילו להיתקלויות עוינות בים סין המזרחי, לרטוריקה חריפה ולמהומות אנטי-יפניות בסין^[13].

ב-2010, סין עקפה את יפן והפכה לכלכלה השנייה בגודלה בעולם. תוך עשור התוצר הגולמי של סין גדל פי 4 מזה של יפן. בתחילת העשור השני של המאה ה-21, שיתוף הפעולה בין סין ויפן כמעט ועצר, בעקבות התגברות המתחים הפוליטיים. אולם הם השתפרו בעקבות מלחמת הסחר בין ארצות הברית לסין. השיפור יוחס ליחסים האישיים החזקים בין אבה לשי, ולמחלוקות הסחר של יפן עם ארצות הברית. אבה ייעץ לשי בנוגע למשא ומתן על סחר עם הנשיא דונלד טראמפ.

ב-2011, דובר משרד החוץ הסיני ביקר את ספר הלבן השנתי של ההגנה היפני על השימוש בתיאוריה של "איום סין". ב-2013, ב"ספר הלבן" שלה, יפן כינתה את הפעולות האחרונות של סין כ"לא תואמות לחוק הבינלאומי".

החל מ-2019, קבוצת ההאקרים הממלכתית הסינית, מיירורפייס, החלה במתקפות סייבר על מוסדות ממשלתיים ביפן, על פי סוכנות המשטרה הלאומית של יפן.

היחסים בין סין ויפן עברו התפייסות מסוימת בזמן התפרצות מגפת הקורונה העולמית. ב-16 בינואר 2020, הודיעה יפן על המקרה הראשון של הידבקות בנגיף הקורונה בשטחה. מדובר בתושב סיני בן 30, שחזר דרך נמל התעופה טוקיו האנדה לאחר ביקור בווהאן, מוקד ההתפרצות הראשוני^[14]. במהלך המשבר ממשלת יפן שלחה סיוע לסין. אנשי ממשלה ציטטו שורה מתוך שיר עתיק שכתב קיסר יפני למנזר סיני, והדגיש את הסולידריות בין שני העמים: "גם אם אנו חיים במקומות שונים, אנו חיים תחת אותם שמיים"^[15]. השורה הופיעה גם על קופסאות של מסכות פנים אשר נשלחו כסיוע לסין. המגזר הפרטי ביפן תרם מעל 3 מיליון מסכות פנים וכן 6.3 מיליון דולר, שזכו לתודה מסין. יפן תרמה גם 1.24 מיליון מנות של חיסונים לטייוואן, מה שגונה על ידי הממשל הסיני.

ביולי 2022 נרצח שינזו אבה, ראש ממשלת יפן. הרוצח, טצויה ימאגאמי (אנ'), הפך למושא להערצה בסין. בני הנוער בסין יצרו סרטונים לרשתות החברתיות, בו הם מתחפשים לימאגאמי ומשבחים אותו כגיבור^[16].

ב-4 באוגוסט 2022, במהלך ביקורה בטייוואן של ננסי פלוסי, יו"ר בית הנבחרים האמריקאי, סין ביצעה התקפות רקטות מדויקות באוקיינוס סמוך לטייוואן, וחמש רקטות פגעו באזור הכלכלי הבלעדי של יפן^[17]. שר ההגנה היפני נובואו קישי מחה נגדן כ"איום חמור על ביטחונה הלאומי של יפן, ועל ביטחונם של אזרחי יפן". שנתיים מאוחר יותר, ביולי 2024, דיווחה התקשורת היפנית כי משחתת יפנית שטה למי סין, למרות אזהרות מכלי שיט סיניים. ב-26 באוגוסט 2024, מטוסי קרב מסין נכנסו באופן זמני למרחב האווירי של יפן, דבר שלא קרה בעבר^[18]. בדצמבר 2024, ממשלת יפן אישרה תקציב הגנה הכי גבוה בהיסטוריה^[19].

המיליטריזציה של סין היא תהליך רחב היקף שבו סין מחזקת, מרחיבה ומתקדמת ביכולות הצבאיות שלה, מאז תחילת המאה ה-20. התהליך מלווה בצמיחה מספרית ואיכותית ובעל השפעה גאו-פוליטית רחבה, ומשקף את שאיפותיה להפוך למעצמת על מובילה. צבא השחרור העממי הוא הצבא הגדול בעולם^[20], עם למעלה מ-2.1 מיליון חיילים בשירות פעיל^[21]. התהליך מעורר דאגה בקרב יפן והמדינות השכנות. יפן רואה את המיליטריזציה של סין כאיום ישיר על ביטחונה הלאומי ויציבות האזור. החששות המרכזיים של יפן נוגעים למספר תחומים לרבות חיזוק הצי הסיני והתרחבותו בים סין המזרחי.

