|
רבא
רָבָא[1] (278–352) היה מראשי הדור הרביעי של אמוראי בבל במאה הרביעית. מפורסם במחלוקות הרבות שלו עם אביי, שבהן נפסקה ההלכה על פיו כמעט בכל מחלוקת. דיוניהם בגמרא ידועים בשם "הוויות אביי ורבא", ו"הם שיא בדרכי העיון של ההלכה והמשפט התלמודי".[2] אביו היה רב יוסף בר חמא, ורבו המובהק היה רב נחמן. לאחר פטירתו של אביי עברה ישיבת פומבדיתא, שהייתה המרכז לפעילות ההלכתית באותה העת, למחוזא, עירו של רבא, והוא כיהן בה 14 שנה כראש הישיבה. ייחוסו ככהןרבא נולד במחוזא שליד החידקל לרב יוסף בר חמא. באגרת רב שרירא גאון[3] כתוב שרבא נפטר בשנת ד'קי"ב (352) (בן 73 שנה לערך). לעומת זאת, קיימת גרסה בתלמוד האומרת, שרבא חי ארבעים שנה בלבד, מכיוון שהיה צאצא של עלי הכהן שבניו נתקללו שצאצאיהם ימותו בגיל צעיר,[4] אך רבות הראיות כי הגרסה המדויקת היא "רבה" ולכן מדובר על רבה – דודו של אביי שאכן היה כהן, ולא על רבא.[5] תקופת לידתועל זמן לידתו של רבא נאמר בתלמוד: "כשמת רבי עקיבא נולד רבי כשמת רבי – נולד רב יהודה, כשמת רב יהודה – נולד רבא, כשמת רבא נולד רב אשי, ללמדך שאין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו, שנאמר[6] וזרח השמש ובא השמש".[7] אולם, גרסת הרמב"ם היא "עד שלא מת רב יהודה נולד רבא", וגם אם מקבלים את גרסת הגמרא ניתן לפרש שהדברים אינם מכוונים לתאריך מדויק אלא לרעיון כללי. אכן, החוקר הרב יצחק אייזיק הלוי (ובעקבותיו הרב אהרן היימן) סובר שרבא נולד לפני פטירת רב יהודה, בגלל מספר פעמים בתלמוד שבהן מובא שרבא מסר דברי תורה משמו של רב יהודה[8] כמו כן, רבא פגש גם את עולא שנפטר עוד לפני רב יהודה. ראיה נוספת לכך שרבא נולד לפני פטירת רב יהודה היא שרבא היה בערך בן גילו של אביי, שראה גם הוא את רב יהודה[9] ואת עולא. הרב יצחק אייזיק הלוי מביא עוד ראיות, בהן שבנו של רבא עוד הספיק ללמוד אצל רב יוסף.[10] בעקבות כל אלו כותבים כהרב היימן והרב יצחק אייזיק הלוי שרבא נולד ככל הנראה בשנת תקפ"ט לשטרות (278 לספירה), ובעת פטירתו של רב יהודה בשנת תר"י לשטרות (299) הוא היה בן 21. לעומת זאת, חוקרים אחרים, כמו פרופ' חנוך אלבק ואייזיק הירש וייס, כותבים שרבא נולד כשמת רב יהודה, ובמקומות שבהם מובאים דברי תורה בין רב יהודה לרבא, הגרסה הנכונה היא "רבה", כפי שמוכח בגרסאות ישנות ובכתבי יד.[11] ילדותו ורבותיורב יוסף בר חמא, אביו של רבא, דאג לו וסיפק את כל צרכיו עד שלא הייתה מוטלת על כתפיו שום טרדה, ולימים אמר רבא "גם אם הייתה עוקצת אותי כינה כבר לא הייתי יכול ללמוד באותה התמדה שלמדתי".[12] אביו זכה לראות את בנו רבא כאשר כבר היה גדול בתורה, ובתלמוד אף מוזכרים דיונים הלכתיים בין שניהם.[13] רבא שימש רב עוד לפני שמלאו לו ארבעים שנה. בתלמוד הביאו על כך את אמרתו של רב הונא בשם רב: ”כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ”[14] "זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה, ועד כמה? עד ארבעים שנים" (משנולד, על פי רש"י). והקשו על כך, איך ייתכן שרבא הורה לפני שמלאו לו ארבעים שנה ותירצו שלא היה גדול בעירו של רבא יותר ממנו, ולכן היה מותר לו להורות על אף שלא הגיע לגיל ארבעים.[15] כבר מצעירותו בלטו כשרונותיו, וכך נכתב במסכת ברכות:[16]
