he חזיר בר

חזיר בר
מצב שימור
	conservation status: least concern ללא חשש (LC)‏
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	מכפילי פרסה
תת־סדרה:	דמויי חזיר
משפחה:	חזיריים
סוג:	חזיר
מין:	חזיר בר
שם מדעי
	Sus scrofa; ‏לינאוס, 1758
תחום תפוצה

אין לבלבל ערך זה עם הערך "חזיר פרא".

חזיר בר (שם מדעי: Sus scrofa) הוא מין חזיר. הוא יונק אוכל-כול שחי בעדרים. כיום חזיר הבר מצוי לאורך אירופה, המזרח התיכון (לרבות בישראל), בדרום ודרום-מזרח אסיה. עם זאת האדם הפיץ אותו לאזורים שונים כמין פולש הרסני, בעיקר באיים בהם לא היו הרבה יונקים.

חזיר הבר הוא האב הקדמון של חזיר הבית, אשר לעיתים נחשב לתת-מין שלו (Sus scrofa domestica). מספר חזירי בית התפראו בטבע והם מכונים בטעות כ"חזירי בר", אף שהם חזירי פרא (אנ').

מבנה

גופו של חזיר הבר קומפקטי, ראשו גדול ורגליו קצרות יחסית. צבע הפרווה משתנה מאפור כהה ועד לשחור או חום, ובמרכז אסיה יש אפילו חזירי בר לבנים. בחורף הפרווה מעט צפופה יותר, וגודל החזיר משתנה בהתאם לאזור. במרכז אירופה נקבות בוגרות (חמש שנים או יותר) מגיעות לאורך גוף של כ-135 ס"מ ומשקל של 55–70 ק"ג, ואילו זכרים בוגרים אורך גופם הוא כ-153–240 ס"מ ומשקלם – 66 עד 272 ק"ג^[2]. באזורים מסוימים, כמו אסטרחן וקווקז, הזכרים מגיעים עד לאורך של 200 ס"מ ומשקל של 200 ק"ג. החטים (הניבים) משמשים כנשק וגדלים באופן רציף. החטים התחתונים של הזכרים מגיעים לאורך של 20 ס"מ ובמקרים מיוחדים יכולים להגיע אפילו 30 ס"מ. החטים העליונים מעוקמים כלפי מעלה אצל הזכרים, והם מושחזים באופן קבוע אחד בשני כדי ליצור חט חד. אצל הנקבות, החטים קטנים יותר. זנבם באורך 21 עד 38 ס"מ, ואוזניהם באורך 24 עד 26 ס"מ.

תפוצה

חזיר הבר מצוי במקור בצפון אפריקה וברוב אירואסיה, מהאיים הבריטיים עד יפן ואיי סונדה. בכיוון הצפון, חזיר הבר התפשט עד לדרום סקנדינביה ודרום סיביר.

במאות השנים האחרונות, תפוצתו של חזיר הבר השתנתה באופן קיצוני בשל פעילות של האדם, וייתכן שגם בשל שינוי האקלים. הם נכחדו מבריטניה בסביבות המאה ה-13. ב-1610 המלך ג'יימס הראשון החזיר אותם מחדש לפארק הגדול בווינדזור. ניסיון זה נכשל עקב ציד בלתי חוקי, וניסיונות מאוחרים יותר נכשלו מאותה סיבה. ועד 1700 לא נשארו בכלל חזירי בר בבריטניה. חזירי הבר נכחדו מדנמרק בתחילת המאה ה-19, וב-1900 הם נכחדו גם מתוניסיה ומסודאן. במדינות אחרות כמו גרמניה, אוסטריה ואיטליה הצטמצמה תפוצתם משמעותית. ברוסיה חזירי הבר נכחדו באזורים נרחבים בשנות ה-30.

מאידך, בצרפת חיה אוכלוסייה גדולה וגדלה של חזירי בר, וצדים אותם לצורכי מזון ושעשוע, במיוחד באזורים הכפריים במרכז ובדרום המדינה. ב-1950 חזיר הבר הופיע מחדש באזורים נרחבים בצפון אסיה. עד 1960 הם נמצאו בסנקט פטרבורג ובמוסקבה, ועד 1975 הם נמצאו בארכנגלסק ובאסטרחן. בסביבות 1970 הם נמצאו בדנמרק ושוודיה, כתוצאה מבריחה של חזירי בר מגן חיות. בסביבות 1990 הם נמצאו גם בטוסקנה שבאיטליה. כמו כן, הם נפוצים מאוד במדינת ישראל מאזור שפלת יהודה וירושלים ועד לחרמון, זאת על אף הידלדלות הפרטים.