בעקבות כוחה העולה של סין, אימצה יפן מדיניות ביטחונית חדשה, אסרטיבית יותר מהגישה הפציפיסטית המסורתית שנקטה מאז כניעתה במלחמת העולם השנייה^[22]. שינוי תפיסת הביטחון היפנית הביא לגידול תקציב משרד ההגנה לרמות שיא^[19], המושקע בהגנה קיברנטית, ובפיתוח יכולות תקיפה כמו מערכות נשק מתקדמות, טילים היפרסוניים ארוכי טווח ואף מטוס קרב מהדור השישי^[23]. יפן העמיקה את שותפתה עם עם ארצות הברית ונאט"ו^[24], חיזקה את ההברית לדיאלוג ביטחוני רב-צדדי ומשתפת פעולה עם מדינות בדרום-מזרח אסיה ובאוקיינוס ההודי במטרה לבלום את סין. בחוגי הימין הלאומני ביפן אף קראו לקדם פיתוח נשק גרעיני^[26][27]. בעיתונות היפנית נטען שצוות מומחים ממספר גופים ממשלתיים בחן את האפשרות לפתח נשק גרעיני, למרות הכחשת הממשלה^[28]. על אף שיש לה את המשאבים והטכנולוגיה לפיתוח נשק גרעיני במהירות, הציבור היפני לא מעוניין בכך באופן פעיל ונוטה לסמוך על "המטריה הגרעינית" האמריקנית^[29].

הניסויים הגרעיניים של סין הביאו לחששות משמעותיים ביפן.

בנובמבר 2007 ספינת הקרב הסינית "שנזן" עגנה בנמל טוקיו^[30]. לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, שספינת מלחמה סינית עוגנת ביפן, כצעד סמלי להידוק הקשרים בין סין ליפן. האירוע התקבל בחגיגות של אזרחים סינים המתגוררים ביפן, עם "ריקוד האריה" המסורתי ודגלי שתי המדינות. למרות זאת נותרו מתחים עקב החשש היפני מצמיחת צבא סין^[31].

"הספר הלבן" היפני משנת 2012 מציין מספר דאגות בנוגע למתחים ביטחוניים ומחלוקות טריטוריאליות מול סין. צמיחת הצבא הסיני, במיוחד הצי שלה, נמשכת בקצב מהיר, והתקציב הסיני בתחום ההגנה הוכפל פי שלושים ב-24 השנים שלפניו. יפן מודאגת מהשפעת צבא סין על מדיניות החוץ שלה, בעיקר בנוגע לסכסוכים טריטוריאליים בים סין המזרחי והדרומי, ותוקפנות סין בנוגע לאיים במזרח אסיה^[32].

בתגובה להתעצמות הסינים, יפן החלק בחקיקה המכרסמת בעקרון הפציפיסטיות בחוקתה^[33].

איי סנקאקו, או איי דיאוּ-יוּ בשמם הסיני, הם ארכיפלג קטן בים סין המזרחי, במרחק של כ-190 קילומטרים מצפון לטאיוואן וכ-170 קילומטרים מצפון-מערב לאי אוֹקינאווה היפני. האיים לא מיושבים מאז מלחמת העולם השנייה. למרות גודלם הזעיר, הם מוקד למחלוקת עזה בין סין ויפן, שתי המעצמות הגדולות באסיה, בשל העובדה שהם נמצאים באזור עשיר במשאבי טבע, כולל נפט וגז טבעי, וממוקמים באזור אסטרטגי, על נתיבי ספנות חשובים^[34]. יפן תבעה ריבונות על האיים בשנת 1895, עם ניצחונה במלחמה מול סין, ושלטה בהם במשך 50 שנה, עד כניעת האימפריה היפנית בסוף מלחמת העולם השנייה. סין לעומת זאת, טוענת כי האיים היו חלק משטחה עוד מתקופת שושלת מינג. ארצות הברית כבשה את יפן ושלטה באיים עד שנת 1972, אז חתמה על הסכם להחזרתם ליפן.

ב-2010 התנגשות מכמורת סינית בשתי ספינות משמר החופים של יפן, סמוך לאיי סנקאקו, הובילה למשבר דיפלומטי בין המדינות. היפנים עצרו את אנשי הצוות, והשאירו במעצר את רב־החובל הסיני, גם לאחר שחרור הצוות וכלי השיט. בעקבות זאת סין הודיעה על ניתוק קשריה עם יפן^[35]. לאחר איומים נוספים מצד ראש ממשלת סין^[36], הודיעה התביעה ביפן על שחרור רב החובל^[37]. המשבר נרגע עד שבשנת 2012 מושל טוקיו, שינטרו אישיהארה, החליט שעירו תרכוש את האיים ממשפחת קוריהרה היפנית, בטיעון שהממשלה היפנית לא עושה דיה להגן עליהם מפני פלישה סינית אפשרית^[38]. בתגובה ממשלת יפן, הזדרזה לרכוש את האיים, כדי למנוע פרובוקציות מול סין^[39]. רכישת האיים הביאה לזעם בסין, ששלחה אליהם ספינות סיור. המשבר דיפלומטי הביא לגל הפגנות אנטי-יפניות בסין, להחזרת השגרירים, ולסגירתם הזמנית של חברות יפניות בסין כמו טויוטה, הונדה ופנסוניק^[40]. באפריל 2014, בתגובה להתגרויות הצבאיות הגוברות באוויר ובים^{[41][42][43][44][45]}, יפן שלחה 100 חיילים להקמת בסיס צבאי ותחנת מכ"ם באי יונאגוני, הקרוב לאיי המחלוקת^[46]. זהו היה מהלך ראשון מזה 40 שנה להרחבת פריסת כוחותיה מערבה. באותו חודש נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, הביע לראשונה תמיכה בעמדת יפן, והצהיר כי איי המחלוקת כלולים בהסכם שיתוף הפעולה וההגנה בין המדינות^[47].