ובתרגום לעברית: אביי ורבא ישבו לפני רבה, אמר להם: למי מברכים? אמרו לו: לרחמן (ה'). והרחמן איפה יושב? רבא הצביע למעלה ואביי יצא החוצה והצביע לשמים. אמר להם רבה: שניכם חכמים תהיו. כמו שאומרים אנשים: "כל דלעת ודלעת, משעה שמתחיל בה השרף (כלומר, כאשר הדלעת מתחילה לגדול) יודעים מה יצא ממנה (משל הוא, שלפי מה שהאדם בצעירותו יודעים מה יהיה בבגרותו). יש המפרשים קטע זה על רבא בר חנן, שהיה בן פומבדיתא כרבה וכאביי, ולא על רבא בר יוסף, שהיה בן מחוזא ולא סביר שהיה בקטנותו עם אביי בעיר אחרת. חוכמתו ומעשיורבא סיפר על עצמו: "הני תלת מילי בעאי קמי שמיא. תרתי יהבו לי, חדא לא יהבו לי: חוכמתיה דרב הונא ועותריה דרב חסדא – ויהבו לי, ענותנותיה דרבה בר רב הונא – לא יהבו לי".[17] בתרגום לעברית: שלושה דברים ביקשתי מהשמים. שניים נתנו לי, ואחד לא נתנו לי: חוכמתו של רב הונא ועושרו של רב חסדא – נתנו לי, ענוותנותו של רבה בר רב הונא – לא נתנו לי. לפעמים כאשר היה רבא במצב של יישוב הדעת ופתיחת הלב, היה אומר על עצמו: הריני כבן עזאי בשוקי טבריה, שניתן היה לשאול אותו כל דבר בכל תחום שהוא וענה.[18] הוא העיד על עצמו שלפקחותו סייעו גם יינות ובשמים טובים שבהם היה רגיל.[19] רבא היה בקי גם בקבלה מעשית, ואף ברא גולם – אדם, על ידי ספר יצירה, ושלח אותו לרבי זירא, שניסה לדבר עמו אך זה לא ענה לו. הבין רבי זירא מיד כי מדובר באדם שנוצר על ידי ספר יצירה, ואמר לו: שוב לעפרך![20] רבא היה מהדר במצוות. במיוחד הידר בכבוד התורה ובכבודם של זקנים. כאשר בא לפניו תלמיד חכם, לא היה מניח את ראשו על משכבו עד שהיפך בזכותו,[21] וכאשר היה עובר אדם זקן היה מושיט לו את ידו כדי לעזור לו ללכת. גם על כבוד תורתו היה מקפיד, כאשר חיתן את בנו, השקה את החכמים שסעדו בסעודת הנישואים, כאשר מזג כוס לתלמידיו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע הם קמו בפניו, ואילו כאשר מזג כוס לתלמידיו רב מרי ורב פנחס בריה דרב חסדא הם לא קמו בפניו, ורבא הקפיד על כך.[22] למרות זאת, רבא לא נמנע מלהודות בטעותו, וכאשר חזר בו מדברי תורה שאמר, קרא לאמורא שמסר את תורתו ואמר לו לפרסם "דברים שאמרתי לפניכם טעות הם בידי!".[23] כאשר חלה, היה עורך לעצמו חשבון נפש, ובאחת הפעמים שחלה, זמן קצר לאחר שהורה לאחד משואליו פסק הלכה המנוגד לדעתם של רב יהודה ורבה בר אבוה, הוא תלה את חוליו בהוראתו זו, ואמר לתלמידיו: שמא נענשתי על שחלקתי על זקני האמוראים.[24] רבא גם עסק רבות בצדקה, הוא היה אוסף צדקה כדי לתת לעניים, ובעצמו כפה על רב נתן בר אמי, שהיה עשיר, לתת ארבע מאות זוז לצדקה.[25] רבא אמר לבני העיר מחוזא: בבקשה מכם, עשו צדקה וחסד זה עם זה כדי שיהיה לכם שלום מן המלכות.