|
ברוך שפינוזה
ברוך (בנדיקטוס ולעיתים בנטו) שְׂפִּינוֹזָה, (או ספינוזה; בהולנדית: Benedict de Spinoza; בפורטוגזית: Bento de Espinoza, בינטוּ די אשׁפינוזה; 24 בנובמבר 1632 – 21 בפברואר 1677) היה פילוסוף יהודי-ספרדי, שהתגורר בהולנד, בן למשפחת אנוסים, שחזרה ליהדות. הוא פיתח השקפות פילוסופיות חדשניות לתקופתו ונחשב לחלוץ ביקורת המקרא, כשתפס את התנ"ך כיצירה אנושית ולא כפרי של התגלות אלוהית. שפינוזה נתפס כאחד מאבות החילוניות, הספקנות והמודרניות ככלל. השפעתו הגדולה על התפתחות הפילוסופיה המודרנית הביאה את הפילוסוף הגל לטעון בהרצאותיו על תולדות הפילוסופיה: "שפינוזה הוא אבן הראשה של הפילוסופיה המודרנית, בלי השפינוזאיזם אין פילוסופיה כלל".[1] קורות חיים שפינוזה נולד למיכאל ד'אספינוזה, סוחר עשיר שכיהן כפרנס בקהילה הספרדית באמסטרדם, ולחנה דבורה ד'אספינוזה, ממנה התייתם בגיל שש שנים. אביו נולד ככל הנראה בעיירה וידיגיירה (אנ') במחוז אלנטז'ו שבפורטוגל, כמאה שנה לאחר שמשפחתו נאלצה להתנצר עקב רדיפת היהודים בארץ זו. מקור שם המשפחה הוא כנראה בעיירה אספינוסה דה לוס מונטרוס במחוז בורגוס שבספרד. הם ברחו לפורטוגל ומשם לאמסטרדם שבארצות השפלה, בה שבה המשפחה ליהדות. לברוך שפינוזה היו שתי אחיות: רבקה ומרים (בנה של מרים, דניאל, היה בין יורשי שפינוזה לאחר מותו) ואח צעיר, גבריאל. כילד למד תורה מפי רבי מנשה בן ישראל. אביו נפטר כאשר שפינוזה היה בן 22 והוריש לברוך ולאחיו גבריאל את חנותו ביריד הסמוך לחומה, קרוב לתעלת הוטחראכט. מאז נשאה החנות את שמות שני האחים, נודעה כחברת "בנטו את גבריאל אספינוזה", ועסקה בייבוא וייצוא של פירות. לצד העיסוק במסחר, למד בישיבתו של רבי שאול מורטירה. בגיל 24 (בשנת 1656, ו' באב ה'תט"ז) הוא הוחרם על ידי פרנסי הקהילה היהודית וסבל מרדיפות ומנידוי, בשל "השקפותיו ומעשיו הרעים" ו"כפירות נוראות שעשה ולימד". יש טוענים שהכוונה הייתה לתפיסותיו המהפכניות על מהות האלוהים ומעמד כתבי הקודש[3] על פי יוסף בן שלמה, הוא הוחרם מהקהילה היהודית לא בשל דעותיו, שכמותן ניתן למצוא לטענתו אצל הוגי דעות יהודיים קודמים לו, אלא בשל אי קיום מצוות בפרהסיה והתחברותו לנוצרים.[4] שפינוזה נחשב להוגה דעות רציונליסטי, שהשפיע רבות על המחשבה הפילוסופית האנושית, ולמייסד של ביקורת המקרא. יש המכנים אותו פילוסוף הפילוסופים.[5] הוא זכה להוקרה רבה מצד פילוסופים ואנשי-רוח רבים כמו הגל, נובאליס, יעקובי, גתה, הרדר, קולרידג' ושלגל. מאידך רבנים התייחסו אליו בביקורתיות.[6] שפינוזה הקדיש את נערותו ללימוד יהדות: תנ"ך, תלמוד ופילוסופיה דתית, ונחשב לעילוי. הוא התפרנס באופן חלקי[7] מליטוש עדשות למשקפיים ולטלסקופים. אוניברסיטת היידלברג הציעה לו משרה כפרופסור מן המניין לפילוסופיה בשנת 1673, תוך התניות הקשורות באי פגיעה בסמכות הדת הרשמית. הוא דחה את ההצעה, בנימוק שהדבר יפגע בעבודתו הפילוסופית העצמאית, ובכך שחופש ההוראה הפילוסופי שלו יהיה מוגבל. כאשר כתב כי "ברור כשמש בצהריים שחמשת חומשי התורה לא נכתבו בידי משה, אלא בידי אדם שחי שנים רבות אחריו", נפסלה עבודתו לא רק על ידי היהודים אלא גם על ידי נוצרים, קתולים ופרוטסטנטים כאחד. ספרו צורף לרשימת הספרות המוחרמת על ידי הקתולים, ובתוך שש שנים הוצאו נגדו 37 צווי גינוי. לפי יוהאן קהלר כולרוס, כששמע שפינוזה על דבר החרם אמר באושר: "בשעה טובה ומוצלחת. אין דבר שלא הייתי עושה אני עצמי אלמלא חששתי מפני השערורייה".