|
מאיר יהודה גץ
הרב מֵאִיר יְהוּדָה גֵץ (ט"ו באב ה'תרפ"ד, 15 באוגוסט 1924 – כ"ג באלול ה'תשנ"ה, 18 בספטמבר 1995) היה רב ומקובל ספרדי ששימש כרב הכותל המערבי והמקומות הקדושים וראש ישיבת המקובלים בית אל. ביוגרפיהמאיר יהודה גץ נולד בשנת תרפ"ד (1924) במנזל בו זלפה (אנ'), תוניסיה, לשמחה-מסעודה לבית בן עטר, צאצאית אור החיים, ולרב צמח גץ, נצר למשפחת רבנים[1], והיה השלישי מבין ארבעה אחים. סמוך ללידתו עברה המשפחה לתוניס, שם למד בתלמוד תורה "אור התורה". בעקבות דרישתו החלו ללמוד בתלמוד תורה גם את השפה הצרפתית בנוסף ללימודי הקודש[2]. גץ הצעיר הראה כישרון לשפות ובימי חייו למד גם ערבית, עברית, לדינו, גרמנית, אספרנטו, יידיש, לטינית, רומנית, איטלקית וטורקית. למד גם אצל הרב יהושע פיטוסי. בשנת 1944, במהלך מלחמת העולם השנייה, נלקח עם יהודים אחרים על ידי גרמניה הנאצית לעבודות כפייה בעיר ביזרטה. במחנה דאג לענייני יהדות, ואף כתב מגילת אסתר מתחת לאף הגרמנים. בט"ו בשבט ה'תש"ג, בחסות הפצצה אנגלית, נמלט במדי חייל שקיבל ועשה דרכו רגלית מביזרטה לביתו, מרחק של כ-60 ק"מ[3]. בגיל תשע עשרה נשא לאישה את אסתר-סילבט לבית גז, קרובת משפחה רחוקה. הזוג הקים את ביתו בנאבל, מגורי משפחתה של אסתר, שם עבד הרב גץ כמוכר בחנות. באותה עת השתלם במשפטים ולמד בהתכתבות בסורבון[4]. בשנת ה'תש"ו, בהיותו בן עשרים ושתיים, הוסמך לרבנות, בשנת תש"ז הוסמך לעו"ד ונוטריון. בגיל עשרים ושתיים התמנה לרב העיירה סוק אל-ארבעאא (אנ') בצפון-מערב תוניסיה, שם כיהן גם כחזן, מוהל, ושוחט. אנשי העיירה נקשרו אליו בעבותות אהבה. הוא קרב את הילדים בעירו ללימוד תורה. היה פעיל בתנועה הציונית בתוניס, דרש רבות בשבח ארץ ישראל והשפיע על בני קהילתו לעלות לארץ ועודד את צעירי הקהילה להתאמן בהגנה עצמית ובנשיאת נשק[5]. לאחר קום המדינה, נענה לקריאת הסוכנות היהודית ויצא בראש קבוצת נערים לגרנובל שבצרפת, בדרכה לישראל. בגרנובל ניהל כשנה מוסד של עליית הנוער ולימד את הנערים תורה, אהבת הארץ וציונות (אחד הנערים שעבר תחת ידו במוסד הוא יצחק חיים פרץ, לימים רבה של רעננה)[6]. העלייה לארץבסוף שנת ה'תש"ט (1949) עלה לישראל עם אשתו וארבעת ילדיו והם גרו במעברת חליסה בחיפה, שם עבד תחילה כפועל פשוט בעבודות יזומות של הקק"ל, ולאחר מכן, בזכות שליטתו בשפות שונות, התמנה לפקיד במשרד העבודה[7]. לאחר חודשים ספורים במעברה, התמנה כרב, חזן, מוהל ושוחט במושב "ההר האדום" שבגליל העליון, ששמו שונה בהמשך לכרם בן זמרה[8]. ייסד את בית הספר החקלאי היסודי "בניהו" ביישוב ושימש כמנהלו, תחילה כבי"ס יישובי ולאחר מכן כבי"ס אזורי[9] וניהל את חיי הרוח של המושב[10]. בשנת 1952, אף על פי שהיה פטור משירות חובה בהיותו אב לארבעה ילדים, התגייס לצה"ל, שירת בחיל הרגלים ועבר קורס מפקדי מרגמות וקורס קצינים. לימים, שימש כרכז הביטחון של מרום הגליל. בשנת 1956 הוכתר כאחד מ"בחירי השנה" בידי נשיא המדינה[11]. במהלך הבחירות לכנסת החמישית בשנת 