|
מישל פוקופול-מישל פֿוּקוֹ (בצרפתית: Paul-Michel Foucault; 15 באוקטובר 1926 – 26 ביוני 1984) היה פילוסוף צרפתי, אחד ההוגים החשובים של אסכולת הפוסט-סטרוקטורליזם ושל התאוריה הביקורתית, ואחד מאנשי הרוח הצרפתים המשפיעים ביותר במדעי הרוח והחברה מאז שנות השישים של המאה העשרים ומי שנחשב כאב אידאולוגי של השמאל הפרוגרסיבי באירופה ובארצות הברית. עבודתו של פוקו השפיעה על מגוון רחב של שדות ידע. התאוריות של פוקו מתייחסות בעיקר ליחסים בין כוח וידע, וכיצד הם משמשים כצורה של שליטה חברתית באמצעות מוסדות וארגונים חברתיים. הוא ניסה לשלב בין פילוסופיה להיסטוריה, ולכונן תחום מחקר חדש הקרוי "היסטוריה של מערכות חשיבה". ביוגרפיהנעוריו ותחילת דרכופוקו נולד בפואטייה (Poitiers) במערב צרפת בשם פול-מישל פוּקוֹ, השני מבין שלושת ילדיהם של אן-מארי מלפרט ופול-אנדרה פוקו, שהיה מנתח בכיר, אמיד ומוכר בעירו. פול-אנדרה פוקו ציפה שבנו ימשיך בדרכו וילמד רפואה, אך פול-מישל העדיף ללמוד היסטוריה ופילוסופיה. בבית-הספר התיכון בעירו נחשב פוקו לתלמיד מצטיין, ודורג לרוב בשלישייה הפותחת של תלמידי השכבה.[דרוש מקור] לאחר מלחמת העולם השנייה התקבל פול-מישל פוּקוֹ לבית הספר הפריזאי היוקרתי אקול נורמל סופרייר (École Normale Supérieure - rue d'Ulm), ושם התיידד עם הסוציולוגים ושותפיו לעתיד, פייר בורדייה וז'אן-קלוד פאסרון (Passeron), והתוודע למורו ולימים פטרונו וידידו הקרוב, היסטוריון המדע ז'ורז' קונגיים (Canguilhem). פוקו קיבל שני תארים (Licence), בפילוסופיה ובפסיכולוגיה, אך לימודיו בבית הספר היו רצופי משברים אישיים, וכללו אף ניסיונות התאבדות. בעת לימודיו, במסגרת מחקרו, עבד פוקו בבתי-חולים פסיכיאטריים, ושם התוודע לשיטות הטיפול שהיו נהוגות במתמודדי הנפש, ופיתח את ביקורתו על התאוריות הפסיכיאטריות בנוגע לשיגעון. בהשפעת מורו באקול נורמל, לואי אלתוסר, הצטרף פוקו בשנת 1950 למפלגה הקומוניסטית הצרפתית, בדומה לאינטלקטואלים ואמנים צעירים רבים שחשו אכזבה מהפוליטיקה ומהסדר החברתי ששרר אחרי מלחמת העולם. אף על פי שחברות במפלגה הייתה צו האופנה באותה עת בסביבתו, פרש ממנה פוקו ב-1953 עקב ביקורתו על הנעשה בברית המועצות תחת משטרו של סטלין. לאחר פרישתו הרבה פוקו לבקר ולתקוף את האידאולוגיה הקומוניסטית והמרקסיסטית. קריירה אקדמית מוקדמתבגיל 23, בתחילת שנת 1950, עבר פוקו את מבחני הקבלה למשרת הוראה במערכת החינוך הציבורית בצרפת. בשנים 1953–1954 לימד פסיכולוגיה באוניברסיטת ליל (Lille), שם פגש לראשונה במי שהפך לידידו, הפילוסוף ז'יל דלז. בשנת 1954 פרסם את ספרו הראשון, מחלת נפש ואישיות (Maladie mentale et personnalité). מרבית הספר מוקדשת לניתוח היבטים פסיכיאטריים בעבודתו של הפיזיולוג הרוסי איוואן פטרוביץ' פבלוב. בספר קצר זה, שלאחר זמן התכחש לו, הציג פוקו ניתוח מטריאליסטי ואקזיסטנציאליסטי למחלות הנפש, ובחן את השפעת הסביבה על הנפש. לאחר פרסום הספר שינה פוקו את תפיסתו את מחלות הנפש. הוא ניסה לשכתב את הספר מספר פעמים, אך לבסוף העדיף שלא לפרסמו עוד וניסה למנוע את תרגומו לאנגלית (אך לא הצליח). באותה שנה עזב פוקו את צרפת לשנים אחדות כדי לשמש נספח צרפת לתרבות באוניברסיטאות אירופה השונות. תחילה שימש נספח באוניברסיטת אופסלה בשוודיה (1955–1958). כאשר הסדיר את המינוי באופסלה, התוודע פוקו לז'ורז' דומזיל, חבר הקולז' דה פראנס, שהפך למורו, ידידו הקרוב ופטרונו. ב-1958 כיהן כנספח תרבות צרפת באוניברסיטת ורשה בפולין, אך גורש ממנה לאחר זמן קצר עקב אפליה הומופובית. כמו כן כיהן בשנים 1959–1960 באוניברסיטת המבורג בגרמניה. בשנת 1960 שב פוקו לצרפת כדי להשלים את תזת הדוקטורט שלו, והחל ללמד פילוסופיה באוניברסיטת קלרמון-פראן (Clermont-Ferrand), שם הכיר את הסוציולוג דניאל דֵפֶר (Defert), עמו חי במסגרת רומנטית אך לא מונוגמית) עד מותו של פוקו מאיידס ב-1984. בשנת 1961 קיבל פוקו תואר דוקטור (doctorat d'État). התזה הראשית שהגיש נקראה תולדות השיגעון בעידן התבונה (Folie et déraison: Histoire de la folie à l'âge classique[1]. הספר שתורגם לעברית בשם זה הוא גרסה מקוצרת של תזת דוקטורט זו. התזה המשנית כללה תרגום וניתוח ה"אנתרופולוגיה" של קאנט (Anthropologie in pragmatischer Hinsicht , "אנתרופולוגיה מבחינה מעשית", 1798). מאחר שחיבורו של פוקו על השיגעון לא נכלל בדיסציפלינה מוכרת, הוכר המחקר כתזה אקדמית רק לאחר שמורו מימי האקול נורמל, קונגיים, הסכים לשמש לה מנחה בדיעבד, ולכלול אותה תחת הדיסציפלינה "היסטוריה של המדע". בעת שכתב את התזה שלו לא הכיר עדיין פוקו את מחקריו של קונגיים על הפרקטיקה המדעית ועל ההיסטוריה של הרפואה, אף שספרו של קונגיים, "הנורמאלי והפתולוגי" (Le Normal et le Pathologique, 1943), עסק, בדומה לפוקו, באיתור הגבול המפריד בין הסטייה והמחלה ובין הנורמליות. קונגיים יצא נגד האופנה הפילוסופית האקזיסטנציאליסטית ששלטה בחוגים האינטלקטואליים הצרפתים באותם ימים. כמו כן ניסה לערער בכתביו את תפיסת הקידמה, שעמדה בבסיס כתיבת ההיסטוריה של המדעים מאז המאה ה-19. בעבודתו ניסה להתוות שיח סוציולוגי-פסיכולוגי-פילוסופי-ותאורטי בעל אופי היסטורי-סטרוקטורליסטי, שהשפיע רבות על מחקריו העתידיים של פוקו. את התזה הראשית שלו הוציא פוקו לאור באותה שנה כספר, אשר זכה לביקורות נלהבות ולהצלחה. ב-1963 פרסם פוקו את מחקרו הולדת הקליניקה: ארכאולוגיה של המבט הרפואי. "ספר זה", פותח פוקו, "הוא על