|
אדריאן ריץ'
אדריאן ססיל ריץ' (באנגלית: Adrienne Cecile Rich; 16 במאי 1929 – 27 במרץ 2012) הייתה משוררת, תאורטיקנית, פמיניסטית רדיקלית ומנהיגה לסבית יהודייה-אמריקאית. נחשבת לאחת המשוררות הנקראות והמשפיעות ביותר במאה ה-20[1]. ביוגרפיהאדריאן ריץ' נולדה בבולטימור שבמרילנד, ארצות הברית, הבכורה משתי בנות. אביה, פתולוג, ארנולד רייס ריץ', היה יושב ראש המכון לפתולוגיה בבית הספר לרפואה ג'ונס הופקינס. אמה, הלן אליזבת (ג'ונס) ריץ' הייתה פסנתרנית קונצרטים ומלחינה[2]. אביה היה ממוצא יהודי ואמה הייתה פרוטסטנטית[3]. בנות משפחות ריץ' גודלו כנוצריות. אביה של ריץ' עודד אותה לא רק לקרוא שירה אלא גם לכתוב. העניין שלה בשירה ניצת כאשר נחשפה בספרייה של אביה לכותבים כגון מתיו ארנולד, הנריק איבסן, וילאם בלייק, ג'ון קיטס, דנטה גבריאל רוזטי ואלפרד טניסון. אדריאן ריץ' ואחותה למדו בחינוך ביתי עד שאדריאן הגיעה לכיתה ד' והחלה ללמוד במערכת החינוך הציבורית. בשירים האוטוביוגרפיים, "שורשים", ו-After Dark שחזרה את ילדותה ותיארה תביעות אינטלקטואליות נכבדות מצד אביה התובעני, לצד קונפליקט דתי-תרבותי מתמיד שנבע משורשיו היהודים של האב והרקע הפרוטסטנטי של אמה[4][5]. לאחר שסיימה את לימודי התיכון, למדה שירה וכתיבה במכללת רדקליף, במהלך לימודיה היא לא פגשה מרצה אישה[6]. בשנת 1951, כשהייתה בת 21, פרסמה את אסופת שיריה הראשונה A Change of World שנבחרה על ידי ויסטן יו אודן עבור פרס למשוררים צעירים של אוניברסיטת ייל. אודן כתב את ההקדמה לספר. למרות שקבלה מלגה ללמוד באוניברסיטת אוקספורד, היא בחרה לנסוע לאירופה לטייל ולכתוב שירה[7]. פרס לספר שיריה הראשון הוא הפרס הראשון לו זכתה ריץ' והוא נמנה עם שורה ארוכה של פרסים ואותות הערכה להם זכתה לאורך חייה[8]. קריירהבשנת 1953 נישאה ריץ' לאלפרד קונרד, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת הרווארד. לאחר מכן כתבה על מהלך זה: "התחתנתי, בין השאר, משום שלא הכרתי דרך טובה יותר להתנתק מהמשפחה הגרעינית שלי. רציתי לעצמי, בכל דרך אפשרית, מה שבעיני רוחי, היה חיים מלאים של אישה"[7]. הם עברו להתגורר בקיימברידג' מסצ'וסטס ונולדו שלושה בנים. ב-1955 ריץ' פרסמה את ספר שירה שני: The Diamond Cutters. מאוחר יותר סיפרה שהייתה מעדיפה שלא לפרסמו[7]. בשנות השישים ריץ' קבלה הכרה שבאה לידי ביטוי במלגות שהות ופרסים בארצות הברית ואירופה[9][6]. ב-1963 היא פרסמה את ספר שירה שלישי Snapshots of a Daughter-in-Law שהיה אישי יותר מקודמיו ובחן את הזהות הנשית שלה. השירים משקפים את המתחים שחוותה כאם ובת זוג ומסמנים את תחילת שינוי תפיסתה בנושא. בשנת 1966 עברה המשפחה לניו יורק. ריץ' החלה את פעילותה הפוליטית בשמאל החדש, בתנועת התנגדות למלחמה, זכויות אזרח ובתנועה פמיניסטית[4]. באותה השנה אלפרד קונרד, בעלה, קיבל משרה הוראה בסיטי קולג' של ניו יורק. היא הצטרפה למחאת המס של הסופרים והעורכים כמחאה על המלחמה בווייטנאם[10]. באותה התקופה היא פרסמה שלושה ספרי שירה Necessities of Life (1966), Leaflets (1969), and The Will to Change (1971). ספרי השירה שיקפו תוכן פוליטי רדיקלי ועניין מבנה השירה[6]. החל משנת 1967 ריץ' הרצתה במכללת סווארת'מור ולימדה כתיבה כמורה מן החוץ בבית הספר לאומנויות של אוניברסיטת קולומביה. כמו כן היא לימדה בתוכנית לסטודנטים מוחלשים