|
שוכרי אל-קוותלי
שוכרי אל-קוותלי (בערבית: شكري القوتلي; 1891 – 30 ביוני 1967) היה מדינאי ולאומן סורי, אשר כיהן פעמיים כנשיא סוריה, תחילה בין השנים 1943–1949 ולאחר מכן בין השנים 1955–1958. בתקופתו הוכרזה עצמאותה של סוריה מידי השלטון המנדטורי הצרפתי. חייוראשית דרכוקוותלי נולד וגדל בדמשק. הוא למד מדעי המדינה ומנהל ציבורי באקדמיית מולוקי היוקרתית שבאיסטנבול והחל בקריירה הציבורית שלו כפקיד מטעם הממשל העות'מאני במחוז דמשק. קוותלי חבר לתנועת המרד הערבי בשנת 1916 והיה ממייסדי מפלגת אל-פתאת, הגוף האופוזיציוני המשמעותי ביותר בסוריה העות'מאנית. ג'מאל פאשה, המושל הצבאי של דמשק, הורה על מעצרו של קוותלי באותה שנה באשמת בגידה והוא עונה במהלך חקירתו בכלא. קוותלי ניסה להתאבד כדי למנוע מעצמו מלגלות את שמות שותפיו בתנועת המחתרת האנטי-עות'מאנית, אך הוא ניצל בידי שותפו לתא המאסר. עם התמוטטותה הסופית של האימפריה העות'מאנית באוקטובר 1918, קוותלי שוחרר מהכלא ועבר לשרת במנגנון ה"שירות האזרחי הערבי" שזה עתה הוקם. בין השנים 1918–1920 סייע למושל דמשק, עלא א-דין אל-דרובי. המנדט הצרפתיהשנים בגלותביולי 1920 כבשו הצרפתים את דמשק והחלו את המנדט הצרפתי בסוריה. כמו סורים רבים, קוותלי התנגד נחרצות לכיבוש זה ופעל לסכלו. הוא נידון למיתה, שלא בנוכחותו, בגין פעילותו האנטי-קולוניאלית, אולם עלה בידו לברוח לגרמניה. שם הפך לנציגה הבלתי רשמי של סוריה בהציגו את התביעה הסורית לעצמאות מלאה ולהפסקת המנדט הצרפתי בארצו. בשנת 1922 יסד את הקונגרס הסורי-פלסטיני בצוותא עם לאומנים סורים גולים, גוף שחרת על דגלו שחרור האזור משליטה אירופית זרה והקמתה של ממלכה ערבית גדולה בראשות השושלת ההאשמית מחצי האי ערב. בין האישים הבולטים בקונגרס היו המלך פייצל הראשון, אשר שלט בסוריה למן קריסת האימפריה העות'מאנית ועד להחלת המנדט הצרפתי, וכן אביו, שריף חוסיין, מנהיג המרד הערבי נגד הטורקים העות'מאנים בשנים 1916–1918. קוותלי נשלח על ידי יתר חברי הקונגרס לגייס כספים עבור פעילויותיהם באירופה, במזרח התיכון ובצפון אפריקה. ביולי 1925 התחוללה בסוריה התקוממות צבאית מזוינת כנגד השלטון הצרפתי, תחת הנהגתו של סולטאן אל-אטרש. הקונגרס הסורי-פלסטיני מיהר לגייס כספים עבור ההתקוממות ולגייס חברים נוספים לכוח המורד. קוותלי פנה לעבד אל עזיז אבן סעוד, מלכה של ערב הסעודית וידידה הטוב של משפחתו בבקשת עזרה. אולם קשריו עם בית סעוד שהיו מסוכסכים עם ההאשמים, הביאו לנתק בין קוותלי והקונגרס, וקוותלי הקים תנועה עצמאית, נאמנה לעצמאות סורית אך נשענת על תמיכתה הכלכלית והפוליטית של ערב הסעודית. בין תומכיו נמנו אמין אל-חוסייני, המופתי הגדול של ירושלים ואויבם המושבע של ההאשמים. מנהיגי הקונגרס האשימו את קוותלי בבגידה ובגזילת משאביהם. בתגובה האשימם קוותלי בהיותם סוכני ההאשמים וממלכת בריטניה. טענותיו רק התחדדו משביטלו מנהיגי הקונגרס את המרד הסורי