מרחב, על שפה, ועל מוות; הוא עוסק בפעולת הראייה, בהתבוננות". "הולדת הקליניקה" הוא המשך למחקרו על תולדות השיגעון, בהרחיבו את הניתוח של מושגי רפואת הנפש אל מושגי הרפואה בכלל, ובבחינתו כיצד ומתי הם הופיעו, ומה איפשר את הופעתם. בניגוד לסקירה של תולדות השיגעון, שהשתרעה על-פני כמה מאות שנים, עוסק "הולדת הקליניקה" רק בתקופה שמתחילה בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. בשנים אלו, טוען פוקו, עם הופעת האנטומיה הפתולוגית כשדה מחקר, זיהתה הרפואה את עצמה כפרקטיקה וכמדע. ארגון מחדש של בתי-החולים, תהפוכות בהוראת הרפואה, עיסוק בתאוריות מדעיות וכלכליות, כל אלו הובילו לתפנית ולהגדרה מחדש של הרפואה. נקודת המפנה התרחשה כאשר זוהתה התועלת בניתוח גופות לקידום הפרקטיקה הרפואית. כדי לגלות סימפטומים בדרגה עמוקה, היה על הרופא לחפש את מקורם בתוך הגוף. "פִּתחו כמה גופות", מצטט פוקו את האנטומיסט הצרפתי קסאוויה בישָה (Bichat), "ותְּגָרְשּׁוּ באחת את החשיכה, שההתבוננות לבדה לא יכלה לגרש"; "הלילה החי", מסיק פוקו, "מסולק לנוכח אורו הבהיר של המוות". "הולדת הקליניקה" הוביל למחקריו המאוחרים יותר של פוקו, בכך שהדגים כיצד מוסדה האפשרות להשיג "ידע" על האינדיבידואל; "תהא זו ודאי עובדה מהותית בנוגע לתרבותנו", ממשיך פוקו, "שהשיח המדעי הראשון שבה, העוסק באינדיבידואל, היה צריך לעבור דרך שלב המוות הזה... מחוויית השיגעון נולדה הפסיכולוגיה, עצם האפשרות של הפסיכולוגיה; ממיזוג המוות לתוך המחשבה הרפואית נולדה רפואה, הנתונה לנו כמדע האינדיבידואל"[2]. במלאת לו 40, בשנת 1966, פרסם פוקו את ספרו המילים והדברים: ארכאולוגיה של מדעי האדם, שזכה להצלחה עצומה על-אף אורכו ומורכבותו, והעלה את מחברו לדרגת כוכב בשמי האקדמיה הצרפתית. בספר, אשר נפתח בניתוח ציורו הידוע של ולסקס, לַאס מֶנינַאס, טוען פוקו כי בעידן הקלאסי, בו נעשה הציור, נותק קשר שהיה מרכזי בתפישת הידע של הרנסאנס: הקשר הישיר, הבלתי אמצעי, שבין ה"דברים" (או ה"מסומנים") שבעולם, ובין ה"מילים" (או ה"מסמנים") שמתארות אותם. הקשר הישיר הזה, כשהתקיים, גרם למסמנים ולמסומנים להיות זהים, דומים ובני החלפה עד אין-סוף. אולם, דמיון זה אבד במאה ה-17, והוחלף על ידי הייצוג. דרך ניתוח ופירוק של מערכת המבטים, ההשתקפויות, הייצוגים והפערים שנוכחים בציורו של ולסקס, חושף פוקו את העדרו של אלמנט מרכזי בייצוג החדש – העדרו של המסומן. פוקו מפתח מכאן את טיעונו הכללי, שלפיו לכל תקופה בהיסטוריה ישנם כמה תנאים בסיסיים לכינון אמת. תנאים שקובעים מה יכנס ומה לא יוכל להיכנס לתוך שיח מסוים, למשל לשיח המדעי. פוקו טען שתנאי השיח משתנים במשך הזמן, בתנודות עמוקות ופתאומיות בדרך כלל. תוניסלאחר שבן זוגו, דניאל דֵפֶר, הוצב בתוניס במסגרת שירות צבאי, פוקו הצטרף אליו לשם בספטמבר 1966, השתקע בכפר בשם סידי בו סעיד, ולימד פילוסופיה באוניברסיטת תוניס. בהרצאה שנשא בעת ביקור קצר בצרפת ב-1967, בכנס של החוג למחקרים באדריכלות - "מרחבים אחרים" (Des espaces autres) - התחקה פוקו אחר השלכות המעבר מארגון המחשבה המערבית על-פי ציר הזמן לצורת ארגון חדשה לאורך ציר המרחב (ההרצאה תורגמה לעברית ונכללה, יחד עם ראיונות מאוחרים יותר עם פוקו בנושא המרחב, בספר הטרוטופיה). באותה תקופה כתב את הארכאולוגיה של הידע, (שיצא לאור בשנת 1969, עם שובו לצרפת) - רפלקסיה מתודולוגית על עיקר עבודתו עד אז, הכוללת ניתוח שיטתי של מושג השיח שבמרכזה, ושל אופי החקירה ההיסטורית שמושג זה מאפשר ומחייב. חוקרי פוקו רואים בארכאולוגיה של הידע נקודת מפנה בהגותו, דרכה ניתן לערוך חלוקה בין "פוקו המוקדם" ל"פוקו המאוחר", בין מחקר ארכאולוגי בעיקרו, שעורך סקירות היסטוריות רחבות במבט מכליל, מעט מלמעלה, לבין מחקר גנאלוגי, שמנסה לפעול במציאות החברתית של זמנו, ולעשות שימוש פוליטי בהיסטוריה ובפילוסופיה. פוקו החל לפעול בתחום הפוליטי רק בגיל 41 בשנת 1968, בעת שהותו בתוניס, כאשר פרצה שביתה כללית, במרץ 1968, נגד משטרו של חביב בורגיבה. המחאה לוותה במהומות סוערות באוניברסיטה בה לימד. פוקו התרשם מאוד מנכונותם של הסטודנטים להיאבק על חירותם, והזדעזע מהדיכוי האלים של מחאתם. הוא מחה נגד מעצרם ועינויים של סטודנטים (בהם כמה מתלמידיו), ואף הסתיר בביתו כמה סטודנטים נמלטים, יחד עם מכונת השכפול שלהם, בעזרתה הפיצו עלונים. עד אותה עת התרחק פוקו ממעורבות פוליטית, התרחקות שנבעה מגישתו הפסימית והסקפטית בנוגע ליכולתם של אינטלקטואלים לפעול ולהשפיע על מהלך ההיסטוריה. אף על פי שהסתייג מהאופי המרקסיסטי של תנועת המחאה, חש פוקו שהוא "חייב להיכנס איכשהו לתוך המאבק הפוליטי"[3]. בעקבות התייצבותו הפומבית נגד המשטר בתוניסיה, חש פוקו באיום ממשי על מעמדו ושלומו, ונאלץ לחזור לפריז לפני תום תקופת המינוי שלו, בשלהי 1968. לאחר 1968: פוקו האקטיביסטהאוניברסיטה הניסיונית בוונסןפוקו היה עדיין בתוניס כאשר פרץ בצרפת מרד הסטודנטים במאי 1968. אחרי אירועי מאי החליטה הממשלה הצרפתית על הקמת אוניברסיטה ניסיונית בוונסן (Centre universitaire expérimental de Vincennes). פוקו היה שותף להקמת המחלקה לפילוסופיה, ובדצמבר 1968 מונה לעמוד בראשה. יחד איתו הרצו במחלקה גם ז'יל דלז וז'אן פרנסואה ליוטר. רוב המרצים והסטודנטים היו שייכים לארגוני השמאל הרדיקלי, והפרובוקציות הבלתי פוסקות שעוררו חדשות לבקרים מנעו מהלימודים להתקיים כסדרם. כתוצאה מכך החליט משרד החינוך למנוע מהמחלקה להעניק תארים. פוקו השתתף באופן פעיל