אסי דיין

אסי דיין

אסי דיין, 2012
לידה	23 בנובמבר 1945 י"ח בכסלו ה'תש"ו המנדט הבריטי נהלל, פלשתינה (א"י)
פטירה	1 במאי 2014 (בגיל 68) א' באייר ה'תשע"ד ישראל תל אביב-יפו, ישראל
מקום קבורה	בית הקברות בנהלל
מדינה	ישראל ישראל
תקופת הפעילות	1959–2014 (כ־55 שנים)
עיסוק	במאי קולנוע, משורר, תסריטאי ושחקן
מקום לימודים	האוניברסיטה העברית בירושלים
בת זוג	קרוליין לנגפורד אהרונה מלקין סמדר קילצ'ינסקי
צאצאים	ליאור דיין, עמליה דיין
מספר צאצאים	4
פרסים והוקרה	פרס אופיר על מפעל חיים פרס אופיר על בימוי 3 פרסי אופיר על תסריט 2 פרסי אופיר על משחק ראשי פרס אופיר על משחק משני 2 פרסי אקדמיה לטלוויזיה על משחק ראשי
פרופיל ב-IMDb

אסף (אסי) דיין (23 בנובמבר 1945, י"ח בכסלו ה'תש"ו – 1 במאי 2014, א' באייר ה'תשע"ד) היה במאי קולנוע, תסריטאי, מפיק, שחקן, סופר, משורר, פזמונאי, צייר, עיתונאי ופובליציסט ישראלי.

דיין היה בנו של השר והרמטכ"ל לשעבר משה דיין. אסי דיין זכה לפרסום ושבחים מאז סוף שנות השישים, והפך לאחד מאנשי הקולנוע הישראלים המשמעותיים, וכן לאחד מהשחקנים הבולטים בקולנוע ובטלוויזיה בישראל.^[1][2][3]

בין הסרטים שכתב וביים דיין נמנים: קומדיות הקאלט: "יופי של צרות!", "גבעת חלפון אינה עונה" ו"שלאגר" והטרילוגיה המקברית שלו משנות ה-90: "החיים על פי אגפא", אשר העבירה ביקורת על החברה הישראלית ואלימות, "שמיכה חשמלית ושמה משה" ו"מר באום".

דיין זכה בפרסים רבים על סרטיו, ומחזיק בשיא הזכיות בפרס אופיר – שמונה פרסים: 3 לתסריט, 1 לבימוי, 2 לשחקן ראשי, 1 לשחקן משנה ו-1 למפעל חיים. הוא זכה גם בשני פרסי אקדמיה לטלוויזיה על משחק ראשי בדרמת הטלוויזיה "בטיפול".

אסף דיין נולד בשנת 1945 בנהלל, לרות ומשה דיין. בגיל 14 פרסם שירה ברבעון "קשת" של אהרן אמיר. בגיל 15 הוציא את ספר השירה הראשון שלו, "אוטוביוגרפיה זמנית", בהוצאת עקד. בשנת 1962 נעצר בקפריסין ונדון לחודש מאסר על שנשא אקדח (שלקח מאביו), ודרכון מזויף של אחיו הגדול, יחד עם חברו משה הורביץ שנשא דרכון מזויף.^[4] הם ישבו בכלא בניקוסיה, וכעבור שבועיים שוחררו.^[5]

עם גיוסו לצה"ל התנדב לסיירת מטכ"ל, אך במהרה נשר ממסלול ההכשרה ועבר לצנחנים.‏^[6] הוא שובץ בגדוד 890‏.^[7] בצנחנים עבר מסלול הכשרה כלוחם, השתתף באימונים ובפעילות מבצעית במסגרת הגדוד והחטיבה, ועבר קורס מ"כים חי"ר. בהמשך שירותו הצבאי עבר לשרת בנ"מ, בגדוד 883, עבר קורס מכ"ם, והפך למגלילן (אחראי על מטרות מוטסות לאימון סוללות תותחי נ"מ). לאחר שחרורו מצה"ל, למד במשך שנתיים פילוסופיה וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים. את הקריירה הקולנועית שלו החל ב-1964, כשאחותו, יעל, הזמינה אותו לחזות בתהליך צילום הסרט "זורבה היווני", שבוים על ידי בן זוגה באותה עת, מייקל קקויאניס, בכרתים. במהלך הצילומים לוהק אסי דיין לתפקיד ניצב בסרט (ללא מזכה).^[8]

דיין נחשב אוטודידקט בתחומו, כאשר ללא הכשרה כלשהי נמנה עם השחקנים והבמאים המובילים בישראל. את דרכו הקולנועית החל דיין כשחקן בסרטים מהז'אנר הלאומי הרואי, בתפקיד הצבר, יפה התואר והמעלות. הוא שיחק את לוחם הפלמ"ח אורי בסרט "הוא הלך בשדות" (1967), סרט שנעשה על פי ספרו של משה שמיר ונחשב לאחד הסרטים המשמעותיים בז'אנר. הכריזמה והייחוס של דיין, והפופולריות של ישראל אחרי מלחמת ששת הימים, זימנו לו גם תפקידים ראשיים בסרטים זרים, בהם "נאהבים לנצח" (1969) של ג'ון יוסטון. דיין כיכב בסרט לצד בתו של יוסטון, אנג'ליקה, בתפקידה הראשון בקולנוע. ב-1970 כיכב בסרט "הבטחה עם שחר" (אנ') בבימויו של ז'ול דאסן, בתפקיד רומן גארי.

