רמת החיים בישראל

מאז קום המדינה עולה רמת החיים בישראל ברציפות^[1].

מאז הונהגה תוכנית חומת מגן כלכלית בשנת 2003, הנתונים המקרו-כלכליים של ישראל השתפרו מבחינות רבות:

• הצמיחה בתמ"ג לנפש ובפריון העבודה בשנים 2003 עד 2017 הייתה גבוהה מהממוצע במדינות המפותחות.
• שיעור האבטלה ירד מ-10.7% בשנת 2003^[2] ל-3.6% במרץ 2018^[3] – הרמה הנמוכה ביותר מאז 1979.^[4]
• שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בגילאי 15 ומעלה עלה מ-54.5% בשנת 2003 ל-64.3% בספטמבר 2016 – הרמה הגבוהה ביותר שנמדדה בתולדות המדינה (רמה זהה נמדדה בדצמבר 2015 ויוני 2014).
• היחס חוב-תוצר ירד מ-105% בשנת 2003^[5] ל-60.9% בשנת 2017^[6] – היחס הנמוך ביותר מאז 1966.^[7]
• סוכנויות דירוג האשראי העולמיות העלו את דירוגי האשראי של ישראל מ-A-/A-/A2 בשנת 2003 ל-A+/A+/A1 באוגוסט 2017 – הדירוגים הגבוהים ביותר שניתנו מאז הן החלו לסקור את ישראל ב-1988.
• מאזן ההגירה השלילי ירד משיא של 19,000 בשנת 2002 ל-6,800 בשנת 2014. שיעורי ההגירה בשנים האחרונות הם הנמוכים ביותר מאז תחילת שנות ה-70.^[8]
• במרץ 2017 ערכו הריאלי של שקל ביחס לסל המטבעות הגיע לרמת הגבוהה ביותר שנמדדה מאז יולי 2001.^[9]

על אף הצמיחה הגבוהה, שיעור העוני היחסי במגזרים מסוימים בישראל גבוה ומגדיל את אי השוויון. נכון לשנת 2023 21% מאוכלוסיית המדינה חיו מתחת לקו העוני. הנתח העיקרי של האוכלוסייה מתחת לקו העוני משתייך למגזר החרדי והערבי.^[10] מדד ג'יני מציב את ישראל כאחת המדינות בעלות אי-שוויון בהכנסות מבין הגבוהים בעולם המערבי.^[11]

• מחיר סל מוצרי מזון בסיסיים בישראל. זהו סל עם מדגם מוצרים קבוע שמחירו נמדד ברשתות השיווק השונות.
• השכר הממוצע בישראל – לצורך עדכון קצבאות שונות, מחשב המוסד לביטוח לאומי ב-1 בינואר של כל שנה מיצוע נתוני השכר הממוצע למשרת שכיר.
• שכר חציוני – מהווה מדד סטטיסטי מסוג "חציון", המשמש אומדן לרמת השכר במשק. השכר החציוני מגלם רמת שכר אשר מחצית מהעובדים משתכרים יותר ממנה ומחציתם פחות ממנה. אומדן זה דומה לאומדן השכר הממוצע אך יש הטוענים כי הוא עדיף עליו לצורך ייצוג רמת השכר המאפיינת את מעמד הביניים, בעיקר בחברות שבהן יש פערי ההכנסות, או ערכי קיצון משמעותיים (ראו גם חריג חשוד טעות).

• הערכת קרן המטבע הבינלאומית – בשנת 1997 העבירה הקרן את ישראל, יחד עם ארבעת הנמרים של אסיה, ממעמד של מדינה מתפתחת למדינה מפותחת.^[12]
• הערכת לארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי – בשנת 2010 התקבלה ישראל לארגון ה-OECD.^[13]
• מדד הפיתוח האנושי – בשנת 2015 הייתה ישראל ממוקמת במקום ה-18 במדד (HDI) העולמי.
• כוח קנייה יחסי – בשנת 2023 התמ"ג לנפש במונחי כוח קנייה בישראל (PPP) היה 54,997 דולר.
• כוח קניה נומינלי – בשנת 2023 התמ"ג לנפש במונחי כוח קנייה בישראל (נומינלי) היה 55,535 דולר.

לפי נתוני קרן המטבע הבינלאומית, התמ"ג לנפש במונחי כוח קנייה בישראל (PPP) צמח בשנת 2023 ל-54,997 דולר.