באוניברסיטת ניו יורק[11]. הוראה הפכה לחלק בלתי נפרד מחייה. ריץ' וקונרד ארחו בביתם אירועי גיוס משאבים לתנועת ההתנגדות למלחמת וייטנאם ולפנתרים השחורים, אולם מתחים בין בני הזוג הובילו לפרידה וריץ' עזבה את הבית באמצע שנת 1970[12][7]. כמה חודשים לאחר מכן, אלפרד קונרד שם קץ לחיו[7]. בשנת 1974, כתבה ריץ' פרסמה את הספר "Diving Into the Wreck" וזכתה עמו בפרס הכתיבה הלאומי לספרות. את הפרס הייתה אמורה לקבל עם אלן גינסברג. ריץ' סירבה לקבל את הפרס כאישה יחידה, ודרשה לקבלו עם עוד שתי סופרות שהיו מועמדות לקבל את הפרס - אליס ווקר ואודרי לורד - ולהקדישו לכל הנשים שקולותיהן אבדו ולאילו שקולן טרם נשמע בעולם הפטריארכלי[13]. ריץ' לימדה מתחילת שנות השבעים, תקופות שונות, באוניברסיטת ברנדייס ובמכללת ברין מאר[7]. אדריאן ריץ' חייה בזוגיות עם הסופרת מישל קליף משנת 1976 ועד יום מותה. הן הכירו כשקליף עבדה כעורכת בהוצאת הספרים שהוציאה את אחד מספריה של ריץ[14]. השפעתה של ריץ' על התנועה הפמיניסטיתב-1976, היא פרסמה את ספר בנושא אמהות - "ילוד אישה". ילוד אישה הוא אחד הספרים המשפיעים ביותר בהגות הפמיניסטית ונחשב לאבן יסוד בעיצוב השקפת עולמן של נשים רבות. בספר זה תיארה ריץ' במחקר נרחב כיצד התרבות הפטריארכאלית משפיעה על מוסד האמהות כגורם לקביעת גורלה של האישה. ספרה של ריץ' כולל גם תיאורים וחוויות אישיות (כאם ובת), אוטוביוגרפיות מעולמה הפרטי הממחיש את מה שעובר על האישה. הטענה המרכזית בספר היא שאמהוּת היא גם המציאות הפרטית שנשים חוות כאמהות וגם מוסד חברתי שמגביל נשים לתפקידי טיפול וטיפוח. ריץ' מתארת את תחושותיה אחרי לידת בנה הראשון: "איש אינו מזכיר את המשבר הנפשי הנלווה ללידת ילד ראשון, את פרץ הרגשות הקבורים עמוק עמוק כלפי האם, את המבוכה שבין כוח לחוסר אונים, של סבך התחושות בין הכניעה מזה ובין צמיחת כוח חדש... דקות אבחנה בשיאה העשויה להיות מבלבלת ומתישה"[15].כמו כן, בספר זה התייחסה ריץ' ללסביות כעניין ציבורי ואישי כאחד: "נשאתי בתוכי את הלסבית המודחקת מאז גיל ההתבגרות ועתה היא מותחת את אבריה"[7]. כעבור מספר שנים פרסמה ריץ' חיבור מכונן נוסף. ב"הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי" (1980) טוענת אדריאן ריץ' שהטרוסקסואליות אינו מצב "טבעי" לנשים והוא נכפה עליהן באמצעות מוסדות חברתיים. לטענתה הטרוסקסואליות עבור נשים אינה נטייה מינית או מהות ביולוגית, אלא מוסד חברתי שנכפה על נשים באמצעות אמצעים שונים, הכוללים חיזוקים, איומים ואילוצים[8]. היא העמידה למבחן סיטואציות ומבנים חברתיים אשר משמרים את השליטה הגברית וכך מובילים לכפייה של הטרוסקסואליות על נשים. כך למשל, ספרים, סרטים וסדרות טלוויזיה מאדירים יחסים רומנטיים בין גברים לנשים; שימוש באלימות כלכלית ומינית הם כלים לשליטה בנשים; הסתרה והכפשה של יחסים אינטימיים בין נשים, היסטוריה לסבית ועוד. במאמר היא הציעה להגדיר מחדש את מושג הלסביות, בכך יצאה בקריאה לנשים לבחון את מידת ההטרוסקסואליות שלהן ואת יחסן ללסביות[8]. ריץ' הייתה אחת מהאינטלקטואליות הראשונות שקראה תיגר על הרעיון כי הטרוסקסואליות היא הביטוי הטבעי של המיניות האנושית, וכי צורות אחרות של מיניות הן יוצאות דופן סוטות[16]. המושג לסביות, לפי ריץ', מובנה באמצעות שני מושגים: הקיום הלסבי והרצף הלסבי. הקיום הלסבי הוא כל סוגי האינטימיות