ב-10 בפברואר 1970 היה נוכח במתקפת הטרור בשדה התעופה של מינכן: דיין היה בין נוסעי מטוס אל-על שהיו בדרכם מלוד ללונדון, ועצרו בחניית הביניים במינכן. בהיותם באוטובוס שהוביל אותם מבית הנתיבות למטוס, תקפו שלושה מחבלים את האוטובוס, בנשק אוטומטי ורימוני יד. הקברניט, אורי כהן, הסתער על המחבלים ומנע אסון גדול בהרבה. בפיגוע נהרג אריה קצנשטיין ונפצעו 11 אנשים, ביניהם השחקנית חנה מרון.^[9] במלחמת יום הכיפורים לחם כאיש מילואים בגדוד מרגמות 332, אשר היה גדוד מילואים בחטיבת הצנחנים הסדירה. דיין לחם בקרבות בחזית הדרום, בין היתר בראס סודר כנגד כוחות הארמייה המצרית השלישית.^[10]

מתוך המשחק, הגיע דיין לכתיבה ולהפקה ובהמשך לכיסא הבמאי. סרטו הראשון "הזמנה לרצח" (1973), סרט משטרה תל אביבי ומעט סוריאליסטי, היה סרט חריג בזמנו, ובו נמצאים כמה מהמאפיינים של אסי דיין הבמאי המאוחר, וכך גם סרטו הבא, "חגיגה לעיניים" (1975), סיפור קיומי על משורר המחליט להתאבד. לאחר מכן פנה דיין לז'אנר הבורקס הפופולרי וביים את הקומדיות "יופי של צרות" (1976), "גבעת חלפון אינה עונה" (1976), "שלאגר" (1979) ו"מלך ליום אחד" (1980). בסרטים אלה ניכרת יכולת הכתיבה של דיין, המשלבת גבוה בנמוך ומפרקת מוסכמות תרבותיות באמצעות אבסורדים מילוליים (משפטים כמו "שום צבא בעולם לא יעצור אותי מלעשות פרצלציה מהפרצוף של הקונצרטינה הזה", מתוך "גבעת חלפון אינה עונה"). בסרטים אלה ניכרים אזכורים תרבותיים רבים, מאפיין מרכזי ביצירתו של דיין (לדוגמה, ב"שלאגר", מנחם זילברמן החנון לוקח את עופרה חזה לסרט שנקרא "רוקמת הגטקס", פרפרזה על סרט האיכות "רוקמת התחרה", או כאשר סרג'יו קונסטנצה הרומני מ"גבעת חלפון אינה עונה", ששם משפחתו הוא שם עיר ברומניה, שואל את ויקטור חסון "איזה חוב", ויקטור עונה לו "איזה חוב, חוב השנהב"). "גבעת חלפון אינה עונה" (שם הסרט הוא פרפרזה על "גבעה 24 אינה עונה", סרט ציוני משנת 1955), בהשתתפות שלישיית הגשש החיוור, קומדיה של טעויות הממוקמת בבסיס צבאי שעל הגבול המצרי, שבה מתחיל אסי דיין לבוא חשבון עם המורשת של אביו, משה דיין, הפך עם חלוף הזמן לסרט פולחן.

בשנות השמונים המשיך דיין עם קומדיה פוליטית, "עם ישראל חי" (1981), דרמת נעורים, "בחינת בגרות" (1983) וקומדיית פשע, "הטוב, הרע והלא נורא" (1986).

ב-1992 יצא סרטו של אסי דיין "החיים על פי אגפא". סרט זה נחשב לסרטו הטוב ביותר של דיין, ולאחד הסרטים המשמעותיים בתולדות הקולנוע הישראלי.^[11][12] הסרט מתאר לילה בפאב תל אביבי שהוא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. הדמויות המבקרות בפאב, המנוהל בידי דמותה של גילה אלמגור, מייצגות לא רק את החברה הישראלית אלא את רפרטואר הדימויים והסטריאוטיפים של הקולנוע הישראלי, החל מהחייל האמיץ, עבור במזרחי הדפוק, עד הערבי האכזר. הסרט הופך את המוסכמות הללו על פניהן באופן בוטה ומלאכותי, היפר קולנועי. בסרט זה מתבטא במלואו החשבון של דיין עם המורשת המיליטנטית של אביו ועם הדמויות שהוא עצמו גילם בסרטים כמו "הוא הלך בשדות" ו"מבצע יונתן" (1977). הסרט מצולם בשחור לבן, ומסתיים בצבע, והוא נחשב לסרט המסיים תקופה בקולנוע הישראלי ופותח תקופה חדשה, שהחלה בשנות התשעים ונמשכת עד היום.

