|
זמן זמן הוא מושג יסודי המתאר את התמשכות הקיום, ואת רצף האירועים.[1][2] תפיסת הזמן מתגבשת מתוך חוויות של שינוי ותנועה, היוצרות הבחנה בין עבר, הווה ועתיד.[3] בפיזיקה, זמן הוא גודל פיזיקלי המחולק ליחידות כמו שניות, דקות או ימים, המגדירות את משך האירועים, סדר התרחשותם, קצבם והמרווחים ביניהם.[4][5] מרחב וזמן הם מושגי יסוד בפילוסופיה, בפיזיקה ובמתמטיקה. לכל אירוע יש מיקום במרחב ורגע בזמן. לעצמים יש ממדים מרחביים (אורך, רוחב וגובה) וכן 'ממד זמן' המייצג את משך קיומם. לפיכך, הזמן מכונה לעיתים 'הממד הרביעי'. עם זאת, קיימת הבחנה מרכזית: בעוד שבמרחב ישנה חופש תנועה, הזמן הוא חד-כיווני. תכונה זו משקפת עיקרון בסיסי בפיזיקה – חוקי הסיבתיות, הקובעים כי העתיד נקבע על ידי ההווה והעבר, אך לא להפך. הגדרהאף שתורת היחסות מתארת את הזמן כממד במרחב-זמן, כל מדידות הזמן מתבצעות באמצעות תנועה, ואין הוכחה ישירה לקיום הזמן כישות נפרדת מתנועה.[6] בתורת היחסות, תנועה מתייחסת לתנועה יחסית בין שני גופים, בעוד שהזמן מתאר את ההשפעה של תנועה יחסית על התנועה הפנימית של הגוף הנע, כגון של שעון שהוצב בתוכו. בפיזיקה, המונח 'זמן' מתייחס בדרך כלל לתנועה המשמשת מדד לתנועות אחרות כמו תנועת מחוגי השעון, שמאפשרת למדוד תנועה אחרת באמצעות השוואתה לתנועת השעון. איינשטיין הביע רעיון זה באומרו "זמן הוא מה שהשעון קורא", כשהוא מתכוון לתופעות פיזיקליות עקביות כמו זו של המטוטלת, שמאפשרות לשעון לפעול ולמדוד תנועות נוספות. בעוד שהגדרת הזמן כמדד היא פרקטית ושימושית במישור הפיזיקלי והיומיומי, היא אינה מתמודדת עם השאלות הפילוסופיות העמוקות, כגון: האם הזמן הוא רק תנועה או סוג של תנועה, או האם הוא ישות בפני עצמה? אם הזמן הוא ישות, האם הוא מאפשר את התנועה, או שהתנועה היא זו שמביאה לידי ביטוי את הזמן? שאלות אלו לגבי קיומו ואופיו של הזמן המופשט נותרות פתוחות לדיון פילוסופי. ברוב השפות הטבעיות, המונח "זמן" הוא רב-משמעי ומשמש במספר הקשרים שונים - ממד הזמן כתכונה יסודית של המציאות המאפשרת שינויים ותנועה, פרק זמן נמדד שהוא מונח נרדף ל"תקופה" (כמו "בזמן המלחמה") או ל"מועד" ספציפי (כמו "זמן הזריחה"), רצף כרונולוגי המתייחס לסדר התרחשות האירועים לפי המוקדם והמאוחר, ובמושגים מתמטיים של מדידת זמן כמו משך, תדירות, קצב וביחידות מדידה שונות (שעה, יום וכו'). המשמעות הספציפית של "זמן" נגזרת מההקשר בו הוא מופיע.[7] מהות הזמןבפיזיקה ובפילוסופיה קיימות גישות שונות לגבי טבעו של הזמן. הפיזיקה הקלאסית התייחסה לזמן כגודל פיזיקלי יסודי, קבוע ומוחלט - ציר אובייקטיבי שלאורכו מתרחשים האירועים, המשמש כמדד עצמאי לתופעות פיזיקליות.[8] לעומת זאת, הפיזיקה המודרנית, ובמיוחד תורת היחסות של אלברט איינשטיין, מציגה תפיסה שונה. היא אינה רואה את הזמן כתכונה מוחלטת, אלא כחלק בלתי נפרד ממרחב-זמן. בגישה זו, הזמן המתבטא בתנועה פנימית של גופים, משתנה בהתאם למהירות ולכוח הכבידה הפועל עליהם.