בין סין ויפן קיימים סכסוכים הנוגעים להיקף האזורים הכלכליים הבלעדיים שלהן בים סין המזרחי. הסכסוך מתמקד בפרשנות שונה של אמנת האו"ם למשפט הים משנת 1982, אשר אותה אישרו שתי המדינות. סין טוענת שהאזור הכלכלי הבלעדי שלה משתרע עד לתעלת אוקינאווה, בהתבסס על הארכת המדף היבשתי שלה, ומשרד החוץ הסיני הצהיר שהמדף משתרע מעבר ל-200 מיילים ימיים מקווי הבסיס שלה. מנגד, יפן טוענת שהמים הכלכליים שלה נמדד כ-200 מיילים ימיים מחופה, ומציעה את קו האמצע כגבול בין האזורים הכלכליים של שתי המדינות. כתוצאה מכך, כ-40,000 קמ"ר של מים כלכליים נמצאים במחלוקת.

בשנת 1995 גילתה סין את שדה הגז התת-ימי "חונזיאו" (אנ'), הממוקם בתוך המים הכלכליים הסיניים, אך יפן סבורה שהוא קשור למאגרים נוספים החוצים את קו האמצע. יפן הביעה התנגדות לפיתוח השדה, אף שהוא נמצא בצד הסיני של קו האמצע, מתוך חשש כי שדות הגז עשויים להשתרע גם לתוך שטחה. בשנת 2008, סין ויפן הסכימו על פיתוח משותף של שדה חונזיאו, אולם המחלוקות נמשכות, עם תקריות חוזרות ונשנות. במאי וספטמבר 2010 דרשה סין מיפן להפסיק סקרים ימיים באזור. תקרית נוספת התרחשה בפברואר 2012, כשספינת משמר חופים יפנית התבקשה להפסיק פעילות סקר בשדה הגז חונזיאו (שירקאבה בפי היפנים)^[48]. באזור קיימת חפיפה חלקית בין אזורי המים הטריטוריאליים הכלכליים של שתי המדינות, אשר טוענות לזכויות קידוח בלעדיות בשדה הגז.

שתי המדינות הן ענקיות כלכליות באסיה, והאינטראקציה ביניהן משפיעה באופן משמעותי על הכלכלה העולמית. סין ויפן הן שותפות סחר מרכזיות זו לזו. סין היא שוק יעד גדול ליצוא היפני, בעיקר בתחומי הרכב, האלקטרוניקה והציוד התעשייתי. מצד שני, יפן היא מקור חשוב לחומרי גלם ומוצרים תעשייתיים עבור סין. שתי המדינות משקיעות זו בזו בהיקפים גדולים. חברות יפניות השקיעו רבות במפעלים ובפרויקטים בסין, בעוד שחברות סיניות מרחיבות את פעילותן ביפן. בראשית העשור השני של המאה העשרים ואחת, סין החליפה את יפן כמעצמה הכלכלית הגדולה ביותר באסיה^[49]. הכלכלות של סין ושל יפן הן בהתאמה הכלכלות השנייה והשלישית בעולם לפי תוצר מקומי גולמי נומינלי. כמו כן, הכלכלות של סין ושל יפן הן בהתאמה הכלכלות הראשונה והרביעית בגודלן בעולם בהתבסס על שוי כוח הקנייה. הסחר בין סין ליפן גדל ל-266.4 מיליארד דולר, עלייה של 12.5% ב-2007, מה שהפך אותן לשותפות סחר מובילות. סין הייתה גם היעד הגדול ביותר ליצוא היפני בשנת 2009.

שתי המדינות אשררו את הסכם השותפות הכלכלית האזורית המקיפה עם עשרת מדינות איגוד דרום-מזרח אסיה, וכן קוריאה הדרומית, אוסטרליה וניו זילנד^[50][51]. בסוף מרץ 2023 הודיע משרד המסחר והתעשייה היפני על מגבלות ייצוא של ציוד לייצור שבבים לסין^[52]. בשנת 2022 ייצאה סין 3.11 מיליון כלי רכב חדשים, זינוק של 211% בתעשיית הרכב הסינית תוך שנתיים בלבד^[53]. בשנת 2024 עקפה את המתחרה היפנית והפכה ליצואנית הרכב המובילה בעולם^[54].

