הוא נולד והתגורר רוב חייו באחוזה משפחתית ביסנאיה פוליאנה.
ביוגרפיה
טולסטוי נולד בשנת 1828 באחוזת יסנאיה פוליאנה במחוז טולה שברוסיה, הרביעי מבין חמשת ילדיהם של מריה וניקולאי איליץ' טולסטוי, שהשתתף במלחמת רוסיה-צרפת. הוריו מתו בילדותו, והוא ואחיו גודלו בידי קרובי משפחה.
בשנת 1844 החל ללמוד משפטים ושפות המזרח באוניברסיטת קאזאן. מוריו תיארו אותו כמי שאינו מסוגל ואינו רוצה ללמוד. טולסטוי עזב את לימודיו מבלי לסיימם, וחזר לאחוזת יסנאיה פוליאנה, ובילה חלק ניכר מזמנו במוסקבה ובסנקט פטרבורג. בשנת 1851, לאחר ששקע בחובות עקב הימורים, עבר עם אחיו המבוגר ממנו לקווקז והתגייס לצבא. באותה עת החל לכתוב. אחרי מלחמת קרים השתחרר מהצבא.
ב-1857 ושוב ב-1860 ערך טיולים באירופה. בהיותו בפריז היה עד להוצאה להורג, חוויה שהשפיעה עליו עמוקות. במסעו השני בצרפת פגש את ויקטור הוגו הנערץ עליו, וכן את האנרכיסטפייר-ז'וזף פרודון, שממנו לקח את שם החיבור La Guerre et la Paix כשמו של הספר שחיבר "מלחמה ושלום". את השפעתו של ויקטור הוגו ניתן לחוש בספר כולו. בהשפעת רעיונות שספג במסעותיו באירופה, הקים טולסטוי בשובו בתי ספר לילדי הצמיתים שבאחוזתו.
ב-23 בספטמבר1862 התחתן עם סופיה אנדרייבה בהרס (המכונה בשם החיבה סוניה), בתו של רופא החצר, שהייתה צעירה ממנו ב-16 שנה, ולשניים נולדו 13 ילדים. חמישה מילדיהם מתו בילדותם. לפחות ילד נוסף אחד נולד לטולסטוי מחוץ למסגרת הנישואים.
ב-1881 עבר עם משפחתו למוסקבה, ביתו במוסקבה משמש היום מוזיאון (Музей-усадьба ЛН Толстого).
יצירתו
יצירות נעורים
דיוקן של טולסטוי שנעשה על ידי איליה רפין ב-1887טולסטוי בצעירותו
ברומן הנעורים שלו, "ילדות, נעורים, עלומים" (1852–1856) מתאר טולסטוי בחיות ובחדות-התפישה הפסיכולוגית האופיינית לכתיבתו את ילדותו כבנו של בעל אחוזות עשיר שמתחיל להתוודע לפער המעמדי בינו לבין בני האיכרים עמיתיו למשחק. אז החל העימות הפנימי שעינה אותו כל חייו בין הנכון והראוי על-פי שכלו — שוויון מלא בינו לבין האיכרים וסיגוף הגוף והנפש — לבין מה שהשיאתו תחושת האריסטוקרט המושרשת שלו ויצר החיים העז שלו (על אף הצהרות הצניעות החוזרות ונשנות שלו, ניכרה בטולסטוי גם נטייה לראוותנות והתנשאות של בן אצולה טיפוסי). למרות חוסר הבשלות של יצירותיו המוקדמות, ניכר כבר בהן כישרונו הכביר, והן הקנו לסופר הצעיר מקום מכובד בין יוצרי הדור.
בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-19 נטל טולסטוי חלק במלחמת קרים כקצין זוטר (סגן) בצבא הרוסי. החוויה עוררה בו אימה וסלידה, וחיזקה את הפציפיזם שלו. טולסטוי תיאר את חוויותיו מהמלחמה בספר "סיפורי סבסטופול" שיצא לאור בשנת 1856. אף שהספר אינו כולל כמעט עלילה, מצליח טולסטוי לרתק את הקוראים בכושר התיאור המופלא שלו ובאבחנותיו הפסיכולוגיות הדקות, ולעורר בהם תחושות סלידה וסיאוב כפי שטולסטוי עצמו חש כלפי המלחמה.
