רוברט גסקוין ססיל

ערך זה עוסק במרקיז השלישי מסולסברי, בן המאה ה-19. אם התכוונתם לרוזן בן המאה ה-16, ראו רוברט ססיל, רוזן סולסברי הראשון.

רוברט ססיל
Robert Gascoyne-Cecil

רוברט ססיל
לידה	3 בפברואר 1830 הטפילד, הרטפורדשייר, אנגליה
פטירה	22 באוגוסט 1903 (בגיל 73) הטפילד, הרטפורדשייר, אנגליה
מדינה	הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת
מקום קבורה	Parish Church of St Etheldreda, Old Hatfield
השכלה	כרייסט צ'רץ' איטון קולג'
מפלגה	המפלגה השמרנית
בת זוג	ג'ורג'ינה
ראש ממשלת בריטניה ה־31 23 ביוני 1885 – 28 בינואר 1886 (220 ימים) מונרך בתקופה ויקטוריה → ויליאם גלאדסטון ויליאם גלאדסטון ← 25 ביולי 1886 – 11 באוגוסט 1892 (6 שנים) מונרך בתקופה ויקטוריה → ויליאם גלאדסטון ויליאם גלאדסטון ← 25 ביוני 1895 – 11 ביולי 1902 (7 שנים) מונרך בתקופה ויקטוריה, אדוארד השביעי → ארצ'יבולד פרימרוז ארתור ג'יימס בלפור ←
מנהיג האופוזיציה מאי 1881 – 9 ביוני 1885 (כ־4 שנים) → בנג'מין דיזראלי ויליאם גלאדסטון ← 28 בינואר 1886 – 20 ביולי 1886 (174 ימים) → ויליאם גלאדסטון ויליאם גלאדסטון ← 11 באוגוסט 1892 – 22 ביוני 1895 (שנתיים) → ויליאם גלאדסטון ארצ'יבולד פרימרוז ←
מזכיר המדינה לענייני חוץ 2 באפריל 1878 – 28 באפריל 1880 (שנתיים) → אדוארד סטנלי בנג'מין דיזראלי ← 24 ביוני 1885 – 6 בפברואר 1886 (228 ימים) → גרנוויל לווסון גאוור ארצ'יבולד פרימרוז ← 14 בינואר 1887 – 11 באוגוסט 1892 (5 שנים) → סטפורד נורת'קווט ארצ'יבולד פרימרוז ← 29 ביוני 1895 – 12 בנובמבר 1900 (5 שנים) → ג'ון וודהאוס הנרי פטי-פיצמוריס ←
פרסים והוקרה
honorary Fellow of the Royal College of Surgeons (12 ביולי 1900) מסדר הבירית אביר הצלב הגדול במסדר הוויקטוריאני המלכותי עמית החברה המלכותית
חתימה

רוברט ארתור טלבוט גסקוין-ססיל, המרקיז השלישי מסולסברי (אנגלית: Robert Arthur Talbot Gascoyne-Cecil, 3rd Marquess of Salisbury; עד יוני 1865 נקרא לורד רוברט ססיל, מיוני 1865 עד אפריל 1868 ויקאונט קראנבורן, Viscount Cranborne;‏ 3 בפברואר 1830 – 22 באוגוסט 1903), אביר מסדר הבירית, אביר המסדר הוויקטוריאני המלכותי, חבר המועצה המלכותית, עמית החברה המלכותית, היה מדינאי בריטי, חבר המפלגה השמרנית, שכיהן שלוש תקופות כראש ממשלת בריטניה, ומילא תפקיד זה בסך הכל 13 שנים. הוא היה ראש הממשלה הבריטי הראשון במאה ה-20, וראש הממשלה האחרון שעמד בראש הממשלה כחבר בית הלורדים.

לורד רוברט ססיל נבחר לבית הנבחרים הבריטי לראשונה בשנת 1853, מטעם המפלגה השמרנית. ב-1866 התמנה לשר לענייני הודו לתקופה קצרה, עד שהתפטר ב-1867 לאחר הרפורמה שהעביר בנג'מין דיזראלי, שהעניקה זכויות אזרחיות וזכות הצבעה לחלק גדול מבני מעמד הפועלים. ב-1868, עם מות אביו, ירש ססיל את תואר האצולה שלו ונכנס כחבר בבית הלורדים. ב-1874 מונה לשר לענייני הודו בממשלתו של דיזראלי, וב-1878 מונה לשר החוץ. בתפקידו זה ייצג את בריטניה בקונגרס ברלין, אף שלא היה שלם עם מדיניותו הפרו-עות'מאנית של דיזראלי. לאחר תבוסת השמרנים בבחירות ב-1880 ומותו של דיזראלי שנה לאחר מכן החל להתבלט כמנהיג שמרני בבית הלורדים, בצד מנהיגותו של סר סטאפורד נותרקוט בבית הנבחרים. ביוני 1885 התמנה ססיל כראש ממשלה, לאחר שהמנהיג הליברלי ויליאם גלאדסטון התפטר. ססיל היה ראש ממשלה עד להתפרקותה בינואר 1886, לאחר משבר סביב נושא האוטונומיה לאירלנד (Home Rule). גלאדסטון היה מי שהעלה את יוזמת החקיקה למתן האוטונומיה, וסולסברי הוביל את ההתנגדות לחוק. סולסברי יצר ברית עם הליברלים היוניוניסטים (Liberal Unionist Party), שהתפצלו מן המפלגה הליברלית, ויחד עמם זכה בבחירות הכלליות של 1886. בבחירות שהתקיימו ב-1892 הצליחו היוניוניסטים לצבור את המספר הרב ביותר של מושבים בבית הנבחרים, אך גלאדסטון היה מי שהצליח להרכיב ממשלה, לאחר שזכה בתמיכת המפלגה הלאומית האירית. סולסברי שב לכהן כראש ממשלה לאחר הבחירות שהתקיימו ב-1895. במהלך כהונה זו הוביל סולסברי את בריטניה למלחמת הבורים השנייה. ב-1900 זכה שוב בבחירות. ב-1902 העביר את תפקידו לאחיינו, ארתור בלפור. הוא נפטר שנה לאחר מכן, ב-1903.