במאבקים, בהפגנות, התעמת לא אחת עם שוטרים, ואף נעצר. ב-23 בינואר 1969 חבר "רשמית" לשמאל הרדיקלי, כאשר הצטרף למחאה על הדיכוי האלים של הפגנת סטודנטים בסורבון, וסייע למרצים ולסטודנטים אשר כבשו את הקמפוס. פוקו, המזוהה כיום כפילוסוף פוליטי מרכזי, שהגותו השפיעה על המחשבה הרדיקלית, לא זוהה כלל עד אותם ימים עם מחנה השמאל. הוא הצטייר כהוגה שמרן ובורגני בעקבות הביקורת שהעביר על הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, בשל העובדה שפרש בשלב מוקדם מהמפלגה הקומוניסטית - תוך הטחת ביקורת באידאולוגיה הקומוניסטית, משום ששימש במשך שנים כנציג הממסד התרבותי הגוליסטי ואף השתתף בגיבוש תוכנית הרפורמה הממשלתית במערכת החינוך בשנות ה-60 (תוכנית פוּשה), וכן בשל היעדרותו וחוסר מעורבותו באירועי מאי 1968. כחודש אחרי ההשתלטות על הקמפוס בוונסן הרצה פוקו בפני האגודה הצרפתית לפילוסופיה, בבניין הקולז' דה פראנס, על השאלה מהו מחבר? (?Qu'est-ce qu'un auteur). בהרצאה בחן פוקו את תפקידיו של ה"מחבר" בתוך השיח, של הפונקציה הארגונית שלו כ"מסמן" ביחס לטקסטים: פוקו מראה עד כמה שברירית ונזילה מבחינה תאורטית וטכנית היא הקטגוריה של "מחבר" בתרבות המערבית. הפנייה למחבר, הוא טוען, הנה יותר מהפנייה אל אינדיבידואל פרטי. המחבר ממלא תפקיד ייחודי ביחס לטקסט - תפקיד מסווג. הוא מאפשר לאסוף ולקבץ יחד מספר טקסטים, מאפשר לתחום אותם, ובנוסף, שם המחבר מתפקד כמאפיין של צורת-קיום מסוימת של שיח: "העובדה שלשיח כלשהו יש שם של מחבר, שאפשר לומר "זה נכתב בידי זה" או "זה המחבר של זה", מצביעה על כך שהשיח הזה אינו דיבור יומיומי, זניח, דיבור שמסתלק, שצף ועובר, איננו דיבור שמתכלה מיד, אלא שהוא דיבור שחייב להיקלט ברמה מסוימת, וזכאי למעמד מסוים בתרבות נתונה"[4]. האירועים הפוליטיים שטלטלו את צרפת באותה תקופה הביאו את הנוכחים לפתוח בדיון סוער על יכולתה של תאוריה בכלל, והתאוריה הסטרוקטורליסטית בפרט, לפעול בזירה הפוליטית. כהונתו של פוקו בוונסן הייתה קצרת ימים, שכן ב-1970 הוא נבחר לכהן בקולז' דה פראנס, המוסד האקדמי היוקרתי ביותר בצרפת, שם קיבל את הקתדרה להיסטוריה של מערכות חשיבה. ארגון מידע על בתי-הסוהרהמעורבות הפוליטית של פוקו גברה לאחר הצטרפותו של דפר לתנועות שמאל מאואיסטיות. מעורבות זו חרגה מהשתתפות בהפגנות וחתימה על עצומות. בעקבות שביתת רעב של כמה מיליטנטים מהקבוצה, בניסיון להשיג מידע על מצבם של אסירים פוליטיים שנעצרו במהלך פעילויות השמאל השונות, ייסד פוקו את "ארגון מידע על בתי-הסוהר" שמשימתו הייתה להשיג ולהפיץ מידע על מצוקת האסירים הקשה בבתי-הסוהר הצפופים של צרפת, ולהעמיד את הנושא במרכז סדר היום הציבורי. פוקו ערך מסיבות עיתונאים, פרסם עלונים והודעות לציבור, ארגן הפגנות ופעולות מחאה וניסח שאלונים אותם חילק לבני משפחה של אסורים בשערי בתי סוהר בצרפת, כדי להשיג מידע על תנאי המאסר. פוקו תרגם את התנסותו גם לתובנות הגותיות. הוא הבין שהתאוריה החברתית שלו היא סוג של פעולה פוליטית כשלעצמה, באשר היא מערערת על הסדר הקיים, או לפחות חושפת את יסודותיו ומראה את נקודות התורפה שלו. התנסותו הפוליטית הישירה תורגמה לחשיבה על מנגנוני הפיקוח והענישה בחברה המודרנית בכלל, אותה סיכם בספרו לפקח ולהעניש (Surveiller et punir) מ-1975. העניין שמצא בחקר מערכת הענישה והפיקוח היה דומה לעניין שמצא במחקריו על השיגעון. כמו בשיגעון, הקו המפריד בין האדם ה"נורמאלי" לאדם הכלוא אינו ברור כפי שניתן לחשוב. כמו בית המשוגעים והפסיכיאטריה, בית הכלא והקרימינולוגיה מפיקים ומגדירים - ולא רק תופסים וכולאים - את הסוטה והעבריין. מעורבותו הפוליטית הישירה וחשיבתו הביקורתית על הפעולה הפוליטית הביאו את פוקו לנסח את מונח "האינטלקטואל הספציפי", לפיו תפקיד האינטלקטואל אינו לנסח תאוריות-על רחבות, אוטופיות וכוללות (כפי שהציעו תאוריות פוליטיות נוסח המרקסיזם, ובניגוד לדמות האינטלקטואל שייצג ז'אן-פול סארטר), אלא לפעול בתוך שדה המומחיות שלו, כדי לערער משטרים דכאניים מבפנים: "ניתוח הטכנולוגיות הפוליטיות, שבמסגרתו האינטלקטואל פועל בתוך מוסדות ומנסה לכונן אתיקה פוליטית חדשה על ידי קריאת תיגר על המשטר המוסדי של ייצור האמת. אקטיביזם פוליטי נעשה אפוא הניתוח הביקורתי של עימותים בתוך מגזרים חברתיים ספציפיים בלי להתיר לאינטלקטואל להתעסק בהרמנויטיקה אידאולוגית מגוחכת"[5]. הביקורת של פוקו אינה מכוונת כלפי פתרון-על מסוים, באשר הוא שגוי ודורש תיקון, אלא כלפי הרעיון של פתרונות-על בכלל. אי לכך אין ולא יהיה מצב אוטופי של שחרור או העלמות יחסי-כוח דכאניים בחברה, אלא רק מאבקים ספציפיים ותיקונים קמעוניים שישנו את מערך יחסי הכוחות בחברה נתונה. פעילות פוליטית נוספתמעבר לעיסוקו בבתי-הסוהר היה פוקו מעורב בעוד מספר עניינים פוליטיים; בנובמבר 1971, בעקבות רצח של צעיר אלג'יראי בשכונת "גוט דור" (Goutte d'Or), ברובע ה-18 בפריז, הקים פוקו, יחד עם הפילוסוף ז'יל דלז, הסופר ז'אן ז'נה, הסופר והעיתונאי קלוד מוֹריָאק (Mauriac) והסוציולוג ז'אן-קלוד פאסֵרון, את "ועדת ג'לאלי" (על שם הצעיר שנרצח). אל פעולותיה חברו גם הפילוסוף ז'אן-פול סארטר, הזמר איב מונטאן וזוגתו השחקנית סימון סיניורה. הוועדה עסקה בעיקר בהגנה על זכויות המהגרים, ומעבר לארגון הפגנות, פתחה משרד בשכונה לשם מתן סיוע משפטי ומנהלי לתושבים. בדצמבר 1972, בעקבות מותו בנסיבות חשודות של פועל אלג'יראי בתחנת המשטרה, הצטרף פוקו להפגנה בלתי-חוקית יחד עם עוד כמה