[26] פעם אחת קיבל מעות לצדקה מאיפרא הורמיז, אמו של שאפור המלך, לאחר שזו שלחה אותם לרבי אמי שסירב לקבלן ולחלקן לצדקה. כאשר שמע רבי אמי שרבא קיבל את הכסף וחילקו לצדקה הוא הקפיד על רבא שמרבה את זכויותיה של המלכות הרשעה וגורם שלא תיפול. ורבא חילקם לעניי עובדי כוכבים בשביל שיהיה שלום מלכות, ועל כך רב אמי מסכים שעדיף לעשות כך מאשר להימנע לגמרי מלקבל את המעות ולפגום בשלום המלכות.[27] מעמדובניגוד לחברו אביי, וכעדותו של רבא על עצמו "ביקשתי משמים את עושרו של רב חסדא ונתנו לי", רבא נודע כאיש אמיד, בעל שדות שהחכיר לאריסים[28] ובעל עסקים נוספים.[29] הורה לתלמידיו שיפרנסו עצמם ביומי ניסן וביומי תשרי, באופן שיאפשר להם לפנות זמן לתורה ביתר חודשי השנה.[30] רבא נודע גם בחוגי המלכות. אם המלך העריצה אותו, והגנה עליו כשחמת בנה התעוררה לאחר שאביי דן גוי והענישו. במחלוקותיו המרובות עם אביי, הלכה כמותו בכל מקום, למעט שישה מקרים, שסימנם יע"ל קג"ם. לאחר פטירת רב יוסף, ראש ישיבת פומבדיתא, היה רבא מועמד לתפקיד, אך אביי מונה לראש הישיבה, ורבא חזר לעירו מחוזא. לאחר פטירתו של אביי עברו חכמי ישיבת פומבדיתא לישיבת מחוזא, למשך ארבע עשרה שנה שבהן היה רבא ראש הישיבה, עד לפטירתו. רבותיורב נחמןרבא היה תלמיד של רב נחמן, ואף נחלק עמו פעמים רבות. אחת מהן היא במעשה שהיה, שבו נחלקו רב נחמן ורבא בדין עדים הסותרים זה את זה וזילותא דבי דינא. הוא פסק והכריע בבעיות אלה במקרה שנדון בפניו, כאשר שני אנשים טענו לפני בית הדין לבעלות על קרקע. טענו העדים של הצד הראשון שהקרקע הייתה שייכת לאבותיו של הצד הראשון ושהוא מוחזק בה ואכל את פירותיה במשך שלוש השנים האחרונות. לעומת זאת, טענו העדים של הצד השני כי הצד השני היה בעל הקרקע ואכל את פירותיה בשלוש השנים האחרונות. עם זאת, הם לא סתרו את טענת העדים הראשונים שהעידו כי הקרקע הייתה בעבר בבעלות אבותיו של הצד הראשון. רב נחמן, שהיה ראש בית הדין, פסק לטובת הצד הראשון ומסר לו את הקרקע כיוון שהביא עדים שהקרקע הייתה בבעלות אבותיו ועל כך לא התגלתה סתירה בין שני זוגות העדים. כנגדו טען רבא, אשר ישב גם הוא באותו בית דין, כי מכיוון שהעדים סותרים אלו את אלו, אחד משני הזוגות מעיד שקר ועל כן יש לפסול את כל העדויות מחמת הספק. ההלכה הוכרעה על פי פסיקתו של רב נחמן והקרקע ניתנה לצד הראשון שהביא עדים שהקרקע הייתה בבעלות אבותיו. לאחר ביצוע פסק הדין, חזר הצד השני והביא גם הוא עדים שהקרקע הייתה בבעלות אבותיו. כעת, לכל צד היו עדים שהקרקע הייתה בעבר בבעלות אבותיו וכן שהוא מוחזק בה. מחלוקת התגלתה בין רב נחמן לבין רבא האם על בית הדין לחזור בו בעקבות העדויות החדשות. רב נחמן פסק כי יש לבטל את פסק הדין הקודם. רב נחמן הסתמך על דברי תנאים הסוברים שאין חשש לזילות בית הדין במקרים אלו.