|
ז'יל דלז
ז'יל דלז (צרפתית: Gilles Deleuze; 18 בינואר 1925 – 4 בנובמבר 1995) היה פילוסוף צרפתי. דלז התפרסם בעיקר בשל הספר שכתב ב-1972 יחד עם הפסיכואנליטיקאי פליקס גואטרי ושנקרא: "אנטי-אדיפוס" (אנ'). הספר היווה את חלקו הראשון של "קפיטליזם וסכיזופרניה" (אנ'). חלקו השני נכתב ב-1980 ונקרא "אלף מישורים". דלז שם קץ לחייו בקפיצה מחלון דירתו לאחר סבל ממושך ממחלת ריאות קשה. ביוגרפיה דלז נולד למשפחה ממעמד הביניים בפריס והתגורר בה רוב חייו. השנים הראשונות ללימודיו האקדמיים נערכו במהלך מלחמת העולם השנייה, ובמהלכה למד בלייקה קרנו (אנ'). במהלך הכיבוש הנאצי בצרפת נעצר אחיו הבכור של דלז, ז'ורז', בגין השתתפותו בהתנגדות הצרפתית, ונפטר במעבר למחנה ריכוז. בשנת 1944, דלז הלך ללמוד בסורבון. בין המרצים של דלז היו מומחים ידועים בתולדות הפילוסופיה, כמו ז'ורז' קנגילהם (אנ'), ז'אן איפוליט, פרדיננד אלקייה (אנ') ומוריס דה גנדילק (אנ'). בשנת 1977 חתם דלז על עצומה שניסח מישל פוקו בנוגע לדה-קרימינליזציה של יחסי מין בהסכמה עם קטינים. תאוריהדלז וגואטארי טוענים בספרם, "קפיטליזם וסכיזופרניה", כי הקפיטליזם הוא צורה מופשטת של ארגון המארגן את תשוקות הפרט בצורה מסוימת והיסטורית, שעיקרה תיעול של הייצור והצריכה סביב הכסף. הם פיתחו זאת בכך שחיזקו את טענת פוקו כי היחיד אינו יכול להיות סובייקט, אלא טקסט או רכיב בשפה. דקארט ראשון הפילוסופים של העת החדשה, המציא את מושג הסובייקט (קוגיטו) באמצעות טענתו הידועה "אני חושב, משמע אני קיים" (קוגיטו ארגו סום). לאקאן, פוקו ודלז, המציאו את התיזה האלטרנטיבית הפוסטמודרנית, הפוסט-הומניסטית, שלפיה אין סובייקט קונסיסטנטי. המודרניסטים מרקס ופרויד טענו בעקבות דקארט כי תשוקה נובעת מתוך חוסר, לכן הצרכנות יכולה לספק תשוקות. דלז ופוקו הקדימו את הפילוסופיה של ווב 2.0 (הפילוסופיה שהאדם הוא בבסיסו יצרן ושיתופי, יצרן-צרכן וחוק "הזנב הארוך") בכך שטענו כי תשוקה אינה מביעה חוסר, אלא כוח ייצור. מרקס מבסס את הסוציולוגיה והכלכלה שלו על מושג הצורך, אך ניטשה, האב הרוחני של הפוסטמודרניזם והטראנס-הומניזם טען כי הסוציולוגיה והכלכלה מבוססות בסופו של דבר על מושג הרצון (לעוצמה). פרויד טען כי אדיפוס מביע תסביך של חוסר (פאלי) אצל היחיד. דלז טוען כי אדיפוס אינו מיתוס אוניברסלי אלא פרטיקולרי והיסטורי שמקורו בקפיטליזם. בכך דלז משתייך לאסכולה הפוסט-פסיכיאטרית שאליה שייכים גם רונאלד לאינג באנגליה ותומש סאס בארצות הברית. לאינג טען כי הקנאה היא המניע הפסיכולוגי המרכזי בקפיטליזם. ולכן קנאה קיצונית היא היסוד לסכיזופרניה. סאס טען כי אין כלל ולא יכולות להיות מחלות נפש. מחלת נפש היא המצאה של הקפיטליזם. בראשית הקפיטליזם, ב-1500–1800, הכלכלה החלה להיות מאורגנת. לארגון זה הפריעו חריגים כמו ילדים (שנסגרו בבית ספר), עבריינים (בית סוהר), פרימיטיבים (קולוניות), מפגרים (בתי מפגרים), משוגעים (בתי חולים לחולי נפש). לכן הקפיטליזם המוקדם בודד את כל המפריענים הללו. דלז חולק על ראייתו של פרויד את התרבות כסובלימציה מינית, וטוען הפוך מפרויד: התרבות מייצרת מיניות, סוגים שונים של מיניות. בווינה של פרויד, האב והאם היו מקורות המיניות של הילד והילדה, אך בפריז של שנות ה-60, למשל, הקולנוע ובית הספר יוצרים אופנים חדשים של מיניות. המיניות יכולה להיות מתועלת כלפי בריז'יט בארדו או איב מונטאן, או לחפצי תשוקה שונים מתמונת המונה ליזה בלובר ועד למכונית המרצדס של המיליונר במונטה קרלו. הפסיכוזה והנוירוזה לטענתו נובעות מהצורך החברתי להבחין בין תשוקות של אדם "נורמלי" שיודע לתעל אותם בילדותו לאימו ולאביו או למכונית או לשחקנית הקולנוע, לבין התשוקות של "חולה הנפש" שלא יודע לתעל זאת כי אינו מקבל את כללי הקפיטליזם והייצור התעשייתי ההמוני. ביבליוגרפיהספרים שתורגמו לעברית
מאמרים שתורגמו לעברית
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
מכּתביו:
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