היסטוריונים מסכימים שמנהיגותו של סולסברי בתחום יחסי החוץ הייתה חזקה ויעילה, ושהבנתו את הנושאים השונים בתחום זה הייתה מצוינת. רבים רואים בו את אחד ממוביליה העיקריים של המדיניות שנקראה "בדידות מזהרת", אך למעשה סולסברי עצמו לא זיהה עצמו עם מונח זה. הוא היה מקצוען סבלני ופרגמטי, שהבין היטב את האינטרסים ההיסטוריים של בריטניה. סולסברי היה בין מובילי חלוקתה של אפריקה בין המעצמות האירופיות, התמודד מול הופעתן של גרמניה וארצות הברית כמעצמות אימפריאליסטיות, והוביל את השינוי במדיניותה של בריטניה בים התיכון, מהתמקדות במצרי הדרדנלים והבוספורוס להתמקדות בתעלת סואץ. את כל האתגרים האלה ניהל היטב, מבלי להיגרר להתנגשות בין המעצמות הגדולות.

היו שהגדירו את אישיותו כ"דיכאונית, נוירוטית מאוד, מוטרדת, מופנמת, מלאת חשש משינוי ומאובדן שליטה, אדם צנוע אך מסוגל לתחרותיות יוצאת דופן".

הוריו של לורד רוברט ססיל היו ג'יימס גסקוין ססיל, המרקיז השני מסולסברי, ופרנסס גסקוין. מצד אביו היה רוברט ססיל מצאצאי לורד ברלי (Burghley) והרוזן הראשון מסולסברי, שניהם מראשי השרים של אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה. למשפחה היה רכוש רב – אחוזות כפריות נרחבות בהרטפורדשייר ובדורסט. רכושה של המשפחה גדל עוד יותר עם נישואיו של ג'יימס לפרנסס ב-1821. אביה היה סוחר עשיר, שרכש אחוזות גדולות באסקס ובלנקשייר, אחוזות אותן ירשה פרנסס.

רוברט נולד בבית האטפילד, בית אחוזה רחב ידיים בהרטפורדשייר, כ-20 ק"מ מצפון ללונדון, שנבנה על ידי רוברט ססיל, המרקיז הראשון מסולסברי, במאה ה-17. הוא היה הילד החמישי מבין ששת הילדים שילדה אשתו הראשונה של אביו. לאחר מות אימו, כאשר רוברט היה בן עשר, נישא אביו שנית ונולדו לו חמישה ילדים נוספים. רוברט היה הבן השלישי. אח שנולד לפניו, ב-1823, ונקרא גם הוא ארתור, נפטר בגיל שנתיים. אחיו הגדול, ג'יימס אמיליוס ויליאם אוולין גסקוין ססיל, נפטר ב-1865, ורוברט ססיל ירש את תוארו (ראו להלן).

ילדותו של רוברט הייתה אומללה, נטולת אהבה וספרטנית אפילו על פי אמות מידה של בני המעמד שלו, ובבתי הספר שבהם למד סבל מבריונות חסרת רחמים. כשהיה בן שש נשלח לפנימייה הראשונה שלו ותיאר אותה לימים כ"חיים בין בני שטן". ב-1840 החל את לימודיו באיטון קולג', שם הצטיין בלימודיו בצרפתית, בגרמנית, בלימודים קלאסיים ובתאולוגיה. למרות הצלחתו עזב ססיל את הלימודים ב-1845 בשל בריונות בלתי פוסקת שסבל ממנה גם שם. אביו הוציא אותו משם ודאג להשלים את השכלתו בעזרת מורים פרטיים. הסבל שעבר בשנות לימודיו גיבש את השקפת עולמו הפסימית על הדמוקרטיה. הוא סבר שרוב האנשים פחדנים ואכזריים, ושההמון ידרוס יחידים רגישים.

