|
ג'ק המרטש  ג'ק המרטש (באנגלית: Jack the Ripper) הוא כינויו של רוצח סדרתי ידוע לשמצה, שפעל באזור שכונת וייטצ'אפל שברובע המזרחי (איסט אנד) של לונדון בסתיו שנת 1888. באותה עת נוספו לרוצח שני כינויים שהפכו לנפוצים: הרוצח מווייטצ'אפל (The Whitechapel Murderer) וסינר עור (Leather Apron). מעשי הרצח המיוחסים לג'ק המרטש אירעו לרוב במקומות פומביים בשעות הבוקר המוקדמות או בשעות הלילה המאוחרות. קורבנותיו היו נשים בודדות שעסקו בזנות. המרטש נהג לשסף את גרונן ולבתר את גופותיהן, ולעיתים אף לקח לעצמו חלק מאיבריהן. העיתונים, שתפוצתם החלה לגדול באותה תקופה, קשרו את מעשי הרצח לרוצח סדרתי בודד, והעניקו לו פרסום בינלאומי מפוקפק עקב האכזריות שבמעשיו וחוסר יכולתה של המשטרה להביא למעצרו. בשל העובדה שזהותו של המרטש נותרה בגדר תעלומה עד היום, נכללו בפרסומים השונים על מעשי הרצח שבוצעו במרוצת השנים, בנוסף לעובדות ההיסטוריות, גם פולקלור ואגדות אורבניות שונות. ברבות השנים הציעו רבים – סופרים, היסטוריונים ובלשים חובבים – תאוריות שונות ביחס לזהות הרוצח, או לזהות הרוצחים (בהנחה שהמרטש לא פעל לבדו). המיתוס שנרקם סביב דמותו תרם לכתיבת יצירות ספרות, סרטי קולנוע ואף יצירות אמנות שונות. כיום נחשב ג'ק המרטש לאחד הרוצחים הסדרתיים המפורסמים בכל הזמנים, ורבים רואים בדמותו אב טיפוס של דמות הרוצח הסדרתי. רקעשנות ה-80 של המאה ה-19 היוו את שיאה של התקופה הוויקטוריאנית, אשר אופיינה בשמירה על צניעות ובשמרנות מינית. אל מול מגמות אלה ניצבה שכונת וייטצ'אפל שברובע המזרחי של לונדון. שכונה זו, שגודל אוכלוסייתה הייתה כ-76 אלף איש, נודעה באותה עת כאחת השכונות המוזנחות בלונדון בשל העוני, הייאוש והצפיפות ששררו בה. בעיות דיור ורמת אבטלה גבוהה הביאו לניתוקהּ של השכונה מבחינה חברתית וכלכלית משאר רובעי העיר. ההזנחה מצד הרשויות תרמה אף היא להחרפת תנאי המחיה שהיו קשים ממילא: אשפה נערמה ברחובות במשך ימים, ליקויים קשים נתגלו במערכת הביוב, צואה ודם זיהמו את הדרכים וסירחון כבד ליווה באופן קבוע את העוברים ושבים ברחובות. רמת ההיגיינה הירודה הביאה לתחלואה גבוהה ולתוחלת חיים נמוכה שגרמה בין היתר, לתמותת תינוקות גבוהה במיוחד.[1] זרם המהגרים ששטף את אנגליה בתקופה זו הביא לפיצוץ אוכלוסין בערים הגדולות ולהחרפת המצב. רובם הגדול של המהגרים הללו היו יהודים אשר ברחו מהפוגרומים שבוצעו במזרח אירופה תחת שלטונה של האימפריה הרוסית ואירים שהגיעו לאנגליה בעקבות רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד.[2] מרבית המהגרים התיישבו בשכונות העניות שהתרכזו ברובע המזרחי, ובפרט בווייטצ'אפל שבה המהגרים היוו למעלה ממחצית מאוכלוסיית השכונה.[1] האוכלוסייה המקומית התייחסה בחשדנות כלפי התושבים החדשים, ואלה סבלו רבות מגזענות ועוינות גלויה.[1] בתקופה זו, שבה עול הפרנסה העיקרי הוטל על הגבר, מעמדן של הנשים הבודדות היה גרוע במיוחד; רבות מהן מצאו את עצמן חסרות בית, ומשלא הצליחו למצוא מקורות פרנסה ראויים, נאלצו לעבוד כיצאניות. מעט הכסף שהרוויחו שימש לרוב לרכישת מזון ולשכירת מיטה באחת האכסניות הזולות הרבות שנפוצו באזור. חיי היום יום של היצאניות הללו היו קשים במיוחד. רבות מהן מצאו נחמה בטיפה המרה, ומראן של נשים שיכורות התרות אחר לקוחות הפך לשכיח.[3] גם נשים שהיו להן משרות קבועות, נאלצו פעמים רבות לפנות לזנות כדי להשלים את הכנסתן.[1] כך הפכו במרוצת הזמן, הרובע המזרחי ושכונת וייטצ'אפל במיוחד, למקום מפגש מרכזי לעיסוק בזנות. על פי ההערכות, פעלו בתקופה זו בווייטצ'אפל לבדה, למעלה מ-1,200 יצאניות.[1] מכיוון שבתקופה זו העיסוק בזנות לא היה מנוגד לחוק, המשטרה פעלה כנגד היצאניות רק כאשר עיסוקן יצר "הפרעה לציבור". עובדה זו עודדה את התופעה והמקום היווה מקור משיכה לגברים רבים שהתגוררו ברבעים הסמוכים שתרו אחר תענוגות מיניים.