מאז הפתיחה הכלכלית לעולם ב-1979, כלכלת סין צמחה ביותר מ-10% בשנה^[55]. באותה שנה החל להינתן לה סיוע ממשלתי מצד יפן. הסיוע היפני מילא תפקיד חשוב ביחסי יפן-סין ותרם לפיתוח תשתיות, שיפור איכות הסביבה, בריאות ופיתוח משאבי אנוש. יפן סייעה בפרויקטים גדולים כמו מסילת הברזל של רכבת בייג'ינג-צ'ינהואנגדאו, קווי מטרו בבייג'ינג, ושדה התעופה פודונג בשנגחאי, אשר ייעלו את תשתיות התחבורה בסין^[56]. שינויים במדיניות הסיוע של יפן מאוחר בשנות ה-90 לכיוון גישה יותר אסטרטגית ותוכנית ההלוואות הופסקה עם אולימפיאדת בייג'ינג ב-2008. רמת התלות הכלכלית הגבוהה בין שתי המדינות היא, עבור רבים, גם גורם להיעדר קונפליקטים צבאיים בניהן, על אף שהיא גם מקור למתחים^[55].

בראשית שנות האלפיים, סין הייתה הכלכלה השביעית בגודלה בעולם, מה שהווה אתגר ליפן, שהייתה אז "מעצמת על כלכלית" בעלת נתח של 65% מהתמ"ג של האזור^[55]. אולם, הכלכלה היפנית נכנסה למיתון, בעוד שהכלכלה הסינית המשיכה להתפתח בקצב מואץ.

דנג שיאופינג, שעלה לשלטון לאחר מותו של מאו דזה-דונג, הוביל את סין לשורת רפורמות כלכליות שפתחו את המדינה לכלכלה שוק חלקית, תוך שמירה על שליטה פוליטית ריכוזית. בתקופה זו חלה התפתחות כלכלית משמעותית בשוק הסיני, עם שיפור במעמדה הבינלאומי, בזכות הרפורמה בכלכלת סין שהנהיג, שכונתה "מדיניות הדלת הפתוחה". מדיניות כלכלית שיזם ב-1978 כדי לפתוח את סין לעסקים זרים שרצו להשקיע בה, ובדרך זו הניעה את ההתפתחות הכלכלית של סין. זאת בדומה למדיניות שהנהיגו האמריקאים כלפי סין בראשית המאה ה-20. החל משנות ה-90 סין התפשטה יותר ויותר בשוק העולמי. בשנת 2001 הצטרפה לארגון הסחר העולמי, צעד שסייע להרחיב את קשרי הסחר וההשפעה שלה ברחבי העולם. עלייתה של סין הפכה ניכרת יותר בעקבות הצמיחה הכלכלית המרשימה שלה, והפיכתה לכלכלה השנייה בגודלה בעולם אחרי ארצות הברית. בנוסף, סין החלה לשחק תפקיד פוליטי מרכזי בזירה הבינלאומית, כולל בתחום הצבא, הדיפלומטיה והשפעתה הגלובלית.

ההתעצמות הסינית הביאה למתיחות עם חלק משכנותיה. לאור זאת יזם שר הביטחון שיגרו אישיבה, לימים ראש ממשלת יפן, ארגון "נאט"ו אסייתי"^[57], ארגון על-מדינתי המבוסס על מבנה האמנה הצפון-אטלנטית, מתוך מטרה מוצהרת של בלימת התפשטותה של סין והגנה-משותפת מפניה. לאור זאת אישיבה ממשיך במדיניות החימוש וההתחזקות של קודמיו למול עליית סין^[57], למרות האיומים הסיניים^[58].

בין סין ויפן השפעות תרבותיות עמוקות ושיתוף פעולה עם הבדל ברור בין המדינות. למרות השוני, התרבות היפנית קיבלה השפעות רבות מסין. סין השפיעה על תחומים כמו תרבות האורז, הכתב, המתכת, הציור והאדריכלות ביפן. האמנויות ביפן, כמו ציור, פיסול ואדריכלות, הושפעו רבות מהתרבות הסינית, במיוחד במהלך תקופות מסוימות בהיסטוריה של יפן. ההשפעה הסינית ניכרת בפרטים רבים של האמנות היפנית.

מערכת הכתב היפנית הושפעה באופן ישיר מהכתב הסיני. הכתב הסיני הובא ליפן במאות הראשונות לספירה באמצעות סוחרים, מלומדים ונזירים בודהיסטים. באותה תקופה, ליפן לא הייתה מערכת כתב עצמאית, ולכן היפנים אימצו את הכתב הסיני ושילבו אותו בתרבותם. בהמשך, הם פיתחו מערכות כתב ייחודיות משלהם.

השפה היפנית נכתבת באמצעות שילוב של שלוש מערכות כתב: הסימנים הסינים המותאמים לשפה היפנית מכונים ביפנית "קאנג'י", ושני כתבים פונטיים שנגזרו מסימניות סיניות מותאמות, המכונים היראגאנה וקאטאקאנה. ההיראגאנה והקטאקאנה היפניים נוצרו בהשפעת הכתב הסיני, אם כי נכתבו בצורה שונה והיו מותאמות לשפה היפנית. למעשה, כל ראשית ההיסטוריה הכתובה של יפן נכתבה בסין. גם הכתיבה הספרותית ראשונית ביפן הייתה בהשראת הידע והמסמכים הסיניים.