[9] ככל שהמהירות גבוהה יותר וככל שכוח הכבידה חזק יותר, הזמן היחסי של הגוף - הנמדד על פי קצב התנועות הפנימיות שלו,[10] איטי יותר בהשוואה לזמן היחסי של גוף נייח בשדה כבידה חלש יותר. אף שבתנאים רגילים, השפעת המרחב-זמן זניחה, במערכות מדויקות כמו GPS נדרשת התחשבות בה לצורך ניווט מדויק.[11] תיאוריות מתקדמות נוספות, כגון מכניקת הקוונטים ותורות של כבידה קוונטית, מציעות פרספקטיבות נוספות על טבע הזמן. תיאוריות אלו לעיתים אף מאתגרות היבטים מסוימים של תפיסת הזמן בתורת היחסות, במיוחד בתנאים קיצוניים.  חץ הזמן האנטרופי הוא מושג פיזיקלי הנגזר מתורת האנטרופיה. לפי תיאוריה זו, במערכת סגורה האנטרופיה גדלה עם הזמן, כלומר מידת האנטרופיה בנקודת זמן מאוחרת תהיה גדולה יותר מאשר בנקודת זמן מוקדמת יותר. חץ הזמן מתאר את הכיוון שבו מערכות נוטות לנוע במציאות, כאשר האנטרופיה משמשת מדד לכך שקיים עבר עם אנטרופיה נמוכה ועתיד עם אנטרופיה גבוהה. בפיזיקה, קיימים סוגים שונים של חיצי זמן. החץ הסיבתי מתאר את הכיוון שבו קיימת התקדמות מסיבה לתוצאה, החץ התרמודינמי מתאר מעבר מאנטרופיה נמוכה לגבוהה, והחץ הקוונטי מצביע על כך שקריסת פונקציית הגל של חלקיק מתרחשת רק לאחר מדידה. בפיזיקה, הזמן מתאר את השינוי ביחסים בין גופים פיזיים, כמו התנועה של מחוג השעון ביחס ליחידות הזמן שעל גבי הרקע שלו. זמן זה נמדד במונחים של תנועה ושינויים במיקום או במצב של גופים, וניתן לכימות ולתיאור מתמטי. בהיבט הפילוסופי, הזמן נתפס כהמשכיות – מצע סטטי קבוע שעליו מתרחשים המאורעות. במובן זה, הזמן אינו מחולק ליחידות זמן כשלעצמו; החלוקה ל"יחידות זמן" היא תוצאה של תפיסתנו האנושית את הזמן הפיזי, המתבססת על שינויים פיזיקליים.[3] על פי קרלו רובלי, הזמן כפי שאנו מכירים אותו עשוי להיות מושג תודעתי מוגבל. בסקלות פיזיקליות מסוימות, הזמן לא קיים במובן מוחלט, אלא נובע מהאופן שבו אנו חווים שינויים ביקום. במילים אחרות, הזמן הוא תוצר של תפיסתנו את השינויים הפיזיקליים ולא ישות נפרדת או מצע מוחלט.[12] זמן בפילוסופיהלאורך ההיסטוריה התקיימו חילוקי דעות לגבי אופן הגדרת הזמן. ניוטון הגדיר את הזמן כמשתנה בלתי תלוי, שאינו תלוי או מושפע מתופעות חומריות, וזורם באופן רציף ומוחלט במרחב, ואף בחלל הריק.[13] קאנט אימץ את גישתו של ניוטון במובן שהזמן זורם ברציפות ואינו מושפע מהחומר. מאידך הוא גם סבר שהזמן אינו מהווה בהכרח תכונה ממשית, אלא תוצר תודעתי שנועד לספק הסבר מניח את הדעת לשאלה כיצד ייתכנו רצף השינויים במרחב.[14] לייבניץ חלק לחלוטין על גישתו של ניוטון וטען שהזמן הוא משתנה תלוי המתקיים על ידי החומר עצמו. כך שלכל עצם זמן משלו הנקבע על פי המהירות והכבידה. לדבריו את השינויים במרחב ניתן להסביר באופן מספק על ידי תנועות העצמים, ולפיכך הניסיון לתאר את הזמן כישות עצמאית הוא מיותר ונוגד את "עקרון הטעם המספיק" שאותו הגה לייבניץ. עוד הוא סבר שגם זמנים רציפים, קרי תופעות מחזוריות רציפות הקיימות בטבע, הם יחסיים מטבעם ולא מוחלטים, מפני שהזמן החומרי מושפע מתופעות שונות במרחב שמעוותים את זרימתו.