1961, היה פעיל במפד"ל[12]. בירושליםבמלחמת ששת הימים שכל את בנו השני אבנר, שנלחם בקרבות בירושלים בחטיבת הצנחנים, בקרב בבית הקברות המוסלמי א-סאהירה בסמוך לחצר המטרה[13]. הרב גץ כאב עד מאוד את נפילת בנו, אך גם התעודד וניחם את משפחתו בעובדה שבנו נהרג על קידוש השם ועל שחרור ירושלים. ידועה בשמו האמרה: "אוי לי שכך קרה לי, ואשרי שזכיתי שבני נפל על שחרור ירושלים"[14]. בשנת ה'תשכ"ח (1968), עברו הרב גץ ואשתו לירושלים על מנת לשהות סמוך לקברו של בנם אבנר בהר הרצל[15]. בתחילה גרו בקרוואן בשכונת תלפיות מזרח, לאחר מכן עברו לשיכונים בשכונת שמואל הנביא, ובשנת תשל"א (1971) הייתה המשפחה בין המשפחות הראשונות שעברו להתגורר ברובע היהודי והשתכנו בבית בו שכן תלמוד התורה הספרדי במהלך המאה ה-19[16]. כרב הכותלבשנת תשכ"ט (1969) מינה שר הדתות זרח ורהפטיג את הרב גץ לשמש כרב הכותל, בעקבות מאבק של הרב גץ בוועידה הרפורמית שהייתה אמורה להתכנס בכותל ולקיים תפילה מעורבת בשנת ה'תשכ"ח[17]. תחילה שימש כרב הספרדי לצדו של הרב האשכנזי יוסף משה שכטר, אך לאחר פטירתו של הרב שכטר מספר שנים לאחר מכן לא מונה רב אחר, והרב גץ נשא במשרה לבדו[18]. הוא שהה בכותל יומם ולילה, התמודד עם קבצנים, טיפל בסידור מקומות למניינים השונים ובתחומים נוספים. עם השנים הורחבה משרתו מעבר לרחבת הכותל המצומצמת. בשנת תשנ"ב (1992) הורחבה כהונתו גם למקומות הקדושים הנוספים ברחבי ישראל. את תפקידו תיאר כך:
במשך עשרים ושמונה שנות כהונתו כרב הכותל, כתב שנים עשר יומנים המתעדים את הקורה בארץ בכלל ובכותל בפרט ואת סדר יומו בניהול הכותל והתמודדותו עם הקשיים ביישום התפקיד. היומנים כתובים בכתב יד קריא ומסודר, וסדורים לפי שעות וימים. העדכון האחרון נכתב יומיים לפני פטירתו. הרב גץ יזם את חפירת מנהרות הכותל החל משנת 1969, עקב אחר התקדמות הפועלים והתייעץ עם ארכאולוגים מחד, ועם רבנים מאידך. במהלך חשיפת המנהרות התגלה בין נדבכי הכותל שער אטום, שהרב גץ כינה בשם "שער הכהנים" וקישר אותו עם מעבר תת-קרקעי המוזכר במשנה[20]. הרב גץ התכוון לפורצו בתקווה שהדבר יסייע בזיהוי מקום המקדש ובאיתור אוצרות בית המקדש וארון הברית, שלפי מסורות שונות נגנזו מתחת לקרקע הר הבית. בשנת 1976 התכתב הרב גץ עם הרב מנחם מנדל שניאורסון שהזהירו שלא לפרוץ את השער, והרב גץ קיבל עליו את הדין[21]. חמש שנים מאוחר יותר בשנת תשמ"א, כאשר הוחלט על התקנת בית כנסת במקום (כיום, בית הכנסת ע"ש הרב גץ), נחצבה בשער גומחה לארון קודש, בה נפער חור שמאחוריו נחשפה מנהרה החצובה בסלע מתחת להר הבית. ממדיה היו מרשימים: 28 מטר אורך ושישה מטרים רוחב. בקרקעיתה היו מים רבים ובוץ. ביומנו רשם הרב גץ: "ניגשתי תיכף ומיד למקום ונאחזתי התרגשות עצומה. שעה ארוכה ישבתי מוטל ללא אונים כשדמעות רותחות זולגות מעיניי. ולבסוף אזרתי עוז ובדחילו ורחימו נכנסתי, ישבתי על המדרגות ואמרתי את 'תיקון החצות' כמנהגנו". לאחר התייעצות עם הרבנים הראשיים שלמה גורן ועובדיה יוסף