|
סרגיי פרוקופייב
סרגיי סרגייביץ׳ פרוקופייב (ברוסית: Сергей Сергеевич Прокофьев; 27 באפריל 1891[1] ‒ 5 במרץ 1953) היה מלחין רוסי. קורות חייופרוקופייב נולד בסונצובקה שבאוקראינה, שהייתה חלק מרוסיה הצארית. כבר בגיל חמש הראה כישרון מוזיקלי יוצא דופן. החיבור הראשון שלו לפסנתר (שנכתב בידי אימו, לפי הנחיותיו) כונה ”גאלופ הודי“, והוא בסולם פה מז׳ור, אך בלי סי־במול – סרגיי הקטן לא אהב ללחוץ על הקלידים השחורים. בגיל שבע למד גם לשחק שחמט, עיסוק שימשיך להלהיב אותו לכל אורך חייו, כמו המוזיקה. במשך השנים התוודע פרוקופייב אל אלופי העולם חוזה ראול קפבלנקה ומיכאל בוטביניק. בגיל תשע חיבר ילד הפלא את האופרה הראשונה שלו, "הענק", אוברטורה ועוד יצירות אחרות. בשנת 1902, כשהחל לקבל שיעורים פרטיים בהלחנה מריינהולד גליאר, כבר נרשמו לזכותו כמה יצירות חדשניות. ברגע שהיה ברשותו הידע התאורטי ההכרחי, החל לערוך ניסויים בהלחנה ולגבש את סגנונו המוזיקלי האישי. פרוקופייב הרגיש שהבידוד של סונצובקה ממרכזי המוזיקה מעכב את התפתחותו המוזיקלית. הוריו של סרגיי לא ששו לשלחו מן הבית כדי שיפתח בקריירה של מוזיקאי, אך בשנת 1904 הוא עבר לסנקט פטרבורג ונרשם לקונסרבטוריון שם. עד אז הספיק להלחין עוד שתי אופרות, ”איים במדבר“ ו”המשתה בזמן המגפה“, ועבד על אופרה רביעית, ”אונדין“. הוא עבר בהצלחה את בחינות הכניסה והחל ללמוד הלחנה, צעיר בשנים אחדות מיתר הסטודנטים. פרוקופייב נחשב לשחצן ולתימהוני, ולא פעם ביטא את מורת הרוח שחש כלפי חלק ניכר מתוכנית הלימודים, ששיעממו אותו. עם מוריו בתקופה זו נמנה המלחין ניקולאי רימסקי־קורסקוב. שנים אחר כך הביע פרוקופייב צער על שהחמיץ ההזדמנות ללמוד עוד ממנו. בתקופה זו גם קשר קשרי ידידות עם בוריס אספייב וניקולאי מיאסקובסקי. בחוגי המוזיקה בסנקט פטרבורג הצטייר פרוקופייב בדמות ”הילד הנורא“ (L'enfant terrible) מצד אחד, אך בד בבד גם ראו בו מלחין מבריק ומקורי. את יצירותיו ניגן בעצמו בפסנתר. בשנת 1909 סיים פרוקופייב את לימודי ההלחנה בקונסרבטוריון, אך ציוניו לא היו מרשימים ביותר. הוא המשיך ללמוד במוסד, אך התרכז מעתה בנגינה בפסנתר ובניצוח. שיעורי הפסנתר שלו לא התנהלו על מי מנוחות, אבל שיעורי ההלחנה הטביעו בו את חותמם. מוריו עודדו את התנסויותיו המוזיקליות, ויצירותיו מתקופה זו מראות עוצמה וריכוז בשיעור ניכר יותר לעומת קודמותיהן. בשנת 1910 מת אביו של פרוקופייב, והתמיכה הכספית שקיבל נעצרה. למזלו, בתקופה זו הוא כבר היה מלחין בעל שם, הגם שלעיתים קרובות חולל שערוריות בעת נגינת יצירותיו, שהיו מתקדמות לגבי זמנן. שני הקונצ׳רטי הראשונים שלו לפסנתר הולחנו באותה תקופה. הוא ערך את מסעו הראשון מחוץ לגבולות רוסיה בשנת 1913, לפריז