[15] גישתו זו של לייבניץ קבלה אישוש מדעי רק בתחילת המאה העשרים עם פרסום תורת היחסות הפרטית, ומקובלת כיום על ידי רוב האמפיריציסטים.[16] אטימולוגיהמופיעה לראשונה בתנ"ך בספרים המאוחרים, ככל הנראה שאולה משפה אחרת, אך הגיזרון אינו ברור: יש הטוענים שמקורה במילה בפרסית-עתיקה zrvan ("תקופה"),[17] או במילה jamān ("דבר שהולך"),[18] ראו גם קדם-פרסית: גֲ'מַנַא (jamānā) אך יש הטוענים שהסבר זה מפוקפק[19] התיבה מצויה גם באכדית simānu (לא ברורה אם נשאלה מפרסית או להפך), ומשם ארמית מקראית זְמָן (מקור ישיר המילה העברית), ערבית زَمَن זַמַן, ארמית סורית ܙܰܒܢܳܐ זָבנַא. מדידת זמןהתנודות האחידות והיציבות ביותר המוכרות למדע הן התנודות האטומיות. תדירותן קובעת את יחידת הזמן היסודית ממנה נגזרות כל יחידות הזמן האחרות, והיא משמשת בסיס לפעולתם של שעונים אטומיים מדויקים, המבטיחים דיוק מרבי במדידת הזמן. שעונים מודרניים מייצגים זמן באמצעות תנודות של אטומי צסיום. שנייה מוגדרת כ-9,192,631,770 מחזורים של תדר המעבר האטומי בצסיום-133. שניות אלו נצברות ליחידות זמן גדולות יותר. היממה, 24 שעות, היא משך סיבובו המלא של כדור הארץ סביב צירו ביחס לשמש. סיבוב כדור הארץ משתנה במקצת בגלל גורמים כמו גאות ושפל ואירועים גיאופיזיים. לפיכך, הזמן האוניברסלי המתואם (UTC) מותאם מעת לעת לזמן האסטרונומי על-פי תצפיות.[20][21]  חברות חקלאיות וחברות מסורתיות רואות את הזמן כמחזור יום ולילה הקובע את היממה ואת העבודה הנדרשת, מחזור עונות הקובע סדרי חיים, מחזור של שנות מחסור ושנות שפע. בחברות אלו אין כמעט משמעות לשעה המדויקת או לחלקיה. מושגי זמן יכולים להתמצות בזריחה, בוקר, צהריים, אחרי הצהריים (או ערביים), שקיעה, ערב ולילה. בחברות אלו יש משמעות רבה לטקסים החוזרים על עצמם אחת לתקופה (קבלת שבת כל שבוע, ראש חודש, חגים הנחוגים כל שנה בטקסיות דומה). ומכאן מחזוריות והמשכיות. לעומתן, בחברות תעשייתיות יש חשיבות לפרקי זמן קצרים, ויש משמעות רבה לדקות ואף לשניות. מחזור הזמן בא לידי ביטוי רק במקרים נדירים (יום מנוחה פעם בשבוע) ולרוב תהיה מדידת הזמן מכנית ומתמשכת על ציר ששורשו בעבר והמשכו בעתיד. תפיסת זמן זו התבטאה כבר בתרבויות עתיקות כמו תרבות המאיה והתרבות היהודית. סיוע לתפיסת זמן זו היא הנצרות, שקבעה תאריך מסוים כשנת האפס, ותיארכה אירועים מסוימים לפני ואירועים אחרים אחרי אותה נקודת ייחוס, ובכך עזרה להתהוות תפיסת הזמן המישורית. בנוסף, הנצרות הביאה לקביעת שעונים ושעונים מצלצלים על כנסיותיה, ובכך הכפיפה את כל הקהילה ללוח זמנים אחיד, אשר סייע מצידו להתהוות החברה התעשייתית בה כולם מגיעים לעבודה באותה שעה. המשך התהליך היה בקביעת זמן עולמי אחיד - שעון גריניץ'. מלבד יחידות זמן קבועים, אדם מסוגל לקבוע ציוני זמן, שהם מאורעות מסוימים בהשוואה אליהם נמדדים מאורעות אחרים. דוגמה: בוקר (מאורע זריחת השמש ותחילת היום) הוא ציון זמן עבור פעולות שונות, המתרחשות לפני, אחרי או במהלך הבוקר. חוקיות מול היסטוריהההבדלה העיקרית בין מידע אודות הזמן נעשית בין חוקיות לבין היסטוריה.