ב-1995 ביים דיין את הסרט "שמיכה חשמלית ושמה משה" (שוב פרפרזה, הפעם על "חשמלית ושמה תשוקה"), שהוא מעין סרט המשך ל"החיים על פי אגפא", הפעם קומדיה קיומית העוסקת בשלוש מדמויות המשנה ב"אגפא" - לוי, מלכה ומשה. ב-1997 דיין ביים את "מר באום" וגם מככב בתפקיד הראשי, סרט על אדם שנשארו לו 92 דקות לחיות, וכזה אורכו של הסרט. שלושת הסרטים האלה מוכרים גם כ"טרילוגיה של דיין", והם ממקמים אותו כאחד הבמאים הבולטים והמשמעותיים בקולנוע הישראלי.

דיין פרסם ב-1989 את הספר "תוכן העניינים" שניבא את הירצחו של מאיר כהנא, וכן את ספר השירים "שם של ספר שירים" ואת "כותב שורות אלו", שבו קיבץ מבחר ממאמרים שפרסם במהלך השנים בעיתונות הכתובה. במאמרים כתב דיין באופן שנון ומשעשע חוויות מחייו הפרטיים, את עמדותיו הבלתי מחמיאות כלפי אישים ואושיות בתרבות הישראלית, וגם את סיפור התמכרותו לקוקאין. הרומן, על-אף שזכה לביקורות מרשימות^{[דרוש מקור]}, נמכר בעותקים ספורים והורד מהמדפים. גם מהדורתו השנייה לא זכתה להצלחה מסחרית.

ב-2004 דיין ביים את "הבשורה על פי אלוהים", הממשיך את הכיוון הביקורתי והקיומי של הטרילוגיה, אך באופן פחות חד. בסרט לקח על עצמו דיין לגלם את דמותו של אלוהים, המנסה להביא את בשורת הגאולה באמצעות ישו בסוף המילניום. הסרט לא זכה להצלחה גדולה, וירד בתוך זמן קצר מהאקרנים.

במשך השנים המשיך דיין לשחק בתפקידים רבים בסרטים (ביניהם "מאחורי הסורגים", "ההסדר", "מדורת השבט"), סדרות ותוכניות טלוויזיה (ביניהן "בנות בראון", "בטיפול" ו"קרוב לוודאי"). בסרט הטלוויזיה "שתיקת הצופרים", שעסק במלחמת יום הכיפורים, גילם אסי דיין את דמותו של אביו, משה דיין.

דיין כתב כאמור גם פזמונים רבים, ששימשו בעיקר שירי נושא לסרטיו והפכו ללהיטים גדולים ברבות השנים, ובהם "שיר הפרחה" (שלאגר), ו"במקום הזה" (החיים על אגפא).

ב-1 ביוני 2006 אושפז דיין במצב קל בבית החולים "איכילוב" בתל אביב לאחר שהזריק לעצמו מנת יתר של קוקאין בדירת בנו, ליאור, עמו התגורר באותה תקופה. זאת לאחר חרושת שמועות ארוכת-טווח בדבר היותו צרכן-סמים. באותו החודש הצטרף לתוכנית הרצועה בתפקיד אורח.

דיין זכה בפרסים רבים על עשייתו הקולנועית, בין היתר בפרס הבמאי והתסריטאי על "החיים על פי אגפא" (1992), כשהסרט עצמו גורף את מרבית פרסי אופיר, ובכלל זה את פרס הסרט הטוב ביותר, בפרס התסריטאי על "שמיכה חשמלית ושמה משה" (1994), בפרס התסריטאי והשחקן על "מר באום" (1997), ובפרס שחקן המשנה על "בקרוב יקרה לך משהו טוב" (2005).

בספטמבר 2006 זכה דיין פעמיים בתוך יומיים רצופים בפרס השחקן הטוב ביותר; מהאקדמיה לטלוויזיה על תפקידו בסדרה "בטיפול" בה הוא מגלם את דמותו של הפסיכולוג ראובן דגן, ויום לאחר מכן, מהאקדמיה לקולנוע על תפקידו בסרט "הדברים שמאחורי השמש". הוא זכה לשבחים רבים גם על משחקו בעונה השנייה של "בטיפול" שעלתה בראשית 2008, ושעליה קיבל שוב את פרס השחקן הטוב ביותר בסדרת טלוויזיה דרמטית, ועל משחקו בסרט "חופשת קיץ", שבו גילם רב קנאי הנאלץ להתמודד עם מות בנו בתאונה טראגית ועם משבר האמונה שבא בעקבותיו.

ביולי 2006 השתתף בצילומי תוכנית המציאות "פעם בחיים" (שעלתה באוקטובר) יחד עם בנו ליאור, שבה שהו יותר משבוע בחוות בריאות בגליל.