בדצמבר 1847 החל את לימודיו בכרייסט צ'רץ' שבאוקספורד, שם זכה בפרס הצטיינות על הישגיו במתמטיקה. באוקספורד פגש את "תנועת אוקספורד", תנועה נוצרית ששאפה להביא למיזוג של כמה עקרונות מהנצרות הקתולית בכנסייה האנגליקנית. חוויית המפגש עם זרם זה הייתה "משכרת", לדבריו, והייתה עבורו חוויה דתית מעצבת. הוא התבלט כתלמיד מבריק, וחבריו ניבאו לו שיום אחד יהיה ראש ממשלה.^[1]

באפריל 1850 הצטרף ססיל לאחת מאגודות הבריסטרים של לונדון, אך לא נהנה מהעיסוק המשפטי. הוא עבר התמוטטות עצבים, ובעצת רופאו יצא ביולי 1851 למסע בעולם כדי לשפר את בריאותו.^[1] הוא נסע למושבת הכף ומשם המשיך לאוסטרליה, לטסמניה ולניו זילנד. ססיל לא אהב את הבורים, וטען שהיות שלבורים יתרון מספרי של פי שלושה על הבריטים, האפשרות לתת להם שלטון עצמי תהיה למעשה כניעה של הבריטים, שהבורים שונאים אותם "כפי שעם כבוש שונא את כובשיו", כהגדרתו. לעומת זאת הביע אהדה לקפירים, כפי שכונו אז השחורים, וראה בשפתם שריד לתרבות גבוהה בעבר, בדומה לאיטלקים. בעת ביקורו באוסטרליה התפעל מהסדר ומהמשמעת ששררו, לדבריו, במכרות הזהב ובערי הכורים, וסבר שאלו נוצרו בשל העובדה שהשלטון הוא בידי המלכה, מלמעלה, ולא בידי ההמון, מלמטה.

במאי 1853 שב ססיל ממסעו, וב-22 באוגוסט באותה שנה נכנס לבית הנבחרים הבריטי כחבר המפלגה השמרנית, נציג סטמפורד בלינקולנשייר. הוא שמר על מושבו עד שקוּדם לאצולה, ולאורך שנותיו בבית הנבחרים לא הייתה תחרות על מושבו. כבר בנאומו הראשון התנגד לחינוך חילוני ולאולטרה־מונטניזם שהיו מנוגדים לכנסייה האנגליקנית, וטען כי החינוך החילוני והאולטרה-מונטניזם שונים באופן מהותי מהעקרונות הבסיסיים של בריטניה. הוא הצהיר על כוונתו להתנגד לכל התערבות במערכת הייצוגית של אנגליה, מכיוון שזו עלולה לפגוע בכוחות המאזנים המהווים את יציבותה של המערכת החוקתית של בריטניה.

בדצמבר 1856 החל ססיל לפרסם מאמרים בעיתון סאטורדיי ריוויו (Saturday Review). ססיל פרסם את מאמריו בעילום שם, והתמיד בכך בתשע השנים הבאות. מ-1861 עד 1864 פרסם בעיתון 422 מאמרים, ובסך הכל פרסם העיתון 608 מאמרים שכתב. מאמרים של ססיל התפרסמו גם ברבעון קורטרלי ריוויו (Quarterly Review), שהיה כתב העת האינטלקטואלי המוביל באותה תקופה. בתקופה שבין אביב 1860 וקיץ 1866 יצאו לאור עשרים וששה גיליונות של כתב העת, ומאמריו של ססיל – גם כאן בעילום שם – הופיעו בעשרים ושלושה מהם. ססיל כתב גם מאמרי מערכת עבור העיתון המוביל של המפלגה השמרנית, ה"סטנדרט" (Standard). ב-1859 היה ססיל שותף בהקמת הרבעון "בנטלי'ס קורטרלי ריוויו" (Bentley's Quarterly Review), כתב עת שנסגר לאחר שפרסם ארבעה גיליונות.

סולסברי מתח ביקורת על מדיניות החוץ של לורד ג'ון ראסל, וטען ששר החוץ "מוכן תמיד להקריב הכל למען השלום... עמיתים, עקרונות, התחייבויות.... תערובת מבשרת רעות של יהירות ונבזות... עשוי ללא חת מול החלשים, בישן ומתרפס מול החזקים". סולסברי האמין שהלקח שיש ללמוד ממדיניות החוץ של ראסל הוא שאין להקשיב לאופוזיציה או לעיתונות, שכן אז מדיניות החוץ נשלטת לגמרי על ידי התנודות בדעת הקהל. לקח שני הוא שהעקרונות לניהול מדיניות חוץ לאומית שונים לגמרי מעקרונות ההתנהלות של בני אדם בודדים: עקרונות אלה "הפוכים לגמרי מהעקרונות המובאים בדרשת ההר". לקח שלישי שלמד ססיל הוא שאין זה ראוי שבריטניה תתערב בעניינים הפנימיים של מדינות אחרות, למעט במקרים המנוגדים בבירור לחוק הבין-לאומי; ולקח נוסף הוא שאסור לבריטניה לאיים על מדינות אחרות, אלא אם כן היא מוכנה לעמוד מאחורי איומיה ולממש אותם.

ב-1866 נפטר אחיו הבכור של ססיל, והוא ירש את תוארו; כעת נקרא לורד קראנבורן. באותה שנה הוזמן על ידי אדוארד סמית-סטנלי, הלורד דרבי, להצטרף לממשלתו החדשה, לאחר נפילת הממשלה הקודמת בראשותו של ויליאם גלאדסטון. קראנבורן הסכים, והיה השר לענייני הודו.