ואף מאוחר יותר בכתבו על הפטריוטיות שם טולסטוי מתאר את האירועים שלאחר המלחמה בצורת כתיבה של מסה בעלת אופי פסיכולוגי .בכתב זה טולסטוי ממשיך ומדגיש את קווי המחשבה שלו על פציפיזם ועל שלום מזויף בחסות פטריוטיות.
מספר שנים מאוחר יותר, בשנת 1863, ניסה טולסטוי את כוחו לראשונה ברומן "גדול", "הקוזאקים", המגולל את עלילותיו של אציל רוסי המאוהב בנערה קוזאקית. ארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1869, הוציא לאור את "מלחמה ושלום". ב-1877 הוציא לאור רומן חשוב נוסף, "אנה קארנינה". ב-1889 הוציא לאור את הנובלה "סונאטת קרויצר", שהסעירה את הרוחות ברוסיה ונחשבה בעיני רבים לשערורייתית.
מלחמה ושלום (ברוסית: Война и мир) רומן שזכה לתהילת עולם. עלילת הסיפור מתחילה ביולי 1805, עת ניצב נפוליאון בשיא זוהרו, ומסתיימת באפילוג בשנת 1819, אחרי מלחמת 1812, נפילתו וגלותו של נפוליאון. בין לבין פורש טולסטוי עלילה רחבה ובה מאות דמויות ראשיות ומשניות, חלקן היסטוריות ואחרות בדיוניות. טולסטוי לא החשיב את "מלחמה ושלום" בתור רומן, אלא כאפוס היסטורי שנועד לאייר את הבנתו וחזונו לגבי ההתפתחות ההיסטורית.
אנה קארנינה (ברוסית: Анна Каренина) הוא רומן שפורסם בתחילה כסדרה בהמשכים בירחון, ובשנת 1877 יצא בשלמותו כספר. הספר נחשב לאחד הרומנים הטובים ביותר שנכתבו אי פעם. דוסטויבסקי, בן זמנו של טולסטוי, אמר על הספר שהוא "יצירת אמנות חסרת פגמים". הספר מתאר שני סיפורי אהבה מנוגדים. האחד - של אנה קארנינה ומאהבה, הגראף ורונסקי, והשני של קונסטנטין לוין ואשתו קיטי. בכתבה שפורסמה בטיים מגזין היוקרתי, בחודש ינואר 2007, דורג הספר במקום הראשון מתוך עשרת המקומות ברשימת הספרים הגדולים של כל הזמנים[2].
חוג הקריאה (ברוסית: Круг чтения) או בשמו המלא: "חוג הקריאה: תורת החיים על פי לב טולסטוי וחכמים: מחשבותיהם של חכמים וסופרים על האמת, החיים וההנהגה, שנבחרו, נאספו וסודרו לכל ימי השנה"[3], הוא ספרו האחרון של טולסטוי והוא שקד על חיבורו במשך כ-15 שנה[4], טולסטוי חיבר את הספר כיוון שחש שלאחר אנה קארנינה מיצה את כוחו ככותב רומנים. הספר אמור להיות מדריך להגות ולקריאה לאדם המשכיל ומכיל למעלה מ-1,000 עמודים ובהם ציטוטי הוגים רבים על נושאים שונים הערוכים כתוכנית קריאה לאורך כל ימות השנה. על הספר שורה רוח של אנרכיזם ושלילת כל ממסד, בפרט הכנסייה הממוסדת וכמריה, לעומת זאת מביע הספר אמונה שלמה בטוב לבו של היחיד ובכוחו ליצור קשר בלתי-אמצעי עם אחיו בני האדם ועם האלוהים.
טולסטוי האמין כי ההיסטוריה האנושית היא היסטוריה של כוחניות צרופה, וראה כל ארגון אנושי כמנגנון שמטרתו הפעלת כוח. על-פי הגותו, כל ניסיון לאכיפת חוק ויצירת מנגנון ממשלתי, הוא מניפולציה של השלטון, שנועדה לשלוט באנשים כנגד טובתם.