[1] בשל המצב הכלכלי הקשה, החלו המובטלים שסבלו חרפת רעב, להפגין בראש חוצות. הפגנות אלה התדרדרו פעמים רבות לכדי מהומות ומשטרת המטרופולין (הסקוטלנד יארד) נאלצה להשתמש בכוח רב כדי לדכא אותן. כתוצאה מההתנגשויות האלימות בין המפגינים לשוטרים, היו פצועים וחללים בשני הצדדים והמשטרה החלה להצטייר יותר ויותר בעיני העניים ככלי דיכוי המשמש את הבורגנות. במקביל, התגברה הפשיעה ברחובות. עובדות אלו הביאו לכך שעבודת השיטור באזורים העניים, ובפרט בווייטצ'אפל, הפכה למסוכנת וקשה. המצוקה בכוח אדם הקשתה אף היא על עבודת המשטרה. מנתונים מאותה תקופה עולה כי כ-13 אלף שוטרים היו אחראים על אוכלוסייה של למעלה מחמישה מיליון בני אדם.[1][4] המרקם החברתי המורכב, רמת הפשיעה הגבוהה, תנאי המחיה הקשים ומשטרה במצוקה – היוו יחדיו את הרקע להופעתו של ג'ק המרטש.[1] מעשי הרצחבין השנים 1888 ל-1891, התרחשו 11 מעשי רצח אכזריים ומסתוריים של יצאניות באזור שכונת וייטצ'אפל, שנהוג לכנותם בשם "רציחות וייטצ'אפל". את הרציחות הללו ייחסו חוקרים שונים לג'ק המרטש, אך בקרב חוקרי הפרשה, הייתה הסכמה על חמש רציחות בלבד, כיוון שאופיינו בדפוס פעולה חוזר. אלו "הרציחות הקאנוניות".[5] בנוגע לשש הרציחות האחרות, שהתרחשו בסמיכות לזמן פעולתו של ג'ק המרטש, קיימת מחלוקת, כיוון שבכולן קיימים מאפיינים שלא תואמים את אופן פעולתו. למרות זאת במהלך השנים בחרו חוקרים שונים לייחס רצח אחד או יותר מתוך השישה לג'ק המרטש בנוסף לחמש הרציחות המקובלות.[5] חמש הרציחות הקאנוניותמארי אן (פולי) ניקולס - הקורבן הראשון ב-31 באוגוסט 1888, בשעה 3:40 לפנות בוקר, נכנס עובר אורח בשם צ'ארלס קרוס לסמטת באק שהייתה חשוכה ושוממת מאדם. קרוס, שמיהר להגיע למקום עבודתו, הופתע ועצר במקומו כאשר נתקל פתאום במה שנראה כמו חפץ גדול זרוק על האדמה. כאשר התקרב כדי לראות במה מדובר, גילה לחרדתו שאותו "חפץ" הוא למעשה אישה מדממת ומחוסרת הכרה ששכבה על גבה כאשר חצאיתה מורמת עד למותניה. הגופה זוהתה כשייכת למארי אן (פולי) ניקולס, שהייתה לפי הסברה קורבנו הראשון של ג'ק המרטש. חצי שעה בטרם נמצאה, שני שוטרים שהיו בסיור שגרתי עברו במקום ולא הבחינו בדבר חריג. בווייטצ'אפל דאז, לא הייתה זו תופעה חריגה, למצוא נשים ללא רוח חיים ברחוב, כיוון שיצאניות רבות מצאו את מותן כתוצאה ממחלות. המקרה של ניקולס היה שונה. סימני האלימות הקשים שנמצאו על גופתה, העידו כי היא נרצחה.[6] רופא שהגיע לזירה וביצע בדיקה ראשונית של הגופה קבע כי צווארה של ניקולס שוסף פעמיים ובטנה בותרה באמצעות סכין משוננת וארוכה. מבדיקות מדוקדקות יותר הועלתה סברה כי ייתכן שהמרטש חנק את ניקולס למוות לפני שביתר את גופתה.[6] גופתה של מארי אן (פולי) ניקולס בסמטת באק, זמן קצר לאחר שנמצאה (מוצגת באופן חלקי)
לא נמצאו עדים וראיות נוספות בזירת הרצח. דיירים שגרו בסמוך למקום מסרו כי לא שמעו או ראו דבר חריג, ואף על פי שנקבע כי ניקולס נמצאה דקות ספורות לאחר שנרצחה, לא דווח על אדם חשוד שנמלט מהמקום.[6] אנני צ'אפמן - הרוצח מכה שנית כשבוע לאחר מכן, בליל 8 בספטמבר, נרצחה אנני צ'אפמן בנסיבות דומות. היא הייתה אלמנה בת 45, שנאלצה לפנות לזנות לאחר מות בעלה שדאג לפרנסתה ועקב מצב בריאותי מתדרדר שמנע ממנה למצוא עבודה.[7] צ'אפמן, לא ידעה כי באותה עת הייתה חולה במחלת השחפת (דבר מחלתה התגלה רק לאחר מותה). בשעה 5:30, אישה בשם אליזבת' לונג עברה ברחוב האנברי וראתה את צ'אפמן משוחחת עם גבר ליד בית מס' 29. היא טענה כי שמעה את הגבר שואל את צ'אפמן "אז את מוכנה?" וזו ענתה לו "כן". לטענתה, היא ראתה את צ'אפמן בבירור, אך לא הצליחה לראות את פני הגבר, כיוון שהלה עמד כשגבו מופנה כלפיה. לונג הצליחה בכל זאת למסור את תיאורו הכללי של הגבר למשטרה שלא כלל את מראה פניו.[8][א] ככל הנראה, הייתה זו הפעם האחרונה בה נראתה צ'אפמן בעודה בחיים. דקות ספורות לאחר מכן, אדם בשם אלברט קדוץ' שגר ברחוב, יצא מביתו ושמע קולות שבקעו מבית מס' 29. הוא זכר כי שמע קול של אישה האומרת "לא", וכי מספר דקות מאוחר יותר, שמע כי משהו נופל על הקרקע. הוא לא בדק במה מדובר ולטענתו המשיך בדרכו לעיסוקיו. זמן קצר לאחר השעה 06:00 עגלון שגר באזור, נתקל בגופתה המרוטשת של צ'אפמן סמוך לביתו.[7]