דיין כתב תסריט עבור סרט המשך ל"גבעת חלפון אינה עונה", אך פטירתו של ישראל פוליאקוב בסוף אוקטובר 2007, כחודשיים לפני מועד תחילת הצילומים, מנעה באופן מעשי את יצירתו של הסרט. על אף שהצהיר עם מותו של פולי כי התסריט ייגנז ולא יצא לפועל, אמר דיין מספר חודשים לאחר מכן כי אין הוא פוסל את האפשרות כי הסרט יופק לבסוף. ב-2007 יצא הסרט "רק כלבים רצים חופשי" שארנון צדוק ביים לפי תסריט ישן של דיין שעובד על ידי צדוק, המדמה את החברה הישראלית כחברה אפוקליפטית ואלימה.

ב-2009 זכה בפרס אופיר על מפעל חיים.^[13]

קיבל פרס הוקרה על תרומתו לקולנוע הישראלי בפסטיבל חיפה 2011. ^[14]

ב-2011 הצטלם דיין לסרטו של ויקטור בראון, "פיניטה לה קומדיה", אודות המלחין לודוויג ואן בטהובן. הסרט יצא לבתי הקולנוע באוקטובר 2018.

בפברואר 2012 יצא לבתי הקולנוע הסרט "ד"ר פומרנץ" בכיכובו ובבימויו של דיין, אשר הפך לסרטו האחרון.

בדצמבר 2012 שודרה בערוץ 8 הסדרה האוטוביוגרפית התיעודית של דיין, "החיים כשמועה", בת 3 פרקים. הסדרה שודרה בראשית 2013 גם בערוץ 10, אשר היה שותף בהפקתה. הסדרה, אותה גם מקריין דיין, זכתה לשבחי הביקורות.

בשנת 2012 יצא לאור ספר שיריו השלישי "...אבל אהבה!", בהוצאת אבן חושן.^[15]

ב-1 במאי 2014 הלך לעולמו בגיל 68, לאחר שנים שבהן סבל מבעיות בריאות, בהן השמנת יתר, אי ספיקת לב וכליות, והתמכרויות לסמים, סיגריות ותרופות.^[16] באותו היום צולם סרטו האחרון, סרט קצר שכתב לפרויקט "מכתב אהבה לקולנוע", דיין היה אמור להגיע להצטלם לסרט באותו היום, לבסוף הוחלט להמשיך ולצלם את הסרט.

הובא למנוחות בבית העלמין במושב נהלל. הוא נטמן לא רחוק מקברו של אביו, משה דיין.

מעט לפני מותו, תועד דיין על ידי בנו ליאור דיין במסגרת העונה השנייה של סדרת הדוקו-ריאליטי "מחוברים+", אשר עלתה לשידור בהוט 3 בנובמבר 2014. כמו כן, התראיין דיין לסדרה התיעודית "חגיגה לעיניים – סיפורו של הקולנוע הישראלי" בערוץ הראשון, אשר נקראת על שם סרטו מ-1975 ועלתה לשידור ביוני 2015.

עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון בכניסה לבית בו התגורר אסי דיין בשנותיו האחרונות, בשדרות נורדאו 81.

בשנת 2018 יצא לאור בהוצאת אבן חושן הספר "משורר לשעבר מנסה לשחזר" - פואמה שכתב דיין והובאה לדפוס בידי יורם כסלו.

ארכיונו האישי שמור בספרייה הלאומית.^[17]

מספר תערוכות היו לאסי דיין, תערוכה ראשונה התקיימה במועדון של רפי שאולי בתל אביב "המועדון". אחרי 15 שנה לערך התקיימה התערוכה השנייה במועדון לילה בתל אביב בשם "ברקפסט". התערוכה הרביעית התקיימה בשנת 2010 בעין הוד והתערוכה החמישית התקיימה בשנת 2012 בגלריה בתל אביב בשם "ארסוף".

בחודש מרץ 2009 נעצר דיין על ידי המשטרה בחשד שתקף את בת זוגו קרן אלן,^[18] ובתחילת מאי החליט בית המשפט לשחררו למעצר בית בחוותו של כושי רימון.^[19] לאחר פחות מיממה, עצרה אותו המשטרה שנית בחשד שהפר את הצו וניסה ליצור קשר עם בת זוגו לשעבר.^[20] בספטמבר אותה שנה החליט בית המשפט לסיים את מעצר הבית. ב-11 באוקטובר נגזרה על דיין שנת מאסר על תנאי, לאחר שהורשע בתקיפה ואיומים.^[21]

אסי דיין היה בנם של הפעילה החברתית והפוליטית רות דיין ושל הרמטכ"ל והשר משה דיין, נכדו של הפוליטיקאי שמואל דיין. אחותו הייתה הפוליטיקאית והסופרת יעל דיין ואחיו היה הפסל אודי (אהוד) דיין.

לדיין ארבעה ילדים משלוש נשים: מנישואיו לאהרונה (מלקין) דיין נולדו הגלריסטית עמליה דיין (נולדה 1972), החיה ופעילה בארצות הברית והמסעדן אבנר דיין (נולד 1976), שמתגורר בתאילנד.^[22] בעקבות רומן עם השחקנית האיטלקייה אוגוסטה נוימן, שהתפתח על סט של צילומי סרט איטלקי, נולדה בתו אשת הטלוויזיה אסיה נוימן-דיין (נולדה 1981), המתגוררת באיטליה.^[23] מנישואיו לשחקנית קרוליין לנגפורד נולד בנו העיתונאי והסופר ליאור דיין (נולד 1983), שחי בתל אביב.