בחיפה יש תופעה של חזירי בר ברחובות העיר. הם שוכנים בוואדיות במשך היום, ועם החשיכה, בעיקר בשעות הקטנות של הלילה, מגיעים אל הרחובות הקרובים לוואדיות. תופעה דומה קיימת בעיר רומא^[3]. לעיתים החזירים מגיעים אל הרחובות בחיפה גם בשעות היום.^[4] תועד גם מקרה ב-11 יוני 2017, בו חזירי בר הסתובבו באזור קריית אונו וגני תקווה, וההשערה היא שהם הגיעו מאזור החולות הסמוך.

ייבוא חזירי בר

בתחילת המאה ה-20 יובאו פרטים של חזיר הבר לארצות הברית לצורך ציד, וחלקם הוכלאו עם חזירי בית. בדרום אמריקה, גינאה החדשה, ניו זילנד, אוסטרליה ובאיים אחרים חזירי הבר יובאו על ידי בני אדם וחלקם הוכלאו עם חזירי בית.

התנהגות

חזירי בר חיים בעדרים. כל עדר כולל על פי רוב כ-20 פרטים, אולם נראו גם עדרים שמנו 50 פרטים. בעדר טיפוסי יש שתיים או שלוש נקבות המגדלות את צאצאיהן. הזכרים לא נמצאים בעדר, פרט לעונת הרבייה. ההמלטה מתרחשת בדרך כלל במקום מבודד, הרחק מהעדר, ובשגר בדרך כלל ארבעה עד שישה גורים. החזיר הוא פעיל לילה, ומחפש את מזונו החל מרדת הערב ועד זריחת השמש. חזירים אוכלים כמעט כל דבר שנקרה בדרכם: אגוזים, גרגרים, נבלות, שורשים, פקעות, אשפה, חרקים, זוחלים קטנים ואפילו טלאים וצבאים צעירים. חזירי בר החיים באזורי הביצות אף אוכלים שפמנונים, ציפורים, אצות ובלוטים.

חזירי בר הם הפרסתנים היחידים שחופרים מאורות, וההסבר לכך הוא שהם היונקים היחידים בלי רקמת שומן חומה, ולכן הם צריכים למצוא דרכים אחרות להגן על עצמם מהקור. מאותה סיבה החזרזירים רועדים כדי לחמם את עצמם.

חזירי בר הם יצורים טריטוריאליים וסולידריים. הם מסמנים את שטחם על ידי התגרדות בעצים (התגרדות בעצים משמשת אותם גם לצורכי ניקיון). כאשר זכר מסוים חודר לשטח שליטתו של זכר אחר, הזכרים נלחמים באמצעות חטיהם.

בעת הצורך, חזירי הבר יכולים להגן על עצמם ועל צאצאיהם בתקיפות. הזכרים מרכינים את ראשם, מסתערים ונוגחים כלפי מעלה עם חטיהם החדים. הנקבה, בעלת חטים קטנים יותר, מסתערת עם ראש מורם ופה פתוח בנשיכה. התקפות כאלה לרוב אינן קטלניות עבור בני אדם, אף שהן עשויות להביא לטראומה ולאיבוד דם רב מפציעות קשות.

ישנו תיעוד משנות החמישים המוקדמות המראה שבשל התנהגותו המזיקה ניסו פרנסי ישראל להבריח את החזיר ממכורתם בעזרת גרביים ישנות ספוגות בריח אדם מקומי אך ללא הועיל^[5].

לחזירי בר בוגרים יש טורפים טבעיים מעטים, ביניהם חתולים גדולים כמו נמר וטיגריס, להקות גדולות של זאבים, דוביים שונים וזוחלים גדולים כמו תנינים, פיתוניים וכוח ענק. לצעירים ישנם אויבים נוספים כמו עיטים, צבועים ותנים אך לרוב האימהות מגוננות בעוצמה על הגורים.

רבייה והתפתחות

חזירי הבר מסוגלים להתרבות בכל עת במהלך השנה. הנקבות יכולות להמליט עד שתי המלטות בשנה. ההזדווגות תלויה בדרך כלל באקלים, שמשפיע ישירות על זמינות המזון. חוסר בערכים תזונתיים בעת מחסור במזון עלול לדכא רבייה. חזיר הבר נוטה לברירת "R selection".תקופת ההיריון היא בטווח של 120–180 ימים. מספר צאצאים ממוצע בהמלטה בטווח של 5–6 ומשקלם נע בין 4–8 קילוגרם. נקבות מסוגלות להתרבות מסביב גיל 10 חודשים, והזכרים בוגרים מינית בערך מגיל 5 עד 7 חודשים. הצאצאים ממשיכים להתפתח ולגדול עד גיל 5–6 חודשים. חלב חזירים מכיל יותר שומן מחלב פרה.