עשרות אנשים. לאחר שהתעמת עם השוטרים נעצר פוקו ונלקח למסדר זיהוי בתחנת המשטרה. ב-1973 השתתף בייסוד היומון "ליברסיון", העיתון החדש של השמאל. בספטמבר 1975 טס פוקו למדריד, יחד עם איב מונטאן, הבמאי קוסטה גברס, קלוד מוריאק ואחרים, כדי למחות בפומבי נגד גזר-דין מוות שנגזר על אחד-עשר איש, תחת שלטונו העריץ של פרנקו, ללא משפט הוגן וללא מתן אפשרות לנידונים להגן על עצמם. הקבוצה קיימה מסיבת עיתונאים בבית מלון במדריד, ובמהלכה התפרצו לחדר שוטרים בלבוש אזרחי שהורו למפגינים לא לזוז, אך לא עצרו אותם. פוקו התעמת בכוח עם השוטרים וסירב למסור להם את עלוני המחאה שהיו בידו. על העימות סיפר לאחר כמה ימים: "אני מניח שתפקיד השוטרים להשתמש בכוח פיזי. אל למי שמתנגד לשוטרים להניח להם לשמור בצביעות על הסתרת הכוח הזה מאחורי צווים להם צריך מיד לציית. עליהם להוציא אל הפועל את מה שהם מייצגים, להראות זאת עד הסוף"[6]. העיתונאים שהיו נוכחים נעצרו לבסוף, אך החבורה הצרפתית הוסעה לשדה התעופה, ולאחר חיפוש מקיף גורשה חזרה לפריז[7]. מחלוקת פוליטית בין פוקו ובין ידידו ושותפו לעשייה הפילוסופית והפוליטית, ז'יל דלז, הובילה להתרחקות ולניתוק הקשרים בין השניים. כאשר ביקש עורך הדין הגרמני של כנופיית באדר מיינהוף מקלט בצרפת ב-1977, לאחר שהואשם בארצו בשיתוף פעולה עם לקוחותיו, הגן פוקו על זכות ההגנה של עורך הדין והפגין נגד גירושו, אך סירב להגן על לקוחותיו, אותם ראה כטרוריסטים. זאת בעוד שדלז גינה את מערב גרמניה בכלל על פעולותיה ה"דיקטטוריות" נגד חברי הכנופיה. שני הפילוסופים כמעט ולא התראו עוד עד מותו של פוקו. כשהיה על ערש דווי ביקש פוקו לראות שוב את דלז, בו ראה את הפילוסוף המבריק ביותר בצרפת, אך הם לא הספיקו להיפגש. לא אחת נכווה פוקו בשל פעילותו הפוליטית, כאשר עמדותיו לכאורה התבררו כמוטעות. במקרה אחד תמך במאבק שגוי נגד עורך דין ידוע שהואשם ברצח אכזרי של בת-פועלים ב-1972 (פרשת בּרוּיי-אַן-אַרְטוּאָה). פוקו לא הסתייג בצורה נחרצת מהמסע המתלהם שניהלו קבוצות שמאל מאואיסטיות נגד עורך-הדין, בו ראו אויב מעמד הפועלים שביצע "פשע בורגני". לבסוף דעך המאבק כשהתברר שעורך הדין חף מפשע. המקרה הבולט ביותר שעליו הותקף פוקו לא אחת, היה תמיכתו הפומבית במהפכה האסלאמית האיראנית בשנת 1979. פוקו חתם מזה זמן רב על עצומות נגד הפרת זכויות האדם תחת שלטון השאה. היומון האיטלקי Corriere della sera הציע לפוקו ב-1977 לכתוב טור על המתרחש באיראן, ופוקו נסע בשליחות העיתון מספר פעמים לטהראן. קסמה לו האפשרות לצאת מהספריות ומהארכיונים אל המקום שבו מצטלבים אירועים ורעיונות. רוב האנשים עמם נפגש טרם נסע היו מקבוצות ההתנגדות החילוניות-ליברליות, אך באיראן גילה את הכמיהה לממשלה אסלאמית, אותה זיהה כרצון בפוליטיקה רוחנית, מהסוג שבאירופה היה קשה לדמיין באותה תקופה; פוליטיקה שמצליחה לחרוג מקטגוריות הפוליטיקה המערבית. ואולם, כאשר התברר כי המשטר הח'ומייניסטי העולה אכזרי ופוגע בזכויות האדם אף יותר מקודמו, הועלתה ביקורת נוקבת נגד פוקו. הפילוסוף ניסה לענות להתקפות נגדו במספר מאמרי-תשובה, אך לבסוף הביקורת והסרקזם שהופנו נגדו בעניין זה גרמו לו להימנע ממעורבות פוליטית ומכתיבה עיתונאית למשך מספר שנים. קולז' דה פראנס פוקו כיהן בקולז' דה פראנס משנת 1970 ועד מותו ב-1984. עם כניסתו ביקש לשנות את שם הקתדרה לפילוסופיה שקיבל ל"קתדרה להיסטוריה של מערכות חשיבה". הרצאת הבכורה שלו בקולז', אותה נשא ב-2 בדצמבר תחת הכותרת סדר השיח (L'ordre du discours), הוקדשה למורו ופטרונו המנוח, ז'אן איפוליט (Hyppolite), שאת כיסאו בקולז' ירש. איפוליט היה מי שדחף טרם מותו לבחירתו של פוקו לקולז', יחד עם הפרופסורים דומזיל, ז'ול וולמן (Vuillemin) ופרנאן ברודל. הרצאה זו הפכה ל"טקסט מפתח" עבור פרשני פוקו, שכן הוא עוסק בה, בפעם הראשונה באופן מושגי ושיטתי, בשאלות של כוח ושליטה, ומנתח את הממד החומרי והפרקטי של השיח, ואת המבנה שלו כזירה של יחסי כוח; "מה כל כך מסוכן", שואל פוקו, "בעובדה שאנשים מדברים, ושדיבורם מתרבה במהירות? מה הסכנה שבכך?... אני מניח שבכל חברה ייצור השיח הנו בו בזמן נשלט, נבחר, מאורגן ומופץ בהתאם למספר מסוים של פרוצדורות, שתפקידן להסיט את כוחותיו וסכנותיו, להתמודד עם אירועים לא צפויים, לחמוק מחומריותו הכבדה והאימתנית". באותה תקופה, מספר ידידו ההיסטוריון עמנואל לה רואה לדורי (Le Roy Ladurie), "היו שני פוקו; אחד הפגין ואחד שנכח בפגישות בקולז'"[8]. מעורבותו הפוליטית של פוקו לא פגמה ברצינות פעילותו האקדמית ובחלקו בניהול המוסד בוועדותיו השונות. למרות זאת, פרופסורים רבים הזדעזעו מפעילותו המיליטנטית, הרעשנית והרדיקלית של עמיתם לקולז'. משנת 1970 (למעט שנת 1977) העביר פוקו סמינרים בקולז'. הרצאותיו נערכו בימי רביעי, מינואר ועד סוף מרץ, בפני אולמות מלאים. הנושאים בהם דן כללו דיונים על גזע, אבנורמליות, כלכלה מדינית, שיגעון, רפואה, מוסדות עונשין, משפט, פילוסופיה, ספרות הווידויים הכנסייתית וטכניקות הווידוי על ספת הפסיכואנליטיקן. הרצאותיו של פוקו היוו את הבסיס למחקריו מאותה תקופה, אך למעט הרצאת הבכורה, סדר השיח, לא פרסם אותן פוקו בחייו. בצוואתו הורה לא לפרסם כתבים שלא פרסם בחייו, אולם יורשיו החלו להוציא לאור את ההרצאות ב-1997 (ארבע מהן תורגמו לאנגלית. ראו להלן). פרסומיםבשנים הראשונות התמקד פוקו במשפט, חוק וענישה. ב-1973 פרסם את הספר אני, פייר ריבייר, שעסק בצעיר שעמד למשפט בתחילת המאה התשע־עשרה על רצח אמו, אחותו ואחיו. הספר עסק בקשר שבין פסיכיאטריה ומשפט פלילי. המקרה של ריבייר נבחר כמקרה מבחן, על בסיס הודאתו הכתובה על פשעו, ובגלל החומר התיעודי הרב שנכתב אודותיו. "מסמכים כאלו..." כותב פוקו בהקדמה, "מספקים חומר לבחינה מקיפה של האופנים בהם מעוצב ופועל ידע מסוג מסוים (כלומר, ידע רפואי, פסיכיאטרי, פסיכולוגי) ביחס למוסדות ולתפקודים החקוקים בהם (כלומר, החוק ביחס למומחה, לנאשם, לפושע המשוגע, וכדומה). הם נותנים לנו מפתח ליחסי הכוח, השליטה, המאבק, שמתוכם מופיעים ופועלים שיחים (discourses), ובכך מספקים חומר לניתוח פוטנציאלי של שיח...