מבחינת תמ"ג לעובד, מיקומה של ישראל גבוה יחסית, ובחלק מהשנים עוקפת מדינות כגון דנמרק, הממלכה המאוחדת, גרמניה, איסלנד וקוריאה הדרומית. למרות הנתון היוצא מן הכלל, פריון העבודה בישראל עומד על 33.8 דולר (לעומת 44.1 דולר במדינות ה-OECD ו-52.8 דולר במדינות ה-G7). למעשה התמ"ג לעובד גבוה מהממוצע רק מפני שממוצע שעות העבודה לעובד עומד על 1,929 בשנה (לעומת 1,775 שעות במדינות ה-OECD ו-1,688 שעות במדינות ה-G7). מאז אמצע שנות ה-70, אף על פי שפריון העבודה בישראל עלה דרמטית, למעשה הוא ירד באופן יחסי למדינות המפותחות. באמצע שנות ה-70 פריון העבודה בישראל היה מהגבוהים בעולם ומאז הוא הידרדר באופן יחסי לפריון העבודה במדינות ה-G7 מרמה של כ-75% בשנת 1982 ל-63% בשנת 2015.

הצריכה הפרטית לנפש עלתה בשנים 1950 עד 2007 ב-3.4% בממוצע לשנה, וב–2007 היא הייתה גדולה פי 6.9 מאשר ב–1950.

על פי נתוני ה-OECD, תוחלת החיים בישראל היא החמישית בגובהה בעולם, והגיעה בשנת 2022 ל-83.35 שנים (ביחס לממוצע המדינות בעלות ההכנסה הגבוהה העומד על 75.3). ישראל עוקפת מדינות מפותחות כמו שוודיה, הממלכה המאוחדת, צרפת והולנד. תוחלת החיים של הגבר הישראלי היא 81.45 (מקום שישי, יחד עם קנדה) ושל האישה הישראלית היא 85.34 (מקום 19). ב-2020 השיעור הממוצע של תמותת תינוקות בישראל נמוך יחסית ועומד על 3.6 לאלף לידות לעומת 6.8 במדינות ה-OECD בממוצע.

על פי דו"ח של בנק ישראל, מערכת הבריאות בישראל אינה נחשבת לטובה בהשוואה בינלאומית.^[14] השירות בבתי החולים בישראל הוא מן הנמוכים בעולם המערבי. שיעור התפוסה של מיטות האשפוז בישראל ב-2012 היה 96.6%, הגבוה ביותר במדינות ה-OECD (ממוצע התפוסה ב-OECD הוא 75%). השהייה הממוצעת באשפוז בישראל היא 4.3 ימים, קצרה ביומיים מהממוצע ב-OECD.

בדו"ח מצוין שהצפיפות בבתי החולים מובילה לעיתים לאשפוז במסדרונות, צפיפות בחדרי האוכל, מקשה על כוח האדם להעניק טיפול מיטבי, ועלולה לתרום להידבקות בזיהומים. כמו כן יש מספר נמוך של מכשירי סריקה, קצב אטי של רכישת ציוד טכנולוגי רפואי חדיש והשקעה נמוכה בהכשרת רופאים. קיים מחסור בציוד שיקוף, דבר הגורם לתורים ארוכים וזמני המתנה ממושכים.

שיעור תמותת הפגים בישראל כפול מבארצות הברית, זאת בשל המחסור במיטות ובתקני אחיות ורופאים.^[15] ההוצאה הלאומית לבריאות בישראל היא מהנמוכות מבין מדינות ה-OECD והסתכמה בשנת 2009 ב-7.9% מהתמ"ג, בהשוואה לממוצע של 9.6% ביתר המדינות (ניתן להסביר זאת, לפחות באופן חלקי, על ידי הרכב הגילאים הצעיר בישראל).^[16]

לצד החסרונות של מערכת הבריאות בישראל, מספר הרופאים בישראל הוא מהגבוהים בעולם ועומד על 3.5 רופאים ל-1,000 תושבים לעומת ממוצע של 3.1 במדינות ה-OECD.^[17] גם שיעור ההישרדות מסרטן בישראל הוא מהגבוהים בעולם.^[18]

הצלחת מבצע לתת כתף לחיסונה של אוכלוסיית ישראל מול נגיף הקורונה זכה להערכה עולמית בשל יכולותיהן וכשירותן של קופות החולים כחלק ממערכת הבריאות הציבורית לספק לציבור שירות ברמה גבוהה.