[22] חוקיות היא קביעת מידע אודות הזמן, המתארת את המנגנון הפנימי של התהליכים השונים ביחס לציר הזמן. במובן זה, הזמן משמש לקביעת האופן התאורטי בו יתאימו פרקי הזמן לתהליכים שונים, בלא קשר לשאלה האם הם התרחשו בפועל. דוגמה למובן זה של הזמן, היא הקביעה "פלוני מסוגל לרוץ 1000 מטר ב-5 דקות". קביעה זו היא קביעה המתארת חוקיות פוטנציאלית של ריצת פלוני, ולא את התרחשותה בפועל. למעשה, ייתכן כי אותו פלוני מעולם לא מימש את האמירה הזאת. היסטוריה היא קביעת התרחשות המציאות בפועל, ביחס לזמן המאפיין אותה. היסטוריה היא רצף האירועים, כפי שהם באו לידי ביטוי על ציר הזמן. ההיסטוריה אינה מחייבת קביעת חוקיות כלשהי, אך ניתן להצביע על קיומה של חוקיות מתוך ניתוח ההיסטוריה. דוגמה לקביעה היסטורית היא הקביעה "פלוני רץ 1,000 מטר ב-5 דקות בתאריך 12 בינואר". קביעה זו, אם היא נכונה, מחייבת את התרחשות הריצה בפועל, וניתן לגזור ממנה את האמירה שבדוגמה הקודמת. זמן ותודעההעבר, ההווה והעתיד הם מרכיבים מרכזיים בחוויה האנושית ובאופן שבו האדם תופס את קיומו של הזמן באמצעות תודעתו. התודעה מאפשרת לאדם להבין את רצף הזמן ואת המעברים בין תקופות שונות. העבר מתייחס לאירועים ולחוויות שכבר התרחשו ונשמרים בזיכרון האנושי. חוויות העבר מעצבות את האישיות והזהות של האדם בהווה, על בסיס הניסיון והלקחים שנלמדו. ההווה הוא הרגע הנוכחי, החוויה הישירה והחושית של האדם ברגע זה. ההווה הוא המצב היחיד שבו האדם חי ומבין את העולם באופן מודע. העתיד מייצג את האירועים והמצבים שטרם התרחשו, הציפיות, התקוות והחלומות של האדם לגבי מה שעתיד לבוא. העתיד נבנה על בסיס ההחלטות והפעולות של האדם בהווה, אשר מושפעות מהחוויות שלו בעבר. התודעה האנושית מקשרת בין העבר, ההווה והעתיד. באמצעות תהליכים קוגניטיביים כגון חשיבה, זיכרון, דמיון ורגשות, האדם חווה את ההווה, לומד מהעבר ומתכנן לקראת העתיד. קיימות גישות רבות להסבר משמעותו של הזמן, ביחס לתודעה. שתי הגישות העיקריות הן האובייקטיבית והסובייקטיבית. הגישה האובייקטיביתהגישה האובייקטיבית רואה בזמן ממד מציאותי מוחלט, המוגדר בצירוף עם ממד המרחק. על פי גישה זו, לכל גורם במציאות קיימים שני מאפיינים עיקריים: נקודת הזמן בו הוא מוגדר, והמיקום בו הוא נמצא, ואלו מגדיריהם היסודיים של כל הגורמים במציאות. על פי גישה זו, עצם מסוים מוגדר בכך שהוא שומר על תכונה מסוימת לאורך זמן מסוים. דוגמה: כדור משחק מסוים הוא סך כל האטומים היוצרים צורת כדור, במשך כל הרגעים בהם הם אכן עונים לדרישה זו. גישה זו מתארת מציאות קיימת, המהווה את אוסף כל הנתונים הקיימים בפועל. הזמן הוא תכונה של נתונים, המוגדרת בהתאם למדד מוחלט הקיים מעצם קיומה של המציאות. קיימת גישה אובייקטיבית טהורה, אשר לפיה הזמן מוחלט, במובן זה, שהוא אינו תלוי בקיומם של גורמים המכילים אותו. על פי גישה זו, הזמן קיים באופן תאורטי גם בלא שיהיה קיים כל גוף הנמדד ביחס אליו. לעומת גישה זו, ניתן להעמיד את הגישה על-פיה הזמן הוא תכונה של גופים, כלומר - מוגדר על