וללונדון, ושם התוודע בפעם הראשונה ל־Ballets russes של סרגיי דיאגילב. ב־1914 זכה פרוקופייב, שהיה פסנתרן וירטואוז, בפרס על שם אנטון רובינשטיין, אחרי שניגן את הקונצ'רטו הראשון שלו לפסנתר. ב־1918 עזב פרוקופייב את רוסיה בשל המהומה שהטילה בה מהפכת אוקטובר, ויצא למסע קונצרטים ברחבי העולם, בנגינה בפסנתר וגם בניצוח על יצירותיו. בתוך כך המשיך להלחין ולפתח את סגנונו, ולעיתים ניסה להתאימו לטעמו של הקהל המקומי – למשל את הסימפוניה השנייה (אופ' 40, ברה מינור), הזנוחה מכל הסימפוניות שהלחין, ניסה פרוקופייב להתאים לטעם הפריזאי המודרניסטי של אותה תקופה (אמצע שנות העשרים). היצירה לא התקבלה יפה בנגינת הבכורה, ופרוקופייב עצמו אמר לאחריה שגם הוא, כמו הקהל, לא "הבין" את אשר שמע. לקראת סוף חייו תכנן פרוקופייב לשכתב את הסימפוניה השנייה, ואף הקצה לשכתוב המתוכנן מספר אופוס חדש (אופ' 136), אך מת בטרם החל במלאכה. פרוקופייב שב לברית המועצות ב־1935, לאחר שבביקורו הקודם קיבל אותו המשטר החדש בזרועות פתוחות. הוא נשאר בברית המועצות עד סוף חייו, אך בשלב מסוים החליט יוסיף סטלין, שליטה הכל־יכול של ברית המועצות, לראות בפרוקופייב (ובמלחינים סובייטים בולטים אחרים) מתנגד משטר, וחייו היו למסכת רדיפות ואימה. אשתו, לינה לוברה הספרדייה, שנשא לאישה בשנת 1923 ועזב בשנת 1941, נשלחה לסיביר – והשלטונות הכריזו על נישואיהם נישואים לא־חוקיים. לינה פרוקופייב שוחררה רק בשנת 1956, ובשנת 1974 עזבה את ברית המועצות והצטרפה לשני בניהם, שערקו לבריטניה כמה שנים קודם. פרוקופייב התחתן בשנית – עם מירה מנדלסון, שהייתה צעירה ממנו ביותר מעשרים שנה – אך מעולם לא התגרש רשמית מלינה. בדירה בסמטת קמרגרסקי בה הוא התגורר בשנים 1947–1953 נפתח בשנת 2008 מוזיאון לזכרו.[2] יצירתופרוקופייב היה יוצר ייחודי, שנהג בכתיבתו המוזיקלית בדיוק ובתכנון שאין למעלה מהם: ”פרוקופייב עובד כמו שעון“, אמר עליו סרגיי אייזנשטיין, במאי הקולנוע הרוסי, שפרוקופייב חיבר מוזיקה לסרטיו, ”אלכסנדר נייבסקי“ ב־1938 ו”איוואן האיום“ ב־1945. מאחורי הדיוק המתמטי והעמידה המוחלטת בלוח זמנים נחבא אופיו האמיתי של פרוקופייב האדם. בשנת 1948 האשימו אותו, וכן את דמיטרי שוסטקוביץ׳ ואת אראם חאצ'טוריאן, ב”פורמליזם“ – עבירה חמורה במשטר הסובייטי – וזאת משום שהסימפוניה השישית שלו לא נשמעה חגיגית דייה לאוזני השלטונות, שציפו לתרועת ניצחון בלתי מסויגת בתום מלחמת העולם השנייה. פרוקופייב הכיר, כמתבקש ממנו, באשמתו בנמיכות רוח, אך לא התכחש ל”אני מאמין“ המוזיקלי שלו, שבו עמד על חשיבותה הראשונה במעלה של המלודיה, ועל הקושי למצוא מלודיה שתהיה מובנת למאזין שאינו בקיא במוזיקה וגם תשמור על מקוריותה ועל