|
פולקלור המונח פוּלקלוֹר (באנגלית: folklore, הלחם של המונחים folk שמשמעותו עם, ו-lore שמשמעותו מסורת או לימוד בעל פה) הוא מונח שטבע החוקר האנגלי ויליאם ג'ון ת'ומס (אנ') (William John Thoms) בשנת 1846, כאשר ייסד את תחום הפולקלור כתחום אקדמי. חקר הפולקלור עוסק בהעברה של מסורות עממיות בצורות מגוונות כגון מנהגים, מאכלים תרבותיים, שירה, לבוש, אמנות, סיפורי עם, לשון, וכדומה. הפולקלור התפתח במקביל למדינות הלאום, התיעוש, והמודרניזציה. התפתחות הלאומים באה יחד עם התפתחויות בזהות עממית וסיפורי עם. התפתחות התיעוש הפך את מעבר המידע הפולקלוריסטי לזמין יותר.[1] לפולקלור שני ז'אנרים עיקריים:
חקר הפולקלור מכונה פולקלוריסטיקה. ב-1960, ארגון אונסק"ו הכריז על ה-6 באוגוסט כיום הפולקלור הבין-לאומי.[2] הפולקלור הוא ביטוי לתרבות, אך יש ויכוח על הדיסציפלינה האקדמית אליה הוא משתייך. ניתן לראות את הפולקלור כחלק מתחום האנתרופולוגיה, או כחלק מתחום הספרות, אולם אף אחת מהדיסציפלינות הללו לא מוכנה "לאמץ" אותו.[3] יש הצדקה לכך שהפולקלור ייכלל בכל אחת מהן, אך הוא מתאים לכל אחת מהן רק באופן חלקי. בניגוד לאנתרופולוגיה, שבה המחקר מתייחס למרכיבים ממוסדים יותר בתרבויות אנושיות (כלכלה, פוליטיקה, דת וכדומה), חקר הפולקלור מתייחס להיבטים היום-יומיים בתרבות נתונה (למשל, מנהגים, אגדות ובדיחות).[4] ובניגוד לספרות, בה הסיפורים מועברים בכתב, המסורת הפולקלורית עוברת בדרך כלל מפה לאוזן.[5] הבדל בולט נוסף המייחד את הפולקלור הן מאנתרופולוגיה והן מספרות הוא בכך שהפולקלור לא מהווה תרבות "גבוהה". אף על פי שהוא בהחלט משפיע על תרבות האליטה, הפולקלור הוא נחלתו של העם, והוא מייצג את התרבות העממית ה"אמיתית".[6] קטגוריות פולקלור  נהוג לאפיין חמש קטגוריות פולקלור מרכזיות: אמונות, מסורות, נרטיבים, אמרות, ואומנויות.
ראו גםקישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