שיכול להיות הן טקטי והן פוליטי, ולכן אסטרטגי"[9]. לאחר שנתיים, ב-1975, פרסם פוקו את ספרו "לפקח ולהעניש" (Surveiller et punir: Naissance de la prison), שנחשב במידה רבה כספרו השלם והמשפיע ביותר. בספר מתחקה פוקו אחר השינויים שהתחוללו בדרך בה חברות מענישות את מי שהן מגדירות כפושע. עם זאת, מטרת הספר אינה נעוצה בעבר, הצהיר פוקו, אלא בעיקר בהווה; כיצד נוצרו התנאים שאפשרו את טכנולוגיות הכוח שמופעלות על הגוף בהווה? כיצד הגענו ממצב של עינויים גופניים מזוויעים בעבר למצב של כליאה שקטה בהווה? ממצב שבו החברה ביקשה להעניש את הפושעים למצב בו החברה מבקשת "לתקן" אותם? כשנה וחצי לאחר מכן, ב-1976, פרסם פוקו את "הרצון לדעת" (La volonté de savoir) הכרך הראשון של "תולדות המיניות" (Histoire de la sexualité). פוקו שאף לערוך מחקר מקיף על המיניות זמן רב לפני הפרסום, וכל העת אסף לשם כך חומרים. על רקע מהומות הסטודנטים של 1968, ואידאולוגיות השחרור המיני שהבטיחו, קיבל המחקר משנה חשיבות. תולדות המיניות, בדומה ל"לפקח ולהעניש", הוא מחקר על "כוח" ועל האופנים בהם הוא מופעל בחברה. בעבודתו על בתי-הסוהר הראה פוקו כיצד חוצה הכוח את החברה כולה באמצעות תהליכים "דיסציפלינאריים" שממשמעים ומרסנים את הגוף. במחקר הנוכחי חקר הפילוסוף את המתקנים והעזרים אשר קישרו את המיניות למנגנונים ולרשתות של כוח. אך פוקו אינו מנסח עוד "היפותזה דכאנית", אשר מוכיחה עד כמה מדוכאת, מושתקת ומודחקת המיניות בחברה המערבית, אלא מעמיד אותה במבחן: "השאלה שברצוני להציג איננה מדוע אנו מדוכאים, אלא מדוע אנו אומרים, בלהט כה גדול, במרירות כה רבה כנגד העבר הקרוב ביותר שלנו, כנגד ההווה שלנו וכנגד עצמנו, שאנו מדוכאים?"[10] דרך עיסוק בטכניקות של וידוי (דתי, פסיכיאטרי, פסיכולוגי, פדגוגי), והפיכת הווידוי מפרקטיקה דתית לפרקטיקה מדעית, בוחן פוקו את כינון הסובייקט (subject) המודרני - על כפל המשמעות של המונח - כנָתִין מוכנע וכפּרט ייחודי. פוקו צירף לספר את תוכנית המחקר העתידית שלו: חמישה כרכים הדנים במגוון נושאים, מסטייה, דרך היסטריה ועד גזענות. אף אחד מהכרכים הללו לא פורסם כמתוכנן. הספר התקבל, לדעת פוקו, בקבלת פנים צוננת ובחוסר הבנה. רק כשמונה שנים מאוחר יותר פרסם פוקו את ספריו הבאים - הכרך השני והשלישי של תולדות המיניות: "השימוש בתענוגות" ו"הדאגה לעצמי". בשנת 2018 ראה אור בצרפת בהוצאת גאלימר הספר "וידויים של הבשר" מעזבונו של מישל פוקו. זהו החלק הרביעי של "תולדות המיניות". שנים אחרונותבעשור חייו האחרון הרבה פוקו לבקר בארצות הברית ולהרצות בה. הוא הרצה בסטנפורד, ב-UCLA, בברקלי ובאוניברסיטאות נוספות, לעיתים בפני קהל של אלפים. בברקלי פגש את הפרופסורים פול רבינו (Rabinow) ויוברט דרייפוס (Dreyfus) שכתבו על משנתו ספר, וכללו בו מספר ראיונות עמו. בארצות הברית השתתף פוקו בחיי הקהילה ההומוסקסואלית והתנסה בסמים שונים. ככל הנראה שם הוא נדבק באיידס. לא ברור עד כמה היה פוקו מודע למחלת האיידס שפרצה בו, אך הוא חשד בקיומה. בחורף האחרון לחייו סיפר לידידו דומזיל כי הוא חושב שיש לו איידס. בחודשיו האחרונים עבד ללא לאות ותוך קשיים רבים על שני ספריו האחרונים בסדרת תולדות המיניות למרות הבחילות וכאבי הראש העזים שתקפו אותו. ב-2 ביוני התעלף בדירתו ואושפז. בבית-החולים עוד הספיק לראות את הביקורות הראשונות על הספרים שאך פרסם. ב-25 ביוני מת כתוצאה "ממחלה הקשורה לאיידס", כפי שנכתב בתעודות הרפואיות. ייתכן כי ידע או שיער שחלה באיידס, אך הסתיר את חששותיו ממקורביו. לטענת בן זוגו, הידע המועט באותן שנים על המחלה, והשקרים הלבנים שסיפרו להם הרופאים על מצבו, גרמו להם לפסול את האפשרות הזו. רק כאשר זומן לאחר מותו של פוקו למשרד הנהלת בית-החולים, הבחין דפר כי על המסמכים רשום "סיבת המוות: איידס"; "כך גיליתי זאת... שם, בצורה כה אלימה, גיליתי את מציאות האיידס... גיליתי את מרחב הפחד החברתי שהסתיר כל דיווח אמיתי"[11]. למחרת מותו פרסם ידיד של הפילוסוף מאמר מחאה אנונימי בליברסיון נגד השמועה לפיה מת פוקו מאיידס: "אנו המומים מהשמועה הזדונית הזו... האם חייב פוקו למות בבושה"[12]. יחסו לישראלפוקו היה פרו-ישראלי באופן כללי. במסגרת פעולותיו הפוליטיות עם מהגרים, ניסו פעילים ערבים להפנות לא אחת את המחאה נגד ישראל (רוב הפעילים הערבים ב"ועדת ג'לאלי" היו חברים גם בוועדות פלסטיניות). נקודה זו היוותה קושי עבורו גם ביחס לתנועות מאואיסטיות פרו-פלסטיניות שעימן היה בקשר, וגם ביחסיו עם הסופר ז'אן ז'נה, שהיה פעיל מאוד למען הפלסטינים, משום שסירב להשתמש במאבקים אותם ניהל כדי לתקוף את ישראל. בחודש מרץ 1979 השאיל פוקו את דירתו בפריז עבור קוֹלוֹקְוִיּוּם ישראלי-פלסטיני, שאורגן על ידי עיתונו של סארטר, "זמנים מודרניים" (Les Temps Modernes). אף על פי שהפגישות נערכו בדירתו נעדר מהן פוקו במכוון, משום שלא רצה להשתתף בדיונים - דיונים אותם הגדירו משתתפי הכנס, סימון דה בובואר ואדוארד סעיד, כ"אסון". אירוע אחר, הקשור בעקיפין לישראל, התרחש קודם לכן, בעת שהותו בתוניס; פוקו היה עד לגל הפגנות נגד המשטר ביוני 1967, שבמהלכו התרחשו פרעות בסוחרים יהודים בתגובה למלחמת ששת הימים, בהשתתפות סטודנטים מהשמאל. על האירועים כתב פוקו לידידו קונגיים: "לפחות 50 הצתות. 