חיוניותה, בעת ובעונה אחת. פרוקופייב אכן מצא את הדרך לדבר אל הקהל הרחב, מילדים ועד מבוגרים, בלי לוותר על עקרונות היצירה המודרניים שאימץ לכתיבתו, שכללה רכיבים של אירוניה ושל הומור. בשנת 1917 סיים להלחין את האופרה ”קוביוסטוס“, על פי ספרו של פיודור דוסטויבסקי, אך בינתיים פרצה המהפכה, והמצב החדש דחה את העלאת האופרה על הבמה עד שנת 1929. אז נוגנה הבכורה בבריסל – הליברית הושרה בצרפתית וההרכב הכלי היה מצומצם. האופרה הועלתה בברית המועצות בפעם הראשונה רק ב־1963, עשר שנים לאחר מות המלחין. מכוונתו המקורית של פרוקופייב ליצור את אופרת הדיאלוג הראשונה ברוסית, בלי אריות מן הסוג המקובל ועם נושאים מיוחדים לייצוג כל אחת מן הדמויות, נוצרה לבסוף סוויטה תזמורתית. היא מבשרת במידת־מה את הריאליזם של ”ליידי מקבת ממחוז מצנסק“, שהלחין שוסטקוביץ׳. האופרה ”אהבה לשלושה תפוזים“ התבססה על קומדיה דל ארטה משנת 1761 ועלילתה הייתה מבדחת במתכוון, אך המוזיקה אינה מצדיקה את התוצאה. בכורתה הייתה בשיקגו ב־1921. שיר הלכת מתוכה התפרסם מאוד, ונכלל בסוויטה תזמורתית פופולרית. בשל הפופולריות הרבה של שיר הלכת, התקין פרוקופייב גרסה שלו לפסנתר – ושיר הלכת מהאופרה היה לחלק בלתי נפרד מתוכנית הקונצרטים של פרוקופייב, לרוב בהדרן. האופרה ”מלאך האש“ מ־1923 הועלתה בפעם הראשונה רק 30 שנה לאחר חיבורה, בשנת 1955, אחרי מות המלחין. מקצת המוזיקה שבה הושאלה לצורך הלחנת הסימפוניה השלישית שלו, וזו נוגנה בפעם הראשונה בפריז בשנת 1929, בניצוח פייר מונטה. את האופרה ”מלחמה ושלום“, שאת הלחנתה החל ב־1941, לא הצליח פרוקופייב לסיים לשביעות רצונו עד מותו. האופרה ארוכה, כבדה וטעונה צוות כביר, וגם בגרסתה המקוצרת כמעט איננה מועלית על הבמות, אך במופעיה הנדירים היא מוצאת קהל חסידים. בשנת 1973 בחרו בה לכבוד חנוכת בית האופרה של סידני. ניסיונותיו של פרוקופייב לרצות את המשטר הסובייטי בשתי אופרות לא עלו יפה, למרות התעמולה שהחדיר בהן. עם זאת, הן עדיין מלודיות למדי למרות פשטניותן היחסית, שלא כיצירותיהם של מלחינים סובייטים אחרים, אשר הכפיפו את כישרונותיהם ואת עקרונותיהם לדרישות המשטר. יצירה אחרת שהלחין פרוקופייב, ”לחיים!“ (Здравица), לכבוד יום הולדתו ה־60 של סטלין, מאוסה כיום מחמת התעמולה הברורה שבה. ואף על פי כן גם היא איננה נטולת עניין לגמרי – למרות הטקסט ששולב בה, הפסנתרן סביאטוסלב ריכטר ראה בה מופת של מוזיקה, פרי יצירתו של גאון. הסימפוניות של פרוקופייב שונות זו מזו באופיין. הסימפוניה הראשונה שלו, ”הסימפוניה הקלאסית“, מולחנת על פי פרופורציות שהיו אופייניות לתקופתו של יוזף היידן, אך היא מודרנית בהרמוניות שלה ועצבנית במקצביה – אלפרד שניטקה שִחזר את הסגנון הזה ושם אותו