[8] כשנה לאחר מותו בשנת 1678, החרימה הממשלה ההולנדית את כל כתביו, ושמו הפך לשם גנאי, והוא אף מכונה בשם הסרקסטי "בנדיקטוס מלדיקטוס" (מלטינית, ברוך הארור). השפעת יהדותו והסביבה הקרובה בה התחנך לא השאירו סימנים ברורים ועקביים על הגותו של שפינוזה בענייני אתיקה ומטאפיזיקה.[9] אולם הגותו סימנה את הצעד הראשון של היהודים מעבר לקהילה המסורתית, בכיוון בחינה חילונית-נטורליסטית של החיים והקיום.[10] שפינוזה החל להשתתף במפגשים של חוגים נוצריים רדיקליים, בעיקר מנוניטים, אם כי לא התנצר. יש הרואים בו ובהגותו את אבן הפינה ליהדות חילונית וליהדות המודרנית; הביוגרף סטיבן נאדלר ציין כי ייחוס זה מוקשה, משום שלאחר נידויו אין כל רמז לזהות יהודית בכתביו. הוא לא הפגין הזדהות עם ההיסטוריה או הדת היהודית, ונטה לדבר על היהודים בגוף שלישי ובטון שלילי.[11] בחייו, פרט לנידוי ולחרם, לא זכתה הגותו בדרך כלל ליחס רציני ישיר מצד יהודים. אחת מהתגובות היהודיות הרציניות ל"מאמר תאולוגי-מדיני" שפורסמה עוד בחיי מחברו היא תגובתו השוללת של יצחק אורוביו די קסטרו שהתפרסמה בשנת 1684.[12] שפינוזה נפטר ממחלת השחפת,[13] בגיל 44. הוא הובא לקבורה ב-25 בפברואר 1677 בכנסייה החדשה (Nieuwe Kerk) בהאג. רבים ליוו את ארונו וחלקו לו כבוד אחרון. לפי רישומי הקבורה, שפינוזה נקבר ב"תיבה שכורה" (Huirgraft), שתוכנה פונה לאחר מכן מספר פעמים החל משנת 1738. משוער ששייריו פוזרו באזור הכנסייה לאחר שפונו.[14] הגותו הפילוסופיתתפיסתו של שפינוזה, המכונה "פנתאיזם", גורסת כי אין אלוהות טרנסצנדנטית ואין אל פרסונלי מצווה, ומבחינתו העולם הוא חלק מהאלוהות האינסופית. שפינוזה מזהה את העצם – ישות שהיא סיבת-עצמה, שאין ישות חיצונית לה, שהיא מקור הכול – בתור אלוהים. הדברים שאנו רואים הם התבטאות של שניים מתוך אינסוף התארים של האל: החומר והמחשבה. אם האלוהים (הנגלה לנו) הוא הטבע, הרי שכל תפיסת האלוהות ההיסטורית של הדתות המונותאיסטיות – בטלה. אולם, הגל טען שלאמיתו של דבר אין תפיסתו של שפינוזה רחוקה מתפיסתן של הדתות המונותאיסטיות, אלא שבעוד הדתות הללו ראו את העולם כדבר-מה נוסף לאל, דגל שפינוזה באקוסמיזם ולכן סבר שהיקום כפי שהוא נראה כסופי ומוגבל אינו בסופו של דבר אלא אשליה, ומה שקיים באמת אינו אלא האינסוף המוחלט. עוד נדבך חשוב בתפיסה זו הוא אחדות הגוף והנפש. בניגוד לתפיסות המקובלות אז, שפינוזה גרס כי הגוף והנפש הם שני תארים שונים של העצם: תואר המחשבה ותואר ההתפשטות. ישנם אינסוף תארים לעצם, מתוכם אנו מכירים רק שניים. לכן – במות הגוף תמות גם הנפש. תפיסה זו עוררה סערה בעולם הדתי, שנמשכה מאות שנים.