הזכרים אינם נותנים כל טיפול הורי מכיוון שהם פוליגיניים ולרוב משוטטים לבד. הטיפול בגורים אצל הנקבות עשוי להיות נמוך יותר במין זה מאשר בכבשים, בקר ועיזים, מה שיכול להוות פשרה בגודלי המלטה גדולים יותר. בעוד שלמינים דומים אלה יש בדרך כלל רק 1 או 2 צאצאים לכל המלטה, המלטות של חזירי הבר הן פי 2 עד 3 מגודל זה. באופן לא מפתיע, לחזירונים שיעור תמותה גבוה. בלידה, לחזירונים מעט מאוד שומן בגוף ומעט מאגרי אנרגיה. על ידי המלטת צאצאים רבים יותר הם מגדילים את הסיכויים שצאצאים מסוימים ישרדו. ידוע שחזירות עם המלטות גדולות דורסות בטעות את צאצאיהן. עם זאת, מחקרים מצביעים על כך שדריסה זו עשויה להיות מכוונת, כדי להגדיל את סיכויי ההישרדות לשאר ההמלטה. מכיוון שתחרות מופחתת בקרב אחים על האכלה היא תוצאה של גודל המלטה קטן יותר. חזירונים חלשים יותר עשויים לנסות לינוק מספר פעמים, לפני שהם מוכים על ידי אחיהם, ונהרגים מתת תזונה. כאשר נקבות בשני עדרים שונים ממליטות חזירונים קרוב לאותו הזמן, הן עשויות לאפשר לחזירונים מהעדר השני לינוק.^[^{דרוש מקור]} עם זאת, לעיתים קרובות אימהות דוחות חזירונים שאינם שלהן. נקבות עובדות באופן קולקטיבי על מנת להגן על כל הצאצאים הנמצאים בעדר שלהן. בזמן מסעות האימהות שומרות על החזירונים באמצע, כשהמבוגרים מובילים ומאחור. צעירים נותרים לעיתים קרובות עם נקבה אחת כהגנה, ואילו שאר חברי הקבוצה יוצאים לשוטט אחר מזון^[2].

תת-מינים

תת-מיניו של חזיר הבר הם:

חזיר בר מרכז אירופאי (Sus scrofa scrofa) – צפון ספרד, צפון איטליה, גרמניה, צרפת, בנלוקס, קרואטיה, בלארוס, דנמרק, שוודיה, ליטא, פולין, צ'כיה, וסלובקיה
חזיר בר צפון אפריקני (Sus scrofa algira) – תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו
חזיר בר קרפטי (Sus scrofa attila) – רומניה, הונגריה, אוקראניה, חבל הבלקן, קווקז, עבר הקווקז, חוף הים הכספי, אסיה קטנה וצפון איראן
חזיר בר הודי (Sus scrofa cristatus) – הודו, נפאל, מיאנמר, מערב תאילנד וסרי לנקה
חזיר בר מרכז אסייתי (Sus scrofa davidi) – פקיסטן, צפון מערב הודו ודרום מזרח איראן
חזיר בר יפני (Sus scrofa leucomystax) – כל יפן, למעט הוקיאדו ואיי ריוקיו
חזיר בר אנטולי (Sus scrofa libycus) – עבר הקווקז, טורקיה, ארץ ישראל ויוגוסלביה.
חזיר בר מרמה (Sus scrofa majori) – מרמה (מרכז איטליה).
חזיר בר ים תיכוני (Sus scrofa meridionalis) – אנדלוסיה, קורסיקה וסרדיניה.
חזיר בר צפון סיני (Sus scrofa moupinensis) – קו החוף של סין, וייטנאם ומערב סצ'ואן
חזיר בר מזרח אסייתי (Sus scrofa nigripes) – מרכז אסיה, קזחסטן, מזרח טיין שאן, מערב מונגוליה, קאשגאר ואולי אפגניסטן ודרום איראן
חזיר בר ריוקיו (Sus scrofa riukiuanus) – איי ריוקיו
חזיר בר באיקלי (Sus scrofa sibiricus) – באיקאל, עבר הקווקז, צפון וצפון מזרח מונגוליה
חזיר בר פורמוסאני (Sus scrofa taivanus) – טאיוואן
חזיר בר אוסורי (Sus scrofa ussuricus) – מזרח סין, אוסורי ואמור באי
חזיר בר חבוי (Sus scrofa vittatus) – חצי האי המלאי, אינדונזיה, סומטרה, מזרח ג'אווה ואיי קומודו

חזיר הבית לפעמים מיוחס כתת-מין נוסף (Sus scrofa domestica) ולפעמים במין נפרד (Sus domestica). ישנם גם גזעי חזירים שהוכלאו עם חזירי בר (אנ').