לצחוק ביצירתו הוא. הסימפוניה השנייה הציגה את קלות הדעת של פריז בשנות ה־20 של המאה ה־20; בסימפוניה השלישית מוצאים רמזים לבטהובן ולשופן; הסימפוניה הרביעית ממחזרת בלא הצלחה יתרה קטעים מן הבלט "הבן האובד", שפרוקופייב הלחין לדיאגילב בשנת 1929; הסימפוניה החמישית נכתבה לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, כשכבר היה אפשר לחוש בניצחון הקרב על גרמניה הנאצית. היא נועדה להיות שיר תהילה לרוח האדם ולגבורתו – אך לצד האופטימיות חוגגת הניצחון, נשקפות מפרקיה גם מרירות ואכזבה מברית המועצות; הסימפוניה השישית משרה הלך רוח אפל ומדוכא, הנשבר לבסוף בפינאלה, שכולו עליצות קלאסית; ואילו הסימפוניה השביעית היא תגובה על רדיפות המשטר, שערערו את בריאותו ואת מצבו הכלכלי של פרוקופייב. פתיחתה נותנת ביטוי לטרגדיה של חייו. היא מסתיימת בטון שקט ונטול כל עליצות. פרוקופייב, שהיה זקוק לכסף ורצה לזכות בפרס סטלין, בשווי 100 אלף רובל, הוסיף לה סיומת עולצת וחיובית, החוזרת על המוטיב הקליל שבפתיחת הפרק האחרון. על פי הצ׳לן (ואחר כך גם המנצח) מסטיסלב רוסטרופוביץ׳, פרוקופייב ביקש ממנו שלאחר מותו לא ינגנו עוד את הסימפוניה אלא בגרסתה המקורית בלבד, בלי כל תוספת. הקונצ׳רטי לפסנתר של פרוקופייב מציגים פנים שונים של המלחין בתקופות שונות בחייו. השניים הראשונים, שנכתבו לפני 1914, הרתיעו את המאזינים. הראשון הוציא לו שם של ”מטורף מוזיקלי, שראוי לכפותו בכותונת משוגעים“. מקצת המבקרים ראו באנרגיה שפרצה ממנו ביטוי לניהיליזם. הקונצ׳רטו השני, שבכורתו הייתה בפבלובסק ב־1913, היה זועם יותר ולכיד פחות והפיל אימה ופחד על שומעיו, לדברי אחד המבקרים. הפרטיטורה התזמורתית שלו הושארה ברוסיה כשעזב אותה פרוקופייב, ובהיעדרו השתמשו בדפיה בטעות כבחומר בערה. פרוקופייב שִחזר את הקונצ׳רטו בפריז, ב־1923, אחרי שכבר הולחן הקונצ׳רטו השלישי. בזמן עבודת השחזור החליט פרוקופייב גם לשכתב את היצירה במידה ניכרת, עד כי הכריז לאחר השלמת השחזור שלאמיתו של דבר היה יכול לכנות את היצירה ”קונצ׳רטו מס׳ 4“ לפסנתר ולתזמורת. הקונצ'רטו השלישי, שנגינת הבכורה שלו הייתה בשיקגו ב־1921, הצטיין בליריות ובמבוא לקלרינט הראוי להיזכר. יצירה זו פתחה לפרוקופייב פתח לקהל הבינלאומי. הקונצ'רטו הרביעי נכתב ליד שמאל, למען הפסנתרן הגידם פאול ויטגנשטיין שהזמינהּ מפרוקופייב (וכן יצירות דומות ממלחינים אחרים, בהם מוריס ראוול, פאול הינדמית, בנג'מין בריטן, ריכרד שטראוס ואריך קורנגולד). ויטגנשטיין הודה לפרוקופייב על יצירתו, אך סירב לנגנה, מאחר שטען כי לא הבין ולו תו אחד שלה. היצירה זכתה לנגינת הבכורה רק בשנת 1956, שלוש שנים לאחר מותו של פרוקופייב. הפסנתרן היה זיגפריד ראפ, שכמו ויטגנשטיין