150 או 200 חנויות שנבזזו - העניות ביותר, כמובן. המחזה הנצחי של בית כנסת הרוס, שטיחים נגררים לכביש, מגולגלים, בוערים; אנשים רצים ברחובות, מוצאים מקלט בבניין שההמון מבקש להעלות באש. ואחר כך שקט, התריסים מוגפים (...) לאומנות יחד עם גזענות מצטרפות יחד למשהו מרושע במיוחד. ואם אתה מוסיף לכך את העובדה שבגלל השמאלנות שלהם, הסטודנטים נתנו לכל זה את ידם (וקצת יותר מיד), אתה חש צער עמוק, אתה שואל את עצמך מהי אותה עורמה (או טיפשות) של ההיסטוריה, שבזכותה יכול המרקסיזם לחולל את זה (ולספק לזה את אוצר המילים)"[13]. באותו מכתב, אגב התמודדות על משרה אוניברסיטאית מול יהודי שהיה בעברו לוחם תנועת ההתנגדות הצרפתית, התוודה פוקו שאינו מסוגל להתנגד ליהודי אפילו אם ההתנגדות היא רק במסגרת המשחק האקדמי[14]. הגותוחוקרי פוקו מחלקים את תחומי העיסוק המרכזיים של הגותו לקטגוריות "כוח ומוסדות", "כוח/ידע", "שיח", "הגוף והמיניות" ו"חקירת הסובייקט"[15]. יחסי כוח ומוסדותפוקו ראה בכוח משהו שמבוצע, ולא משהו שאוחזים בו. הכוח, על-פי פוקו, מתפקד בצורת שרשרת או רשת של יחסי כוחות הפזורים בחברה, ולא מערך יחסים של מדכא/מדוכא. פוקו טען שיחסי כוח הם יחסים של כוח והתנגדות. כלומר, במקום שאין בו התנגדות, אין למעשה יחסי כוח. פוקו מבקר את מושג הכוח כפי שהוגדר בהגות המרקסיסטית, בעיקר בדרך מושגי ההגמוניה שניסח התאורטיקן הקומוניסטי אנטוניו גראמשי, ובמושג מנגנוני המדינה האידאולוגיים שניסח לואי אלתוסר. המרקסיזם ראה במדינה גוף מדכא שנועד להביא לציות; עם זאת, המדינה המודרנית, כפי שהיא מצטיירת בהגות המרקסיסטית, אינה שולטת רק דרך מנגנוני השליטה (צבא, משטרה), אלא גם בעזרת מנגנונים "פרטיים" (משפחה, מערכת החינוך), ובאמצעותם מטמיע מעמד הבורגנות את כל החברה ברמה התרבותית והכלכלית שלו. אלתוסר דרש להבחין בין מנגנוני הכוח הפיזי ובין מנגנוני האידאולוגיה, וטען שהכוח משמש את המדינה כדי להשיג את התנאים הפוליטיים להפעלת מנגנונים אידאולוגיים (תרבות, דת) שמבטיחים את שעתוק יחסי הייצור. פוקו מרחיב את מחקרו של אלתוסר ומחפש את הצורות העלומות ביותר של יחסי-הכוח, את טכנולוגיית הכוח, אך לא רק בצורות השלטון הברורות, אלא בצורות המיקרו והמאקרו של השלטון, בעקרונות היסוד שמהם נובעות תצורות מיוחדות של הידע. בתאוריה של אלתוסר, הכוח מתואר כפריבילגיה שיש "לתפוס" ואז "להפעיל", משהו נזיל שאפשר "ליצוק" לתוך מנגנוני המדינה, שהם כשלעצמם רק הכלים להשלטת האידאולוגיה. לעומת זאת, בהגותו של פוקו הכוח אינו נמצא רק בחיים הפוליטיים, אלא מונח ביחסים הכי מוסתרים בגוף החברתי; הכוח מופעל על ידי אינדיבידואלים, ובכך הם אינם גורמים פאסיביים אל מול "המדינה" או "הממשלה" שמפעילה כוח בצורה חד סטרית. פוקו ביקש בכך להימנע מלשים את הדגש על מרכזיותה של המדינה ביחסי הכוח. לדידו יש בכך רדוקציה המצמצמת את המדינה לפונקציות מסוימות וקבועות, ובה בעת מתן חשיבות יתר למדינה. הכוח נמצא בכול, הוא קבוע ושואף להתמיד במצבו, והוא "השם שמעניקים למצב אסטרטגי מורכב המתקיים בחברה נתונה". הכוח מורכב מיחסי כוחות, מהדינמיקה המורכבת שלהם, ואף הסתירות שבתוכם. הוא בא לידי ביטוי כמעט בכל דבר שנעשה, מהשיח ועד למנגנוני השלטון. יחסי הכוחות מייצרים תמיד מצבי כוח, בשל אי שוויון שמצוי בבסיסם, ומאחר ויחסי הכוחות עצמם משתנים, בין היתר בשל השתנותו המתמדת של הכוח (אך לא היעלמותו, אלא רק הפנייתו לאפיקים אחרים), כך גם משנה הכוח את הפרקטיקות בהן הוא מגולם. במחקריו השונים מדגים פוקו כיצד המשטר ממשמע את האזרחים בעזרת מגוון רחב של מנגנונים ופרקטיקות. הוא בוחן סדרה של מוסדות, כגון בתי חולים ובתי ספר, ומראה כיצד הפרטים בחברה מפנימים את השליטה ומתחילים למשמע את עצמם. הדבר מגיע לידי כך שהפרטים בחברה אינם חווים את נורמות המשמעת כתוצר של המוסדות אלא כטבעיות. נראה לנו טבעי, לדוגמה, שמערכת החינוך וההורים יעקבו בצורה אדוקה אחר הילדים, וישלטו בצורה מוחלטת בהתנהגותם ובתגובותיהם הרגשיות. פוקו התנגד להמשגת הכוח במונחים שליליים בלבד, כפי שהוא מנוסח ב"היפותזה הדכאנית" של המודל המרקסיסטי או בפמיניזם המוקדם; לטענתו, לכוח יש גם ביטויים חיוביים, יצרניים. למשל, בתולדות המיניות - הרצון לדעת ובכוח/ידע הוא מתאר כיצד אוננות של נערים במאה ה-19 עוררה דאגה, והובילה לפרסום מדריכים רבים שמטרתם לייעץ כיצד למנוע או לרסן אותה. פוקו מדגיש לא רק את המעקב אחרי הנערים, שיכול להיחשב לפרקטיקה דכאנית, אלא גם את התוצר הפרודקטיבי של יחסי הכוח, בדמות הכרה בגוף הנערי כגוף מיני, הפיכת היחסים הגופניים בין ההורים לנערים למיניים, והפיכת התחום המשפחתי למיני. פוקו מסיק שיותר משהמיניות דוכאה על ידי הפעלת הכוח, המיניות יוצרה. דוגמה נוספת, הוא טען שיש להיזהר מהמחשבה שמהפכה משחררת מדיכוי. לטענתו מהפכה יכולה לשנות היבטים מסוימים באופן שבו החברה מתפקדת, אבל היא נוטה להחליף מערך יחסי כוח אחד באחר. המהפכה נוטה למקם אנשים פחות או יותר היכן שהיו קודם לכן, מוציאה להורג אנשים החולקים על דעת מובילי