במהלך 1866 פקד רעב כבד את החוף המזרחי של הודו, מצ'נאי (שנקראה אז מדראס) וצפונה, עקב בצורת חריפה שנגרמה עקב דלילות גשמי המונסון ב-1865. הרעב הוחמר עוד יותר על ידי טעויות ומחדלים של השלטון הבריטי, שלא העריך נכונה את היקף הצורך שיהיה, לא העריך נכונה את המצב כאשר החלה הבצורת, וטעה בהיקף העזרה הנדרשת. ברעב נספו בין 4 ל-5 מיליוני בני אדם. פניות מצד נציגי הודו לססיל לא נענו.

בדיון שנערך בבית הנבחרים ב-2 באוגוסט 1866 בנושא הרעב, תקף קראנבורן את המומחים, את הכלכלנים ואת ממשלת בנגל, שלדעתו נשאו באחריות לאסון הגדול. הוא מתח ביקורת חריפה על הפקידים, שלא הבינו את חומרת המצב ונצמדו לנהלים רק כדי לרצות את הממונים עליהם, והעדיפו חיסכון כספי על חשבון חיי אדם. נאומו של קראנבורן התקבל בתשואות חמות מכל חלקי הבית. האסון הותיר בקראנבורן לכל חייו יחס חשדני כלפי מומחים. באלבומי התמונות שבביתו מהשנים 1866–1867, נמצאות בין התמונות המשפחתיות שתי תמונות של ילדים הודים במצב של תת תזונה.

ב-1867 העלה חבר הפרלמנט, ג'ון סטיוארט מיל, הצעה לסוג של בחירות יחסיות. קראנבורן התנגד להצעה, שלדעתו לא התיישבה עם האקלים הפוליטי הבריטי, ואינה שייכת להם. באמצע שנות ה-60 של המאה ה-19 דן הפרלמנט ברפורמה פרלמנטרית משמעותית, חוק הרפורמה של 1867. מטרת החוק הייתה להרחיב עוד יותר את מספר בעלי זכות ההצבעה ולבטל עיוותים שונים, כהמשך לחוק הרפורמה של 1832. קראנבורן השקיע מאמצים רבים כדי לשלוט בנתוני הבוחרים, עד שהפך למומחה לנושא. כאשר הגיעה הצעת החוק לדיון, ב-1866, בחן קראנבורן כל סעיף בחוק כדי להבין את השפעתו האלקטורלית. עם זאת, קראנבורן לא צפה את תמיכתו של בנג'מין דיזראלי, באותה תקופה שר האוצר של בריטניה. ב-1866 התנגד דיזראלי להצעה דומה של גלאדסטון, אך ב-1867 תמך בהצעה החדשה שהייתה נרחבת בהרבה. קראנבורן חלק על הנתונים שהביא דיזראלי, וראה בתמיכתו ובתמיכת ראש הממשלה בהצעה בגידה בציבור הבוחרים שלהם. קראנבורן התפטר מהממשלה לאחר נאום חריף שנשא בפרלמנט.

ב-1868 נפטר אביו של רוברט ססיל, והוא ירש את תוארו כמרקיז מסולסברי. עם קבלת התואר הפך רוברט ססיל לחבר בית הלורדים. בין 1868 ל-1871 היה יושב ראש חברת הרכבות "גרייטס איסטרן ריילווי" (Great Eastern Railway). כאשר נכנס לתפקידו סבלה החברה מהפסדים, אך במהלך כהונתו התאוששה החברה ואף חילקה דיווידנד קטן לבעלי המניות.

ב-1874 שב סולסברי לממשלה, הפעם בראשותו של דיזראלי. הוא מונה לשר לענייני הודו, וב-1876 ייצג את בריטניה בוועידת קונסטנטינופול. בוועידה השתתפו המעצמות האירופיות הגדולות – בריטניה, רוסיה, גרמניה, צרפת ואיטליה, ומטרתה הייתה למצוא פתרונות למתיחות בין מדינות הבלקן לאימפריה העות'מאנית. סולסברי הצליח לגבש מערכת יחסים טובה עם דיזראלי, למרות החשדות וחוסר האמון שהיו לו כלפיו בשנים שלפני כן.

ב-1878 מונה סולסברי כשר החוץ, וירש בתפקיד זה את הלורד דרבי. הוא ייצג את בריטניה, יחד עם דיזראלי, בקונגרס ברלין, שם התכנסו המעצמות האירופיות בעקבות המלחמה העות'מאנית-רוסית וחוזה סן סטפנו שנחתם בעקבותיו. כהערכה על ההישגים שהביא לבריטניה בקונגרס צורף סולסברי למסדר הבירית.

עם מותו של דיזראלי ב-1881 עברה המפלגה השמרנית טלטלות. סולסברי היה למנהיג המפלגה בבית הלורדים, ובבית הנבחרים הנהיג את המפלגה סר סטאפורד נורת'קוט. לא נקבעה הנהגה אחת למפלגה ובשל כך היה מאבק בין השניים, מאבק שבו ניצח סולסברי.