כמו כן היה נשוי (בנישואים אזרחיים) לתקופה קצרה לסמדר קילצ'ינסקי.^[24]

בין השנים 1989–2005 היה נשוי ברביעית לוורד טנדלר־דיין.^[25] בנובמבר 2024, עשור לאחר מותו, חשפה הזמרת מירי מסיקה כי היה ביניהם מעין-רומן.

בחודש יוני 2008 הצטלם בעירום מלא לעיתון ידיעות אחרונות לכתבת מיצג אותה הגדיר "המדינה זה אני", בה הוא השווה בין מצבו הפיזי והנפשי הרע לבין מדינת ישראל. כשבוע לאחר מכן, הזמין את כתב התרבות של ערוץ 10 לצלם בביתו הפרטי את מצבו הבריאותי והכלכלי המתרופף. דיין הצטלם על מיטתו ללא חולצה כאשר מסביבו יש לכלוך רב, שיניו התותבות מורכבות בצורה מרושלת, צלקת מניתוח גב שעבר צולמה מקרוב ושאריות אבקת קוקאין מונחות על קצה חוטמו. הראיון עורר רעש ציבורי בעיקר סביב השאלה האם ערוץ 10 היה צריך לנצל את מצבו של דיין לטובת מדרוג טוב יותר. בערוץ טענו כי דיין הזמין את הראיון על מנת שיעזרו לו ושבעקבות הריאיון עמו, ארגוני האמנים ומשרד התרבות חיפשו דרכים לעזור לדיין.

עץ משפחת דיין

מקרא   הורות[26]   נישואין[27]   עיתונאי[28]   גבר   אישה   איש ציבור[29][28]   מדען[28]   איש צבא[28]   איש תרבות[28]           הרב פינחס דיין הרב פינחס דיין                             הרב אברהם דיין הרב אברהם דיין                   אליהו דיין אליהו דיין                                     עץ משפחת קלימקר     דבורה דיין דבורה דיין   שמואל דיין (ח"כ) שמואל דיין (ח"כ)           בלה הורביץ בלה הורביץ           אריה דיין אריה דיין                                                                           ראומה ויצמן בעלה: עזר ויצמן (נשיא המדינה) ראומה ויצמן בעלה: עזר ויצמן (נשיא המדינה)   רות דיין רות דיין   משה דיין (רמטכ"ל ושר חוץ וביטחון) 1915-1981 משה דיין (רמטכ"ל ושר חוץ וביטחון) 1915-1981 עץ משפחת שם טוב גפן   אביבה גפן אביבה גפן   זוהר דיין (לוחם הבריגדה) זוהר דיין (לוחם הבריגדה)   יגאל הורביץ (שר אוצר) יגאל הורביץ (שר אוצר)   עמוס הדר (ח"כ) עמוס הדר (ח"כ)   מרדכי דיין מרדכי דיין   משה דיין (שגריר) משה דיין (שגריר)                                                                       דב שיאון (דובר צה"ל) דב שיאון (דובר צה"ל)   יעל דיין (ח"כ) יעל דיין (ח"כ)   אודי דיין (פסל) אודי דיין (פסל)           עוזי דיין (סגן הרמטכ"ל וח"כ) עוזי דיין (סגן הרמטכ"ל וח"כ)   אב: יגאל תלמי (פיזיקאי) תמר דיין (זואולוגית) אב: יגאל תלמי (פיזיקאי) תמר דיין (זואולוגית)           אילנה דיין (עיתונאית) אילנה דיין (עיתונאית)   דני דיין (יו״ר הנהלת יד ושם) דני דיין (יו״ר הנהלת יד ושם)                                                       אסי דיין (במאי, שחקן, וסופר) אסי דיין (במאי, שחקן, וסופר)   קרוליין לנגפורד קרוליין לנגפורד   עץ משפחת בצר                               ליאור דיין (סופר, עיתונאי) ליאור דיין (סופר, עיתונאי) נורית גפן בצר (מאיירת) נורית גפן בצר (מאיירת)   מוקי בצר (אלוף-משנה) מוקי בצר (אלוף-משנה) אייל בצר (ראש מועצה) אייל בצר (ראש מועצה)   זוהר גפן זוהר גפן   ענת בן ארי ענת בן ארי                               עץ משפחת שריד   נורית גפן נורית גפן   יהונתן גפן (משורר ועיתונאי) יהונתן גפן (משורר ועיתונאי)   אווה חדד (שחקנית) אווה חדד (שחקנית)                                 רחלי שריד (רופאה) רחלי שריד (רופאה)   ישי שריד (עו"ד וסופר) ישי שריד (עו"ד וסופר) שאול בצר (במאי, תסריטאי וסופר) שאול בצר (במאי, תסריטאי וסופר) אביב גפן (מוזיקאי) אביב גפן (מוזיקאי)   שירה גפן (שחקנית וסופרת) שירה גפן (שחקנית וסופרת)   אתגר קרת (סופר ותסריטאי) אתגר קרת (סופר ותסריטאי) גון בן ארי (סופר, תסריטאי ובמאי) גון בן ארי (סופר, תסריטאי ובמאי) אילן היוחסין מתרכז בצאצאיו של הרב פינחס דיין. אילן היוחסין מכיל רק אנשים בעלי חשיבות אנצקולפדית או שחשובים להבנת הקשרים המשפחתיים. האנשים שלפועלם בתחום מסוים יש חשיבות אנציקלופדית צבועים בצבע רקע בהתאם לתחום. כאשר אדם עוסק ביותר מתחום אחד שבתרשים, צבע הרקע יהיה לפי תחום עיסוקו המשמעותי ביותר.