המהפכה, מפעילה את מערכת המיסוי בצורות דומות, ומאלצת את האזרחים לשתף פעולה עם האג'נדה שלה. ההיסטוריה, טען פוקו, אינה תהליך של שחרור מכוח, כי אם הפנייתו לאפיקים אחרים. הכוח עבר מהשליט למדע, לחברה ולתקשורת המונים. ישנה רשת קשרים בין הכוח לבין הידע לבין השיח. הידע מייצר שיח שמפעיל עלינו כוח. אנו חשים מה מותר לומר ומה לא, מה נכון ומה לא. השיח (במשמעותו הרחבה ביותר) מורה לנו כיצד להתלבש ואף לנוע. הוא מייצר מערכות סימון, שאנו פועלים בתוכן. לטענת פוקו, השינוי בדרך הענישה לאורך השנים אינו מבשר על התקדמות או התפתחות, אלא על שינוי במנגנוני השליטה והענישה. כך, למשל, אם בעבר האדם פחד מהדרך בה יענש (הוצאה להורג בצורה אלימה, הכאות וכיוצא בזה), היום האדם פוחד מהוודאות שיענש. שיחפוקו נתן כמה הגדרות, לעיתים סותרות, למונח שיח. בספר הארכאולוגיה של הידע הוא אומר ששיח הוא "לפעמים התחום הכללי של כל ההיגדים" - הגדרה כללית המאגדת כל מה שנאמר ויש לו משמעות. "לפעמים קבוצה של היגדים הניתנים לפירוט" - היגדים שיש ביניהם קשר. למשל, שיח הגזענות או שיח הנשיות. "לפעמים פרקטיקה מוסדרת המשקפת מספר מסוים של היגדים" - מערך כללים לא כתוב המייצר היגדים מסוימים. השיח אינו שפה, אלא מערכת המבנה את המציאות. כך, למשל, ההבחנות המילוניות של צבעים, השונות בכל תרבות ותרבות, הם תוצר של סדירויות הנכפות על ידי השיח על המציאות. בכך השיח מגביל את המציאות שלנו, שכן אנחנו יכולים לחוות את המציאות רק באמצעות השיח והמבנים שהוא כופה על המחשבות שלנו. גם חוויות פיזיות, כמו תחושת רעב ועייפות, מתווכות דרך השיח המבנה עבורנו את צורת ההתייחסות לתחושות אלו והדרך בה נתמודד איתן. פוקו חוקר ומאתר את אופני ההסדרה של השיח, אותן הוא מתאר בהרצאתו סדר השיח; הדרכים בהן ייצור השיח עובר פיקוח, והדרך בה השיח מופץ לחברה כולה. הוא מאתר שלוש הדרות חיצוניות וארבע פנימיות, לפיהן מוסדר כל שיח בחברה: שלוש ההדרות החיצוניות הן: 1. איסור (טאבו); על מה מותר לדבר (ועל מה אסור), למי מותר לדבר (ולמי אסור), היכן וכיצד יש לדבר. 2. הבחנה בין דיבורו של המשוגע לבין דיבורו של השפוי. 3. החלוקה בין אמת ושקר; בין אלו המוסמכים לומר אמת ובין אלה שאינם נמצאים בעמדות כוח ודבריהם יכולים להיחשב לשקר. פוקו מראה כיצד אמירה מסוימת (למשל, חוקי מנדל), שכיום נתפסת כאמת, לא התקבלה בזמן אמירתה כאמת, משום שלא הייתה "בתוך האמת" של השיח (במקרה זה, השיח הביולוגי במאה ה-19), כלומר, לא ענתה על כללי אמירות האמת של השיח בה נאמרה. ארבעת הליכי ההדרה הפנימיים הם: 1. פרשנות; הפרשנות כופה סדר פנימי על השיח משום שהיא מגבילה את האמירות שנאמרות בו ל"מקור" מסוים, אותו מפרשים (למשל, השיח התאולוגי מוכפף לכתבי הקודש, השיח המרקסיסטי-לכתבי מרקס). 2. פונקציית המחבר; פונקציית המחבר מסדירה את השיח בכך שהיא מארגנת ומדרגת בליל של אמירות על-פי ייחוסן למחברים, והיא גם מגבילה את השיח על ידי קשירת אמירות מסוימות לדובר פרטי וספציפי. (ראו הרחבה: מהו מחבר?). 3. דיסציפלינה; הדיסציפלינה היא מה שניתן לומר בתוך אילוצים שיוצרות הנחות מסוימות על נושא מסוים, כלומר, בתוך שדה תאורטי מסוים (למשל, השיח הרפואי המערבי המודרני אינו יכול לדון בהשפעת הכוכבים על הבריאות.). 4. דילול הסובייקטים המדברים; ההגבלות הקובעות מי מוסמך לדבר בכל סיטואציה. מושג השיח של פוקו עוזר להבין כיצד מיוצר הידע, על ידי מי, באיזו מסגרת, אלו אינטרסים עומדים מאחורי יצורו, ואת מי הוא אמור לשרת. על ידי קישורם של מושגים כמו "ידע" ו"אמת" למערכות של כוח ותשוקה, מוסדות ואינטרסים, מעמיד פוקו סימן שאלה סביב מושגים אלו. כוח/ידעפוקו מרבה לקשור את מושג הידע עם מושג הכוח. לטענתו, רשת הכוחות מייצרת ידע, המוליד כוח, במעין לולאה סגורה; הכוח והידע משולבים זה בזה בצורה שאינה ניתנת להפרדה, כאשר הידע איננו גורם אדיש אלא חלק בלתי נפרד ממאבקי ומיחסי כוח. כך, למשל, במצב של יחסי כוח לא שוויוניים בין גברים לנשים, מיוצר ידע על נשים; יש יותר ספרים העוסקים בנשים ובנשיות מאשר בגברים ובגבריות; יש יותר ספרים העוסקים בבעיות ה"שחורים", ופחות ב"אדם הלבן", יותר ספרים העוסקים במזרחים ומזרחיות ופחות באשכנזים ובאשכנזיות וכיוצא בזה. לטענת פוקו, לא הפעילות של סובייקט הידע היא שמייצרת את הידע, אלא מערך הכוח/ידע הוא זה שמייצר את צורות ותחומי הידע. ייצור הידע איננו אובייקטיבי, אלא נקבע על ידי הכוח/ידע. כך למשל, דיווחי חדשות בטלוויזיה, אבל גם "אמת" מדעית. האמת מובנית ומתוחזקת על ידי מגוון רחב של פרקטיקות המתקפות אותה, וחוקים ופרוצדורות אשר משמרים אותה. בספרו תולדות השיגעון בעידן התבונה מסביר פוקו את יחסי הגומלין בין כוח לידע בעזרת הדגמת היחס למשוגעים: אם לפני התערבות רשת הכוחות בחברה זכה המשוגע ליחס הרמוני עם האוכלוסייה (לעיתים אף כמואר, או כנביא), היוולדו של תחום ידע חדש - הפסיכיאטריה - הביאה להגדרת המשוגע כמוקצה, לוותה בפרקטיקות חדשות, כוחניות, כלפי משוגעים, עד שהביאה לבידודם מהחברה בבתי משוגעים. הפסיכיאטרים, כקבוצה בחברה, שאפו לשלוט (כלומר, להחזיק בבלעדיות על שימוש בכוח) ביחס לקבוצה מסוימת אחרת (החולים) ולשם כך טענו כי עומד לרשותם ידע בלעדי והליכים ייחודיים להשגת ידע כזה, המאפשרים להם לקבוע את הגבול התוחם בין חברי הקבוצה הנשלטת ומי שאינם נמנים עמה. יתר על־כן, ובכך מתבטאת הגישה הפוזיטיביסטית-פרוגרסיבית של עידן הנאורות, הם התיימרו ליכולת ולידע כיצד להעביר אדם מקבוצת הנשלטים לקבוצת