טולסטוי האמין כי האשליה המכוונת מלמעלה של הציבור, היא שהביאה אותו להאמין כי לא ניתן לנהל חיים אנושיים מהוגנים בלא להיעזר בממשל. על-פי טולסטוי, עמלים השלטונות בשכנוע הפרט כי הוא בור ואינו מסוגל לדאוג לענייניו, וזוהי לשיטתו הסיבה היחידה להמשך קיומו של כל שלטון.
טולסטוי האמין כי מודעות לאשליה זו, וניסיון להימנע ממנה, יביאו להכחדת המשטר ולמניעת האלימות הטמונה בו. עם זאת, טולסטוי סבר כי כל שימוש בכוח נגדי דינו ליצור מצב זהה של כפייה ואלימות, ועל כן התנגד לכל פעולה אקטיבית כנגד השלטונות.
בהשפעת המרקסיזם, האמין טולסטוי כי בעלות על קרקע ועל הון היא צורת כפייה נוספת. עם זאת, במציאות הרוסית הפיאודלית למחצה של תקופתו, בה השליטה על הקרקע הייתה בידי האצולה שהיוותה חלק מן המנגנון הממשלתי, זיהה טולסטוי את הבעלות על הקרקע וההון כחלק מן המוסד הממשלתי (שלא כמו מרקס, שראה בכך מעמד נפרד הבנוי על שוק קפיטליסטי, ולא פיאודלי). בהתאם לכך, טען טולסטוי כי יש להעדיף עבודות פרטיות על פני ציבוריות (בניגוד למרקס, שראה בעבודה הפרטית את מקור ההון). עמדותיו היו נר לרגלי נרודניקים באינטליגנציה הרוסית הפרו-עממית.
טולסטוי קרא לכל בני האדם שלא לקחת חלק בכל מוסד ממשלתי, והעדיף חיים המבוססים על השוק הפרטי. מתוך הבנה כי הדבר לא ניתן לביצוע על ידי כל האנשים, טען כי על האדם לצמצם את מעורבותו בשלטון ככל הניתן, בהימנעות משירותים ציבורים, הימנעות ממשרות ציבוריות, העדפת משרה ציבורית נמוכה על גבוהה, וכדומה. טולסטוי נחשב לפציפיסט, והיה מהראשונים לקרוא לסרבנותצבא. לדעת טולסטוי, הפתרון למלחמות ולאלימות הממשלתית הוא תנועת התכחשות המונית לשלטון. עם זאת, הוא התנגד למאמצים לארגן תנועה שכזו, שכן אלו היוו לדעתו מקור לכפייה עתידית נוספת.
בניגוד לעמדה זו של טולסטוי, קמו תומכים רבים אשר הושפעו מהגותו וניסו לייסד צורות התארגנות אנרכיות. מפורסמות ביותר הן הקומונות הטולסטויאניות - מושבות אנרכיסטיות-שיתופיות שקמו ברחבי רוסיה והפכו לסמל ההתיישבות האנרכית.
במסגרת פעילותו כאיש חינוך כתב טולסטוי כמה כתבי עת בתחום החינוך, והאמין בחינוך אנרכי חסר מתודה.
טולסטוי היה צמחוני וטען כי "הבחירה לאכול בשר מדכאת את היכולת הרוחנית הגבוהה ביותר באדם: זו של סימפתיה ורחמים כלפי יצורים חיים כמותו"[5].
טולסטוי התנזר מחיי מין, לאחר שנולדו לו 13 ילדים (5 נפטרו). התנזרות זו יצרה עימותים קשים בינו לבין אשתו הצעירה ממנו ב-16 שנים. הדברים באים לידי ביטוי בסרט אנגלי The Last Station בשנת 2010[6].
היחס ליהודים ולפרעות קישינב
המשבר הרוחני שעבר בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19 הובילו לבחון גם את דעותיו ביחס ליהודים ואף ללמוד עברית מפיו של הרב של מוסקבה, הרב שלמה זלקינד (שמאוחר יותר גורש לווילנה עקב יהדותו), כדי שיוכל לקרוא את התנ"ך בלשונו המקורית[7][8].