[דרוש מקור] עם זאת יש הסבורים כי שפינוזה כתב כי יש השארות הנפש.[15] שפינוזה, באמצעות השימוש במילון המושגים של דקארט ("עצם", "אלוהים" ועוד) שלל את הדואליזם הקרטזיאני בפרט, ואת השניות של עולם נוכחי ועולם הבא. הפיזיקאי אלברט איינשטיין כתב בכמה מקומות,[16] כי הוא מאמין באלוהים של שפינוזה, אשר מגלה את עצמו בהרמוניה המסודרת של מה שקיים, לא באלוהים שמעסיק את עצמו עם גורלם ופעולות של בני האדם, וכי אלוהים זה היה לו למקור השראה של עבודתו. כאמור, שפינוזה טען שהעולם הוא חלק אימננטי מאלוהים, ועל כן ממילא אין שום משמעות לציווי אלוהי חיצוני בתחום המוסר. המוסר על פי שפינוזה נובע מ"טבע האדם" "אין אנו רוצים את הטוב כי הוא טוב, הוא טוב כי אנו רוצים אותו". מאחר שהרצון המוסרי "לגמול אהבה כנגד אהבה ושנאה כנגד שנאה" והרצון לידע "לדעת את האלוהים" אין בהם על פי שפינוזה מידה שהיא מוגזמת הם גם אלו המטילים רסן על התשוקות של האדם. תשוקות שיש בהן תועלת אך האדם הרציונלי יודע שמידה גדולה מדי מהן מזיקה לו. לכן החברה האידיאלית לאדם על פי חיבוריו "מאמר תאולוגי מדיני" ו"מאמר מדיני" (שכתיבתו לא הושלמה) היא חברה המאפשרת לאדם להגביר את הרצונות של "ואהבת לרעך כמוך" כלומר שוויון וצדק, ואת הרצון "לדעת את האלוהים" כלומר העיסוק במדע וחקר העולם. בדומה להובס, שפינוזה ראה את המדינה כאמנה חברתית שהאזרחים מצטרפים אליה על מנת להגן על עצמם ממלחמת הכל בכל שתהיה בלעדיה. לאור זאת שפינוזה הדגיש שהמדינה תתקיים רק כל עוד האזרחים יחשבו שהיא מועילה להם. הגבלה זו היא שמחייבת את המדינה לדאוג שאזרחיה יהיו מרוצים והיא שגורמת לכך שבניגוד להובס שפינוזה לא תמך במשטר אבסולוטי.[17] שפינוזה תמך במשטר מעורב שבו ישנם אלמנטים מונרכיים, אריסטוקרטיים ודמוקרטיים, וחוקה חזקה שמאפשרת חופש דיבור ומחשבה. כך חשב שפינוזה שהמעמדות השונים יאזנו זה את זה לטובת כלל האזרחים. בספרו "מאמר תאולוגי מדיני" שפינוזה מציג משטר שבסיסו דמוקרטי ונשען על צבא עממי ואזרחות לכלל הגברים. ב"מאמר מדיני" לעומת זאת שפינוזה רצה להציג שלושה דגמים של משטר מונרכי, אריסטוקרטי ודמוקרטי אולם הספיק לכתוב רק את הפרקים העוסקים במשטר המונרכי והאריסטוקרטי וסעיפים בודדים מהמשטר הדמוקרטי. עם זאת בספר הוא טוען שהמשטר הדמוקרטי יהיה יציב יותר. שפינוזה היה כפוף למגבלות צנזורה ולכן "מאמר תאולוגי מדיני" התפרסם ללא שם מחבר, והרעיונות הרדיקליים ביותר שלו התפרסמו רק במסגרת חיבורו המרכזי ביותר "האתיקה", שראה אור רק לאחר מותו. בניגוד למה שאפשר לנחש מעמדתו, שפינוזה לא רצה לבטל את הדת עבור ההמון. שפינוזה חשב שחיוני עבור ההמון להאמין שיש אלוהים משגיח ומצווה משום שההמון עלול שלא להבין מעצמו את התועלת שבקיום החוקים והדאגה לזולת. לכן שפינוזה חשב שיש מקום לדת עממית אוניברסלית שעיקריה יהיו אהבת הזולת ואהבת אלוהים שתתבסס על המקרא לאחר טיהורו ממעשי ניסים ומאמונות תפלות. תורת המידות (אתיקה)