אליזבת סטרייד וקתרין אדווס - האירוע הכפולב-30 בספטמבר, פחות מחודש לאחר רציחתה של צ'אפמן, התרחש אחד האירועים הנועזים והמסתוריים ביותר בפרשה. אליזבת סטרייד, יצאנית בת 45 ממוצא שוודי, נמצאה מתה כשצווארה משוסף מאוזן לאוזן. גופתה נמצאה על ידי מהגר יהודי-רוסי ששמו לואיס דימשוטץ. הלה מסר בחקירתו כי בשעה 01:00, הוא הגיע עם כרכרת הסוסים שלו לחצר דוטפילד הצמודה לרחוב ברנר. לאחר שסוסו נעצר וסירב להתקדם, גילה כי גופה שהייתה שרועה על הקרקע, חסמה את דרכו של הסוס.[8]  חוקרים שהגיעו למקום הבחינו כי מלבד שיסוף הצוואר וניסיון כושל של כריתת אוזנה של הנרצחת, לא נראו סימני השחתה על הגופה. הם שיערו כי דימשוטץ נכנס לחצר שניות ספורות לאחר הרצח והפתיע את הרוצח לפני שהספיק להשחית את הגופה. דימשוטץ חיזק את הערכת השוטרים באומרו כי הוא סבור שהמרטש היה בחצר כאשר נכנס אליה, אך בגלל תנאי התאורה הירודים שהיו במקום הוא לא הבחין בו.[8] מספר עדים הופיעו בפני המשטרה ומסרו כי ראו את סטרייד זמן קצר לפני מותה בחברת אדם נוסף. אחד מהעדים היה שוטר, שמסר כי ראה את סטרייד בשעה 00:35, בחברתו של גבר בשנות ה-20 המאוחרות של חייו, שנשא חבילה באורך של כ-45 ס"מ וברוחב של כ-15 ס"מ.[8] אדם בשם ישראל שוורץ, העיד כי בשעה 00:40 טייל ברחוב ברנר סמוך למקום הרצח וראה את סטרייד מדברת עם אלמוני וכי הלה תפס אותה לפתע והטיח אותה באלימות על הקרקע. הוא הוסיף ואמר כי עבר לצד השני של הרחוב ושם הבחין בגבר נוסף שהדליק מקטרת. לדבריו, הגבר שפגע בסטרייד קרא לאיש עם המקטרת בשם "ליפסקי". שוורץ טען כי לאחר שעזב את המקום, האיש שכונה "ליפסקי" החל לעקוב אחריו ולפיכך החל להימלט עד שהצליח להתנער מהמעקב.[8][ב] בעקבות הרצח, נשלחו שוטרים רבים למקום ופתחו בסריקות בניסיון לאתר חשודים. בשעה 01:45, כשעה לאחר רציחתה של סטרייד, התגלה מקרה רצח נוסף על ידי השוטר אדוארד וטקינס, שהיה בסיור לילי שגרתי בכיכר מַייטר, שהייתה מרוחקת כ-500 מטר ממקום רציחתה של סטרייד. כיכר זו הייתה ידועה כמקום חשוך ומבודד בלילות. וטקינס האיר בפנסו לעבר אחת הפינות בכיכר וגילה גופה מרוטשת של אישה, אף על פי שרבע שעה מוקדם יותר עבר במקום ולא גילה דבר חריג.[8]  כמו במעשי הרצח הקודמים, גם גופה זו נמצאה כאשר חצאיתה מורמת מעלה וצווארה משוסף. רופא שהגיע לבחון את הגופה גילה כי פניה הושחתו קשות, בטנה בותרה, אחת מאוזניה נכרתה והאיברים הפנימיים הוצאו והונחו בסמוך לכתפה הימנית. חצי מהרחם ואחת הכליות לא נמצאו בזירה וככל הנראה נלקחו שוב על ידי הרוצח.[8] הגופה זוהתה כשייכת לקתרין אדווס, אישה בת 46, שנעצרה מספר שעות קודם לכן באשמת שכרות במקום ציבורי. אדווס שוחררה מהמעצר מעט לפני השעה 01:00 ואמרה לשוטרים כי בכוונתה ללכת לביתה. היא נראתה בפעם האחרונה בחיים בשעה 01:35 על ידי שלושה גברים. השלושה מסרו בעדותם כי ראו את אדווס סמוך מאוד לכיכר מיטרה, עומדת מול גבר כשידה מונחת על חזהו. בניגוד לשאר הקורבנות, אדווס לא הייתה יצאנית ידועה, אך ייתכן שנהגה לעסוק בזנות בעת שהייתה שיכורה.[8] החוקרים הניחו כי לאחר שהרוצח כשל בריטוש גופתה של סטרייד, הוא החליט למצוא קורבן נוסף. הוא הצליח למצוא את אדווס, להביא אותה לכיכר, לרצוח אותה, להשחית את גופתה ולהימלט מהמקום, תוך פרק זמן של כ-15 דקות. הדבר שהדהים את החוקרים אז וגם היום הוא כיצד אף אחד מעשרות השוטרים שהיו פזורים באזור בעקבות רציחתה של סטרייד לא ראה או שמע דבר.[8] מרי ג'יין (מארי ג'אנט) קלי - קורבנו האחרון של המרטשמעשי הרצח המזעזעים הניעו את המשטרה לתגבר את כוחותיה ברחובות. גם היצאניות הקפידו על משנה זהירות כדי לא ליפול קורבן בידי המרטש. לאחר שחלף חודש שבמהלכו לא דווח על מעשי רצח חדשים של המרטש, החשש מפניו החל להתפוגג והחיים החלו לחזור אט אט למסלולם. אולם הפוגה זו הייתה קצרה.[9]