ב-1884 הציג ראש הממשלה, גלאדסטון, חוק רפורמה נוסף, שמטרתו הייתה שוב להעניק זכות הצבעה לשני מיליון פועלים חקלאיים. סולסברי ונורת'קוט הסכימו ביניהם שמפלגתם תתמוך בחוק רק אם תהיה חלוקה מחדש גם של אזורי הבחירה, מכיוון שהיו משוכנעים שאישור החוק ללא חלוקה מחדש משמעותה היעלמות המפלגה השמרנית לכמה עשורים לפחות. בית הלורדים דחה את החוק ודיוני הפרלמנט הופסקו לעשרה שבועות. תוכניתו של סולסברי הייתה לעכב את החוק בבית הלורדים ובמקביל להעביר בבית הנבחרים חוק לחלוקה מחדש של אזורי הבחירה. הוא רמז שאם תוכניתו לא תתקבל יפרוש מהנהגת המפלגה, וזו אכן התקבלה למרות כמה ויכוחים ועימותים.

מול הפגנות גדולות שהתקיימו בעד החוק טען סולסברי כי ניסיונות השפעה באמצעות ה"המון", כהגדרתו, הן תקדים מסוכן, וכי גלאדסטון מנסה, באמצעות החוק, להסב את תשומת הלב ממדיניות החוץ והכלכלה שלו. סולסברי עמד על כך שבית הלורדים מגן על החוקה הבריטית, ומונע שינוי החוק על ידי מפלגה מסוימת שנמצאת כרגע בשלטון. בובות בדמותו של סולסברי נשרפו בהפגנות נגדו, אך התקיימו גם הפגנות ענק בעדו. גלאדסטון הציע פשרה, והמלכה לחצה על השמרנים לקבל אותה. סולסברי התנגד לפשרה ולא הסכים לפגישה חשאית עם גלאדסטון, מכיוון שחשש שהפגישה תתגלה וסבר שגלאדסטון אינו מעוניין באמת לשאת ולתת. למרות המתח הרב הסתיים המשבר, שהחל באפריל 1884, בנובמבר, כאשר גלאדסטון קיבל את תנאיו של סולסברי. חוק הרפורמה עבר, בצד חקיקה מקבילה על חלוקה מחדש של מחוזות הבחירה.

סולסברי התמנה לראשות ממשלת מיעוט ב-1885, וכיהן בתפקיד כשנה. מוקדם יותר, בנובמבר 1883, תקף סולסברי את המציאות הקשה ואת תנאי החיים הקשים שבהם חיו בני המעמד הנמוך. במאמר שפרסם מתח ביקורת חריפה על מפעלי בנייה גדולים בלונדון שהפרלמנט אישר, ובגללם פונו אלפי פועלים מבתיהם ואולצו לעבור לדיור צפוף וקשה עוד יותר. סולסברי טען שתנאי החיים הקשים פוגעים במוסר ובבריאות, וכי מדיניות הלסה פר, חופש כלכלי, שעל פיה הממשלה אינה אמורה להתערב בפעילות הכלכלית, היא מדיניות "ראויה להערכה", אך יש להפעילה "בשני הצדדים". במילים אחרות, סולסברי דרש שהממשלה תפעל לטובת השכבות החלשות. עיתונים בבריטניה האשימו אותו כי הוא צועד לעידן של סוציאליזם מונהג בידי המדינה. ביולי 1885 עבר בבית הנבחרים ובבית הלורדים חוק הדיור של מעמדות העובדים, ועל פיו ניתן סיוע כלכלי לבניית דיור לפועלים וכן כלים משפטיים נגד בעלי בתים שהשכירו בתים שלא היו ראויים למגורים. החוק הותקף בבית הלורדים כ"חונק את רוח העצמאות וההסתמכות העצמית של העם, והורס את המרקם המוסרי של הגזע שלנו בעניבת חנק של סוציאליזם של המדינה". סולסברי השיב כי מתנגדיו לא יוכלו לעצור מהלך חקיקתי דגול, הנובע מהמניעים הנאצלים ביותר של נדיבות ודת, על ידי הדבקת תוויות של "סוציאליזם".

כראש ממשלת מיעוט התקשה סולסברי לפעול ולקדם חקיקה. ואולם, בבחירות שנערכו ב-1886 התפצלה המפלגה הליברלית סביב שאלת השלטון העצמי באירלנד, וכתוצאה מכך זכה סולסברי לרוב שאיפשר לו להישען על רוב מוצק ולזכות שוב בראשות הממשלה.

ב-1889 הקים סולסברי את מועצת מחוז לונדון, שקיבלה סמכויות לבצע את העבודות הציבוריות במחוז לונדון, וכן סמכויות נוספות בתחום החינוך, התכנון העירוני והבנייה. ב-1890 אישר סולסברי למועצה לבנות בתים, היתר שעליו התחרט עד מהרה, באומרו שמועצת מחוז לונדון "היא המקום שבו נעשים ניסויים סוציאליסטיים וקולקטיביסטיים. זהו המקום שבו רוח מהפכנית חדשה מוצאת את בסיסה וכלי נשקה".