[31] לעומת זאת טען רבא כי מאחר שלא ידוע למי באמת שייכת הקרקע, אין לבטל את הפסיקה הקודמת על מנת שלא לפגוע בכבוד בית הדין. רבא הביא ראיה לדבריו מברייתא שבה פסק רבי מנחם בר יוסי שחוששים לזילות בית הדין גם במקרים חמורים של חשש איסור עריות במקרה של ספק של תרי ותרי. רבא שהה בפטירתו של רב נחמן. מסופר כי כאשר גסס רב נחמן, אמר רב נחמן לרבא: תתפלל עלי שמלאך המוות לא יצער אותי בשעת הפטירה. שאל אותו רבא: וכי כבודו אינו אדם חשוב דיו שתתקבל תפילתו? השיב לו רב נחמן: מכיוון שבאה שעתו של אדם להיפטר מן העולם ונמסר ביד מלאך המוות, אינו חשוב באותה שעה כדי שתתקבל תפילתו. רבא ביקש מרב נחמן שיבוא אליו לאחר פטירתו ויאמר לו כיצד עבר עליו תהליך הפטירה. ואכן, לאחר פטירתו נגלה רב נחמן לרבא. שאל אותו רבא: כיצד עבר עליך תהליך הפטירה, האם חשת בייסורים כלשהם. השיב לו רב נחמן, לא חשתי כל כאב, שכן מיתתי הייתה קלה כקלות הוצאת שערה שחורה מכוס חלב, ולמרות זאת, גם לו יאמר לי הקדוש ברוך הוא שאחזור לחיות שוב ואחר כך אמות לא אסכים לעבור שוב את התהליך מפני הפחד הגדול ממלאך המוות.[32] רב חסדארבא היה גם תלמיד מובהק של רב חסדא, ואף ייחס את פרנסתו לזכותו. על כך מסופר בתלמוד, כי רבא לא היה סמוך אל רב חסדא בשעת פטירתו, ושמע על כך ברמז מן השמים:[33] אריסו של רבא היה מביא לו עופות שליו בכל יום (שהיה מוצא בכל יום). יום אחד לא הביא. שאל רבא את עצמו: מה פשר הדבר? עלה לגג, שמע ילד שאומר את הפסוק[34] ”שָׁמַעְתִּי וַתִּרְגַּז בִּטְנִי לְקוֹל צָלֲלוּ שְׂפָתַי” שמשמעותה "רעד אחזני לקול השמועה, עד ששפתי נוקשות זו לזו".[35] רבא הבין כי מדובר ברמז מהשמיים כי רב חסדא נפטר, ופרנסתו באה לו בזכות רב חסדא, ולכן נפסקה בפטירתו. אף על פי שרבא היה תלמידו של רב חסדא, אנו מוצאים כי הוא חלוק עליו בהלכה, ולפעמים אף על קודמיו. במסכת יומא מתועדת מחלוקת הלכתית בין רבא ורב חסדא בפירוש אמרה של רב הונא.[36] רב יוסףרבא למד גם אצל רב יוסף. כאשר רבא היה נפרד מרב יוסף היה הולך לאחוריו ביראת כבוד עד שרגליו נפצעו מקירות בית המדרש שנתקל בהם, והכתלים הושחרו בדם. כאשר שמע מכך רב יוסף, שהיה סגי נהור, הוא בירכו שיהיה ראש ישיבה על כל בני העיר.[37] ברכה זו אכן התקיימה, ורב שרירא גאון כותב[38] כי אף על פי שלאחר פטירתו של רב חסדא לא התמנה ראש ישיבה בסורא, התפרשה שליטתו של רבא באופן מיוחד על פומבדיתא ואף על סורא. רבא היה נוהג למזוג את היין בצורה מיוחדת ורב יוסף היה מזהה את אופן המזיגה המיוחד של רבא.[39] רבא היה חשוב מאוד בעיני רב יוסף, וכאשר בנו של רבא למד אצל רב יוסף[40] היה שואל אותו רב יוסף לעיתים תכופות על דעתו של רבא בעניינים מסוימים.[41] לאחר פטירתו של רב יוסף חי רבא 28 שנה (13–14 שנים בהן שימש אביי כראש הישיבה, ועוד 14 שנה בהן שימש רבא כראש הישיבה).[42] כמו כן נמנו על רבותיו רב אסי, זעירא, רב חסא, רבין, בר אהינא, בר המדורא, שמואל בר אבא[43] ועוד. כן נמנה עם רבותיו רב סחורה, תלמידו של רב הונא. אמרותיו של רב סחורה בשם רב הונא מופיעות בתלמוד כעשר פעמים, וכולן נמסרו על ידי תלמידו של רב סחורה – רבא. רבא היה משבח את רב סחורה לפני רב נחמן ואמר עליו שהוא אדם גדול.