הבלתי נשלטים. כדאי לציין גם כי הכוח הזה ניתן לפסיכיאטריה, לפי פוקו, יותר אין אבסנטייה מאשר תוך מאבק כוח. כלומר, הוא ניתן לפסיכיאטריה בהתבסס על יומרתה לדעת כיצד להגדיר את התיחום וכיצד להעביר אדם מקבוצה לקבוצה. הגוף והמיניותפוקו מנתח את מערכת היחסים שבין המוסדות ובין הגוף, וכיצד יחסי הכוח פועלים על הגוף. הוא מערער על ההנחות בדבר הזהות המינית ועל עצם המושג "מיניות". הוא הראה כיצד במאה ה-19 הוביל דיכוי הדיון המיני לתשוקה גדולה יותר לדבר על המיניות ולהפר את הטאבו; לייצר צורות התנהגותיות אפשריות, שקוטלגו כסוטות. פוקו מתאר כיצד פרקטיקה כדוגמת יחסי מין בין גברים, הפכה ל"הומוסקסואליות", כיצד פרקטיקה עברה להיות מכוננת אינדיבידואלים המסווגים כאנשים שנולדו אחרת. בכך תרם פוקו להבנת הקשר שבין העדפה מינית ובין זהות, וכיצד זהות איננה ישות מהותנית, אלא נוצרת במסגרת יחסי כוח/ידע ובמסגרת שיח מסוים. פוקו השווה את ההתייחסות ליחסי המין בין המינים השונים בתקופות יוון-רומא להתייחסות אליהם במאה ה-19 ובעידן החדש, השווה את המוסר שבעידן החדש מול המתירנות שבימי הביניים, את המילים הקשורות במיניות בימי הביניים שהתרכזו סביב המילה "תענוגות" ו"בשר" לבין המילים החדשות והרבות שנוצרו בעידן החדש החל מהמאה ה-19. ההשוואה מראה איך המוסר החמיר בדורות החדשים ואיך המיניות ההומוסקסואלית שהייתה "אהבת הנערים" נהייתה מוקצה מחמת איסור. פוקו היה בעד קיום יחסי מין עם ילדים ויזם ב-1977 את העצומה לביטול גיל ההסכמה בצרפת. פוקו טען שבדומה למבוגרים גם ילדים יכולים לתת הסכמה ליחסי מין (ובכך שלל את רעיון "גיל ההסכמה"), ואמר כי "הרעיון לפיו ילד לא יכול להסביר מה קרה ולא היה מסוגל לתת את הסכמתו...הוא דבר בלתי מתקבל על הדעת"[16]. פוקו נמנה עם קבוצת אינטלקטואלים שחתמו על אמנה שבה דרשו מממשלת צרפת לנרמל פדופיליה על ידי ביטול גיל ההסכמה. שגעון ושפיותפוקו בוחן את הדרך בה משתנה ההבחנה בין שיגעון לשפיות וכיצד מחלת הנפש מומצאת ומובנית. הוא מציג עמדה אנטי-פסיכיאטרית, המראה כיצד הסובייקט הוא תוצר של יחסי כח/ידע. ראו תולדות השיגעון בעידן התבונה. טענותיו של פוקו הפכו למרכזיות בזרמים פוסט מודרניים שונים. הוא אביהם הרוחני של הפוסט קולוניאליזם, חלקים מזרמים בפמיניזם העכשווי ומהנאו-מרקסיזם. הסובייקטעבודתו של פוקו במסגרת המלים והדברים בוחנת את המצאת מושג הסובייקט כחלק מיצירת מדעי האדם (מהביולוגיה ועד לפסיכולוגיה). בחקירה זו, שמהווה תשתית לחקירות מאוחרות שיערוך באופן ממוקד יותר, מבקש פוקו להציג מתי וכיצד המוצא רעיון הסובייקט האוטונומי במערב. פוקו עושה זאת, מתוך שאיפה מוצהרת, לזכות ולראות ב"היעלמותו של קמט זה", שלטענתו מבטא גישה שגויה ובעייתית, מעל דפי ההיסטוריה[17]. ביקורת הנאורותהגותו של פוקו מהווה בסיס מרכזי להגות הפוסט-מודרנית המבקרת את הנאורות והמודרנה, מאחר שהיא עסוקה כולה בניסיון לחשוף את המובן מאליו של התקופה המודרנית. אמנם, ניתן לראות מספר אבני דרך שונות בהגותו של פוקו בסוגיית הנאורות - בראשית עבודתו (כפי שניתן לראות בספר תולדות השיגעון בעידן התבונה) פוקו מאמץ גישה ביקורתית הדומה בעיקרה להוגים מוקדמים יותר שעסקו בביקורת הנאורות כמו ניטשה, מקס ובר וקרל מרקס, הטומנת בחובה שאיפה לחזור לאידיליה פרה-מודרנית. בשלבים מאוחרים יותר (החל מהספר המלים והדברים), פוקו מתאר את העובדה שכל הפרויקט שלו עצמו נשען על אדני הביקורת המודרנית עצמה. נאמן לשיטתו, אין לדבריו דרך לדון במציאות שלו דרך ההבנות של הנאורות, גם אם ברצונו לבקר את הנאורות מתוך הבנות אלו. מאמרו האחרון של פוקו "הנאורות מהי?"[18] שהתפרסם ב-1984, עוסק בחזרה למאמר של קאנט בעל אותו שם, ובהתייחס לשלוש הביקורות של קאנט. פוקו מתאר את עצמו ואת מכלול עבודתו כמי שממשיך ומפנה את ביקורתו של קאנט גם ביחס לנאורות עצמה. תכליתה של פעולה זו, לדבריו, היא לאפשר חריגה מהמבנה המגביל מתוך הבנה של הגבולות אותם המובן מאליו הקיים מייצר[19]. ביקורת על פוקוהוגים רבים ביקרו את פוקו, ביניהם נעם חומסקי, ז'אן-פול סארטר, יורגן הברמאס, ז'אק דרידה, ז'אן בודריאר, סלבוי ז'יז'ק, צ'ארלס טיילור, היידן וייט ועוד אחרים. בעוד שכל אחד מהוגים אלו מתייחס לפנים אחרות בעבודתו של פוקו, נראה כי כל הגישות הללו חולקות כיוון משותף: הן טוענות כי פוקו דחה את הרעיונות והערכים הקשורים לנאורות, אך בו בזמן ובשקט הוא נשען עליהם בהגותו. הכשל הזה, נטען, הופך אותו לניהיליסט מסוכן, או שהוא הופך את עבודתו לחסרת ערך, משום שהוא מתכחש לערכים אותם הוא למעשה מניח מראש.[דרוש מקור] פוקו עצמו הסביר לא פעם כי הוא מאמין בהחלט בשחרור האדם, וכי הפילוסופיה שלו בבסיסה היא פילוסופיה אופטימית, וכן שהוא מאמין שגם במצב הקשה ביותר ניתן לעשות תמיד משהו חיובי. יש לומר כי הגותו מכוונת למעשה להפרכת הטענה שההיגיון (או הרציונליות) הוא האמצעי היחידי לערוב לאמת ולתוקפן של שיטות מוסריות. מכאן, הביקורת על ההיגיון אין פירושה דחיית כל מושג של אמת או מוסר, כפי שסברו כמה מבקרים. בשנת 2021 בריאיון לעיתון הלונדוני סנדיי טיימס האשים הוגה הדעות גי סורמן את פוקו בפדופיליה. סורמן, מגדולי המעריצים של פוקו כפילוסוף, סיפר כי בזמן שהותו בתוניסיה נהג פוקו לבעול ילדים ערבים תמורת תשלום.[20].
מספריוספרים שתורגמו לעברית
ספרים בלועזית
הרצאות בקולז' דה פראנס
ספרים משותפים
מאמרים וראיונות
ראו גם
לקריאה נוספת
טקסטים מקווניםקישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