ב-1888 עמד סולסברי במרכזה של סערה ציבורית. באותה שנה זכה גיינספורד ברוס, מועמד היוניוניסטים (שהיו חלק מהמפלגה השמרנית), בבחירות משנה בהולבורן. הוא ניצח את המועמד הליברלי, לורד קומפטון, אך בהפרש קטן מזה שבו זכה המועמד השמרני הקודם, פרנסיס דאנקן, בבחירות ב-1885. סולסברי הסביר את הפער בכך שדאנקן התחרה מול אדם "שחור", כהגדרתו סולסברי אמר: "...ככל שהתקדם מין האדם, וככל שהתקדמנו בהתגברות על דעות קדומות, מסופקני אם כבר הגענו למצב שבו ציבור בוחרים בריטי יבחר מועמד שחור לייצג אותם...". סולסברי הסביר כי כינה את המועמד המתחרה "שחור" באופן כללי ולא במדויק, שכן "...אני מאמין שצבעו אינו לגמרי שחור, אך בכל מקרה הוא אדם מגזע אחר". האדם השחור המדובר היה דאדאבחי נאורוג'י (אנ'), אדם ממוצא הודי, בן העדה הפארסית.

המלכה והליברלים מתחו ביקורת על דבריו של סולסברי, שמהם הבינו כי לדעתו רק לבנים יכולים לייצג בוחרים בריטים. סולסברי הכחיש כי התכוון במילה "שחור" להתייחסות מזלזלת ומגנה; אמירה כזו, לדבריו, היא עלבון חריף לחלק גדול מאוד של הגזע האנושי. עם זאת, סולסברי טען שבית הנבחרים הבריטי, על מסורותיו הרבות, הוא מוסד מורכב ויוצא דופן, ולפיכך מועמדים שלא נולדו באיים הבריטיים לא יצליחו בו. ב-1892 נבחר נאורוג'י כחבר בית הנבחרים הראשון ממוצא הודי, ובהזמנת סולסברי התמנה לראש המכון האימפריאלי, מוסד למחקר ופיתוח מדעי וטכנולוגי.

עיקר הבעיות בתחום מדיניות החוץ היה בים התיכון, מוקד לאינטרסים הבריטיים למעלה ממאה שנים. עם פתיחת תעלת סואץ בסוף 1869 התמקדו הבריטים בהגנת התעלה, מעבר חיוני להודו ולשאר אסיה. סולסברי סיים למעשה את מדיניות הבדידות המזהירה של בריטניה כאשר חתם בדצמבר 1887 על הסכמים עם איטליה ואוסטריה שנועדו להגן על התעלה. ב-1889 העביר סולסברי את חוק ההגנה הימית, שבמסגרתו הוגדל תקציב הצי המלכותי הבריטי ב-20 מיליון לירות שטרלינג לאורך ארבע השנים שלאחריו. תקציב זה איפשר לצי לבנות אוניות חדשות: עשר אוניות מערכה, שלושים ושמונה סיירות, שמונה עשרה ספינות טורפדו וארבע ספינות תותחים מהירות. הייתה זו ההרחבה הגדולה ביותר של הצי בעיתות שלום. מאז קרב טרפלגר ב-1805, נקבעה מדיניות בריטית שלפיה הצי המלכותי יהיה גדול בשליש מהצי הבא בגודלו. כעת נקבע עיקרון חדש לשמירת גודלו של הצי, שנקרא "עקרון שתי המעצמות" (Two-Power Standard): לפי עיקרון זה יהיה גודלו של הצי הבריטי כגודלם של שני הציים הבאים אחריו גם יחד". הכוונה הייתה לצי הצרפתי ולצי הרוסי הקיסרי, אויבותיה המסורתיות של בריטניה.

ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת, הציעה לסולסברי פעמיים תואר דוכס, אך הוא סירב, בטענה שלא יוכל לעמוד בעלות הגבוהה של סגנון החיים המקובל והמצופה מדוכסים.

בבחירות הכלליות שנערכו ב-1892 זכתה המפלגה השמרנית ברוב, אך פחות מזה שזכתה בו בבחירות ב-1886. ארתור בלפור, ממנהיגי המפלגה, וג'וזף צ'מברלין, שלא היה חלק מן המפלגה השמרנית אך היה בעל בריתה, רצו לקדם מדיניות של רפורמה חברתית. סולסברי האמין כי ביצוע רפורמה כזו ירחיק רבים מתומכי המפלגה וחשש שקידום מדיניות חברתית יביא לפיצולה. הרוב שהיה לשמרנים היה קטן, אך לליברלים לא היו די קולות כדי להפיל את הממשלה. עם זאת, בהצבעת אי אמון שהתקיימה כחודשיים לאחר הבחירות הצליחו הליברלים ונציגי האירים להתאחד ולהביא לרוב שתמך בהצעת אי האמון. סולסברי התפטר ב-12 באוגוסט. לדברי מזכירו האישי של סולסברי במשרד החוץ, הפגין סולסברי שמחה בלתי מרוסנת על שחרורו מהתפקיד.

כמה חודשים לאחר מכן טען סולסברי כי לממשלה החדשה, בראשות גלאדסטון, אין רוב באנגליה ובסקוטלנד, ובשל כך אין לה מנדט להנהיג שלטון עצמי באירלנד, ומכיוון שלא התקיים משאל עם, רק בית הלורדים יוכל לתת את הבסיס לשינויים פוליטיים מהותיים. בספטמבר 1893 דחה בית הלורדים את ההצעה למתן שלטון עצמי לאירלנד ברוב של 419 מול 41, אך סולסברי מנע מבית הלורדים לדחות גם את הצעת החוק להטלת מיסי ירושה ב-1894. בבחירות ב-1895 זכו השמרנים ברוב גדול.