הפילוסופיה והדת הסיניות אכן השפיעו רבות על המחשבה הדתית והפילוסופית ביפן, במיוחד הקונפוציאניזם והבודהיזם. הקונפוציאניזם, שמדגיש ערכים כמו כבוד, סדר חברתי, חינוך ומוסר, מצא מקום חשוב במוסדות ובחינוך ביפן. במיוחד, רעיונותיו של קונפוציוס עזרו לעצב את התפיסות החינוכיות והחברתיות ביפן, כולל דגש על קוד אתי נרחב שהשפיע על תפקוד הממשל והחברה. הבודהיזם, שהגיע ליפן דרך סין (ובמיוחד דרך הדת הסינית מהאיאנה), שימש כגשר להעברת רעיונות דתיים ורוחניים. הבודהיזם שינה את התפיסות הדתיות ביפן והביא רעיונות כמו גלגול נשמות, קארמה והשגת נירוואנה. באופן כללי, הדתות הסיניות הפכו לחלק מהמרקם הדתי והתרבותי של יפן, והשפעתן ניכרת עד היום.

השפעת הבודהיזם לא התמצתה רק בדת אלא גם בעשייה תרבותית ואומנותית, כמו אדריכלות מקדשים, ציור ופסול. למשל, סגנון הארכיטקטורה של המקדשים וההיכלות היפניים נוצר בהשראת המקדשים הסיניים, כולל גגות מקומרים וחללים פתוחים. הסגנון האדריכלי הסיני השפיע רבות על עיצוב הגנים היפניים. גני הזן היפניים היוו המשך ישיר להשפעות סיניות, בהם הושם דגש על השילוב עם הטבע והחיפוש אחרי הרמוניה ושלום פנימי. בין הסגנונות החשובים ביותר של הגן היפני נמצא "גן עם בריכה ומסלול הליכה"^[59], המשלב בריכה ומים זורמים באופן טבעי. סגנון זה הובא מסין בתקופת הייאן (794-1185).

התרבות החומרית בין סין ויפן חוותה השפעות הדדיות לאורך ההיסטוריה, כאשר סין שימשה מקור עיקרי להשראה והעברת טכנולוגיות וידע ליפן. תחומים כמו עיבוד מתכת, חרסינה, והכנת תה הם חלק מהתחומים שבהם ניכרת השפעת סין על התרבות היפנית. עיבוד מתכת: סין הייתה בין החלוצים בטכנולוגיות עיבוד מתכת, כולל יצירת ברזל ופלדה. ידע זה עבר ליפן, שם הפך לחלק מרכזי בתעשיית הנשק היפנית. החרבות היפניות, כמו קטאנה, נעשו בעבודת יד עם ידע טכנולוגי שהגיע מסין ושיפורים שנעשו ביפן, כך שבמהלך הזמן הפכו את החרבות היפניות למפורסמות בעולם.

סין הייתה היצרנית הראשונה של חרסינה, והטכניקות להכנת חרסינה משובחת הגיעו ממנה אל יפן במהלך המאות השביעית והשמינית. ביפן, החרסינה הפכה לאומנות משגשגת, והפופולריות שלה בקרב מעמדות שונים שיחקה תפקיד חשוב בהפצתה. שימוש נפוץ היה עבור הכנת תה. מסורת הכנת התה הגיעה מסין ליפן בתקופת שושלת טאנג (618–907 לספירה), אך ביפן היא פותחה והפכה למסורת תרבותית משלה. הכנת התה ביפן הפכה לפעולה רוחנית ואסתטית, ובמיוחד במסורת טקס התה היפני ה"צ'ה־נוּ־יו", שבו הכלים והציוד, כמו הקנקנים, כוסות התה ומסנני התה, נתפשים כבעלי ערך תרבותי ואומנותי.

ציורי נוף סיניים, שצוירו בסגנון האינטרפרטציה הטבעית והפסטורלית, היוו מקור השראה חשוב עבור האומנים היפנים. הציורים הסיניים התמקדו בנופים טבעיים, בסצנות של הרים, נהרות ועצים, והיו מאופיינים בשימוש בצבעים עדינים ובקומפוזיציות מוקטנות ומאוזנות. אמנים יפנים אימצו את הסגנון הזה ויצרו ציורים דומים, תוך שמירה על אלמנטים מסורתיים של הסגנון היפני. גם בתחום הפיסול, התרבות הסינית השפיעה על הפיסול היפני, במיוחד בהתחלה. פסלים בודהיסטיים, לדוגמה, היו בהשראת סגנון הפיסול הסיני, שהדגיש את הדימויים הדתיים והפולחניים. אומנים יפנים שאבו השראה ממסורות סיניות בודהיסטיות ויצרו פסלים דומים.