ב-9 בנובמבר, בשעה 10:45 בבוקר, ג'ון מקארתי, בעל בניין דירות ברחוב דורסט 26 הידוע בשם "מילר'ס קורט", ביקש מעוזרו לעלות לחדרה של הדיירת מרי ג'יין (מארי ג'אנט) קלי, ולגבות ממנה את דמי השכירות שהייתה חייבת לו. העוזר עלה לחדרה אולם מצא את הדלת נעולה. כאשר ניסיונותיו לקבל מענה עלו בתוהו, הוא הציץ דרך החלון לתוך החדר והבחין בסימני דם רבים פזורים על הרצפה ועל הקירות ובגופתה של קלי שוכבת עירומה ומרוטשת על המיטה.[9] שוטרים שהגיעו למקום פרצו את דלת החדר וגילו כי ההשחתה שנעשתה בגופה הייתה מהחמורות שנתקלו בה מעודם. פעולות ההשחתה שביצע המרטש לגופה כללו: השחתת הפנים ללא היכר; שיסוף הגרון עד כי הראש בקושי נשאר מחובר לגוף; חיתוך החזה וקטיעתו מהגוף; כריתת השחלות ופתיחת חלל הבטן. כמו כן הוציא המרטש איברים פנימיים ופיזרם בכל רחבי החדר - אחד השדיים, הרחם ואחת הכליות נמצאו מתחת לראש; שד אחר נמצא מתחת לרגלי הגופה וירכיים שנעקרו ממקומם נמצאו על השולחן שהיה מוכתם בדם. בדיקה מדוקדקת העלתה כי הלב הוצא מהגופה ונלקח על ידי הרוצח. ברור היה לחוקרים כי בניגוד לפעמים הקודמות, היה למרטש זמן רב לבצע את זממו בחדר הסגור, והערכתם הייתה כי ביצוע ההשחתה ארך כשעה.[9]  מחקירת המקרה עלה כי קלי הייתה יצאנית בת 25 ממוצא אירי, שעברה להתגורר בלונדון שנים ספורות לפני כן. מעשיה של קלי בשעות האחרונות של חייה אינם ידועים בוודאות. מספר עדים טענו כי בשעה 23:00, ראו את קלי שותה משקאות חריפים בפאב בשם "בריטניה", בחברתו של גבר צעיר ומשופם בעל חזות מכובדת. מרי אן קוקס, יצאנית שהתגוררה אף היא במילר'ס קורט, טענה כי ראתה את קלי בשעה 23:45 עומדת מחוץ לחדרה בחברת גבר משופם כבן 35. לאחר שקוקס נכנסה לחדרה, היא טענה כי קלי החלה לשיר. עדויות רבות מצביעות על כך ששירתה של קלי נמשכה עד השעה 1:00 בערך, ואז נפסקה בפתאומיות. מעט אחרי השעה 1:00, אישה בשם אליזבת פרטר הגיעה למילר'ס קורט ושהתה במקום כחצי שעה. לטענתה, היא לא שמעה דבר ולא ראתה דבר חריג במקום.[9] עדות נוספת מסר אדם בשם ג'ורג' האצ'ינסון, שטען כי פגש את קלי ברחוב בשעה 02:00. לדבריו היא ביקשה ממנו שילווה לה כסף, ולאחר שנענתה בשלילה, ניגשה לגבר אחר שעמד בסמוך. האצ'ינסון טען כי ראה את השניים משוחחים וצוחקים. לדבריו, בשלב מסוים, כרך הגבר את ידו על כתפה של קלי והשניים החלו ללכת. כמו כן אמר לשוטרים כי עקב אחר השניים עד שהגיעו למילר'ס קורט. הוא שמע אותם משוחחים ביניהם מספר דקות עד אשר הזמינה קלי את הגבר לעלות לחדרה. האצ'ינסון טען כי עמד מחוץ לבניין עד השעה 3:00, ולאחר שלא שמע דבר חריג, עזב את המקום. הוא מסר תיאור מפורט של הגבר החשוד ובין השאר תיאר אותו כאדם בעל "חזות יהודית" שנשא חבילה ארוכה בידו הימנית.[9] בהמשך לעדותה, טענה קוקס כי החל מהשעה 3:00 ועד השעה 05:45, היא שמעה לסירוגין קולות של אדם הנכנס ויוצא מהבניין. בשעה 04:00, מספר עדים, ביניהם הדיירת שגרה מעל חדרה של קלי, מסרו כי שמעו צעקה חלושה של אישה שקראה "רצח", אך לדבריהם הם לא ייחסו לכך חשיבות, כיוון שצעקות כגון אלה היו שכיחות ברובע.[9] העדויות האחרונות הגיעו משני אנשים שטענו כי ראו את קלי בשעות 08:30 ו-10:00, אך מכיוון שזמן זה לא תאם את גרסתה הרשמית של המשטרה שקבעה כי זמן המוות היה בין השעה 03:00 ל-04:00, הן לא נבחנו לעומק.[9] המאמצים שהוקדשו לאיתור קרובי משפחתה של קלי לא צלחו, ובניגוד לשאר הקורבנות מעט מאוד ידוע על עברה. דמותה המסתורית, העדויות הסותרות ומותה הברוטלי, האירו באור אחר את הרצח הזה משאר מעשי הרצח המיוחסים למרטש.[9]  1. רחוב אוסבורן (Osborn Street) - המקום בו נרצחה אליזבת סמית'. רציחות וייטצ'אפל וקורבנות אפשריים נוספים של המרטש