ידי התנועה. בהגדרה זו, באם לא תהיה תנועה במציאות, אזי לא תהיה משמעות לזמן. תודעה, על-פי הגישה האובייקטיבית, היא נגזרת של יכולת הזיכרון האנושית. הזיכרון האנושי פרוס, על פי תפיסה זו, על פני הזמן כך שהוא תקף בכל רגע רק עבור ערכי זמן קודמים ממנו (כלומר - האדם זוכר רק את העבר). התודעה האנושית היא, אם כן, פונקציה התלויה בזרימת זמן אובייקטיבית, וכל תחושת זמן אנושית היא ניסיון למדוד זרימה זו. עבור גישה זו, הווה הוא מונח יחסי ארעי, אשר מתקיים רק מהנחת נקודת מוצא שרירותית. למעשה, קיימים אינסוף "הווים" שקולים, לאורך כל הזמן. בהתאם לכך, העתיד והעבר יחסיים, ומתארים רק את פריסת המאורעות על פני ציר הזמן. הגישה הסובייקטיביתעל פי הגישה הסובייקטיבית, הזמן הוא נגזרת של תודעה (ולא להפך), כלומר - הזמן הוא ביטוי של יכולת התודעה להבחין בשינויים ולחוות אותם, ואין לו משמעות בזכות עצמו. גישה זו מבטלת את מושג הזמן כמושג מוחלט, ורואה בזמן עיקרון יחסי ליכולת התפיסה האנושית. יחידות הזמן, על-פי גישה זו, אינן קבועות בפועל (אף על פי שהגדרתן קבועה). דוגמה: פרק הזמן הכלול ביממה הוא תחושת הזמן הסובייקטיבית של כל אדם, בה הוא חש כי כדור הארץ השלים מחזור שלם. אם האדם חש כי עבר זמן רב (דוגמה: בעקבות יום מלא בהתרחשויות נפשיות), אזי היממה הייתה ארוכה יותר מאשר אילו חלף זמן מועט יותר. תפיסת זמן
תפיסת זמן היא תכונה ביולוגית המאפשרת ליצור חי לחוות את השינויים שסביבו באופן השוואתי.[דרוש מקור] דוגמה, היכולת של אדם לבחון כמה חלקי-יממה אורכת פעולה מסוימת, היא תפיסת הזמן שלו לגבי אותה פעולה. תפיסת הזמן היא ביטוי ליכולת הפנימית של אדם להיות מזוהה עם מעבר הזמן. קיימות זוויות בחינה שונות לשאלה, האם תפיסה ביולוגית היא נרכשת, כלומר - נגזרת מקיום חוקיות של פרקי הזמן במציאות הממשית, או בלתי נרכשת, כלומר - מבטאת יכולת ביולוגית טבעית לחוש מעבר זמן ביחס למהירות תהליך החשיבה עצמו. על פי התפיסה הראשונה (תפיסת זמן כמיומנות נרכשת), אזי יחידות הזמן השונות: שנייה, שעה, יממה וכולי, נלמדות עקב הפנמה של תהליכים שיטתיים שונים: יום-ולילה, מהלך השעון וכולי. על-פי התפיסה השנייה (תפיסת זמן בלתי-נרכשת), יחידות הזמן השונות הן כלי לכימות תפיסת הזמן, אשר קיימת בלא קשר לקיומן. ידוע כי קיימות מספר תפיסות זמן מקבילות, הנבדלות בקנה מידה. הקשר בין תפיסות הזמן השונות הוא ככל הנראה מורכב. דוגמה: אורך יממה עשוי להיקבע באופן שונה, בהתאם לקנה המידה. לעיתים, במהלך היום אדם חש כי הוא ארוך ביותר, אך לעומת זאת, בסיכום שבועי נראה כל יום כקצר. תפיסת הזמן של האדם המערבי מחולקת לתפיסת העבר, ההווה והעתיד. באופן תאורטי, קיומה של תודעה המתייחסת לזמן מחייבת את עצם קיומם של עתיד, עבר והווה כמושגים הנגזרים מתפיסת האדם. ההווה, אם כן, הוא המצב האפשרי היחיד המתקיים עבור התודעה, בעוד העתיד והעבר הם הפשטות שאינן קיימות בפועל. עם זאת, ככל שהתודעה מתקדמת בזמן, העבר מכיל מאורעות רבים יותר, ואילו העתיד מכיל מאורעות מעטים יותר. תפישות זמן אחרות קיימות