ספרו החשוב ביותר הוא "תורת המידות" (אתיקה), בו מנסח שפינוזה את תפיסת האלוהים שלו, ואת אפשרות חירות האדם בעולם פנתאיסטי. זהו חיבור פילוסופי הכתוב, כביכול, בצורה אוקלידית, כלומר בצורה הדומה לכתיבת משפטים והוכחות בגאומטריה. בספר קובע שפינוזה אקסיומות, ומהן גוזר משפטים ותתי-משפטים והוכחות. מבנה זה אמור לתת לכאורה ביסוס לוגי למסקנות שגוזר שפינוזה. ביקורת רבה הופנתה כלפי שפינוזה בשל השגיאות הלוגיות הלא מעטות שנמצאו בספרו זה, ולמעשה יש כמעט תמימות דעים בין הפילוסופים ששפינוזה לא הצליח לבסס את המטאפיזיקה שלו ב"סדר גאומטרי" כפי שביקש. עם זאת, אין בכך כדי להוריד מחשיבותה ומהשפעתה של שיטת שפינוזה על התפתחות הפילוסופיה המערבית, בהיותה אחת מאבני הדרך החשובות ביותר בביסוס הפילוסופיה הרציונליסטית. רבים גם מעריכים את תורתו של שפינוזה על האסתטיקה הרבה שהיא מצטיינת בה, ויש אף המשווים אותה לשירה. יש הטוענים[דרוש מקור] כי למרות הצורה האוקלידית של הספר, הוא כתוב, למעשה, בצורה סוקראטית, המשדלת את הקורא למצוא את פתרונות הבעיה הפילוסופית בכוחות עצמו. ההנחה בבסיס תפישה זו, נשענת על סתירות במהלך הספר, ועל אי הנחת אקסיומות בסיסיות. בכל הגותו הפילוסופית שאף שפינוזה לשחרר את האדם מן הפחד והמוסכמות הכובלים אותו,[18] ובסוף ספר האתיקה הוא משדל את האדם להאמין ביכולתו להגיע לכך: "ועתה, אם אמנם הדרך אשר הוריתי כמוביל לתכלית זו נראית כקשה מאד, בכל זאת הוא יכול להימצא, שבאמת כבד כל דבר היקר במציאות, שאם היה האושר מצוי ביד כל אדם ובלי עמל ויגיעה רבה, איך אפשר שיעזוב אותו כמעט כל אדם? אמנם כל נעלה הוא נשגב (כבד) ויקר (מעט) במציאות".[19] חירות וחופש הבחירה אצל האדם והאל פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא ניסוח לא בהיר ולא אנציקלופדי. שפינוזה כותב מתוך דטרמיניזם מוחלט, ואין אצלו מקום לחופש בחירה – לא אצל האדם ולא אצל האל (למעשה, האדם והאל הם אותו ה'יש' מבחינה אונטולוגית כאשר האדם הוא "אופן" של האל). מאחר שהאל הזהה לטבע כולו קיים בהכרח, כל דבר קיים בהכרח בשל הסיבות (האל-טבע) שגרמו את קיומו. אין אקראיות באל-טבע, לכל דבר יש סיבה בשרשרת הסיבות – גם ברמה החומרית וגם ברמה הנפשית (אידאה). ולכן לא נשאר מקום לרצון חופשי משוחרר מסיבתיות. בחלק הראשון של 'אתיקה' מגדיר שפינוזה את חופש הרצון:
חופשי הוא מי שפועל מתוך ההכרח הפנימי שלו – כלומר מי שמחולל בעצמו את פעולותיו, ושפעילותו נובעת ממהותו או מטבעו. כלומר – אף על פי שהוא כפוף לטבעו, הוא נקרא חופשי. יש כאן העמדה של תלות בגורם חיצוני מול היקבעות עצמית שהוא החופשי אצל שפינוזה. האל וחירותוניתן להסיק מתוך דבריו שהאל אינו יכול להיות חופשי (שהרי הוא פועל מתוך הכרח טבעו), אך לפי הבנתו של שפינוזה את מושג החופש, האל הוא למעשה החופשי היחידי: האל מוגדר כסיבת עצמו והעצם היחידי שקיים במציאות. הגדרתו של 'עצם': דבר שעל מנת להבינו אנו לא זקוקים למושגים אחרים. שום סיבה חיצונית אינה משפיעה על העצם, והוא פועל רק