בטרם החל ג'ק המרטש לפעול, התרחשו רציחות מסתוריות של יצאניות בשכונת וייטצ'אפל. האישה הראשונה שנרצחה, הייתה יצאנית בשם אמה אליזבת סמית'. היא נשדדה, נאנסה ונפצעה קשות ב-3 באפריל 1888. בזמן הקצר ששרדה את התקיפה, הצליחה לתאר את תוקפיה בפני החוקרים. לאחר מכן שקעה בתרדמת ונפטרה מפצעיה למחרת היום. שלושה חודשים לאחר מכן, ב-7 באוגוסט, יצאנית בשם מרתה טבראם נמצאה מתה בחצר "ג'ורג'" שבוייטצ'אפל. היא נדקרה באכזריות 39 פעמים בכל חלקי גופה. ב-3 באוקטובר, אחד העובדים שעבד בבניין הסקוטלנד יארד החדש בוסטמינסטר, מצא גופה חסרת גפיים של אישה בשנות ה-20 לחייה. הגופה הייתה עטופה באריג וטמונה באחת הכספות שהיו במקום. אף על פי שבאותה עת נתפסו הרציחות בקרב הציבור הרחב כחלק ממעשיו של המרטש, רוב החוקרים חולקים על כך כיום.[10][5] סמית' נרצחה כמעט בוודאות על ידי כנופיית נערים צעירים, כשהמניע לכך היה שוד.[10][5] מאפייני הרצח של טבראם שנרצחה כנראה על ידי רוצח בודד, היו שונים מאלה של ג'ק המרטש: צווארה לא שוסף וגופתה לא בותרה. אף באשר לגופה הלא מזוהה שנמצאה בווסטמינסטר, דחתה המשטרה את ההשערות כי הייתה קורבן נוסף של המרטש. מכיוון שזהותה של הגופה לא נודעה מעולם, התקשו החוקרים לחקור את המקרה כיום. גם לאחר חמש הרציחות הקאנוניות, המשיכו להתבצע מעשי רצח אכזריים של יצאניות באזור וייטצ'אפל. ב-20 בדצמבר 1888 נמצאה גופתה של רוז מילט. המשטרה קבעה כי מותה נגרם כתוצאה מחנק אך הייתה מחלוקת באשר לשאלה אם היא נרצחה, או שמא נחנקה מצווארון חולצתה לאחר שנפלה שתויה על המדרכה. לא נמצאו כל סימני השחתה על גופתה, והמשטרה קבעה כי בכל מקרה, אין זה קורבן נוסף של המרטש. ב-17 ביולי 1889, נמצאה גופתה של אליס מקנזי, יצאנית בשנות ה-40 לחייה. המוות נגרם כתוצאה משתי דקירות בצוואר. ב-13 בפברואר 1891, פרנסס קולס, יצאנית בשנות ה-20 לחייה, נמצאה ללא רוח חיים, מתבוססת בדמה. המוות נגרם כתוצאה משיסוף הצוואר בעזרת סכין. המשטרה התייחסה בביטול לניסיונות לשייך רציחות אלה למרטש. לא נמצאו סימני השחתה משמעותיים באף אחת מהנרצחות, והסכין בה נעשה שימוש לצורך ביצוע הרציחות הייתה שונה מזו שבה נהג להשתמש המרטש. בנוסף, הביעו החוקרים ספקות בנוגע לחזרת המרטש לפעילות לאחר זמן כה רב.[11] אף על פי כן, במהלך השנים בחרו חוקרים שונים לייחס לג'ק המרטש, רצח אחד או יותר מתוך שש הרציחות המוזכרות לעיל, בנוסף לחמש הרציחות המקובלות. פאניקה בעקבות שרשרת מעשי הרצח שהתבצעו, החלה להתפשט בהלה קשה ברחובות העיר. חיי הלילה פסקו כמעט לחלוטין והרחובות התרוקנו מאזרחים והתמלאו בשוטרים שסיירו ברחובות בחיפוש אחר ג'ק המרטש. גברים שהסתובבו לבדם בלילות עוררו חשדנות. אנשים תמהוניים ש"הודו" כי הם אחראים לרציחות, לרוב כאשר היו בגילופין, נחקרו במלוא כובד הראש על ידי המשטרה, שהייתה נואשת לתפוס את הרוצח. היצאניות שחששו מאוד לחייהן, החלו להסתובב בקבוצות גדולות ונמנעו לעבוד בלילות. לחץ כבד הופעל על המשטרה לתפוס את הרוצח, ואפילו המלכה ויקטוריה התערבה וקראה לבלשי המשטרה להביא לבלימת מעשי הרצח.[12] לאחר שקצרה ידה של המשטרה מלהושיע, החליטה קבוצה של אזרחים מהרובע המזרחי בראשותו של ג'ורג' לאסק, קבלן בניין מקומי, להתאגד והקימה את המשמר האזרחי של וייטצ'אפל. המשמר סייר ברחובות בלילות, וסייע למשטרה באיתורם של אנשים חשודים. לאחר שגם המאמצים הללו נכשלו, החליטו אנשי המשמר לשכור שני חוקרים פרטיים שינהלו את חקירתם בנפרד מהמשטרה.