בתרבויות אחרות. למשל, בתרבות ההודית תפישת הזמן היא מחזורית. כתוצאה מכך, יחידות הזמן של שנייה, דקה, שעה, יממה, שבוע, חודש ושנה, הודות לכך שהן מבוססות על מחזורי היום והלילה, משמשות בהודו בצורה דומה לדרך בה הם משמשות בשאר העולם. אולם, שאר יחידות הזמן מוגדרות על ידי סיבובי גלגל החיים. תפיסת העבר והעתידאדם עשוי לתפוס את העבר, אך ורק דרך זיכרון. זיכרון הוא תכונה המתארת את ההיסטוריה אותה מכיר האדם, והחוקיות המסוימת אותה גיבש מתוך התנסות ההיסטוריה. במובן הפשוט, הזיכרון משמש את האדם הן ככלי, המאפשר לו להתמודד עם מציאות נתונה. דוגמה: הזיכרון כי כלב מסוים נושך, משמשת את האדם כדי להחליט האם יש להתרחק מכלב זה. במובן אחר, הזיכרון הוא מושא לדמיון. במובן האחרון, האדם מעורר לעצמו תחושות, על פי זיכרון מצב זכור. דוגמה: היזכרות בסרט, וחוויית תחושות עקב היזכרות זו. תפיסת העתיד נובעת מיכולתו של האדם לדמות מציאות שאינה קיימת, על ידי חיזוי. בדומה לתפיסת העבר, גם תפיסת העתיד עשויה להיות במובן של כלי, המשמש לתכנון מעשי האדם, או במובן של מושא לדמיון. המובן השני (הזיכרון וחיזוי העתיד כמושאים לדמיון) נתפס לעיתים כחוויית זמן ממשית. על-פי תפיסה פילוסופית זו, האדם חי את הזמן אותו הוא מדמה (או, לחלופין, תחליף זכור של אותו הזמן). תפיסה מחייבת גישה סובייקטיבית כלפי הזמן. תפיסות העבר והעתיד נעשות על ידי תחושות ישירות, הנובעות מהזכירה ומהחיזוי, כדוגמת פחד, תקווה וכולי (כלפי העתיד), או כדוגמת אבל, התרפקות וכולי (כלפי העבר). מלבד היכולת לחוות תחושות ישירות כלפי העבר והעתיד, קיימת היכולת לבצע הפשטות של העבר והעתיד. משמעות הפשטות אלו היא קביעת אמירה כללית, אשר יכולה לשמש את האדם גם בלא לעורר באופן ישיר את התחושות הישירות, או את הדימוי הממשי של הדברים בפועל. הפשטות אלו הן מכלול הידע (בזיקה לעבר) והדעה (בזיקה לעתיד) של האדם. העתיד, בשונה מהעבר, מובדל בכך שקיימת עבורו אפשרות בחירה. למשמעות העתיד משמעות עמוקה עבור תפיסת המושג "רצון חופשי" ודטרמיניזם. תפיסת ההווהתפיסת ההווה נעשית על ידי חוויה ישירה של מאורעות, כלומר - שינוי מצב נפשי עקב שינוי במציאות. תפיסת הווה היא המאפשרת קיום של רגש, ולמעשה כל תפיסה של עבר או עתיד נגזרת משינויים נפשיים בהווה. על-פי התפיסה האקזיסטנציאליסטית, ההווה אינו קיים באופן ממשי, מהנימוק הבא: התודעה משיגה גורמים שונים במציאות על ידי חישה שלהם. חישה זו היא לעולם כלפי העבר, שכן קיים פרק זמן בין התרחשות הדברים בפועל לבין מועד תפיסתם על ידי החשיבה. פרק זמן זה, המציין את הזמן הדרוש לתהליך החשיבה והתפיסה, גורם לכך שלא ניתן באופן עקרוני לתפוס את ההווה הממשי, אלא רק את העבר הקרוב. תפיסה זו מתארת את העתיד במנותק מהעבר ומהסיבתיות. על פי תפיסה זו, האדם בוחר את העתיד שלו, במובן זה שהוא בוחר האם לאשר את העבר, וכיצד להשפיע על תפיסת העבר שלו עצמו. תפיסה זו מניחה כי סיבתיות אינה קיימת באופן אובייקטיבי אלא נתונה לבחירה סובייקטיבית. זמן ומרחבסוגיית הזמן והמרחב מרכזית בהבנת הזמן, שכן