מתוך הכרח טבעו ולכן הוא חופשי. סיבת עצמו = עצם = אל. הגדרה זו של חופש משעבדת למעשה את האל לחוקי המתמטיקה והפיזיקה השונים, וזאת משום שאלו החוקים שמהווים את מהות האל ולכן כפוי עליו לפעול על פיהם; הוא לא יכול לברוא עולם שבו חוקי המתמטיקה והפיזיקה שונים ממה שהם בעולם הזה; הוא לא יכול לברוא מציאות שבה 2+2 הם 5. התבונה – מפתח לחירות האדםלכאורה המצב אצל האדם חמור בהרבה – לא רק בגלל הדטרמיניזם אין לו רצון חופשי, אלא גם על פי הגדרת החופש של שפינוזה אין האדם חופשי – וזאת משום שכמו כל דבר פרטי או סופי, התנהגותו נקבעת על פי סיבות חיצוניות קודמות ועל פי האל (מבחינה פנימית). כלומר אין לו היקבעות פנימית. אף על פי האמור לעיל – בסופו של דבר שפינוזה כן מגדיר מה היא חירות האדם לפי דעתו, ונותן שתי אפשרויות מרכזיות: 1) החירות היא ברכת האושר. 2) שלטון התבונה על הרגש. אנו נתרכז בתבונה כמפתח לחירות: חופשי הוא זה שתבונתו שולטת ברגשותיו. כלומר התבונה היא הדרך להשגת חירות. מכאן אתה למד שיש לאדם דרגות שונות של חופש, תלוי ברמת השליטה של תבונתו על רגשותיו. ניתן להסביר גישה זו בכך שנגדיר את האני האמיתי כאני החושב, כאני התבוני. כאשר ה"אני" האמיתי שולט אזי האדם חופשי באמת. אם יצריו ורגשותיו של האדם שולטים בו אז הוא משועבד. כפי ששפינוזה מציין באתיקה (חלק ד משפט 68): "חופשי אני קורא לאדם המודרך אך ורק על ידי התבונה שלו". התבונה – מפתח להתנהגות ראויה אצל האדםמכאן שפינוזה הולך עוד צעד אחד, בכך שהוא מציין כי האדם שפועל מתוך תבונה והתגברות על הרגשות, הוא האדם החופשי והוא אדם שמתנהג כראוי. לסיכום: בשלב ראשון שפינוזה לוקח מהעולם את החופש והחירות כאשר הוא מציג לנו את הדטרמיניזם והסיבתיות שלו. בשלב שני, הוא מגדיר מחדש את המושג חופש, מראה כי האל הוא היחידי שחופשי בהגדרה. בקשר לאדם, שפינוזה מראה כי גם האדם יכול להשיג סוג מסוים של חופש בכך שתבונתו תגבר על רגשותיו ותדריך אותו בחייו. בניגוד לאל, חירותו של האדם היא לא בהגדרה ויש לה דרגות שבהן האדם צריך לטפס בכוחות עצמו. שיטתו בביקורת המקראלפי שפינוזה, הכרת כתבי הקודש היא הכרת ההיסטוריה האמיתית שלהם, המכשול העומד בכך הוא המשפטים הקדומים של התאולוגיה שכבשו את דעתם של האנשים. שפינוזה גרס כי פירושו של אבן עזרא על פסוקים אחדים בתורה מרמזים לכך שסבר שלא משה הוא שכתב את החומש כפי שהוא לפנינו, כי אם איש אחר שחי בזמן מאוחר יותר. שפינוזה מבאר את הראיות שמצא בפסוקים אלו בעצמו:
שפינוזה הסתמך על טיעונים ספרותיים ולשוניים נוספים:
על סמך טיעונים אלו כתב שפינוזה כי ספר תורת האלוהים שנתחבר בידי משה לא היה החומש, אלא ספר אחר שמחבר החומש שילב בתוך חיבורו. לדעתו של שפינוזה, אף ספרי יהושע-שמואל לא נכתבו בידיהם, שכן יש ראיות רבות בספרים המעידות על איחור הספרים – בשופטים, 'בימים ההם אין מלך' – דהיינו ישנו מחבר בעל פרספקטיבה היסטורית. שפינוזה מציע אלטרנטיבה לחיבור התנ"ך. לשיטתו כלל הספרים הללו נכתבו בידי היסטוריון אחד ויחיד, שרצה לתאר