הקיימים בין נשים - חברות, תמיכה, אהבה ומשיכה. הרצף הלסבי טוען שאין דיכוטומיה בין לסבית לסטרייטית אלא יש רצף של קשרים בין נשים, שמיניות לסבית היא רק אחת מהן[17][14][18]. ריץ' טענה כי כל הנשים לסביות מטבען וההטרוסקסואליות נכפתה עליהן על ידי הגברים. זאת ועוד שהמבנה הכלכלי חברתי בחברה פטריארכלית הוא הסיבה לקבלת יחסים הטרוסקסואליים כמובן מאליו לנשים שחיות בחברה זו. לפי הגדרתה של ריץ', ההטרוסקסואליות הכפויה על המין הנשי הוא מוסד בסיסי של הדיכוי הגברי[15]. ריץ' קראה תיגר על מחיקת הקיום הלסבי בהיסטוריה, במחקר ובספרות בכלל ובשדה הפמיניסטי בפרט. פרסום המאמר עורר תגובות מעורבות. פעילות פמיניסטיות ראו במאמר המשגה חדשה ומרעננת ליחסים בין נשים ואפשרות לדיאלוג מחודש בתוך התנועה הפמיניסטית בין זרמים שונים[19]. אחת הביקורות טענה שריץ' שמדגישה את הזהות הנשית כבסיס לפעילות לסבית ומתעלמת מן הפן המיני שבזהות לסבית. הטרוסקסואליות כפויה לא מתייחס לכך שמיניות היא חלק מזהות נשית וכך מנציח את הרעיון שנשים אינן יצורים מיניים[16]. ביקורת נוספת שעלתה נגד המאמר, שהניסיון להגדיר לסביות במונחים פמיניסטיים אינה מערערת את תפיסת "התקינות המינית" ולמעשה עשויה לייצר בתוך התנועה הפמיניסטית נורמות חברתיות חדשות שמדכאות מיניות נשים במקום לשחרר ולאפשר מגוון זהויות מיניות לנשים[16]. ריץ' התייחסה לביקורות: "בשלוש השנים שעברו מאז כתבתי את "הטרוסקסואליות כפויה" - באנרגיה זו של תקווה ותשוקה, האווירה החברתית הפכה לשמרנית יותר והלחצים לקונפורמיות גברו. המסרים של הימין החדש לנשים הם שאנחנו רכושם הרגשי והמיני של גברים, ושאוטונומיה ושוויון של נשים הם איום על המשפחה, הדת והמדינה"[18]. פעילויות נוספותהחל מסוף שנות השבעים ועד תחילת שנות התשעים ריץ' לימדה במספר אוניברסיטאות ומכללות ברחבי ארצות הברית. ב-1979 היא קבלה תואר דוקטור לשם כבוד ממכללת סמיס. בשנים הללו היא פרסמה שלושה קובצי שירה: Your Native Land, Your Life (1986), Blood, Bread, and Poetry (1986), andTime’s Power: Poems 1985–1988 (1989). ב־1988 אדריאן ריץ' ייסדה עם רות אתקין את המגזין "גשרים: מגזין לפמיניסטיות יהודיות וחברותינו" (Bridges: A Journal for Jewish Feminists and Our Friends). ריץ הייתה העורכת של כתב העת שעסק בקשר בין הפרטי לציבורי בחיים של נשים יהודיות[20]. ספרה An Atlas of the Difficult World (1991) זכה בשני פרסים לאחר שהתפרסם[21]. אדריאן ריץ' הייתה מחלוצות החשיבה הלסבית פמיניסטית, ראתה עצמה כאקטיביסטית פוליטית, היא האמינה שיש להעלות על נס את מעמד האישה על תפקידיה, תכונותיה וסביבתה. היא ראתה בעצמה כלי לעדות ולמחאה על מצבן של הנשים, עניים, שחורים, לסביות ובני העולם השלישי[8]. בתחילת שנות ה-2000 היא השתתפה בפעילות מחאה נגד המלחמה בעיראק שכללו גם הקראה של שיריה[6]. ריץ' שאפה ליצור שפה חדשה אשר תוביל לשינוי חברתי. היא הדגישה בנאומיה ובכתביה את הרקע היהודי ממנו באה, יצאה כנגד גזענות, מיליטריזם, ניצול קפיטליסטי ואנטישמיות וחשה הזדהות עם נשים כהות עור ועניות. אדריאן ריץ' נפטרה ב-27 במרץ 2012 בגיל 82. מותה היה תוצאה של דלקת מפרקים שיגרונית[1]. עבודותיהכתבי אדריאן ריץ' שתורגמו לעברית
כל כתבי אדריאץ ריץ' באנגליתספרי עיון
שירה
ראו גםקישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||