[44] תלמידיותלמידיו הבולטים של רבא היו רב פפא, רב הונא בריה דרב יהושע, רב נחמן בר יצחק, רב שמעיה בר זעירא ורבים מאמוראי הדור החמישי; גם כמה מאמוראי הדור השישי, כרבינא הראשון, אמימר ומר זוטרא, הספיקו בצעירותם ללמוד ממנו. לאחר מות אביי התמנה רבא לראש הישיבה, ורוב התלמידים עברו איתו למחוזא שם לימד ארבע עשרה שנה. כמו כן נמנה רב זביד השני על תלמידיו. על אחד מהדיונים שבו השתתפו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ורבינא, מסופר, כי רבא דן במקרה שאדם האומר לאדם אחר "משוך בהמה זו וקנה אותה יחד את כלים שעליה", וחבירו משך את הבהמה במטרה לקנות את הכלים שעליה בקנין חצר, ומסיק: ”חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה.” רבא מסיק כי גם אם הבהמה עמדה היא נקראת "חצר מהלכת" מכיוון שהיא מסוגלת ללכת, ורק אם כפותה ונלקח ממנה זמנית הכח לנוע, היא נקראת "חצר שאינה מהלכת". באותה הזדמנות, שאלו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע את רבא, מה ההלכה באדם המהלך בספינה וקפצו דגים ונפלו לתוך הספינה, האם תחשב הספינה לחצר מהלכת. השיב רבא: הספינה אינה נחשבת לחצר מהלכת, שכן הספינה עצמה נחה ואין לו כוח תנועה, ותזוזתה באה מכח חיצוני – מי הים. רבינא שאל באותה הזדמנות שאלה דומה, הדנה באשה שהייתה מהלכת ברשות הרבים, והבעל זרק לה גט לתוך חיקה או לתוך הכובע של ראשה, האם נחשב הכובע שעל ראשה לחצר מהלכת, גם על כך השיב רבא שהכובע עצמו אינו נחשב לחצר מהלכת, כיוון שהוא זז רק מכח האשה שנעה תחתיו ומניעה אותו. בין תלמידיו נמנה גם רב נחמיה בריה דרב יוסף שלמד רבות מהנהגותיו, הנסתרות והנגלות. כך למשל למד מפיו הלכה שאין מורים אותה לתלמידים ונחשבת להלכה ואין מורין כן, בנוגע להיתר השחזת סכין בחג בשינוי.[45] הלכה מחודשת אחרת, לימד אותו רבא במתכוון. הוא שלח אותו להביא את תפיליו מביתו. כאשר הגיע לביתו של רבא, הוא מצא אותן בין הכרית למיטה בצד הכרית, שלא כנגד הראש. רב יוסף, שידע שהלילה הקודם היה ליל טבילה, הבין כי מותר אפילו לשמש את המיטה כאשר התפילין מונחות מתחת לכרית, אם הן שלא במקום הנחת הראש. הסיבה לכך היא, מפני שמוטב להרבות בשמירת התפילין – במקום שהדבר נחוץ – גם אם בכך הוא ממעיט במעט מכבודן של התפילין.[46] גם רב ספרא ורב אחא בר הונא נמנו בין תלמידיו, ורבא אף היה מטיל עליהם לפעמים מטלות שונות. על אחת מהן מסופר: איפרא הורמיז, אמו של שאפור המלך, שלחה לרבא קורבן וביקשה שיקריב אותו לאל. רבא שלח את רב ספרא ורב אחא בר הונא לבצע את המטלה, וכך ציווה אותם: קחו שני עובדי כוכבים בני אותו גיל (ליופי), וחפשו מקום שבו העלה הים שרטון כך שהקרקע תהא כזו שלא השתמש בה אדם מעולם ותהא ראויה לשמש כמזבח, והם יביאו לשם עצים שלא השתמש בהם אדם מעולם ואינם נחשבים כ"שברי כלים", ויוציאו אש מאבנים ויקריבו את הקורבן במקום לשם שמיים.