במכתב פרטי שתוכנו התפרסם בשנת 1910[9][10], כתב טולסטוי:
היהודי הוא אותו יצור עלוב, שהורד מאש התמיד הבוערת בשמים, והאיר בו את העולם כולו.
הוא המקור, האביב, והמעיין (משחק מילים ברוסית שלשלושתן שלוש המשמעויות) ממנו שאבו שאר האומות כולן את אמונותיהן ואת דתיהן.
היהודי הוא החלוץ לפני המחנה בראשה של החירות.
היהודי הוא החלוץ לפני המחנה בראשה של התרבות האנושית.
היהודי הוא סמל הנצחיות.
— מכתב לגרגורי לויט
יש להעיר שהיום מקובל במחקר לטעון שמכתב זה מזויף, ומעולם לא יצא מתחת ידו של טולסטוי.[11]
יש הטוענים שטולסטוי, לפחות בתחילת דרכו וכרבים מבני דורו, החזיק בדעות אנטישמיות, שהתבטאו ביחס עוין ושלילי ליהודים, על פי תשובתו של טולסטוי לעיתונאי היהודי לינצקי[12], שהיהודים "מציקים" לו בעניין פרעות קישינב. במכתב זה האשים את הממשל בפרעות, ולטענת המגנים את טולסטוי, נמנע בכך מלהגיב על ההתנהגות הפושעת של ההמון. הדברים פורשו כאילו מדובר בתגובתו היחידה למכתבו של הסופר שלום עליכם (שלום רבינוביץ') המבקש מטולסטוי להשתתף בקובץ סיפורים קצרים בשם: "הילף: א זאמעל-בוך פיר ליטעראטור און קונסט" (עזרה: אסופת ספרות ואמנות) לטובת היהודים נפגעי הפרעות, והובנו כגילוי תפיסתו האנטישמית האמיתית[13][14][15]. אך לאמיתו של דבר, טולסטוי אכן נענה לרבינוביץ' במכתב מ-6 במאי 1906, בו גינה בכל פה את הפרעות וכתב:”הפשע הנורא שבוצע בקישנב הותיר בי רושם עמוק... לאחרונה שלחנו מכתב משותף ממוסקבה לראש העיר של קישינב, ובו הבענו את רגשותינו לגבי מאורע איום זה”, ואף שלושה סיפורים מפרי עטו אכן הופיעו באותה אסופה ספרותית[16][17].
בניגוד לטענה הנפוצה[18], הוא צירף את חתימתו לעצומת מאה הסופרים והוגי הדעות אל הצאר, עצומה מאת ולדימיר סולוביוב נגד הפרעות בקישינב, ובה כתב: ”הזוועות של קישינב הן תוצאה ישירה של התעמולה הכוזבת והאלימה אשר ממשלתנו נוקטת בה בעצמה כה רבה”[9].
במהלך ביקורו של ליאון ברמסון, מראשי אורט רוסיה, יחד עם קבוצה של פעילים יהודים ביאסנאיה פוליאנה אמר להם טולסטוי:
'הממשלה היא האשמה בכול. כמו בעבר היא מפלה בין אדם לאדם, ללא כל סיבה היא ממשיכה לרדוף אחדים ולגרש אחרים רק מפני שהם מתפללים לאלוהים בצורה שונה. ממשלתנו אינה מסוגלת להבין שכל בני האדם שווים. כל החכמה המדינית שלהם מסתכמת בדיכוי ובהגבלה. מצערת אותו גם נימתם של העיתונים, אך המצב הקיים לא יוכל להימשך זמן רב.'
מצא חן בעיניו רצונם של היהודים לעבור לסוג עבודה חדש, במיוחד לעבודת האדמה. 'ככל שירבו בין היהודים עובדי האדמה' - הוא אמר בהתלהבות - 'כן ייטב ליהודים עצמם. אם יופיע דור שלם של אנשים המסוגלים לעבוד בזיעת אפיהם בשדה, בגן, בגן ירק, בבית מלאכה, המצב ישתפר מאד. ככל שגדל בעם מספרם של החורשים והזורעים, ככל שקטן מספר הסוחרים, כן ישתפר מצבו של העם וכן ירבה אושרו'.