של 1925. השיבה לסוריה והכניסה לפוליטיקהבשנת 1932 הכריזו הצרפתים על חנינה כללית, וקוותלי שב לסוריה והצטרף לגוש הלאומי, התנועה הלאומית הגדולה בסוריה. קוותלי חבר לנשיא הגוש, האשם אל אטסי, אשר שימש לו כחונך ומדריך. מנהיגי הגוש, רובם סונים עשירים ומשכילים, ביקשו לשחרר את סוריה מהכיבוש הצרפתי בדרכים שאינם אלימות. כך, למשל, הכריזו ב-1935 על שביתה בת 60 יום במחאה על סירובה של צרפת להתייחס לסוגיית העצמאות הסורית "באופן רציני." קוותלי היה הגורם המרכזי בהשבתת המשק הסורי, והצרפתים עצרוהו באשמת הסתה נגד הרשות המנדטורית. השביתה, בתורה, הביאה למותם של מאות אזרחים ולהרס הכלכלה הסורית, מה שפגע בצרפת ובתדמיתה באירופה. שנה לאחר מכן הסכימה צרפת להכיר במנהיגי הגוש כנציגיו הבלעדיים של העם הסורי, והזמינה אותם ל"שיחות עצמאות" בפריז. האשם אל-אתאסי עמד בראש המשלחת, ובהיעדרו מונה קוותלי לנשיא הגוש בפועל, תפקיד אותו מילא כחצי שנה. במהלך תקופה זו גייס רבים מבני דמשק לגוש, וכך כונן בסיס תמיכה נרחב. הוא נשען בעיקר על מנהיגי השכונות, סוחרים ואנשי מעמד הביניים כדי לשווק את מנהיגותו לציבור הרחב. האהדה הציבורית כלפי קוותלי גברה כאשר באותה תקופה פתח בן בריתו הפלסטיני, אמין אל-חוסייני, במהומות אלימות בארץ ישראל נגד הבריטים והיישוב היהודי. קוותלי העביר נשק, תחמושת וכספים לחוסייני ולאנשי כנופיותיו, ואף הזמינו לכונן בסיס שליטה מרכזי בדמשק. משלחת הגוש הלאומי שבה לסוריה בנובמבר 1936 לאחר שסיכמה על הסכם עצמאות ארוך טווח עם צרפת (הסכם שרוקן מתוכן בסופו של דבר, שכן הצרפתים סירבו לאשררו בשנים הבאות והוסיפו להחזיק בריבונות בשטח הסורי). האשם אל-אתאסי היה לנשיא, ואילו ג'מיל מרדם ביי - ראש הממשלה. קוותלי מונה לשר האוצר והכלכלה הלאומית בממשלתו של מרדם ביי. בנוסף עמד מאחורי הקמתו של משרד ההגנה הסורי, שלא היה קיים קודם לכן. עם זאת, זמן מה לאחר שנכנס לתפקיד התפטר בעקבות חילוקי דעות עם מרדם ביי לגבי סמכויותיו כשר האוצר. ב-1939 נפגש עם מספר נציגים של גרמניה הנאצית ששהו בסוריה והביע את נכונותו להיעשות בן בריתם של הנאצים אם יסכים אדולף היטלר לתמוך בעצמאות הערבים מהקולוניאליזם האירופי. הצרפתים ראו את נטיותיו הפרו גרמניות של קוותלי בחומרה וגירשוהו לערב הסעודית, ואולם הודות למאמצי השתדלנות של ידידו אבן סעוד שב לסוריה בשנת 1941. בתמורה הבטיח קוותלי כי יימנע מפעילות אנטי-צרפתית או פרו-נאצית. בעקבות התפייסותו זו עם הצרפתים יכול היה לשוב לפעילות ציבורית. הוא נעשה חבר בבית המחוקקים ואף הגיש את מועמדותו לנשיאות, בגיבויו המלא של האשם אל-אתאסי. קוותלי, שנהנה כאמור מתמיכה נרחבת בקרב הציבוריות הסורית, נבחר לנשיא הרפובליקה הערבית הסורית ב-17 באוגוסט 1943. סעדאללה אל-ג'בירי, נכבד סוני הנמנה עם האצולה החלבית, התמנה לראש הממשלה. כהונתו הראשונה כנשיא (1943-1949)תקופת כהונתו הראשונה של שוכרי אל-קוותלי עמדה בסימן