• אוטוביוגרפיה זמנית (1960)
• שם של ספר שירים (1994)
• ...אבל אהבה! (2012)
• משורר לשעבר מנסה לשחזר (2018)

• תוכן העניינים (1989)

• כותב שורות אלו (1994)

• מר נפש (2014)

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: אסי דיין
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אסי דיין

• אסי דיין, במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
• אסי דיין, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• אסי דיין, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
• אסי דיין, באתר ספר הקולנוע הישראלי
• אסי דיין, באתר AllMovie (באנגלית)
• אסי דיין, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• אסי דיין, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• אסי דיין, באתר Discogs (באנגלית)
• אסי דיין, דף שער בספרייה הלאומית
• אסי דיין, בלקסיקון הספרות העברית החדשה
• אסי דיין, בארכיון הבימה
• אסי דיין, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
• אסי דיין, ב"לקסיקון הסופרים העברים בהווה"
• אסי דיין, ב"לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית"
• הספרים של אסי דיין, באתר "סימניה"
• מידע על אסי דיין בקטלוג הספרייה הלאומית
• אסי דיין, ב"מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי"
• גיבור תרבות: תוכנית רדיו המוקדשת כולה לאסי דיין, בהגשת ד"ר דן ערב, ד"ר דוד גורביץ' ויונתן גת: להאזנה
• מר נפש - הבלוג של אסי דיין באתר תפוז
• ארכיון אסי דיין באתר הספרייה הלאומית
• גלעד אמיליו שנקר, ריאיון עם אסי דיין, בתוכנית "חי בסרט", בערוץ חינוכית ראשונים בעולם באתר יו טיוב, 26 בדצמבר 2013
• אסי דיין - באנתולוגיה מקוונת לשירה עברית, באתר של נילי דגן
• מילות שירים שכתב אסי דיין אתר שירונט
• דבורית שרגל, מהבוידעם: אני מראיינת את אסי דיין, בבלוג ולווט אנדרגראונד, אוגוסט 2005
• רותה קופפר, הוא הלך לטיפול, באתר הארץ, 25 באוגוסט 2005
• איתמר הנדלמן בן כנען, ‏בסחרור: ריאיון עם אסי דיין, באתר "Time Out ישראל", 16 במרץ 2006
• יהודה שוחט, אסי דב, באתר nrg‏, 4 ביוני 2006
• יועד קדרי, די, דיין, דיינו, באתר העין השביעית, 27 באוגוסט 2008
• ynet, חיים. נקודה, באתר ynet, 27 בפברואר 2009
• שגיא בניטה, עכבר העיר אונליין, אסי דיין חוזר לשגרה, באתר הארץ, 22 באוקטובר 2009
• ספי קרופסקי, אסי דיין רוצה לבשר לכם: האינטרנט זה הדבר הגדול הבא, באתר הארץ, 8 ביוני 2010
• נירית אנדרמן, דוקטור פומרנץ ומר דיין: אסי דיין מספר על סרטו החדש העוסק בהתאבדות, באתר הארץ, 14 בדצמבר 2010
• דגן ואלד, עכבר העיר אונליין, אסי דיין: שר הבטחון של מדינת תל אביב, באתר הארץ, 12 באוקטובר 2011
• אורי קליין, ד"ר דיין ומר אסי, באתר הארץ, 16 בפברואר 2012
• יובל גלעד, אסי דיין - סדנת צפייה וכתיבה: על הקולנוע האקסיסטנציאליסטי של דיין, 9 באפריל 2012.
• החיים כשמועה, באתר ynet
• סמדר שילוני, "החיים כשמועה" על אסי דיין: טוב להכיר מחדש, באתר ynet, 25 בדצמבר 2012
• מיה סלע, תולדות הריקבון של אסי דיין ושל כולנו, באתר הארץ, 27 בדצמבר 2012
• חגית גינזבורג‏, "הישראלי הממוצע הוא אידיוט ודעתן": אסי דיין בריאיון לקראת הסדרה התיעודית עליו, באתר וואלה, 11 בינואר 2013
• אייל לוי, "החיים כשמועה": אסי דיין ללא מעצורים, באתר nrg‏, 14 בינואר 2013
• קובי מידן מראיין את אסי דיין, בתוכנית "חוצה ישראל" של הטלוויזיה החינוכית, באתר YouTube‏
• מתן שירם, ‏אסי דיין: "אין עוד מי שכותב תסריטים כמוני", באתר גלובס, 25 בינואר 2013
• רוני קובן, ‏"אני לא מפחד מהמוות, רק מהשנייה שבה אתה מת", באתר ‏מאקו‏, 1 במאי 2014
• הארץ, חיי ושקרים אחרים: במלאת שנה למותו, "גלריה שישי" חושף את הספר הלא גמור של אסי דיין, באתר הארץ, 30 באפריל 2015
• אסי דיין מציג: הטוב, הרע והמפואר, באתר ישראל היום, 19 ביוני 2015
• הספרייה הלאומית, אסי דיין: התמונות, המכתבים והשירים הגנוזים, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 09.01.2018
• יותם ראובני, "משורר לשעבר מנסה לשחזר": כשאסי דיין חזר לכתוב שירה שופעת הברקות, באתר הארץ, 25 ביוני 2018
• החיים ע"פ אגפא: אסי דיין ממציא קולנוע ישראלי חדש: פודקאסט להאזנה של תוכנית הרדיו "פסטיבל כאן", בהגשת דני מוג'ה ויונתן גת. אורחת: גילה אלמגור
• אסי דיין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