הזמן מתייחס לשינוי, ומרבית השינויים (אם לא כולם), הם שינויים במרחב. על פי גישה מסוימת, ניתן לתפוס את המרחב כרקע, עליו פועל הזמן, או להפך. בניסוח אחר, המרחב והזמן הם שונים באופן מהותי. גישה אחרת מציגה את המרחב והזמן כשקולים, כך שההבדל ביניהם הוא אשליה נוצרת על ידי קיום תודעה בעלת זיכרון. בניסוח האובייקטיביסטי של גישה זו, שזמן והמרחב הם צירים כמותיים, מאונכים בייצוגם המתמטי, המגדירים את המציאות. על פי הגישה המתמטית הטהורה, המניחה כי הזמן והמרחב שקולים, עשויים להתקיים יותר מציר זמן כללי אחד, כפי שקיימים שלושה צירי מרחב לכל הפחות. יתרה מזאת, קיימים פיתוחים פיזיקליים-תאורטיים מודרניים מאוחרים, המנבאים את קיומם של כמה צירי זמן כאלו (בצירוף עם מספר גדול יותר של צירי מרחב). סיבתיותסיבתיות היא קביעת עמדה עבור הזמן, לפיה כל שינוי גורר שינוי מאוחר עוקב, המתחייב ממנו ומאוחר לו בזמן. סיבתיות היא המגדירה הבדל בין עתיד, שהוא השינוי המאוחר, לבין עבר, שהוא השינוי המוקדם. למעשה, סיבתיות, עתיד ועבר, הן מקשה פילוסופית אחת בלתי ניתנת להפרדה. חריגה מסיבתיותמלבד הגישות הפילוסופיות אשר אינן מכירות בסיבתיות (כדוגמת האקזיסטנציאליזם) בזכות תפיסה סובייקטיבית שלה, קיימות תאוריות שונות המתארות חריגה מהסיבתיות, על בסיס תפיסתה האובייקטיבית. נבואה מטאפיזית, במשמעותה הקלאסית, היא מנגנון נפשי המאפשר לאדם לחזות את העתיד שלא על-סמך מעקב אחר הסיבתיות שלו. [דרוש מקור][מפני ש...]נבואה עשויה לעשות שימוש בכוחות נפשיים אוטונומיים (דוגמה: נביא המדבר בלשון האל במהלך טרנס), או בסימנים מטאפיזיים ממשיים (אסטרולוגיה, נומרולוגיה, נביא המקבל את נבואותיו בחלום או בהתגלות אלוהית ממשית וכולי), על מנת לחזות באופן נכון את העתיד. נבואה מטאפיזית חסרת ביסוס מדעי כיום, וכמעט שאין חולק בעולם המדע על כך שלא קיימת סיבתיות המאפשרת אותה. עם זאת, במשך מרבית ההיסטוריה האמינו רוב בני האדם כי יכולת כזו אפשרית ואף ממשית. מעבר בזמן, במשמעות זאת הוא יצירת שני רצפי זמן: האחד כללי, והאחר ספציפי לעצם מסוים. כאשר שני רצפים אלו אינם זהים, אזי מתבצע מעבר בזמן ("מעבר בזמן" אינו מציין, לרוב, את מעבר הזמן הרגיל, בו גדל העבר וקטן העתיד). מעבר בזמן בפועל, מאופיין בכך שהעצם העובר, בנקודת הזמן בה מתבצע המעבר, אינו משפיע על המציאות באופן סיבתי ישיר. בנקודה אחרת, היא נקודת היעד, מושפעת המציאות על ידי אותו העצם, אך לקיומו אין סיבה. דוגמה: כאשר טייס זמן עובר מזמן אחד לזמן אחר, גופו מפסיק להשפיע ולהתקיים בזמן ממנו יצא, ומופיע ללא כל סיבה בזמן אחר, ומשפיע על המציאות בזמן זה. טענות כי נעשה מסע בזמן בפועל אינן נפוצות, וברובן שייכות לעידן המודרני, שכן הרעיון בדבר המסע בזמן חדש יחסית להיסטוריה האנושית. עם זאת, תחומי מדע חדשים, ובעיקר תורת היחסות, הפכו את המסע בזמן לאפשרות מדעית תאורטית. זמן ומדעבמדע, ובמיוחד בפיזיקה, מתייחסים לזמן כאל ממד אובייקטיבי. זו אינה בהכרח התפיסה של המדען עצמו, אולם השיטה המדעית דורשת התייחסות אובייקטיבית כדי