מאמץ דיפלומטי מרוכז וממושך להשגת עצמאות סורית מלאה. הנשיא קוותלי וראש ממשלתו ג'בירי דרשו בתוקף נסיגה מיידית ובלתי תלויה של הכוחות הצרפתיים מסוריה, וסירבו להעניק הטבות צבאיות, מדיניות או כלכליות לצרפת בשטח סוריה. קוותלי, שהכריז מיד לאחר היבחרו מלחמה על גרמניה הנאצית, גייס את תמיכתם של נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט וראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל. רוזוולט אף זימן נציגות סורית לישיבה המכוננת של ארגון האומות המאוחדות, שהתקיימה בסן פרנסיסקו ב-31 במרץ 1945. תגובתו של נשיא צרפת שארל דה גול כלפי הקו הנוקשה שהוביל קוותלי לא איחרה לבוא, וב-29 במאי 1945 הפגיזו מטוסי קרב צרפתיים את דמשק. הצרפתים אף פרסמו צווי מעצר כנגד קוותלי ומקורביו. ואולם קוותלי לא שעה להפצרותיו של צ'רצ'יל כי יעזוב את סוריה עד יעבור זעם; "לא אעזוב," אמר, "אינני פייצל! (בהתייחסו לפייצל הראשון, מלכה ההאשמי של סוריה בין השנים 1918–1920, אשר פינה את מקומו לטובת הכוחות הצרפתיים)." בסופו של דבר, בעקבות לחץ בריטי, פינו הצרפתים את כוחותיהם מסוריה. ב-17 באפריל 1946, הכריז קוותלי על עצמאותה המלאה של סוריה. לראשונה הוכרה הרפובליקה כישות מדינית עצמאית, שאיננה נשלטת על ידי מעצמה אירופית כלשהי. בשלוש השנים הבאות קשר קשרים הדוקים עם אבן סעוד מלך ערב הסעודית, פארוק הראשון מלך מצרים וידידו משכבר הימים, בשארה אל-ח'ורי נשיא לבנון. יריבו העיקרי בזירה האזורית היה עבדאללה הראשון מלך ירדן, שאף פנה אל העם הסורי בבקשו להדיח את קוותלי ולאחד את סוריה וירדן תחת הכתר ההאשמי. בתגובה אסר קוותלי על כניסתו של עבדאללה לסוריה ונמנע מפתיחת שגרירות סורית בעמאן. הירידה מהשלטון והגלות במצריםיחסי סוריה-ירדן הוחרפו עוד יותר בעקבות הכישלון הערבי במלחמת העצמאות (1948-49). קוותלי האשים את עבדאללה בבגידה בצבא הסורי ובחוסר שיתוף פעולה. ההפסד ערער את יציבות שלטונו של קוותלי; מפגינים זועמים תבעו את התפטרותם שלו ושל ראש הממשלה החדש, ג'מיל מרדם ביי. נוכח המצב האנרכי ששרר בסוריה הכריז קוותלי על ממשל צבאי, פרס את צבאו ברחובות הערים ומינה את מרדם ביי למושל הצבאי של סוריה. מרדם ביי עורר תרעומת ציבורית כה עזה בתפקידו זה עד כי קוותלי נאלץ לפטרו ולפנות תחתיו את ח'אלד אל-עזם. הלה עורר את חמתם של קציני הצבא הסורי, אותם האשים בשחיתות ובחוסר מקצועיות, שבגינן, כך סבר, כשלו לנצח את ישראל ב-1948. ב-29 במרץ 1949, רמטכ"ל צבא סוריה, חוסני א-זעים, ביצע הפיכה צבאית ותפס את השלטון במדינה. הוא הורה על מעצרם של קוותלי ועזם, פיזר את בית המחוקקים וכונן דיקטטורה צבאית בת ארבעה חודשים, עד יום ה-14 באוגוסט 1949. נאמניו הבכירים של קוותלי נרדפו, נאסרו או גורשו ללבנון. קוותלי עצמו נדרש להתפטר מתפקידו ולפרוש למצרים, שם זכה למעמד של אורח כבוד, תחילה על ידי המלך פארוק ולאחר מכן על ידי הקצינים החופשיים שתפסו את השליטה בקהיר ביולי 1952, ובראשם נשיאה החדש של מצרים, גמאל עבד אל נאצר. כהונתו השנייה כנשיא (1955-1958)שוכרי אל-קוותלי שב לסוריה ב-1955 והגיש את מועמדותו לנשיאות. בבחירות שנערכו באוגוסט גבר על ראש ממשלתו לשעבר, חאלד אל עזם, והתמנה בשנית לנשיא המדינה.