בין 1979 ל-1997 נשמר מדד ג'יני של מדינת ישראל באותה רמה בערך – מ-0.32 בסוף שנות ה-70 ל-0.33 לקראת סוף שנות ה-90. ואולם בין 1998 ל-2006 גדל מדד ג'יני בישראל מ-0.34 ל-0.39, המדרג אותה במקום ה-62 בעולם ומציב אותה כאחת המדינות בעלות האי-שוויון הכלכלי (בבחינת הכנסות ברוטו, לפני תשלומי העברה) הגדול ביותר מבין מדינות המערב .^[11]

מדד ג'יני לאחר תשלומי העברה ומיסים ישירים הגיע לשיא של 0.3923 בשנת 2006. החל משנה זו חלה ירידה (לא רצופה, המדד ירד בשנת 2007 ועלה חזרה בשנים 2008 ו-2009) עד לערך של 0.3653 בשנת 2015.

על פי מחקר שנערך בלמ"ס, שיטת המדידה בישראל גרמה לניפוח מתמשך בחישוב העוני והאי שוויון בשיעור של כ-40% מהגידול בדור האחרון – שיעור שהיה מקטין במעט את שיעור העוני ומדד ג'יני.^[19] ניתוח אחר, שאינו מקובל כמדד בינלאומי, המתבסס על שיטת מדידה המבוססת על הוצאות במקום על הכנסות ברוטו, מראה שמדינת ישראל היא דווקא אחת המדינות השוויוניות בעולם מבחינת הוצאות, נכון לשנת 2011.^[20]

על אף שרמת החיים הכוללת בישראל עולה, דו"חות המוסד לביטוח לאומי מעידים על כך שהעוני בישראל לא הראה ירידה פרופורציונלית^[21] וכי יותר ויותר ישראלים עובדים אך נשארים עניים בכל זאת.^[22] בשנת 2010 הוגדרו 19.8% ממשקי הבית (לעומת כ-11% בממוצע במדינות ה-OECD),‏ 24.4% מהנפשות ו-35.3% מהילדים עניים על פי הגדרת המוסד לביטוח לאומי. שיעורים אלה מתרגמים ל-433,300 משפחות עניות (כ-1.77 מיליון נפשות), כולל 837,300 ילדים. כ-52% מהילדים החרדים ו-55% מהילדים הערבים מוגדרים עניים. כ-40% מהמשפחות העניות מגיעות ממשפחות עם מפרנס יחיד. עם זאת, קו העוני עצמו עלה ריאלית ב-3.6% בשנת 2010 ביחס לשנה שקדמה לה – קו העוני למשפחה בת שתי נפשות עומד על הכנסה של 3,861 שקלים בחודש, למשפחה בת ארבע נפשות 6,178 שקלים ולמשפחה בת שש נפשות 8,205 שקלים.^[10]

מדידת עוני במדדים מוחלטים אינה מקובלת בישראל – כמו ברוב מדינות העולם – כדבר שבשגרה, ולכן לא נאספים נתונים סדירים על שיעורי העוני המוחלט. במחקר שנערך במוסד לביטוח לאומי בשנת 2005,^[23] יושמה מדידת העוני המוחלטת המקובלת בארצות הברית ('גישת אורשנסקי') על ישראל בשנים 1995–2002. התוצאות הראו שיעורים גבוהים מאוד של עוני, גבוהים אף יותר מאשר שיעורי העוני שנמדדו בשיטה היחסית. תחולת העוני בקרב משפחות, לפי מדד זה, הייתה 34%, לעומת תחולת עוני של 20% לפי המדד היחסי באותה שנה. בהתחשב בעלייה הדרסטית בתחולת העוני במדידה יחסית בעשור שחלף מאז ביצוע מדידה זו, קשה להניח שחלה ירידה בתחולת העוני המוחלט בישראל.