ליצור מהימנות פנימית. הזמן הנדרש לגוף לנוע מרחק מסוים בתנועה קווית ובמהירות קבועה, ניתן לחישוב באמצעות המשוואה: t = s/v. כאשר t מייצג את הזמן, s את המרחק והמהירות v. המרחק מוגדר כאורך המסלול שבין שתי נקודות במרחב, ואילו המהירות מוגדרת כשיעור השינוי של המרחק ביחס לזמן (v = ds/dt). במקרה של תנועה קווית ומהירות קבועה, המהירות היא קבוע, ולכן המשוואה לעיל תקפה. הזמן במקרה זה נחשב כמשתנה התלוי במרחק (משתנה בלתי תלוי) ובמהירות הקבועה. קינמטיקה היא ענף של המכניקה הקלאסית, המתאר את תנועתם של גופים. הקינמטיקה בוחנת כיצד נעים גופים, מהירותם ומסלוליהם, תוך שימוש במערכות קואורדינטות שונות כגון קרטזיות או קוטביות. בניגוד לתורת היחסות, אשר משלבת מרחב וזמן לתוך רצף ארבע-ממדי, הקינמטיקה מתייחסת למרחב ולזמן כנפרדים, ואינה מתייחסת לכוחות הגורמים לתנועה. בתפיסת המדע את הזמן חל מהפך משמעותי ביותר עם פיתוח תורת היחסות על ידי אלברט איינשטיין. על פי תפיסת הזמן שלאחר המהפך, הזמן הוא יחסי, ומדידתו תלויה בצופה, באופן המעוגן בחוקי הפיזיקה.[23] משמעות תפיסה זו היא שמצבו של הצופה, כשהוא בא לידי ביטוי במהירותו, משפיעה על המדידות שיבצע בגופים שמצבם (מהירותם) שונה, כך שעבור תהליך זהה, יתקבלו שתי מדידות שונות. למעשה, תורת היחסות מתארת מספר רצפי זמן שונים, כך שכל תנועה של גוף יוצרת עבורו רצף זמן עצמאי.[24] תורת היחסות הכללית מרחיבה תפיסה זו, ומתארת כי קיים רצף "מרחב-זמן" ניתן לעיקום, על ידי קיומם של גופים בתוכו. תפיסה זו מאפשרת קיומן של תופעות שונות, הכוללות בין היתר מסע בזמן. שלא כמו הגישה הסובייקטיבית הפילוסופית, תורת היחסות מתארת את יחסיות הזמן כמתקבלת ממדידה אובייקטיבית, גם בלא חיוב תודעה התופסת מדידה זו. תפיסה זו מאפשרת קיומן של תופעות שונות, הכוללות על פי תאוריות מסוימות אף מסע בזמן, מבחינה פיזיקלית-אובייקטיבית.[25] סטיבן הוקינג, תאורטיקן שהתייחס להיווצרות היקום ועתידו, ניסח תאוריה המעמידה את מושג אינסופיות הזמן בצורה שונה לחלוטין. על-פי תאוריה זו, צורת המרחב-זמן סגורה, כך שליקום, הפרוס על פני המרחב-זמן, צורה המתארת כדור (בעל יותר משלושה ממדים, שכן הזמן הוא ממד נוסף בתיאור זה)[26]. על פי תאוריה זו, יחס הזמן לצורת ה"כדור", הוא כיחס הציר "צפון-דרום" לכדור הארץ. במובן זה, קיימת נקודה מסוימת המתארת את ראשית הזמן, בה אין רלוונטיות לשאלה, מה היה לפניה (ובהתאמה: נקודת סיום לזמן), שכן שאלה זו מקבילה לשאלה, איזו נקודה צפונית לקוטב הצפוני.[26] גישות חדשות יותר עבור הזמן ניתן למצוא במכניקת הקוונטים, על מובניה השונים. גישה מסוימת, לדוגמה, מניחה כי תהליך מושפע מהעבר וגם מהעתיד, בניגוד לתפיסת הסיבתיות הרגילה. גישה מדעית מודרנית אחרת מתארת "חלקיק זמן": יחידת הזמן הקטנה ביותר, אותה לא ניתן לחלק ליחידות קטנות יותר. חלקיק זמן, כפי שחושב על ידי תאורטיקנים, מכונה זמן פלאנק. אופרטור הזמן במכניקת הקוונטים הוא אופרטור המדידה של הזמן. ראו גם
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