לחזירי בר צרפתיים וספרדיים יש 36 כרומוזומים, לעומת חזירי הבר משאר אירופה שיש להם 38 כרומוזומים (כמו חזירי בית). חזירי בר עם 36 כרומוזומים התרבו בהצלחה עם חזירים בעלי 38 כרומוזומים ולצאציהם היו 37 כרומוזומים.

במיתולוגיה

במיתולוגיה היוונית ידועים שני חזירי בר. הרקולס צד את חזיר הבר בארימנתיאה כאחד מ-12 מעשי הגבורה שלו. בציד הקלידוני, גיבורים מיתולוגיים רבים צדו את החזיר הקלידוני, וביניהם חלק מהארגונאוטים והציידת אטאלנטה. בנוסף, חזיר הבר היה מקודש לאל המלחמה ארס. במיתולוגיה הקלטית חזיר הבר היה קדוש לאלה ארדווינה, וציד חזירים מופיע במספר סיפורים במיתולוגיה הקלטית והאירית. במיתולוגיה הנורדית לאלים פריה ופרייר היו חזירי בר. החזיר של פרייר נקרא גולינבורסטי ("רעמת זהב") והוא יוצר על ידי בני איבלדי כשי לפרייר. הזיפים ברעמה של גולינבורסטי היו זוהרים בחושך כדי לספק אור לבעליו. פריה רכבה על החזירה הילדסביני ("חזירת מלחמה") כשהיא לא השתמשה במרכבתה שנרתמה לחתולים. על פי השיר "הינדלוג'ו" הסוותה את זהותו של בן-חסותה אוטאר. חזירי הבר במיתולוגיה הנורדית היו מיוחסים לפוריות, והם שימשו כקמע הגנה במלחמה.

הרלדיקה ושימושים סמליים אחרים

חזיר הבר וראש החזיר מופיעים בסמלים רבים. חזיר שלם עשוי לסמל את התכונות החיוביות של החזיר: אומץ ועזות במלחמה. ראש החזיר יכול לסמל הכנסת אורחים (מהמנהג של הגשת ראש חזיר במסעדות), או לסמל שבעל שלט הרלדי הוא צייד ידוע ומפורסם.

שבט קמבל בסקוטלנד משתמש בחזיר בר על סמלו כדי לסמל אומץ ופראיות. מנהיגי השבטים גורדון, נסביט ואורקהארט משתמשים בשלושה ראשי חזיר בר על שלט האצולה שלהם. חזיר הבר היה גם סמלו של ריצ'רד השלישי, מלך אנגליה.

הדגל של המורדים הסרבים כלל חזיר בר בזמן ההתקוממות הסרבית הראשונה. באותה תקופה חיו חזירי בר רבים ביערות והרים בסרביה, והיוו ייצוא מרכזי של האזור.

בבלגיה חזיר הבר הוא בעל החיים הסמלי של יערות הארדנים בדרום המדינה.

שלט הרלדי של אברבך, גרמניה
שלט הרלדי של אברסבך אן דר פילס, גרמניה
שלט הרלדי של אברסבך סקסוני, גרמניה
שלט הרלדי של אברסברג, גרמניה
סיכת ארד בצורת חזיר בר, אותה עטו תומכיו של ריצ'רד השלישי במהלך מלחמות השושנים

שימוש מסחרי

שערות חזיר הבר היו בשימוש בתהליך ייצור מברשת השיניים עד שהוחלפו בחומרים סינתטיים, בדרך כלל ניילון, על ידי דופונט ב-1938. השיער לזיפים הגיע בדרך כלל מצוואר החזיר. אף על פי שמברשות אלו היו פופולריות מכיוון שהזיפים היו רכים, הן לא היו מוצלחות לשמירה על היגיינת הפה, מפני שלזיפים לקח זמן רב להתייבש, והם היוו כר נוח לצמיחת חיידקים, ונפלו מהמברשת. שערות חזיר הבר שימשו גם בייצור מברשות שיער.