עם זאת, במדדים מסוימים של רמת חיים – ביכולת לרכוש סל צרכים חיוניים, בהכנסה הריאלית, בשיעור הבעלות על מוצרים בני קיימא או בתוחלת החיים – מצבם של העניים הוטב באופן משמעותי. בין השנים 2004–2008 חלה ירידה של 18.8% בתחולת העוני הנמדד לפי סף הכנסה ריאלית קבוע וירידה של 29% בתחולת העוני לפי מדד היכולת לרכוש סל צרכים חיוניים.^[24] בין השנים 1997–2010 חלה עלייה בשיעור משקי-הבית בעשירון התחתון שבבעלותם מוצרים בני קיימא – מכונית (מ-12.7% ל-23.5%), מכונת כביסה (מ-80.5% ל-90.8%), מייבש כביסה (מ-9.1% ל-20.2%), מדיח כלים (מ-5.1% ל-8.5%), מזגן (מ-13.3% ל-49.2%), תנור מיקרוגל (מ-34.7% ל-68.2%), שואב אבק (מ-28.5% ל-38.2%), מקפיא עמוק (מ-6.7% ל-15.4%), טלפון סלולרי (מ-15.4% ל-86.6%), מחשב ביתי (מ-11.5% ל-49.3%) ושירותים, כגון מנוי לאינטרנט (מ-0.9% ל-37.8%). בין השנים 2001–2008 חלה עלייה בשיעור הבעלות על דירה בעשירון התחתון (מ-36.7% ל-41.3%).

בין השנים 1996–2007, מחירי הדירות ירדו ב-44.4% ביחס לשכר הממוצע במשק^{[דרוש מקור]}. אולם מאז התחלפה המגמה ומחירי הדירות עלו באופן חד – מ-2007 ועד 2011 עלו מחירי הדירות ב-38.5% ביחס לשכר הממוצע במשק והגיעו ליחס הגבוה ביותר שנרשם מאז 1998. העלייה החדה במחירי הדיור הורגשה במיוחד באזור גוש דן ובערים הגדולות. עליית המחירים מכוונת, והתבצעה כחלק מתוכנית בראון,^[25] בכוונה לעודד פיתוח של הפריפריה. אחד האמצעים לעליית המחירים בהם נקטה הממשלה היה העלאת מחירי הקרקע בידי מינהל מקרקעי ישראל,^[26] אך גם ריבית נמוכה, שהביאו למחסור מצטבר של כ-65,000 יחידות דיור^[27] והחלטת משרד האוצר בשנת 2007 להגביל את הבנייה במרכז כדי לגרום לעליית מחירים ובכך לאלץ רוכשים רבים לעבור לפריפריה.^[28]

על פי משרד השיכון, בשנת 2011 נדרשו בישראל כ-138 משכורות חודשיות ממוצעות לרכישת דירה, נתון גבוה ביחס למרבית מדינות העולם. לדוגמה בצרפת נדרשות 90 משכורות, בארצות הברית – 60, בשווייץ – 42 ובשוודיה – 30.^[29] עם זאת, הדירות בישראל גדולות יותר באופן משמעותי – השטח הממוצע לדירה חדשה בישראל (כולל שטחים משותפים בבניין) עומד על 180 מ"ר. לשם השוואה, בדנמרק השטח הממוצע לדירה חדשה – 137 מ"ר, בצרפת – 113 מ"ר, בספרד – 97 מ"ר, באירלנד – 88 מ"ר ובממלכה המאוחדת – 76 מ"ר.^[30]

עליית המחירים בנדל"ן ויוקר המחיה הגבוה בישראל באופן כללי הביאו בשנת 2011 לפרוץ מחאת האוהלים שקראה לפתור את משבר הדיור ואת עליית המחירים במשק, ולהרחיב אפשרויות של דיור בר השגה לצעירים.

בסוף שנות ה-50 גרו 54% ממשקי הבית בדירות בבעלותם ו-45% – בשכירות. שיעור הגרים בדירות בבעלותם עלה עד אמצע שנות ה-70 והגיע ל-71%, ושיעור הגרים בשכירות ירד באופן חד ל-20%. מאז כמעט לא השתנה שיעור הגרים בדירות בבעלותם ואילו שיעור הגרים בשכירות עלה ל-26% ב-2006.