לגבי סוגיית הכניסה להר הבית דרך המחילה, הוחלט לנקזה ולנקותה ולהמשיך לחקור את תת-קרקעית ההר בחשאי, אולם שבעה שבועות לאחר חשיפת המנהרה שודרה ידיעה על כך בקול ישראל[22]. זמן לא רב לאחר מכן החלו מוסלמים להיכנס למנהרה מפתחים שבתוככי הר הבית, ולאחר התפתחות עימותים הורה הדרג המדיני לאטום את הפתח למנהרה בבטון מזוין. ביומניו, השווה הרב גץ את תחושתו לתחושותיהם של היהודים שצפו בחורבן בית המקדש. ישיבת בית אלב-1973 יזם את שיקום את המבנה ההיסטורי של ישיבת המקובלים בית אל ברובע היהודי, שעמד שומם מאז נפילת הרובע במלחמת העצמאות. הוא הקים את הישיבה מחדש ועמד בראשה. שלושה ימים לפני מותו הושלמה בניית הישיבה במקומה המקורי והוא השתתף בחנוכת הישיבה. בראש הישיבה אחריו עומד תלמידו הרב ישראל אביחי. הרב גץ נפטר בכ"ג באלול ה'תשנ"ה ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים, לצד בנו יאיר שנהרג בשנת 1986 מפגיעת משאית. שיטתוהיחס לעלייה להר הביתהיחס של הרב גץ לעליה להר הבית היה דו ערכי. כלפי חוץ, צידד בעמדה הרשמית של הרבנות הראשית לישראל שאסרה לעלות להר הבית, ופעל למניעת כניסת יהודים למתחם ההר על ידי קביעת שלט בכניסה שבו נכתב שהרבנות הראשית אוסרת את הכניסה, וכן לתקופה מסוימת היה שומר בשכר שמסביר לאנשים את חומרת האיסור[דרוש מקור]. עם זאת, כאשר נשאל לדעתו סירב להגיב [דרוש מקור], והוא עצמו פעל במסגרת הרבנות הראשית לקדם היתר כניסה של יהודים להר. במכתב שכתב למנכ"ל משרד הדתות בשנת ה'תשמ"א בעקבות עתירה לבג"ץ הביר את דעתו: "לית מאן דפליג שעל-פי ההלכה, מותרת הכניסה לשטחים נרחבים מאוד וללא שום הכנה. בשטחים אחרים מותרת הכניסה לאחר טהרה... ורק בשטח מצומצם יחסית... אסורה הכניסה בהחלט"[23]. במכתב הוא קובל על היחס לעולים להר הבית וסובר שכל המציאות נוצרה בגלל היחס של המדינה להר, ולכן חובה לדעתו לקיים "ועדת אד הוק" של אנשי מקצוע שתתיר את העלייה. מיקום בית המקדשלרב גץ הייתה דעה ייחודית בעניין מיקום בית המקדש על הר הבית. לדעתו, אבן השתייה זה מקום המזבח[24][25]. נימוקו היה שנפסק ברמב"ם כי: "כל הר הבית הוא כפין על גב כפין"[26] כלומר חללים תת-קרקעיים, חוץ ממקום המזבח שעליו נצטוו "מזבח אדמה תעשה לי"[27]. הרב גץ סבר שהארגמון קהה קוצים הוא ה"תכלת" המקורי. בזמנו[דרושה הבהרה] טרם הצליחו לייצר ציצית עם פתיל תכלת מארגמון קהה-קוצים, ולכן הטיל בטלית קטן שלו פתיל תכלת על פי אדמו"ר ראדזין. אישיותו ומשנתוהרב גץ נהג בפרישות כדרך המקובלים, והיה קם לומר תיקון חצות במנהרות הכותל מול מקום קודש הקודשים, לומד עד לתפילת שחרית כוותיקין, לאחר יום עבודה בכותל חזר ללמד בישיבת המקובלים בית אל עד לתפילת ערבית אלא אם כן היה נצרך למשהו אחר. רק בשעות המעטות שבין ערבית לחצות הלילה היה ישן. בהיותו בירושלים התעמק בעולם הקבלה: הניח שלושה זוגות תפילין כדעת האר"י – רש"י, ר"ת, ושימושא רבא – ולבש בגדי לבן כמנהג המקובלים. הרב גץ למד קבלה אצל הרב מרדכי שרעבי והרב