אולם המתיחות ניכרת גם ביחסים התרבותיים. כשנבנה המרכז הפיננסי העולמי בשאנגחאי, שאז היה השני בגובהו בעולם והמגדל הגבוה בסין, המאפיין הבולט ביותר בעיצוב חור טרפזיואידי בקודקוד. בתכנון המקורי היה אמור להיות חור עגלגל בקוטר של 46 מטרים, במטרה להפחית את הלחצים שנגרמים מהרוחות, ולסמל את התיאורים המיתולוגיים הסיניים של השמיים כעגלגלים. אולם, ראש עיריית שנחאי, צ'ן ליָאנג'יו, התנגד משום שלדעתו העיגול דומה לעיצוב "השמש העולה" בדגל היפני^[60]. בעקבות זאת שונה העיצוב לטרפזיואיד הידוע, ומאז מכונה המבנה באופן לא רשמי "פותחן הבקבוקים"^[61].

בעת המודרנית, גם ליפן השפעה על התרבות הסינית. המאנגה והאנימה, תופעות יפניות פופולריות אשר זכו לתפוצה עולמית, לרבות סין, בייחוד מאז ההתפתחות האינטרנט המהיר. בסין קיימת גם תעשיית אנימה ומאנגה מקומית, שנקראת דונגמן (Dongman). תחום זה, שנרקם בשנות ה-2000, השפעה גדולה על תרבות הנוער הסיני ואף זכה לתפוצה עולמית.

• 
  חרבות היפניות חושלו עם ידע וטכנולוגיה מסין ושתדרג ביפן
• 
  המרכז הפיננסי העולמי בשאנגחאי עוצב מחדש כ"פותחן בקבוקים" בשל התנגדות לעיצוב שהזכיר את דגל השמש העולה היפני
• 
  דוכן מאנגה בסין
• 
  חרסינה יפנית של גברת חצר לובשת מעיל פרחוני (1700)
• 
  שער זנרין בצ'יינטאון של יוקוהמה

בסין וביפן, התה מגלם יותר מאשר רק משקה חמים ומרגיע, הוא סמל של תרבות, רוחניות ומסורת עתיקת יומין. שתיית תה נושאת עמה משמעות עמוקה, שבאה לידי ביטוי בטקסים ותהליכים שחורגים מגבולות הפשטות היומיומית, ומתמזגים עם עקרונות תרבותיים ורוחניים. בסין, תה הוא מרכיב בלתי נפרד מהחיים החברתיים ומהזיקה לטבע, ואילו ביפן הפך התה לכלי לביטוי פנימי המזמן מסע של הרמוניה, איזון ושלווה. במסורת הסינית והיפנית כאחד, גילוי התה נזקף לזכותו של החכם ההודי בודהידהרמה, נזיר בודהיסטי שייסד את הצ'אן בודהיזם. לפי האגדה, בודהידהרמה, שנסע להפיץ את בשורת משנתו החדשה, ייסד את מקדש שאולין בדרום סין, או מנזר שורינג'י בגרסה היפנית. שם הוא עשה מדיטציה בזמן שישב מול קיר במשך תשע שנים ארוכות, שבסופן רגליו קמלו. בדיוק על סף הגעה להארה – הוא נרדם. בכעסו על ההחמצה, הוא תלש את עפעפיו והשליכם ארצה, ומהם צמח שיח צמח התה.

התה מהווה חלק בלתי נפרד מהתרבות של כל אחת מהמדינות, אך בעוד שבסין הוא משולב יותר בחיים היומיומיים ובמעגלים החברתיים, ביפן יש לו ממד רוחני יותר וקשור למחשבה פנימית ותחושות של איזון והרמוניה. במסורת הסינית, תה נחשב למוצר יוקרה עם משמעות תרבותית רוחנית עמוקה. שתיית תה בסין כוללת פרקטיקות רבות שמותאמות לסוגי תה שונים, כגון תה ירוק, תה שחור, תה אולונג ותה פרחים. טקסי התה בסין שונים לפי אזורים, אך תמיד שמים דגש על איכות התה, על הדרך בה הוא מוכן, ועל הרגעים המשותפים שנוצרים סביב שתייתו. בולטים במיוחד טקסי תה כמו הטקס של תה האולונג, שבו משתמשים בכוסות קטנות. זאת בעוד שביפן הדגש היה על מאצ'ה – אבקת תה ירוק. טקס התה היפני הושפע ממנהגים סיניים מוקדמים אך הפך לאמנות מקומית, עם דגש על פילוסופיית זן ואסתטיקה יפנית ייחודית. בסין, טקסי תה שמו דגש על שיחה אינטלקטואלית, הרמוניה עם הטבע ופשטות. ביפן, ערכים אלה הועמקו והתמקדו במינימליזם ובשקט נפשי, ברוח פילוסופיית "ואבי-סאבי".