היה גידם גם הוא. תחילה סירב ויטגנשטיין לתת לו אישור לנגן את הקונצ׳רטו (מאחר שוויטגנשטיין שילם בעד היצירה, הייתה הפרטיטורה ברשותו והזכויות לנגנה היו שלו בלבד), אך בהמשך התרצה ואִפשר לראפ לחשוף את היצירה לקהל הרחב. את הקונצ'רטו החמישי דחה הקהל בתחילה, אחרי שפרוקופייב ניגן אותו (וגם ניצח עליו, מהפסנתר) בברלין ב־1932. ריכטר ניגן אותה כמה שנים אחר כך, לבקשת המלחין (שתהה אם פסנתרן אחר יכול להנחיל לה הצלחה רבה יותר בציבור). בתום הקונצרט התקבלה היצירה במחיאות כפיים, לתדהמת המלחין. קונצ׳רטו זה מסכם במידת־מה את כתיבתו של פרוקופייב עד אז, והוא מתאפיין בניגודים בין מקצבים נקשניים, חבטות אקורדים ושירי לכת אלימים לבין ליריות רכה ומהורהרת. לקראת סוף חייו תכנן פרוקופייב (אך מת בטרם החל במלאכה) להלחין קונצ׳רטו שישי במספר, הפעם לשני פסנתרים, בליווי כלי קשת. הוא התכוון להקדיש אותו לריכטר ולאנטולי ודרניקוב. ודרניקוב, פסנתרן מוערך בארצו אך מוכר בקושי מחוצה לה, עזר לפרוקופייב במלאכת התזמור של הסימפוניה השביעית שלו. לאות תודה הקדיש לו פרוקופייב את הגרסה השנייה של הסונאטה החמישית שלו לפסנתר (אופ׳ 135). זו הולחנה לראשונה עוד כשחי בנכר – הסונאטה היחידה שלו לפסנתר שלא הולחנה ברוסיה – וקיבלה תחילה את מספר האופוס 38 ברשימת יצירותיו. הגרסה השנייה, שהוקדשה לוודרניקוב, היא היצירה האחרונה שהספיק פרוקופייב להלחין (במקרה זה לשכתב) עד תום לפני מותו. ריכטר ניגן את כל הסונאטות המאוחרות של פרוקופייב, החל בסונאטה השישית וכלה בסונאטה האחרונה, התשיעית – וכן ניגן פעמים רבות גם את הסונאטות השנייה והרביעית. הסונאטות השישית, השביעית והשמינית ידועות גם בכינוי ”סונאטות המלחמה“, מאחר שהולחנו בזמן מלחמת העולם השנייה. אופיין של הסונאטות נע בין מלנכוליות והתבוננות פנימית לבין תקווה לימים טובים יותר – תקווה המתפוגגת לאין בסונאטה התשיעית, האינטימית יותר, החוזרת אל הסגנון הלירי של הסונאטות המוקדמות. הסונאטה השביעית היא הידועה שבהן, וככל הנראה גם הידועה מכל תשע הסונאטות לפסנתר שהלחין פרוקופייב. פרקה המסיים הוא טוקטה עוצמתית וּוירטואוזית ביותר, המאתגרת כל פסנתרן. הסונאטה התשיעית נכתבה בשביל ריכטר והוקדשה לו. ריכטר היה הפסנתרן בבכורה של הסונאטות השישית, השביעית, וכמובן התשיעית. הוא לא ניגן מעולם את הסונאטות הראשונה, השלישית והחמישית. בסונאטה הראשונה, שפרוקופייב העניק לה את מספר האופוס הראשון ברשימת יצירותיו, טרם מזהים את סגנונו הבשל, ופסנתרנים מעטים בוחרים לנגנה (על פי רוב במסגרת הקלטת המכלול של תשע הסונאטות). הסונאטה השלישית הופיעה רבות ברפרטואר של הפסנתרן אמיל גיללס, שגם היה הפסנתרן בנגינת הבכורה של הסונאטה השמינית. ריכטר כה