את קדמוניות היהודים מראשיתן ועד לחורבן הראשון של ירושלים. לדבריו, הספרים מקושרים ביניהם בצורה כזו שמתוך ההקשר נוכל לדעת שהם אינם אלא דבריו של היסטוריון אחד: מיד אחרי מות משה עוברים ליהושע, ומשם לשופטים וכן הלאה. מחבר הספרים התחיל במוצאו של העם העברי, ממשיך במתי חוקקו לו חוקים, איך כבשו את הארץ, איך מינו מלכים עד לחורבן הממלכה. אמנם, על דברים אחרים מדלג אותו ההיסטוריון והוא מפנה את הקורא לספרים אחרים (דברי הימים למלכי ישראל וכו'), נמצא – כל הספרים הללו מגמה אחת להם – "ללמד את דברי משה ופקודותיו, ולהוכיחם על-פי אחרית המאורעות". שפינוזה נוטה לחשוב שההיסטוריון הוא עזרא הסופר, שכן המקרא מכנה אותו 'סופר' ומעיד עליו שהיה 'שוקד על תורת ה' לדרשה ולתקנה'. חוקרים מציינים כאפשרות שאת ההשראה לביקורת קבל שפינוזה מלה-פיריר (אנ'). שפינוזה בעיני תנועת ההשכלה,_BI-1997-1407B-35_(cropped).jpg) ,_1907.jpg) רבים מחברי תנועת ההשכלה היהודית ביטאו בנסיבות שונות תחושת החמצה על שהיהדות איבדה את הפילוסוף היהודי-הולנדי, וראו בכך תעודת עניות. עמדה אופיינית זו מבטא נחמן, גיבורו של מ.ז. פיירברג בסיפור "לאן"[20] רבים מן המשכילים (בעיקר משכילי גליציה) במאה התשע עשרה הפנימו את תורתו ודמותו של שפינוזה באופן אישי, עד כי לכל אחד היה שפינוזה "שלו", שקווי המתאר הביוגרפיים והרעיוניים שלו לא בהכרח תאמו באופן שלם את אלה של שפינוזה עצמו. המשותף לכל הגרסאות הייתה העובדה שכולם ראו בנסיבות חייו של שפינוזה דוגמה נאמנה למופת האנושי-המשכילי שעיצבו לעצמם: כמותם, מרד במימסד הרבני; כמותם, סירב לחיות במסגרת קהילתית מסורתית, וכמותם – עשה זאת תוך הסתמכות על תפיסות רציונליסטיות והתרחקות מוצהרת מן המרכיב המיסטי שבדת ובפולחן. מבחינה רעיונית, ההלימה בין שפינוזה ומעריציו בקרב המשכילים היהודיים הייתה פחות שלמה: בעוד משכילי גליציה המתונים וה"אמצעיים" הקפידו להילחם בממסד הדתי, והרדיקליים שביניהם הרחיקו לכל היותר עד לתביעה של תיקונים בדת, הגיע שפינוזה לשלילה של עצם רעיון ההתגלות, לערעור של ממש על מושג האלוהות הטרנסצנדנטית ולקביעה כי מקורן של האמיתות הקשורות בעולם, דתיות היסטוריות פיזיות – נמצא בעולם עצמו. כדי שלא להיקלע לקונפליקט רעיוני, נמנעו המשכילים מפרשנות לתורת שפינוזה ורק הניחו שהכילה דו-משמעות דיאלקטית ביחס לאמונה באלוהים, למוסר הנביאי ולמשמעות הלאומית של תורת משה. במיוחד אימצו משכילים אלו את הרעיון השפינוזאי לפיו היהדות במקורה אינה דת אלא תורה וחוקה מדינית שנועדה לאחד את העם במסגרת לאומית ולחולל בדרך זו הוויה ארצית קולקטיבית. באופן מובהק, השפיע שפינוזה בעיקר על חוג החוקרים וההוגים שהתקבצו סביב כתב העת "החלוץ". כמו אחרים, גם משכילים אלה נטלו מאישיותו ומתורתו רק את הנחוץ להם: מבחינה אישית, הוא היה בעיניהם המרטיר הראשון של ההשכלה, ששילם את מחיר המרידה במימסד הרבני בכך שסבל רדיפות ובדידות חברתית. היחיד שהתקרב ביותר להבנת המכלול של פילוסופיית הדת השפינוזאית ואף הציע שיטה