טקס התה הסיני מסמל ערכים תרבותיים ורוחניים עמוקים שמייחדים את החברה הסינית. הטקס, שמתקיים בדרך כלל בצורה מוקפדת, מעורר את הרעיון של הרמוניה עם הטבע והסביבה. כל פרט בטקס – מהכנת הכלים ועד למזיגת התה – נעשה בצורה מדויקת ורגועה, תוך שימת דגש על ניואנסים קטנים שממחישים את הכבוד למסורת ולדייקנות. למשל, טקס גונג-פו צ'ה שלב בתהליך מתבצע בקפידה ובאופן מדויק. זה כולל את בחירת העלים, זמן החימום, סינון המים, והכנסת המרכיבים בדרך מסוימת, כדי להפיק את הטעמים בצורה האופטימלית. הגונג-פו צ'ה קשור לתרבות הסינית, שם כל שלב נתפס כאומנות. עבור הסינים, שתיית תה היא חוויה רוחנית ומדיטטיבית, המאפשרת לנפש להירגע ולתחום את המחשבות לרגע הנוכחי. טקס התה מסמל גם את הכנסת האורחים. התהליך כולו הופך למעין דרך חיים שמחברת את האדם עם הרגע הנוכחי, עוזרת לו להימנע מהסחות דעת ומעודדת את ההתמקדות באיזון פנימי ובשלווה נפשית.

טקס התה היפני התפתח מהטקסים הסיניים. בתחילה, מסיבות תה היו אירועים סוערים, אך במאה ה-15 השוגון אשיקאגה יושימאסה (אנ') הפך את הטקס לאירוע מאופק ומפוקח, שמשמש גם לתקשורת דיסקרטית בנושאים רגישים. הטקס מבטא את עקרון הוואבי היפני, המעריך את היופי והפשטות שבדברים היומיומיים. אמן התה מהמאה ה-16, סן נו ריקיו, קידם את השימוש ב"איקבנה", פרחים מסודרים בקפידה, לצורך יצירת אווירה רגועה במהלך הטקס. ריקיו היה מאסטר של הלוחמים הגדולים אודה נובונאגה וטויוטומי הידיושי, ובעקבותיו יישום ה"וואבי" (הפשטות) הפך למרכיב עיקרי בטקס. החדר שבו שותים את התה נקרא "סוקיה" – "הבית הבלתי־מושלם", בהתאם לפילוסופיית ה"וואבי-סאבי". מדובר במבנה פשוט, לרוב עשוי מסבכים של במבוק ואדמה וחלונות נייר המאפשרים חדירת אור טבעי. חדרי תה אלה מבודדים את השותה מהמרחב היומיומי, ומעבירים אותו לאווירת אינטימיות. הגישה לחדר נעשית דרך פתח קטן, המדגיש שוויון בין כולם. לעיתים, גם הדלת קטנה כדי למנוע הכנסת חרבות, ולהדגיש את הפסק מהחיים החיצוניים. הכנת התה עצמו, עם מצקת מיוחדת ומחוות מדויקות, משתנה לפי אסכולות, אך במרבית המקרים נעשה שימוש בתה ירוק חזק, שמימיו מורתחים מעל גחלים, ומוגש בכוס חרסינה. המשותף לכולם היה השימוש בחרסינה משובחת, במיוחד בקערת התה (אנ')^[62].

לאורך ההיסטוריה, סין הייתה ספקית עיקרית של תה ליפן. בשנת 805, הנזיר הבודהיסטי היפני סאיצ'ו הפך ל"סוכן התה" הראשון שייבא אצווה של זרעי תה מסין לקיוטו^[63][64]. עם התרחבות הביקוש לתה במזרח אסיה, מהמאה ה-10 ואילך, החלו סוחרים סינים לייצא עלי תה ליפן^[64]. הקשרים המסחריים הללו תרמו לאימוץ וההתאמה של מסורות תה ייחודיות ליפן. בתקופת הייאן (794–1185) והקמקורה (1185–1333), תה סיני יוקרתי נחשב לסמל סטטוס ביפן. גם ייצור כלי תה יפניים הושפע בתחילה מעיצובי הקרמיקה הסיניים, אך התפתח לכיוונים יפניים ייחודיים, כמו שיטת זיגוג יפני בשם "ראקו" (אנ'). צריכת התה הייתה כה נרחבת עד שהפכה לעסק מעורר עניין בקרב סוחרים אירופיים, בעיקר הפורטוגזים וההולנדים. התה הפך למוצר פופולרי לא רק ביפן ובסין אלא גם באירופה, אליה הגיע לראשונה התה הסיני בשנת 1607. הוא היווה 80% מסך היצוא של סין לאירופה בתחילת המאה ה-19.

במרוצת ההיסטוריה הייתה סין הגמונית במזרח הרחוק. בעידן המודרני, עברה השרביט ליפן, אך מאז ראשית האלף החדש, חוזרת סין למעמדה הרם כשליטה עליונה. במקביל, חלה הידרדרות בעוינות בין העמים. סקר BBC משנת 2014 העלה כי 73% מהיפנים רואים את סין באופן שלילי, בעוד שבסין 90% מהאנשים חושבים רעות על יפן^[65]. מרכז המחקר פיו מראה כי 85% מהיפנים חוששים כי סכסוכים טריטוריאליים של סין עם מדינות שכנות, עלולים להוביל לעימות צבאי^[66].