התרשם מפרשנותו של גיללס לסונאטה השלישית, עד כי חש שאין לו מה להוסיף ובחר שלא לנגנה. הסונאטה החמישית, לא מן המוכרות ביותר (הן בגרסתה המקורית הן בגרסתה השנייה), זוהתה עם ודרניקוב ‒ כמו הסונאטה הראשונה, מעטים הפסנתרנים אשר בוחרים לנגנה שלא במסגרת הקלטה של כל תשע הסונאטות. יצירותיו של פרוקופייב לכינור מצאו את ביטוין הפומבי בנגינתו של הכנר הווירטואוז דוד אויסטרך, שהיה גם ידידו של המלחין. הסונאטה הראשונה לכינור, הקודרת והמאיימת בצליליה, הושלמה רק בשנת 1946 – שנתיים לאחר שהושלמה הסונאטה השנייה לכינור. שתיהן הוקדשו לאויסטרך. פרוקופייב, שהיה מעניק מספר אופוס ליצירה כבר בתחילת עבודתו, העניק לסונאטה הראשונה לכינור בעשותו כן את מספר האופוס הנמוך מהשניים (אופ׳ 80), אף שהלחנתה הושלמה שנתיים אחרי שהושלמה הסונאטה השנייה. הסונאטה השנייה אינה אלא התאמה של סונאטה אחרת שהלחין, לחליל ולפסנתר (אופ׳ 94), בגרסה לכינור במקום החליל. שתי הגרסאות פופולריות הן בקרב חלילנים הן בקרב כנרים. אף על פי שהגרסה לכינור מנוגנת לעיתים קרובות יותר, נאמר שאויסטרך עצמו חש כי היצירה הלמה יותר את החליל. את שני הקונצ׳רטי שלו לכינור הלחין פרוקופייב בשלב מוקדם יותר בקריירה. הקונצ'רטו הראשון, אופ׳ 19, נכתב עוד קודם למהפכה ברוסיה, ותרם לא מעט לפרסומו של פרוקופייב ולהכרה בגדולתו בין המלחינים. הקונצ'רטו השני, אופ׳ 63, נכתב מעט לפני חזרתו של פרוקופייב לרוסיה. זו התפרסמה מאוד גם בזכות הכנר יאשה חפץ, והקלטתו ליצירה נחשבת לפרשנות מופת. כיום הקונצ׳רטו השני לכינור הוא על פי רוב הפופולרי מהשניים, אך ברוסיה דווקא הקונצ'רטו הראשון, הלירי, פופולרי יותר מהשני. ב־1933 חזר פרוקופייב לברית המועצות. ב־1934 הזמין ממנו תיאטרון מריאינסקי את הבלט רומאו ויוליה (המתבסס על הטרגדיה השייקספירית, רומיאו ויוליה), וב־1936 עבר פרוקופייב להתגורר במוסקבה עם אשתו ושני בניהם. השלטונות הסובייטים לא ראו בעין יפה את ”רומאו ויוליה“. באותה תקופה גם גינו את האופרה של שוסטקוביץ׳, ”ליידי מקבת ממחוז מצנסק“. בתגובה פנה פרוקופייב להלחנת מוזיקה ”תעמולתית ופטריוטית“, בין השאר לסרטו של סרגיי אייזנשטיין, ”אלכסנדר נייבסקי“.[3] קונצ׳רטו לצ׳לו (אופ׳ 58) שלא עלה יפה מצא את תיקונו בסימפוניה־קונצ׳רטו (המוכרת גם, בטעות, בכינוי ”סינפוניה קונצ׳רטנטה“), בסיוע רוסטרופוביץ׳. לאחר ששמע פרוקופייב את רוסטרופוביץ׳ מנגן את הקונצ׳רטו ב־1947 (בליווי פסנתר), החליט לשכתבו. גרסה סופית של יצירה זו, שנוגנה בפעם הראשונה בקופנהגן בשנת 1954 (לאחר מות המלחין), היא מן החשובות לצ׳לו ותזמורת במאה ה־20, ומהקשות ביותר ברפרטואר. גרסה ראשונה של הסימפוניה־קונצ׳רטו, שכונתה במקור ”קונצ׳רטו מס׳ 2 לצ׳לו