אחר המשתה, (סיפור קצר), תרגם : יוסף חיים ברנר, האחדות שנה ד', גיליונות 13, 14-15, שבט, תרע"ג, (1913).
שלוש מיתות, (סיפור קצר), תרגם : יוסף חיים ברנר, האחדות שנה ד', גיליונות 20, 21-22, אדר א'- אדר ב', תרע"ג, (1913).
בעל הבית ופועלו, (סיפור קצר),תרגם: יוסף חיים ברנר, "הפועל הצעיר", גיליונות 32, 33-34, 37, 38, סיוון - תמוז, תרע"ד, (1914), (ראה אור בהוצאת "ספריה בכפר", יפו, טבט, תרע"ט, 1919), (מהדורה חדשה ב-2002, ב-הוצאת משרד הביטחון).
^תאריכי הלידה והפטירה המובאים הם על-פי הלוח הגרגוריאני, המקובל בימינו. על פי הלוח היוליאני, שהיה נהוג ברוסיה בתקופתו של טולסטוי, תאריך לידתו הוא 28 באוגוסט 1828, ותאריך פטירתו הוא 7 בנובמבר 1910.
^לאו טולסטוי והשאלה היהודית תרגום מאמר לזכרו של גרגורי אלכסנרוביץ לויט (הלוי) ובו ציטוט המכתב המלא של טולסטוי ללויט. לפי מאמר זה, טולסטוי סירב לחתום על עצומה המתנגדת לפרעות. ור' בהמשך בעניין זה
^ולדימיר פפרני, 'לב טולסטוי והשאלה היהודית', בתוך:, לב נ' טולסטוי, כתבי הגות, כרמל, ירושלים תשע"ו, עמ' 503
^לפי מאמריה של שרה הוניג בבלוגים ובספרה, המדובר בעיתונאי בשם עמנואל (גרגורביץ') לינצקי. כנראה הכוונה לסופר היידיש הרוסי יצחק יואל לינצקי אשר יחד עם 'מנדלי מוכר ספרים' היה ממוריו הנערצים של 'שלום עליכם' (רבינוביץ')
^האסופה 'הילף: א זאמעל-בוך פיר ליטעראטור און קונסט' בעריכת שלום רבינוביץ' (פריט 1274189 בכרטסת הספרייה הלאומית) הודפסה בתרע"ד 1904 בהוצאת הצפירה, ונמצאת בספריות רבות בעולם.
^טולסטוי ואנטישמיות מאמרה של חוקרת הספרות אלכסנדרה פופוף (כתבת המוסף לספרות בוושינגטון פוסט)
^מכתבו של שלום עליכם אל טולסטוי מ-27 באפריל 1903, במקורו הרוסי ובתרגום אנגלי, תוך ציון תשובתו המיידית של טולסטוי וציון שלש המאמרים שתורגמו ליידיש וצורפו בסופו של דבר לאסופת 'הילף' מ-1904. אחד המאמרים "על נאמנות לאומית וממשל", תורגם ליידיש עוד קודם לכן באותה שנה (פאטריאטיזמוס און רעגיערונג, לעא טאלסטאי -"על נאמנות לאומית וממשל, לאו טולסטוי" בכרטסת ספריית חב"ד) לפי התכתבות תקופה א של יהושע חנא רבניצקי, בעיני שלטונות רוסיה רבינוביץ' נתפס כחתרן בעקבות תרגום כתביו של טולסטוי, מקסים גורקי ואחרים באסופה זו ופרסומם ב-1904, ויד הצנזורה הוכבדה עליו. שנה לאחר מכן בעקבות מהפכת 1905, רבינוביץ' נאלץ להגר לארצות הברית
^טעות זו רשומה כאמור באנציקלופדיה העברית, והמשיכה לספרה של שרה הוניג, ומקורה כנראה בעקבות דברים של לינצקי. ור' ההערה בעניין המאמר לזכר לויט.
_-_Portrait_of_Leo_Tolstoy_(1887).jpg)
_(cropped).jpg)