סולסברי התמחה בעיקר בענייני חוץ, ובשל כך התמקד בתחום זה ולא במשרד האוצר, כפי שהיה מקובל עד אז. בראייתו של סולסברי נותרה צרפת יריבתה המשמעותית של בריטניה, ואילו גרמניה נתפסה אצלו כמדינה קרובה יותר. למרות החוזים שעליהם חתם עם אוסטריה ועם איטליה, עמד סולסברי על עקרונות הבדידות המזהירה, והתנגד לחתימת בריתות עם מעצמות אירופיות אחרות. במרכז מדיניות החוץ הבריטית שהוביל עמדה שאלת חלוקת אפריקה בין המעצמות השונות – מאבק בין המעצמות האירופיות על השליטה ביבשת. מאבק זה כמעט שהביא למלחמה בין בריטניה לצרפת בעת תקרית פשודה ב-1898. אירוע מרכזי נוסף באפריקה בזמן כהונתו של סולסברי היה מלחמת הבורים, בין 1899 ל-1902. סולסברי התנגד למתן שלטון עצמי לאירלנד, אך יזם רפורמת קרקעות נרחבת, שאיפשרה למאות אלפי כפריים אירים לזכות בבעלות על קרקע. חוקים נוספים שהעביר כראש ממשלה כללו חוק שאיפשר למורים לשלם אנונה ובכך לחסוך לגמלאות, וחוק שיצר מסגרות חינוכיות לילדים בעלי נכות פיזית ונפשית, ולילדים אפילפטיים.

ב-1895 מונה סולסברי כלורד חמשת הנמלים, משרה סמלית שנועדה להביע אמון והערכה מצד הכתר.

ב-11 ביולי 1902 החליט סולסברי לפרוש מתפקידו. ליבו היה שבור לאחר פטירת אשתו, ומצבו הבריאותי היה גרוע. את מקומו תפס אחיינו, ארתור בלפור.

סולסברי סבל ממשקל יתר שגרם לקשיי נשימה. מצבו החמיר, והוא נאלץ לישון בכיסא בביתו. עד אוגוסט 1903 החמיר מצבו, והוא סבל מבעיות לב ומהרעלת דם שנגרמה מכיב ברגלו. הוא נפל בשנתו מהכיסא שעליו ישן, ומצבו הבריאותי הרעוע הביא להחמרה מיידית ולמותו.

סולסברי היה אדם גבוה, וכבר מצעירותו כפוף מעט. הוא היה קצר ראייה, ובנערותו היה ביישן ומופנם. הוא המרה את רצון אביו, ונשא לאישה את ג'ורג'ינה אלדרסון, שהייתה – לדעת אביו – ממעמד נחות יותר. הנישואין עלו יפה, ולזוג היו שמונה ילדים (אחת מהן נפטרה בגיל ינקות).^[1] סולסברי היה אב סובלני, ששאף למנוע מילדיו את הילדות הקשה שהוא עצמו עבר. הוא קיצר את שעות הלימוד של ילדיו, מתוך הנחה שפחות שיעורים יניבו תוצר אינטלקטואלי טוב יותר. עם זאת, אשתו אמרה עליו ש"ייתכן שהוא מסוגל למשול במדינה, אך לא ניתן לסמוך עליו שיהיה אחראי על ילדיו".^[2]

אף שהתגבר על התמוטטות העצבים שממנה סבל בצעירותו, סבל לכל אורך חייו מתופעות שקרא להן "סערת עצבים". אלו באו בתקופות של מתח, דאגה ותשישות, וכללו מיגרנות חריפות, דיכאון, בעיות עיכול, לאות ותשישות, ובשיא המשבר רגישות קיצונית לאור, צליל ומגע.^[1] סולסברי נודע גם בפיזור דעתו, וייתכן שהיה זה קושי נוירולוגי, שבא לידי ביטוי כאשר לא זיהה אנשים קרובים אליו, פעם אחת אפילו את בנו. במקרה אחד שאל סולסברי בלחש את מי שישב לידו במהלך ארוחת בוקר, מיהו האדם היושב מצידו השני. הוא נענה שמדובר באחד מידידיו הקרובים ביותר, ששימש באותה עת כשר בממשלתו. סולסברי הסביר את טעותו בכך שבישיבות הממשלה הוא רואה את פניו, אך כעת הוא רואה אותו בפרופיל ולכן לא זיהה אותו.^[3]

סגנון הניהול של סולסברי היה שונה מזה של קודמיו, לורד ביקונספילד וויליאם גלאדסטון. בניגוד לשניהם, שהטילו משמעת על השרים בממשלותיהם וניהלו אותם ביד רמה, הנהיג סולסברי צורת עבודה חופשית יותר, ואיפשר לכל שר אוטונומיה רחבה יותר. כך נהג גם מול שגרירי האימפריה ברחבי העולם, שעימם ניהל דו-שיח של אמון והתייעצות. הוא העדיף תמיד לעבוד לבדו במשך שעות. סולסברי הסביר שלוּ היה לו זמן היה מעביר חלק מן העבודה לכפופים לו, אך מכיוון ששעתו דוחקת הוא עושה הכול בעצמו.^[4] הוא לא התעניין כלל בענפי הספורט שהיו תחביבם הנלהב של בני האצולה בזמנו: רכיבה על סוסים, ציד, שיט יאכטות ומרוצי סוסים. פעם התלונן באוזני אשתו שעליו להמתין לשובו של אחד משותפיו לממשלה ממירוץ שבו צפה אותו אדם, באומרו: "התארגנותנו הפוליטית נאלצת להמתין עד שבעל ארבע רגליים מסוים ירוץ עבור דבר מה". במקום זאת העדיף לעסוק בקריאה ובעריכת ניסויים כמדען חובב.^[5]