לאחר סיום המלחמות בניהן, היחסים בין סין ליפן השתפרו בהדרגה. עם זאת, מראשית המילניום, חלה התעוררות הדרגתית של סנטימנט אנטי-סיני ביפן. בימין היפני מבקרים את הגישה הסינית להיסטוריה, המגבירה לדעתכם את עוינותה של סין כלפי יפן על רקע מלחמת העולם השנייה. לפי גישה זו, סין מנצלת את זיכרונות המלחמה הטראומתיים ככלי לשימור עמדות אנטי-יפניות, ולחיזוק הפטריוטיות המקומית^[67]. היא עושה שימוש בפשעי מלחמה היפניים (אנ'), ובסוגיית המחלוקות סביב ספרי ההיסטוריה וביקורים במקדש יסוקוני, כקלף דיפלומטי להאשמת יפן, ולמצבה כשעיר לעזאזל^[68].

המהומות האנטי-יפניות באביב 2005 היו מקור נוסף לכעס כלפי סין בקרב הציבור היפני. על פי פרויקט של פיו (2008), 84% מהיפנים החזיקו בדעה שלילית כלפי סין, ו-73% מהם החזיקו בדעה שלילית כלפי הסינים, אחוז גבוה יותר מאשר בכל המדינות האחרות שנסקרו. סקר שנערך בשנת 2017 העלה כי 51% מהנשאלים הסינים חוו אפליה קניינית בדיור. דו"ח נוסף באותה שנה ציין הטיה משמעותית נגד מבקרים סינים מצד התקשורת וחלק מהמקומיים היפנים.

ביוני 1982 עלה כי ספרי לימוד חדשים שאושרו על ידי משרד החינוך היפני שינו באופן משמעותי קטעים שעסקו בתקופת ההתרחבות האימפריאלית היפנית בסין. למשל, המילה "פלישה" הוחלפה במונח מרוכך שתורגם כ"התקדמות". בנוסף, הטקסטים צמצמו את האחריות היפנית לטבח נאנג'ינג ב-1937, ואף רמזו כי האירוע עשוי היה להיות בתגובה להתנגדות סינית כבדה. בסדרת מאמרי מערכת שפרסמה עיתון "יומון העם", סין גינתה את התיקונים ודרשה מיפן לבטלם. במקביל, סין הגישה מחאה רשמית לממשלה היפנית.

באפריל 2005 פרצו בסין הפגנות אנטי-יפניות לאחר אישור ספר היסטוריה יפני המטייח את העוולות שביצע צבא יפן במהלך כיבוש סין בשנות ה-30 וה-40. הסינים טוענים שהספר מציין את הפשעים באופן שולי, ובייג'ינג כינתה אותו "רעל למוחם של הצעירים". יפן זימנה את שגריר סין במחאה, אך הפגנות לא פסקו, ודרשו פעולתה של סין למנוע את השפעת הספר ולהתנגד למועמדות יפן במועצת הביטחון של האומות המאוחדות^[69].

ביקורו במקדש יסוקוני של ראש הממשלה היפני ג'וניצ'ירו קואיזומי באוגוסט 2001 קיבל סיקור תקשורתי נרחב בסין, ועורר זעם בקרב צעירים. חודש לאחר מכן נפגש קואיזומי עם נשיא הרפובליקה העממית של סין ג'יאנג דזה-מין והסכים לערוך ביקור סמלי בגשר מרקו פולו מחוץ לבייג'ינג, על מנת לחלוק כבוד לחיילים הסינים שנהרגו במהלך מלחמת סין–יפן השנייה. ביקור נוסף של קואיזומי במקדש יסוקוני באביב 2002 הוביל למשבר ביחסי שתי המדינות^[70]. באפריל 2005 התנצל קואיזומי על הסבל שגרמה יפן לסין במלחמת העולם השנייה^[71]. אולם באוקטובר אותה שנה ביקר שוב במקדש^[72], שמנציח בין היתר 14 פושעי מלחמה, מה שעורר מחאה רשמית מצד סין^[73]. על רקע זאת, ביטלה סין את ביקורו המתוכנן של נובוטאקה מצ'ימורה, שר החוץ היפני^[72].

מדיה וקבצים בנושא יחסי יפן–סין בוויקישיתוף

• אביטל ניר, תוכן מקודם, תרבות עולם: השפעותיה של סין על התרבות היפנית, באתר הארץ, 2 ביולי 2020
• יובל וינרב ופרופ׳ דני אורבך, להבין את סין | פרק 22: ההיסטוריה של יחסי סין ויפן, בערוץ "רלוונט", ‏15 ביולי 2024

• Ping Bu, Shinichi Kitaoka, The History of China–Japan Relations: From Ancient World to Modern International Order, Springer Nature Singapore, ‏2023 (באנגלית)
• Ryosei Kokubun, Yoshihide Soeya, Akio Takahara, Shin Kawashima, Japan–China Relations in the Modern Era, Taylor & Francis, ‏2017 (באנגלית)
• Japan–China relations, East Asia Forum, ‏2015 (באנגלית)
• Ping Bu, Shinichi Kitaoka, The History of China–Japan Relations: From Ancient World to Modern International Order, Springer Nature Singapore, ‏2024 (ב־)