[13][14] רק חודשים רבים לאחר מעשה הרצח האחרון החלו החיים לחזור אט אט למסלולם הרגיל. החקירהחקירת מקרי הרצח הוטלה בתחילה על תחנת משטרת וייטצ'אפל המקומית. תחנה זו הייתה קטנה ומשום כך לא הצליחה להתמודד עם מספרם ההולך וגדל של הקורבנות. בשל כך נשלח סיוע מהמפקדה הראשית של הסקוטלנד יארד בדמותם של שלושה חוקרים: פרדריק אברליין, הנרי מור ווולטר אנדרוס. לאחר רציחתה של אדווס, שהתרחשה בתחומי הסיטי של לונדון, הצטרפה לחקירה גם משטרת הסיטי שהייתה כוח שיטור נפרד. הליך החקירה מסמכי המשטרה ששרדו מאפשרים הצצה מפורטת ונדירה על הליכי החקירה שהיו מקובלים בתקופה הוויקטוריאנית שהשתמרו עד היום. קבוצות של שוטרים עברו מבית לבית ותיחקרו את דיירי השכונה בניסיון לאתר עדים ואת הרוצח עצמו. ראיות נאספו בזירות הרצח ונבחנו על ידי מומחים וכן בוצע הליך בסיסי של הרכבת רשימת חשודים וחקירתם בתחנה. מישור נוסף שבו התמקדה החקירה היה המישור הרפואי. בשנות ה-80 של המאה ה-19, חלה התפתחות במדעי הרפואה השונים שהביאה לשילוב רופאים בחקירת המשטרה. כל קורבנותיו של המרטש נבחנו על ידי רופאים שסייעו רבות בקידום החקירה. גם פסיכיאטרים שולבו בחקירה בניסיון לבנות פרופיל נפשי של הרוצח ולקבוע את מידת יציבותו הנפשית. ככל שגברה הביקורת על כישלון המשטרה לתפוס את המרטש, הפנו מפקדי המשטרה לנושא משאבים רבים יותר. כוח אדם עצום הופנה לתגבור הסיורים ברחובות. השוטרים הקפידו לחצות את הרחובות בפרקי זמן קבועים, כך שלפחות שוטר אחד עבר באותו אזור כל 5 דקות. מספר שוטרים התחזו ליצאניות בניסיון לפתות את המרטש לחשוף את זהותו, אך נכשלו במשימתם.[ג] מספר חוקרים בימינו גורסים כי חוסר שיתוף פעולה בין הצדדים המעורבים בחקירה, היווה את אחת הסיבות לכישלונה להביא לתפיסתו של המרטש. חוסר התיאום לדבריהם נבע מכך שרוברט אנדרסון, ראש מחלק פשעים של הסקוטלנד יארד, שהיה אחראי על התיאום בין הגורמים השונים, החליט לצאת לחופשה ממושכת בשיא פעילותו של המרטש. דבר זה אילץ את מפקד הסקוטלנד יארד צ'ארלס וורן להכניס את המפקד דונלד סוואנסן לנעליו של אנדרסון עד שזה האחרון יחזור מחופשתו. סוואנסן זכור בעיקר בזכות הערותיו הכתובות בנוגע לחקירה, המהוות את אחת מהעדויות המרכזיות שהשתמרו למאמצי המשטרה לתפוס את הרוצח. המחלוקת בנוגע למספר הקורבנות והשיוך שלהן לג'ק המרטשאחת המחלוקות הגדולות בין החוקרים הייתה מספר מעשי הרצח שיש לייחס למרטש. מספרם הגדול של מעשי רצח אלימים במיוחד שהתרחשו באותה עת גרמו לאי-ודאות בנוגע למספר הקורבנות שנרצחו על ידי אותו אדם. מרבית המומחים בתחום מצביעים על המאפיינים הבאים כייחודיים לדרך פעולתו של המרטש:
רשימת חמשת הקורבנות המקובלת כיום נוצרה לראשונה בדו"ח שנכתב בשנת 1894 על ידי סר מלוויל מק'נתן, סגן מפקד מחלק הפשעים של הסקוטלנד יארד. הוא הצטרף לחקירה כשנה לאחר שהרציחות פסקו, אך מתוקף תפקידו זכה לגישה מלאה לכל חומרי החקירה. הדו"ח התגלה רק בשנת 1959. חילוקי דעות רבים התגלעו בנוגע לנכונות הערכתו של מק'נתן לגבי מספר קורבנותיו של המרטש. מספר חוקרים העלו טענה כי שרשרת הרציחות לא הייתה עבודתו של רוצח אחד אלא של מספר רוצחים שפעלו בנפרד, וכי חמש הרציחות הקאנוניות הן מעין מיתוס שהומצא על ידי מק'נתן. חוקרים אלה טוענים, כי מספר הקורבנות האפשרי של המרטש נע בין שלושה לשישה. בין ניקולס, צ'אפמן ואדווס, לבין גם סטרייד, קלי וטבראם, וייתכן שאף יותר. בעיה נוספת ברשימה, שעליה הצביעו החוקרים היא ההבדלים הרבים שנמצאו בין הקורבנות:
הגרפיטי ברחוב גולסטון ב-30 בספטמבר, ליל רציחתן של סטרייד ואדווס, ערכה המשטרה סריקות באזור בניסיון למצוא ראיות. בשעה 03:00 לפנות בוקר, מצא אחד השוטרים במדרגות של בניין מגורים ברח' גולסטון, סינר שעליו היו כתמי דם רבים. בדיקה מאוחרת יותר גילתה כי הסינר היה שייך לאדווס. באחד הקירות במקום, נמצאה כתובת גרפיטי, שבה נרשם על פי העדויות (תורגם מאנגלית, שגיאת הכתיב במקור):
כבר בראשית החקירה, נפוצו שמועות בקרב הציבור הרחב כי המרטש הוא יהודי הידוע בכינוי "סינר עור". בעקבות כך, חלה עלייה בעמדות האנטישמיות שהיו רווחות בקרב אנשי הרובע וכתוצאה מכך היה חשש לפריצת מהומות כנגד היהודים שחיו באזור. המפקח תומאס ארנולד, שהגיע למקום, האמין כי מטרתה של כתובת הגרפיטי הייתה להתקיף באופן ישיר את האוכלוסייה היהודית בעיר, ולהחריף את המתח הבין-דתי בין התושבים. חששו העיקרי של ארנולד היה מפני גל של מהומות אנטישמיות שעלולות להתעורר בעקבות כך. בהתייעצות קצרה שקיים עם צ'ארלס וורן, מפקד הסקוטלנד יארד, החליטו השניים למחוק את הכתובת במהירות האפשרית, בטרם תתגלה בשעות הבוקר בפני העוברים ושבים. בשעה 05:30, כשעתיים וחצי לאחר שהתגלתה לראשונה, נמחקה הכתובת ללא זכר, מבלי שמישהו מהחוקרים דאג לצלמה. מספר קציני משטרה מתחו ביקורת קשה על החלטתם של השניים למחוק את הכתובת. קצינים אלה החזיקו בדעה כי הכתובת היא ראיה חשובה, וכי צריך היה לכל הפחות לצלם אותה לצורכי החקירה. שלוש תאוריות אפשריות הועלו באשר לחשיבותה של הכתובת:[15]