רוב ההיסטוריונים רואים בסולסברי אדם מוכשר, שהנהיג מדיניות מעין ריאקציונרית, שבלמה כוחות של ליברליזם ושינוי למשך כמה עשורים. היסטוריונים שונים רואים בו את הוגה הדעות החשוב ביותר שהמפלגה השמרנית בבריטניה העמידה מבין שורותיה. ב-1977 הוקמה בבריטניה "קבוצת סולסברי", בראשות רוברט גסקוין ססיל, המרקיז השישי מסולסברי, נינו של המרקיז השלישי. קבוצת סולסברי קרויה על שמו של המרקיז השלישי, ועוסקת בהוצאה לאור של כתבים המקדמים חשיבה ומדיניות שמרנית. גם הרבעון האקדמי "סולסברי רוויו", שנוסד ב-1982 ונקרא גם הוא על שם המרקיז השלישי, עוסק בחשיבה שמרנית.

העיר הרארה, עיר הבירה של זימבבואה, נקראה בעבר סולסברי. העיר הוקמה ב-1890 על ידי ססיל רודס כמבצר, ונקראה על שמו של ראש הממשלה סולסברי. העיר הייתה בירתה של דרום רודזיה בשנים 1923–1953, של הפדרציה של רודזיה וניאסלנד בשנים 1953–1963, ולאחר מכן של רודזיה העצמאית החל מ-1965. שנתיים לאחר הקמתה של זימבבואה שונה שמה של העיר לשמה הנוכחי.

מדיה וקבצים בנושא רוברט גסקוין ססיל, המרקיז השלישי מסולסברי בוויקישיתוף

• ציטוטים מדברי רוברט גסקוין ססיל, המרקיז השלישי מסולסברי, במיזם ויקיציטוט
• תרומותיו הפרלמנטריות של המרקיז מסולסברי, באתר Hansard
• רוברט גסקוין ססיל, המרקיז השלישי מסולסברי באתר ראש ממשלת בריטניה
• פורטרטים של המרקיז מסולסברי, באתר National Portrait Gallery
• רוברט גסקוין ססיל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• רוברט גסקוין ססיל, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

ראשי ממשלת הממלכה המאוחדת

וולפול • קומפטון • פלהם • ניוקאסל • דבונשייר • ניוקאסל • ביוט • ג'ורג' גרנוויל • רוקינגהם • פיט האב • גראפטון • נורת' • רוקינגהם • שלברן • פורטלנד • פיט הבן • אדינגטון • פיט הבן • ויליאם גרנוויל • פורטלנד • פרסיבל • ליברפול • קנינג • גודריץ' • ולינגטון • גריי • מלבורן • ולינגטון • פיל • מלבורן • פיל • ראסל • דרבי • אברדין • פלמרסטון • דרבי • פלמרסטון • ראסל • דרבי • דיזראלי • גלאדסטון • דיזראלי • גלאדסטון • סולסברי • גלאדסטון • סולסברי • גלאדסטון • רוזברי • סולסברי • בלפור • קמפבל-באנרמן • אסקווית' • לויד ג'ורג' • בונאר לואו • בולדווין • מקדונלד • בולדווין • מקדונלד • בולדווין • צ'מברלין • צ'רצ'יל • אטלי • צ'רצ'יל • אידן • מקמילן • דאגלס-יום • וילסון • הית' • וילסון • קלהאן • תאצ'ר • מייג'ור • בלייר • בראון • קמרון • מיי • ג'ונסון • טראס • סונאק • סטארמר

שרי החוץ של בריטניה

פוקס • גרנת'ם • פוקס • טמפל • לידז • גרנוויל • הוקסברי • הרובי • מלגרייב • פוקס • גריי • קנינג • בת'רסט • ולזלי • קאסלריי • קנינג • דאדלי • אברדין • פלמרסטון • ולינגטון • פלמרסטון • אברדין • פלמרסטון • גרנוויל • מלמסברי • ראסל • קלרנדון • מלמסברי • ראסל • קלרנדון • דרבי • קלרנדון • גרנוויל • דרבי • סולזברי • גרנוויל • סולזברי • רוזברי • אידזלי • סולזברי • רוזברי • קימברלי • סולזברי • לנדזדאון • גריי • בלפור • קרזון • מקדונלד • צ'מברלין • הנדרסון • רדינג • סיימון • הור • אידן • הליפקס • אידן • בווין • מוריסון • אידן • מקמילן • לויד • יום • באטלר • ווקר • סטיוארט • בראון • סטיוארט • יום • קלהאן • קרוסלנד • אוון • קרינגטון • פים • האו • מייג'ור • הארד • ריפקינד • קוק • סטרו • בקט • מיליבנד • הייג • האמונד • ג'ונסון • האנט • ראב • טראס • קלברלי • קמרון