שטח המגורים בפועל לנפש גדל מ-14.6 מ"ר ברוטו בשנת 1960 ל-28.5 מ"ר ברוטו ב-1997 – עלייה של 95%, עם צפי של 36.8 מ"ר לנפש בשנת 2020.^[31][32] צפיפות הדיור הממוצעת (ממוצע הנפשות לחדר) במשקי הבית היהודיים ירדה מ-2.44 בשנת 1957 ל-0.88 בשנת 2017.^[33] בין 2007–2017 מספר נפשות לחדרי מגורים נשאר יציב ברמה של 1.1 חדרים לנפש.^[34]

שיעורם של משקי הבית ללא תנאי דיור בסיסיים ירד דרמטית: שיעורם של משקי הבית ללא אמבטיה או מקלחת ירד מ-14.8% בשנת 1961, ל-5.7% בשנת 1972, 2.8% בשנת 1983 ו-1.8% בשנת 1995.

צפיפות הדיור במשקי הבית היהודיים לפי מספר הנפשות לחדר באחוזים:

שנה	עד 0.99	1	1.01–1.49	1.50–1.99	2	2.01–2.49	2.50–2.99	3.00+
1960	6.6	--	--	--	--	--	--	20.8
1970	18.8	28.0	12.8	14.2	11.7	2.1	4.9	7.5
1980	31.3	27.3	17.1	12.6	6.4	1.7	1.9	1.6
1990	41.5	20.7	19.5	11.0	4.5	0.9	1.0	0.8
2000	51.9	22.3	14.5	6.7	2.6	0.7	0.8	0.5
2010	58.8	20.2	12.1	5.5	2.0	0.7	0.4	0.3

• שנות החמישים: במהלך שנות החמישים נרשמו עליות במספר היציאות לחו”ל של ישראלים כמעט לאורך כל העשור. ב-1951 הייתה ירידה של 11% במספר היציאות בעקבות הטלת מס נסיעות בגובה של כ-30% ממחיר כרטיס הטיסה. עד 1952 הורשה כל נוסע להוציא מישראל מטבע חוץ בערך מרבי של 10 דולר.
• שנות השישים, השבעים והשמונים: בשנים אלו נמשכה מגמת העלייה במספר היציאות לחו”ל, למעט ירידה של 24% ב-1985 עקב חידוש מס הנסיעות.
• שנות התשעים: חלה עלייה חדה במספר היציאות לחו”ל, המוסברת, בין השאר, בגידול האוכלוסייה המואץ בעשור זה בעקבות העלייה ההמונית ממדינות חבר העמים, בביטול מס הנסיעות ב-1992, בביטול הקצבת מטבע חוץ ב-1998, בירידת מחירי הטיסות, בהסכם השלום עם ירדן ב-1994 ובהיצע גדול של ”חבילות נופש" זולות לטורקיה, ליוון ולקפריסין.
• 2000–2007: ב-2002 ירד מספר היציאות מחוץ לישראל ב-8%, בעקבות המיתון הכלכלי. בשנת 2004, עם התאוששות המשק, גדל מספר היציאות -10%. העלייה התמתנה בשנים 2005–2006 עקב ההתנתקות מרצועת עזה ומלחמת לבנון השנייה. למרות המשברים היה בשנת 2007 מספר שיא של יציאות ישראלים לחו”ל – 4.2 מיליון.
• בשנת 2010 יצאו למחוץ לישראל 2.4 מיליון ישראלים (כ-31% מהאוכלוסייה) לפחות פעם אחת במהלך השנה. 800 אלף ישראלים (כ-10% מהאוכלוסייה) יצאו פעמיים או יותר במהלך השנה.
• בשנים 2002–2006 היה שיעור האנשים שיצאו לנופש או טיול בארץ (כולל לינה מחוץ לבית) בקרב בני 20 ומעלה כ-50%, ושיעור אלה שיצאו לנופש או טיול מחוץ לישראל – כ-30%, ללא הבדלים כמעט בין השנים.

בסקר שנערך בשנים 1998–1999 על הרגלי הבילוי והפנאי בקרב בני 14 ומעלה נמצא כי בשנה האחרונה: 14.4% השתתפו באופן פעיל בחוגים לחובבים, 43.1% ביקרו במופעי במה, 28.2% ביקרו במוזאון בארץ, 52.0% יצאו לנופש או לטיול בארץ שכלל לינה מחוץ לבית ו-30.1% יצאו לנופש או טיול מחוץ לישראל. עוד עלה מהסקר כי בחודש האחרון: 32.1% צפו בסרט בבית קולנוע ו-60.7% יצאו לבית קפה, מסעדה, פאב או מקום דומה בארץ.