מכתבי המרטש ומקור שמובמהלך החקירה, קיבלו רשויות החוק והעיתונות הכתובה אלפי מכתבים הנוגעים לפרשת המרטש. חלקם היו מאנשים שביקשו לסייע לחקירה, ואחרים הגיעו מאנשים שהיו משוכנעים כי פתרו את המקרה וכי זהותו של הרוצח ידועה להם. רובם המוחלט של המכתבים הללו היו חסרי תועלת, כך שבסופו של דבר התעלמו מהם הרשויות. בולטים במיוחד היו מאות המכתבים שנכתבו כביכול על ידי הרוצח עצמו. מרביתם נחשבו על ידי מומחים רבים ככאלה שנכתבו על ידי מתחזה. למרות האמור בולטים במיוחד שלושה מכתבים המוכרים בכינויים: "מכתב בוס יקר", "גלוית ג'ק השובב" ו"מכתב מהגיהנום". במהלך השנים, אבדו ממצאים רבים מהפרשה ובהם גם "גלוית ג'ק השובב" ו"מכתב מהגיהנום". אף על פי כן, בידי החוקרים קיימים העתקים מדויקים של המכתבים הללו. "מכתב בוס יקר" מכתב "בוס יקר" נשלח ב-25 בספטמבר והתקבל ב-27 בספטמבר 1888 על ידי סוכנות החדשות המרכזית, והועבר לסקוטלנד יארד ב-29 בספטמבר באותה שנה. תוכן המכתב, כמו מרבית המכתבים שנכתבו כביכול על ידי המרטש, מכיל טעויות דקדוק וכתיב רבות, כנראה מכוונות (הטעויות לא תורגמו):
בתחילה נחשב המכתב כמתיחה, בדומה למרבית המכתבים האחרים, אך לאחר שאדווס נמצאה שלושה ימים לאחר קבלת המכתב כאשר אחת מאוזניה כרותות, הוא קיבל התייחסות מיוחדת. המשטרה פרסמה את המכתב בעיתונים ב-1 באוקטובר בתקווה שמישהו יזהה את כתב היד, אך ללא הצלחה. המכתב קנה לו שם בין היתר משום שלראשונה נעשה שימוש בשם "ג'ק המרטש" ככינוי לרוצח. עם פרסום המכתב, השם ג'ק המרטש נודע לשימצה בכל רחבי העולם. מרבית המכתבים שהתקבלו לאחר מכן חיקו את הטון של המכתב המקורי. אף על פי שכותב המכתב לא זוהה בוודאות עד היום, קיימות עדויות כי חוקרי המשטרה באותה עת האמינו כי המכתב היה מעשה קונדס של עיתונאי מקומי.[17] "גלוית ג'קי השובב""גלוית ג'קי השובב" התקבל ב-1 באוקטובר 1888 על ידי סוכנות החדשות המרכזית. להלן תוכן המכתב, אשר כלל אף הוא שגיאות כתיב שלא תורגמו:
המכתב מתייחס לרציחתן של אדווס וסטרייד - "האירוע הכפול". המצדדים בכך שהמכתב אותנטי טוענים כי הוא נשלח לפני פרסום הרציחות, ולכן המסר שהתקבל מהרוצח הוא אמיתי, כיוון שלא סביר שאדם שאינו מעורה בחקירה ידע פרטים על הרציחות. המתנגדים טוענים כי המכתב התקבל 24 שעות לאחר שהרציחות התגלו, וכי העיתונאים ודיירי המקום כבר ידעו זה מכבר על הפשע הכפול. נמצא כי כתב היד דמה מאוד לזה של מכתב "בוס יקר", וקיימות עדויות כי חוקרי המשטרה באותה עת סברו כי עיתונאי מקומי כתב את שני המכתבים כמעשה קונדס.[17] "מכתב מהגיהנום" מכתב "מהגיהנום" נשלח ב-15 באוקטובר והתקבל על ידי ג'ורג' לאסק, ראש המשמר האזרחי של וייטצ'אפל, ב-16 באוקטובר 1888. להלן תוכן המכתב, שתורגם מאנגלית. במקור היו שגיאות שלא תורגמו:
לאסק פתח את הקופסה הקטנה שצורפה למכתב וגילה בתוכה חצי כלית אדם, שאובחנה מאוחר יותר על ידי הרופאים כי נשמרה בתמיסת אתנול. כותב המכתב התייחס ככל הנראה לרציחתה של אדווס, שאחת מכליותיה הוצאה ונלקחה על ידי הרוצח. קיימים חילוקי דעות בדבר אמיתותו של מכתב זה. מספר חוקרים טענו כי מדובר במתיחה של רופא מתמחה צעיר, בעוד שאחרים גרסו כי המכתב נכתב על ידי המרטש. מכל המכתבים שנשלחו, מכתב זה הוא המפורסם ביותר ועל פי הערכות של מומחים רבים, קיימת סבירות רבה באשר לאותנטיות שלו.