ולתזמורת“, זכתה לנגינת בכורה עוד בחייו של פרוקופייב. הבכורה הועלתה ב־18 בפברואר 1952. רוסטרופוביץ׳ היה הסולן וריכטר ניצח על התזמורת, בהופעתו הראשונה (והיחידה) בתפקיד זה. יש הקלטה מבכורה זו, אך תפוצתה המסחרית מוגבלת ופיראטית למחצה. גרסה ראשונית זו של הסימפוניה־קונצ׳רטו דומה למדי לגרסה הסופית בפרק הראשון, וגם בזה השני (למרות כמה הבדלים קטנים בפרק השני). לעומת שני הפרקים הראשונים, הפרק השלישי והאחרון עבר עוד שכתוב, נרחב יחסית, בגרסה הסופית. ריכטר עצמו, הן בכתביו הן בזיכרונותיו, מעולם לא סלח לרוסטרופוביץ׳ על שדחק בפרוקופייב לשנות את הקודה בפרק הסיום, כדי שתישמע מבריקה יותר וסולנית יותר. הוא טען, כי אף שהקודה החדשה אפקטיבית יותר מבחינת הסולן, מבחינה מוזיקלית איבדה היצירה ממקוריותה וסופה נהפך לבנאלי מעט. עוד הלחין פרוקופייב למען רוסטרופוביץ׳ סונאטה לצ׳לו ולפסנתר, אופ׳ 119. הבכורה שלה (לפני קהל, ולא רק לפני חברי איגוד המלחינים) הייתה ב־1 במרץ 1950, עם רוסטרופוביץ׳ בצ׳לו וריכטר בפסנתר, ויש הקלטה מסחרית שלה. קונצ׳רטינו לצ׳לו (אופ׳ 132), קליל יותר בממדיו ובתוכנו מהסימפוניה־קונצ׳רטו, הולחן ברובו לפני מות המלחין, אך פרוקופייב לא הספיק להשלים את התקנת הפרק השלישי ואת תזמור היצירה כולה. רוסטרופוביץ׳, שידע פחות או יותר מה היו כוונותיו של פרוקופייב, השלים את היצירה לאחר מות המלחין, ונעזר במלחין דמיטרי קבלבסקי כדי לתזמרה. פרוקופייב אף החל להלחין סונאטה שנייה למען רוסטרופוביץ׳, הפעם לצ׳לו בלי ליווי פסנתר, אך כאשר מת לא היה בנמצא אלא כמחצית הפרק הראשון (מתוך ארבעה שתוכננו ליצירה). כעשרים שנה לאחר מותו של פרוקופייב התקין המוזיקולוג והמלחין ולדימיר בלוק השלמה לפרק הראשון הלא גמור. ”פטר והזאב“, יצירה לילדים על פי אגדת עם, שגם את הטקסט שלה כתב פרוקופייב, פרסמה את שמו בקהל הרחב, מעבר לקהל שוחר המוזיקה הקלאסית. את סיפור העלילה מקריא קריין, וכל כלי ביצירה מייצג דמות מסוימת, במוטיב שמיוחד לה, להקלת זיהויה. את תפקיד הברווז, למשל, ממלא האבוב, ואת תפקיד פטר ממלאים כלי הקשת. הסב הזועף מתגלם בבסון, ואת הציפור מייצג, כצפוי, החליל. הקלטות רבות יש ליצירה זו, בשפות שונות (כולל עברית). לינה, אשתו הראשונה של פרוקופייב, אף שימשה קריינית (באנגלית) באחת ההקלטות ליצירה, וכן גם בנם אולג (עם גבריאל בנו, נכדם של סרגיי ושל לינה) בהקלטה אחרת, גם היא בשפה האנגלית. הבלט ”רומאו ויוליה“ והסוויטה ”לייטננט קיז׳ה“ תרמו לא פחות לפרסום שמו של פרוקופייב, הפעם בקרב המבוגרים. מיצירותיולתזמורת
לתזמורת ולכלי סולו
מוזיקה קאמרית
מוזיקה לפסנתר
אופרות
מוזיקה לבלט
שונות
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||
.svg){kind=logo}