בסקר שנערך בשנת 1998 בקרב בני 20 ומעלה נמצא כי 70% מהיהודים ו-65% מהערבים ביקרו מחוץ לישראל. 36% מהיהודים ו-25% מהערבים ביקרו למעלה מ-4 פעמים מחוץ לישראל; 15% מהיהודים ו-7% מהערבים אף ביקרו למעלה מ-10 פעמים. בשנת 2010 בקרב בני 20 ומעלה יצאו לנפוש או לטייל מחוץ לישראל: 44% מהיהודים החילונים, 29% מהמסורתיים, 21% מהדתיים ו-11% מהחרדים.

הקניון הראשון בישראל (דיזנגוף סנטר) נפתח בשנת 1977. בשנת 2006 מספר הקניונים עלה ל-196 ונכון לשנת 2012 יש בישראל מעל ל-250 קניונים. יותר מ־300 אלף בני אדם מבקרים מדי יום בקניונים ברחבי ישראל. לפי סקר של משרד התמ"ת בשנת 2008, משפחה ישראלית משאירה בקניון כמעט אלף ש"ח בחודש. ישראלי ממוצע מבקר בקניון 3.77 פעמים בחודש בממוצע, ו-62% מהציבור הולכים לפחות פעם בחודש.^[35]

אספקת הקלוריות לנפש ליום עלתה בין השנים 1950 ו-2006 מ-2,610 ל-3,643 קילו קלוריות – גידול של 7% בממוצע לעשור. העלייה הגדולה ביותר, בשיעור של 15%, נרשמה בעשור החמישי של המדינה, מ-3,089 קילו קלוריות ב-1990 ל-3,556 ב-2000.

על-פי אומדני משרד האוצר משנת 2008, נזקי זיהום האוויר בכל הארץ מסתכמים לכדי 12 מיליארד ש"ח בשנה.^[36] לפי הערכה משנת 2001, כ-1,500 בני אדם מתים בשנה בישראל כתוצאה ישירה מזיהום אוויר.^[37] דו"ח של גרינפיס משנת 1999 העריך כי 293 אנשים מתים בכל שנה בתל אביב כתוצאה מזיהום אוויר.^[38] לפי מחקר משנת 2003, באזור תל אביב בלבד מתים מדי שנה כ-620 בני אדם מנזקי זיהום אוויר מעשה ידי אדם (אם לוקחים בחשבון מזהמים טבעיים כמו אבק למשל, מספר המתים מגיע ל-1,100) ומאות נוספים מתאשפזים בבתי החולים בשל מחלות ריאה קטלניות. החשיפה לזיהום אוויר גרמה ל-27 אלף מקרים של סימפטומים בדרכי הנשימה לילדים בגיל 7–14 באזור תל אביב ולכ-6,000 מקרים באזור אשדוד. הטיפול באותם חולים ובגין מוות בטרם עת נאמד ב-77.4 מיליון דולר בשנה.^[39] בשנת 2007 העריכו חוקרים מטעם משרד הבריאות כי בישראל חולים מדי שנה 1,250 איש במחלות סרטן בשל זיהום סביבתי.^[40]

מאז שנת 2000 נרשמו ירידות בפליטות תחמוצות החנקן ותחמוצות הגפרית בישראל: פליטות תחמוצות החנקן ירדו בכ-18% מ-215 אלף טון בשנת 2000 ל-177 אלף טון בשנת 2009. ירידה זו נובעת מירידה בפליטות שמקורן בכלי תחבורה, בהן נרשמה ירידה של 45%, מ-88 אלף טון בשנת 2000 ל-48 אלף טון בשנת 2009. בשנת 2009 היוו הפליטות מתחבורה 37% מסך פליטות תחמוצות החנקן בישראל. בפליטות ממקורות נייחים לא נרשמה ירידה. שיפורים טכנולוגיים בכלי רכב חדשים הם הגורם העיקרי לירידה בפליטות שמקורן מכלי תחבורה. בפליטות תחמוצות גפרית נרשמה ירידה של 51%, מ-276 אלף טון בשנת 2000 ל-135 אלף טון בשנת 2009. הגורמים להפחתה בפליטות הם מעבר לדלקים דלי גפרית, שיפורים טכנולוגיים בתחנות כוח והגברת האכיפה בנושא זיהום אוויר.