עובדיה הדאיה. אף שהיה ידוע כמקובל גדול, סירב לעסוק בקבלה מעשית, במיוחד לאור אזהרת האר"י על כך. לבניו ותלמידיו הדגיש את נושא השלום כחשוב מכל: "אל תשימו לב למקטרגים... הרבו שלום על כל צעד ושעל", ו"תהא ידכם תמיד פתוחה למתן צדקה"[28]. התנה קבלת תלמידים לישיבה למי שיש "שלום בית" והקפיד לכבד את אשתו. חיבר 6 כללי זוגיות וחינך את משפחתו ותלמידיו בכך[29]. צוואתו, אותה כתב בגיל ארבעים, מתחלקות לשלוש צוואות: צוואה רוחנית למשפחה, צוואה לקבורה וצוואה לתושבי כרם בן זמרה. בצוואתו הרוחנית למשפחה כתב "אודה לה' בכל לבב אשר זיכני משחר ילדותי לחיות כיהודי, זכיתי ללמוד תורה ודרך ארץ, זכיתי להקים בית נאמן בישראל, זכיתי באשה כשרה ויראת שמים. זכיתי בבנים ובבנות חמישה חומשי תורה ושישה סדרי משנה, האל ברחמיו יגן עליהם". כתביוהרב גץ כתב פירוש לתורת הסוד "רשפי אש". כמו כן כתב פרוש לחומש "גיצי תורה" "קונטרס הכותל" ומאמרים אחדים: מאמר ירושלים, מאמר ארץ ישראל, מאמר שלום בית. כמו כן כתב שני שירים על ירושלים - אחד בעת מלחמת ששת הימים ואחד לאחר המלחמה. במשך 28 שנות כהונתו כרב הכותל, כתב הרב גץ את "יומן הכותל המערבי", בן 12 כרכים. זהו יומן אישי בו תיאר את תפקידו, אך גם מסמך היסטורי בו תיעד מפגשים בין מנהיגי הארץ והעולם, ביקורים יוצאי דופן בכותל וכן פרטים על החפירה הסודית שנועדה לאתר את ארון הברית[30]. משפחתולרב גץ ולרעייתו היו אחד עשר ילדים, חמישה בנים ושש בנות, שלושה נולדו בתוניס, הרביעי בצרפת, ושבעה בארץ. בנוסף אמצו בביתם ילדי אמנה. ביתם היה מלא תמיד באורחים רבים. הרב גץ שכל שני בנים – בנו השני, אבנר, נהרג במלחמת ששת הימים (לעיל) והבן השביעי, יאיר, מחנך באולפנת צפירה נהרג בשנת 1986 מפגיעת משאית[31]. אחד מנכדיו הוא שר שלום ג'רבי. מורשתו המדרגות העולות מרחבת הכותל לכיוון הרובע היהודי ושער יפו נקראו על שמו: "מעלות הרב מאיר יהודה גץ", וכך גם בית הכנסת ע"ש הרב גץ השוכן במנהרות הכותל, אשר הוקם ביוזמתו, נקרא על שמו לאחר מותו. לאחר מותו יצא הספר "רב הכותל" על ידי שמחה רז המספר את קורות חייו. וכן סרט שהפיק אדיר זיק "איש האמונה". משפחתו ממשיכה את מורשתו וביתו ברובע - בית הרב גץ אשר שימש בסוף המאה ה-19 כתלמוד תורה לילדים יהודים מהקהילה הספרדית - משמש כיום כמוקד אירוח לקבוצות ומטיילים המעוניינים להכיר את דמותו של הרב. בתחילת שנת 2012 השיקו נכדיו סיור אשר עוקב אחר מהלך חייו של הרב ומספר את סיפורה המיוחד של המשפחה, הכולל את נפילת הבן אבנר במלחמת ששת הימים כלוחם בחטיבת הצנחנים. את הסיור מעבירים נכדו יפתח גץ ושחקן התיאטרון עמיחי עזר, אשר ביחד משלבים יצירה עם תיאטרון רחוב. בשנת 2015 הוקמה עמותת 'בית הרב גץ', שמטרתה להפגיש בין כלל החברה הישראלית לבין דמותו ופועלו של הרב גץ. בשנת תשע"ח (2018) הוכרז הרב גץ כ"דמות השנה" של החינוך הממלכתי דתי, ודמותו הייתה נושא לשיעורים בגנים ובבתי הספר[32]. לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