[1] במהלך כהונתו השנייה אימץ קוותלי קו פאן-ערבי-נאצריסטי קיצוני. מדיניות החוץ שלו הייתה פרו-מצרית מובהקת, והוא ביקש לכונן ברית הדוקה עם ברית המועצות. בנוסף קיים מגעים עם מדינות מזרח אירופה, חתם על עסקת נשק עם הסובייטים והקפיא את יחסיו עם צרפת ובריטניה בעת המשבר בתעלת סואץ (1956). תדמיתה הבינלאומית של סוריה בתקופת כהונתו השנייה של קוותלי הייתה של לוויין סובייטי לכל דבר. סוכנות הביון האמריקאית ביצעה שני ניסיונות להפיל את משטרו של קוותלי, האחד ב-1956 והשני ב-1957, אולם שניהם כשלו. סוריה הלכה והתבודדה בזירה העולמית והבינלאומית, ויחסיה עם ירדן, לבנון, עיראק וערב הסעודית הידרדרו. בזירה הפנים סורית התבצע דיכוי שיטתי של כל התנועות הפוליטיות וטיהור הצבא הסורי מקצינים שהתנגדו לנאצריזם. קוותלי אף מינה אישים סוציאליסטים בולטים לתפקידי מפתח בממשל, ביניהם סלאח א-דין אל ביטאר, מנהיג מפלגת הבעת' הסורית, שהיה לשר החוץ. בינואר 1958 החל קוותלי לפעול במרץ ליצירת איחוד מדיני שיכלול את סוריה ומצרים תחת הנהגתו של נאצר. קוותלי יצר את הרפובליקה הערבית המאוחדת בפברואר 1958 והתפטר מתפקידו כנשיא לטובתו של נאצר. בתמורה לצעד דרמטי זה מינהו נאצר ל"אזרח הערבי מספר אחד." הפרישה מהחיים הפוליטייםקוותלי פרש מפעילות פוליטית בשנות האיחוד (1958–1961), ואולם הוא לא נמנע מלהטיח ביקורת בנאצר ובמשטרו. בין היתר האשים את נאצר בכפיית דיקטטורה על סוריה, בסתימת פיות, בהלאמת תעשיות ובפגיעה בכלכלה הסורית. קוותלי תמך בקבוצת הקצינים הסורים שהביאו לקריסת איחוד הקע"מ ב-28 בספטמבר 1961. לימים התחרט על שהוביל את מהלך האיחוד, וטען כי היה מאוכזב והמום נוכח משטרו הרקוב והדיקטטורי של נאצר. עם עלייתה של מפלגת הבעת' לשלטון בסוריה במרץ 1963, קוותלי עזב את סוריה ועבר להתגורר בביירות. כששמע על התבוסה הסורית ברמת הגולן במלחמת ששת הימים (יוני 1967) התמוטט כתוצאה מהתקף לב מסיבי, וב-30 לחודש הלך לעולמו. מורשתוהמורשת שהותיר אחריו שוכרי אל-קוותלי, או "שוכרי ביי" כפי שהוא מוכר בדמשק, הנה מעורבת, וכוללת לאומיות סורית אמיתית מחד לעומת שאיפות אישיות מאידך. מבקריו הרבים מצביעים על השחיתות ועל שיכרון הכח שאפיינו אותו, בניגוד מובהק למורהו האשם אל אטסי. ומאידך, קוותלי היה פוליטיקאי מוצלח אשר נחרת בתודעה הסורית והכל-ערבית כלוחם אמיתי למען עצמאות הערבים ולסילוק הקולוניאליזם האירופי מהמזרח התיכון. אמנם, הוא נתפס על ידי סורים רבים, כמו גם על ידי היסטוריונים ואנשי אקדמיה, כאחד מחשובי המנהיגים הסורים במאה העשרים. לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||
.svg)