עם מותו

• אסי דיין: ראיונות טלוויזיוניים נבחרים, באתר הארץ, 1 במאי 2014
• מרט פרחומובסקי‏, די דיינו: על הקריירה הקולנועית העשירה של אסי דיין, באתר וואלה, 1 במאי 2014
• אורי קליין, הסוף, ההתחלה והנצח על פי אסי דיין, באתר הארץ, 1 במאי 2014
• nrg תרבות, פילמוגרפיה פורצת דרך: המורשת של אסי דיין, באתר nrg‏, 1 במאי 2014
• מערכת ערוץ התרבות, ‏גאון מיוסר: סיפור חייו של אסי דיין, באתר ‏מאקו‏, 1 במאי 2014
• תרבות ובידור נענע10, אסי דיין: הסרטים הגדולים, באתר nana10‏, 1 במאי 2014
• דניאל שירין, עכבר העיר אונליין, גילה אלמגור: "השריטות של אסי דיין היו חלק מהגאונות שלו", באתר הארץ, 1 במאי 2014
• עידו רוזן, פרידה מאסי דיין: תוכנית מיוחדת לציון שלושים למותו, בגלי צה"ל, 31 במאי 2014
• רוני קשמין, מפגש אסי: היכל שכולו קודש לזכרו של אסי דיין נפתח היום עם אוכל מצוין, באתר הארץ, 29 ביוני 2021, 30 ביוני 2021

סרטי אסי דיין
עבודתו כבמאי	הזמנה לרצח (1973) • חגיגה לעיניים (1975) • יופי של צרות! (1976) • גבעת חלפון אינה עונה (1976) • שלאגר (1979) • עם ישראל חי (1981) • מלך ליום אחד (1982) • בחינת בגרות (1983) • הטוב הרע והלא נורא (1986) • החיים על פי אגפא (1991) • שמיכה חשמלית ושמה משה (1995) • מר באום (1997) • המדריך לכיסוי התחת (קצר, 1998) • הבשורה על פי אלוהים (2004) • ד"ר פומרנץ (2012)
עבודתו כשחקן	הוא הלך בשדות (1967) • סיירים (1967) • חמישה ימים בסיני (1969) • נאהבים לנצח (1969) • מותו של יהודי (1970) • השמלה (1970) • הבטחה עם שחר (1971) • חצי חצי (1971) • שלושה ואחת (1974) • המכירה הכללית (1976) • מבצע יונתן (1977) • קשר האורניום (1978) • רגעים (1979) • האיש שבא לקחת (1981) • מירי (1983) • מאחורי הסורגים (1984) • בנות (1985) • עד סוף הלילה (1985) • מחץ הדלתא (1986) • הקרב על הוועד (1986) • פוטו רומן (1988) • הינשוף (1988) • זמן אמת (1991) • זיכרון דברים (1995) • בן-גוריון (1997) • אין שמות על הדלתות (1997) • כאילו כלום לא קרה (1999) • ההסדר (2000) • זמזום (2001) • אודות המוניטין (2001) • השיבה מהודו (2002) • מדורת השבט (2002) • בקרוב יקרה לך משהו טוב (2006) • למראית עין (2006) • הדברים שמאחורי השמש (2006) • חופשת קיץ (2007) • מדוזות (2007) • רק כלבים רצים חופשי (2007) • ד"ר פומרנץ (2012)

פרס אופיר לבמאי הטוב ביותר
1990–1999	שבי גביזון (1990) • יעקב גולדווסר (1991) • אסי דיין (1992) • אנריקה רוטנברג (1993) • שמואל הספרי (1994) • שבי גביזון (1995) • אורי סיון וארי פולמן (1996) • ג'ולי שלז (1997) • שמי זרחין (1998) • אריק קפלון (1999)
2000–2009	בני תורתי (2000) • דובר קוסאשווילי (2001) • ניר ברגמן (2002) • שבי גביזון (2003) • יוסף סידר (2004) • דני סירקין (2005) • שמי זרחין (2006) • ערן קולירין (2007) • ארי פולמן (2008) • סכנדר קובטי וירון שני (2009)
2010–2019	ערן ריקליס (2010) • יוסף סידר (2011) • רמה בורשטין (2012) • יובל אדלר (2013) • טליה לביא (2014) • ארז תדמור (2015) • עילית זקצר (2016) • שמוליק מעוז (2017) • אופיר ראול גרייצר (2018) • ירון שני (2019)
2020 ואילך	ניר ברגמן (2020) • ערן קולירין (2021) • אורית פוקס רותם (2022) • איילת מנחמי (2023) • תום נשר (2024)