פילוסופית דתית משלו, היה אברהם קרוכמל. כבר בספריו המוקדמים, "דעת אלהים בארץ" ו"אג[ו]דת מאמרים", התעמק קרוכמל בפילוסופיה של שפינוזה באופן כולל, וקבע כי מראשיתה הקדם-פילוסופית הייתה דת ישראל מכוונת להכרת אלוהים בפעולתו הארצית ולהגשמת האידיאל האלוהי בחיים הארציים. בניגוד לדתות הפגאניות – היו אבות האומה ראשונים להכרה באלוהים כמהות טרנסצנדנטית אידיאלית, אך בניגוד לנצרות ששאפה להיגאל מן החיים הארציים ולהתרומם אל מישור הרוחניות העל-ארצית באמצעים מיסטיים שיחברו את המאמין אל רוח אלוהים אובייקטיבית שמחוץ לעולם – התכוונה היהדות לגרום לעילוי הכוחות האלוהיים הנמצאים באופן אימננטי באדם ובטבע כאחד. קרוכמל תרם את החיבור המקיף ביותר בין תורתו של שפינוזה במתכונתה הכוללת ובין הפילוסופיה היהודית, ואת הניסיון המרשים ביותר ליישב בין הכפירה לכאורה של שפינוזה ובין תורת ישראל, וזאת בספרו "אבן הראשה". נקודת המוצא של ספר זה היא שהגדרתו של שפינוזה ככופר נובעת בעיקר מקוצר דעתם של "שלומי אמוני ישראל", שחסרו כלים פילוסופיים להבין ששפינוזה ייצג תפנית הכרחית שנדרשה לתורת ישראל כדי שתגיע למלוא "הכרת עצמה", ותוכל להגשים הכרה זאת, שהיא ייעודה המקורי, בקרקע הפורייה של העת החדשה. הגשמה זו תתקיים בדרך של פיתוח התפקיד שהיה שמור לדת, לדעת שפינוזה, בחוקת משה, קרי: היותה הגורם המבטיח את האלמנט הדמוקרטי בארגון הדתי-חברתי, וזאת בניגוד לעריצות שאפיינה את הארגונים הפגאניים. בעת החדשה, בה קמה לתחיה הדמוקרטיה הייצוגית, ניתן יהיה, לדעת קרוכמל, להשלים את התהליך שאפיין את תורת משה ולהקים פרלמנט יהודי כלל עולמי שישאב את כוחו מן הסמכות הדתית, ויקבע את אורחות החיים החברתיים המייתרים ומאחדים את העם היהודי. לפי הפילוסוף שלמה מימון, תורתו התאולוגית של שפינוזה מתיישבת עם תורת הצמצום כפי שפותחה בקבלת האר"י,[21] וטען כי אין הקבלה אלא 'שפינוזיות מורחבת'.[22] ברוך שפינוזה והתנועה הציוניתהדגש השפינוזאי על כך שהיהדות איננה אמונה פרטית אלא חוקה מדינית, קסם במיוחד לתומכי הציונות ולתנועה הציונית. הם פירשו את הגותו של שפינוזה כהפרדה בין לאומיות ודת, ואף הפרדה בין היהדות הדתית למיניה לבין היהדות החילונית. בשנת 1927 חרג פרופסור יוסף קלוזנר מן הנימה האקדמית המקובלת, ובסערת רגשות בלתי מוסתרת כתב: "...לשפינוזה היהודי נקרא... מעל רמת הר הצופים, מתוך מקדש המעט שלנו – האוניברסיטה העברית בירושלים – הותר החרם! סר עוון היהדות נגדך וחטאתך לה תכופר! אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה!",[23] גם אחרי קום המדינה חשו ראשיה צורך לאחד בין התקומה הלאומית והאתוס הדתי היהודי, וראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, נדרש לעניין באמרו, בשנת 1953, כי חובה להחזיר "ללשוננו ולתרבותנו העברית כתבי ההוגה המקורי ופילוסוף העמוק ביותר שקם בתוך העם העברי באלפיים השנים האחרונות..."[24] ספריו בתרגום לעברית
ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
.svg){kind=logo}