[16] תקשורתרציחות המרטש מסמנות קו פרשת מים בהיסטוריה הבריטית המודרנית. אף על פי שלא מדובר היה ברוצח הסדרתי הראשון בהיסטוריה של בריטניה, פרשת ג'ק המרטש הייתה הראשונה שזכתה להד תקשורתי נרחב. רפורמות שבוצעו בחוק הבולים בשנת 1855, גרמו במכוון לירידה חדה במחירי העיתונים, לעלייה בתפוצתם ולחשיפת הפרשה בקרב קוראים רבים במיוחד. העיתונים, שהפכו לנחלת הכלל, הביאו למרטש פרסום שהיקפו היה חסר תקדים באותן שנים.[18] ההד התקשורתי הנרחב, שנכרך עם העובדה שהמרטש לא נתפס מעולם, יצר מיתוס מורכב שהאפיל על פרסומם של הרוצחים הסדרתיים שהופיעו בשנים מאוחרות יותר. קיימות עדויות לכך שהכינוי "ג'ק המרטש" הומצא על ידי עיתונאים שביקשו לפלפל את הסיפור באמצעות כינוי אטרקטיבי שיסייע להגדיל את תפוצת העיתונים.[19] בין אם הייתה זו אמת או לא, התקבע הנוהג וכינויים דומים הוצמדו כמעט לכל הרוצחים הסדרתיים שהופיעו מאוחר יותר. דוגמאות בולטות לכך הן החונק מבוסטון, ג'ק המקפץ (Spring-heeled Jack, כלומר "ג'ק עקבי-קפיץ") (אנ'), המרטש מיורקשייר וג'ק המפשיט. אחת מתוצאות הלוואי של הפרשה, הייתה השפעתה של התקשורת על השינוי שהתחולל בקרב תושבי השכונות העניות שהתגוררו ברובע המזרחי. הציבור הרחב בבריטניה נהג ברובו להעלים עין במשך שנים ממצוקתם של העניים שהתגוררו במקומות הללו. פרסום הרציחות חשף את תנאי מחייתם הירודים של התושבים, וגרם לדיון ציבורי שהוביל לשיפור איטי אך ניכר בתנאי המחיה באזור. הדבר הביא לעלייה בתמיכה ברפורמות סוציאליסטיות, שהגיעה באופן מפתיע גם מהמעמדות המבוססים, שלא נמנו לרוב עם תומכיהן הטבעיים. זכורה במיוחד הערתו הסרקסטית של המחזאי הנודע ג'ורג' ברנרד שו לעיתונאי מקומי:
חשודים
במשך שנות החקירה הרבות, התקשו החוקרים לקבוע עובדות חד משמעיות בנוגע לזהותו של המרטש, אך מניתוח עדותם של עשרות עדי ראייה ומאופי הרציחות, הגיעו החוקרים למספר מסקנות:[21]
אחרית דברמעשי הרצח הסבו את תשומת לבו של הציבור בבריטניה לתנאי החיים הירודים ברובע המזרחי.[22] במהלך שני העשורים שלאחר מכן, בעקבות לחץ שהופעל על מקבלי ההחלטות במדינה, נהרסו מרביתן של שכונות העוני ברובע. אף על פי כן, הרחובות והמבנים הרבים ששרדו עד עצם היום הזה, משמרים את אגדת ג'ק המרטש. ברובע המזרחי מתקיימים סיורים מודרכים באתרי הרצח. בנוסף, החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20, יצאו לאור מספר תקופונים העוסקים ברציחות המרטש ומפרסמים את המחקרים האחרונים בפרשה.[23] במשך השנים שלאחר מכן, דמותו של ג'ק המרטש והתעלומות הסובבות אותו היו השראה למאות יצירות תרבות בדיוניות ועיוניות, ובהן: רומנים, סיפורים קצרים, שירה, ספרי קומיקס, משחקי וידאו, מחזות וסרטים. למעלה מ-200 ספרים העוסקים באופן בלעדי ברציחות המרטש, פורסמו במהלך השנים והפכו אותו לאחד הפושעים שזכו לתעוד הרחב ביותר במאה ה-20. ההתעניינות הגדולה הביאה ליצירת תחום מחקר, הנקרא בשם ריפרולוגיה (Ripperology, "מדעי המרטש"), העוסק ברוצח ובמעשיו. ברם, הניסיונות לחשוף את זהותו של המרטש נתקלו בקשיים לאור העדויות הסותרות של העדים והמחסור בראיות הניתנות לבדיקה אמינה באמצעים המדעיים שהיו קיימים אז. הממצאים ששרדו עד היום, ובכללם גם המכתבים שנחשדו כי נכתבו על ידי המרטש, עברו ידיים רבות ו"זוהמו" בשרידי DNA של מספר גדול של אנשים. עובדה זו אינה מאפשרת להעמידם לבדיקות באמצעי הזיהוי פלילי הקיימים כיום. אף על פי כן, בתחילת המאה ה-21, ביצעו מספר חוקרים בדיקות DNA על ממצאים שונים מהפרשה. בדיקות אלה מצאו התאמה עם שני חשודים שונים - וולטר סיקרט ואהרון קוסמינסקי, אולם זכו לביקורת מצד הקהילה המדעית וחוקרים פליליים עקב חוסר אמינותן המדעית.[24][25] ג'ק המרטש זכור לשמצה בבריטניה עד עצם היום הזה. בסקר שבוצע על ידי מגזין ההיסטוריה של הבי. בי. סי. (BBC History Magazine) בשנת 2006, נבחר הרוצח לבריטי הנתעב ביותר באלף שנות המילניום השני.[26] ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
ביאורים
הערות שוליים
|