פרס אופיר לשחקן הראשי הטוב ביותר
1990–2010	משה איבגי (1990) • אריה מוסקונה (1991) • שולי רנד (1992) • שאול מזרחי (1993) • שמיל בן ארי (1994) • משה איבגי (1995) • עמוס לביא (1996) • אסי דיין (1997) • יורם חטב (1998) • ניר לוי (1999) • אקי אבני (2000) • ליאור אשכנזי (2001) • זאב רווח (2002) • אריה אליאס (2003) • שולי רנד (2004) • אורי גבריאל (2005) • אסי דיין (2006) • ששון גבאי (2007) • מיכאל מושונוב (2008) • סשה אגרונוב (2009) • אדיר מילר (2010)
2011 ואילך	שלמה בראבא (2011) • רועי אסף (2012) • מכרם ח'ורי (2013) • זאב רווח (2014) • רועי אסף (2015) • מוריס כהן (2016) • ליאור אשכנזי (2017) • נוה צור (2018) • ערן נעים (2019) • שי אביבי (2020) • אלכס בכרי (2021) • ששון גבאי (2022) • רועי ניק (2023) • שאדי מרעי (2024)

פרס אופיר לשחקן המשנה הטוב ביותר
1990–1999	ששון גבאי (1991) • שרון אלכסנדר (1992) • אסטבן גוטפריד (1993) • עמוס לביא (1994) • שמואל סגל (1995) • יגאל נאור (1996) • אריה מוסקונה (1997) • עמוס לביא (1998) • מוסקו אלקלעי (1999)
2000–2009	יוסף שילוח (2000) • מוני מושונוב (2001) • איתי תורג'מן (2002) • אלון אבוטבול (2003) • משה איבגי (2004) • אסי דיין (2005) • צחי גראד (2006) • סאלח בכרי (2006) • שמיל בן ארי (2008) • זהר שטראוס (2009)
2010–2019	מיכאל מושונוב (2010) • ליאור אשכנזי (2011) • גל פרידמן (2012) • צחי הלוי (2013) • ששון גבאי (2014) • נורמן עיסא (2015) • תומר קאפון (2016) • עמי סמולרצ'יק (2017) • דב גליקמן (2018) • דובר קוסאשווילי (2019)
2020 ואילך	נועם אימבר (2020) • איהאב אליאס סלאמה (2021) • שמואל וילוז'ני (2022) • דרור קרן (2023) • יעקב זדה-דניאל (2024)

פרס אופיר לתסריט המקורי הטוב ביותר
1990–1999	שבי גביזון, יונתן ארוך ויוחנן רביב (1990) • חיים מרין (1991) • אסי דיין (1992) • אנריקה רוטנברג ואסטבן גוטפריד (1993) • אסי דיין (1994) • שבי גביזון (1995) • יגאל בורשטיין (1996) • אסי דיין (1997) • איל חלפון (1998) • אריק קפלון (1999)
2000–2009	יוסף סידר (2000) • דובר קוסאשווילי (2001) • ניר ברגמן (2002) • שבי גביזון (2003) • יוסף סידר (2004) • איל חלפון (2005) • שמי זרחין (2006) • ערן קולירין (2007) • ארי פולמן (2008) • ירון שני וסכנדר קובטי (2009)
2010–2019	נח סטולמן (2010) • יוסף סידר (2011) • רמה בורשטין (2012) • יובל אדלר, עלי ואקד (2013) • טליה לביא (2014) • אלעד קידן (2015) • רמה בורשטין (2016) • שבי גביזון (2017) • אופיר ראול גרייצר (2018) • סאמח זועבי (2019)
2020 ואילך	דנה אידיסיס (2020) • ערן קולירין (2021) • מיכל ויניק (2022) • אלינור סלע וריימונד אמסלם (2023) • מאיה קניג (2024)

הקודם: 2005 - אסי כהן

זוכה פרס האקדמיה לטלוויזיה לשחקן הטוב ביותר בסדרה דרמטית לשנת 2006 - אסי דיין (בטיפול)

הבא: 2007 - הנרי דוד

הקודם: 2007 - הנרי דוד

זוכה פרס האקדמיה לטלוויזיה לשחקן הטוב ביותר בסדרה דרמטית לשנת 2008 - אסי דיין (בטיפול)

הבא: 2009 - משה איבגי

הקודם: 2008 - יואל זילברג

זוכה פרס אופיר על מפעל חיים לשנת 2009 - אסי דיין

הבא: 2010 - זאב רווח