משנת 2000 עד שנת 2009 נרשמו ירידות בפליטות של כל המזהמים מרכב מנועי: פחמן דו-חמצני (CO₂) ירידה של 49%, תחמוצת חנקן (NO_x) ירידה של 45%, פחמימנים (HC) ירידה של 40%, וחלקיקים מרחפים (SPM) ירידה של 68%. ירידות אלו, במקביל לעלייה של 34% בנסועה בתקופה המקבילה, משקפות את השיפורים הטכנולוגיים בכלי רכב חדשים, ששיעורם במצבת כלי הרכב בישראל עלה. פליטות פחמן חד-חמצני (CO) ירדו מ-364 אלף טון בשנת 2000 ל-185 אלף טון בשנת 2009.

בעוד שבתחילת שנות ה-60 היו כרבע מהאוכלוסייה (בני 15 ומעלה) חסרי השכלה כלל או למדו פחות מ-4 שנות לימוד, כיום הנתון הזה עומד על 3.5%. בקרב צעירים בני 25–34 השיעור הוא 1.1%. חלקם באוכלוסייה של בעלי 13 שנות לימוד ומעלה (בעלי השכלה תיכונית מושלמת ולמעלה מכך) הגיע ב-2010 ל-44%, בהשוואה ל-11.8% ב-1970. בין אלה אחוז נכבד של בעלי 16 שנות לימוד ומעלה – 21.8% מהאוכלוסייה. שינויים אלה נובעים הן מהרחבת מערכות החינוך (חינוך חינם עד סיום בית-הספר התיכון, הרחבת המסגרות השונות להשכלה גבוהה) וכן לרמת ההשכלה הגבוהה של העלייה שהגיעה לישראל, בייחוד העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90. מספר מקבלי התארים מן האוניברסיטאות והמכללות הגיע ב-1996 ל-35,000, בעוד שב-1949 ניתנו על ידי האוניברסיטאות כ-200 תארים בלבד.

ישראל מדורגת בצמרת המדינות מבחינת שיעור האקדמאים – במקום השני (אחרי קנדה) עם 46% בעלי השכלה אקדמית, לעומת ממוצע של 30% במדינות ה-OECD. שיעור התלמידים שמסיימים י"ב עלה מ-89% בשנת 2003, ל-92% בשנת 2010, והוא מהגבוהים ביחס לממוצע במדינות ה-OECD, שעומד על 84%.^[41]

עם זאת, מבחנים השוואתיים בינלאומיים, כגון מבחן פיז"ה, החמיאו פחות לרמת התלמידים בבתי הספר בישראל. על פי תוצאות מבחן פיז"ה לשנת 2009, תלמידי ישראל נמצאים במקום ה-36 מבין 64 מדינות בהישגים בתחום הקריאה, ובמקום ה-41 בתחומי המתמטיקה והמדעים. הנתונים גם הצביעו על פערים גדולים בהישגים בין המגזר היהודי לערבי.^[42] תוצאות מבחני מיצ"ב לשנת 2009 ו-2010, הצביעו על שיפור בהישגי התלמידים בבתי הספר.^[43][44]

בני 15 ומעלה לפי מספר שנות ההשכלה באחוזים:

שנה	0–4 שנים	5–8 שנים	9–10 שנים	11–12 שנים	13–15 שנים	16+ שנים	חציון שנות ההשכלה
1961	24.2	45.7	--	32.0	--	9.1	8.0
1970	19.3	32.1	--	36.8	7.4	4.4	8.8
1980	12.6	22.8	17.1	28.3	11.5	7.7	10.7
1990	8.6	16.4	14.1	35.6	14.5	10.8	11.6
2000	5.2	10.1	12.2	35.1	20.9	16.5	12.3
2010	3.5	7.2	9.8	35.1	22.5	21.8	--

• כלכלת ישראל
• סיליקון ואדי
• מחאת הקוטג' ומחאת האוהלים
• מדדי איכות חיים, קיימות וחוסן לאומי

• ניצה (קלינר) קסיר ודמיטרי רומנוב, מאי 2018. "איכות החיים של אוכלוסיות בחברה הישראלית - מבט השוואתי". המכון החרדי למחקרי מדיניות.
• ניצה (קלינר) קסיר ודמיטרי רומנוב, נובמבר 2018. "איכות החיים של אוכלוסיות בחברה הישראלית - לוחות נתונים ותרשימים - מבט השוואתי חלק ב(הקישור אינו פעיל)". המכון החרדי למחקרי מדיניות.