[47] רבא ידע שרב ספרא אינו מבטל מתורתו שלא לצורך, ועל סמך כך אף נפסק פסק דין בבית דינו של רבא, בנוגע לדין תפיסת הבית, האומר כי ההכנסות וההוצאות שנגרמות על ידי אחד מהאחים מתפוסת הבית, שייכות לכולם בשווה. אם אחד מהאחים השקיע בנכסים, יש להניח שהוא עושה זאת בשביל כולם, וההכנסות גם הן לכל האחים. רב ספרא השקיע בנכסי אביו, וכאשר תבע אותו אחיו לפני רבא, פסק רבא כי במקרה שאדם עסוק כרב ספרא משקיע בנכסים, ברור והדבר שההשקעה היא רק לעצמו, שכן לאדם כזה, שאינו מבטל אף רגע מזמנו, אין זמן להשקיע בשביל אחרים.[48] רב ספרא קרא לרבא, לפעמים, בתואר הכבוד "משה" – כינוי לגדול הדור, כמשה בדורו.[49] כמו כן נמנה עם תלמידיו רב שיזבי. כאשר רב שיזבי אמר דברי תורה שהיו קשים להבנה, הזהיר רבא לעיין בתוכן דבריו ולא לזלזל בהם, שכן הם נאמרו מפי אדם גדול.[50] תלמיד אחר שלו היה רב רחומי שהיה לומד בישיבתו שבמחוזא כל ימות השנה, וחוזר רק בערב יום כיפור.[51] תלמידים נוספים המוזכרים בכמה מקומות שאומרים מימרות בשמו, הם אבימי מהגרוניא[52] ורב פנחס.[53] תלמידים נוספים שלו היו רב שמואל בר זוטרא ומר שמואל מר.[54] משפחתורבא נישא לבתו של רב חסדא, מורו. על כך מסופר: ”בת רב חסדא הוה יתבה בכנפיה דאבוה. הוו יתבי קמיה רבא ורמי בר חמא. אמר לה: מאן מינייהו בעיית? אמרה ליה: תרוייהו. אמר רבא: ואנא בתרא”.[55] הסבר: בתו הילדה של רב חסדא ישבה בחיקו של אביה בעת שלימד את רבא ורמי בר חמא. שאל אותה אביה: את מי מהם את רוצה (כחתן)? ענתה לו: את שניהם. אמר רבא: ואני האחרון. ואכן, רמי בר חמא היה בעלה הראשון של בתו של רב חסדא, ולאחר פטירתו נשאה רבא. על אהבתו של רבא לאשתו ניתן ללמוד מהסיפור הבא: אביי ורבא הלכו לפותר חלומות. אביי נתן לו זוז, ורבא – לא. עקב כך, את חלומותיו של אביי פתר הפותר לטובה, ואת חלומותיו של רבא – לרעה (ובכלל זה שימותו אשתו וילדיו). כאשר התברר לרבא שמדובר בנוכל, אמר לו: ”רשע, בדידך קיימא וצערתן כולי האי! כולהו מחילנא לך בר מברתיה דרב חסדא”.[29] תרגום לעברית: רשע, בידך היה הדבר וציערתני כל כך! על הכול אני מוחל לך, מלבד בתו של רב חסדא. רבא סמך על אשתו באופן מיוחד. הגמרא[56] מספרת על שתי נשים שבאו לדין תורה לפני רבא, האחת תבעה את השנייה בסכום כסף, והשנייה כפרה והכחישה את כל המעשה. מתקנת חכמים, במקרה כזה צריכה האישה שנתבעה להישבע שבועת היסת, כדי להיפטר מהתשלום. אך אשתו העידה לפניו, כי אותה אישה נוהגת להזכיר שם שמיים לבטלה וחשודה על השבועה. רבא אמר, כי מכיוון שהוא יודע שאשתו לא משקרת לעולם, הוא סומך עליה בעיניים עצומות. לעומת זאת במקרה אחר שבא לפני רבא, העיד לפניו תלמידו המובהק רב פפא כי אדם המחויב שבועה, הוא חשוד על שבועת שקר. במקרה זה לא סמך רבא על דבריו, באומרו שדווקא צריך עדים. לפליאת תלמידיו הסביר רבא: את אשתי אני מכיר היטב ויודע בבירור שאינה משקרת. את רב פפא איני מכיר אישית ברמה כזו שאוכל להעיד שאינו משקר, והסברה שאינו משקר כתלמיד חכם וכיהודי כשר אינה יותר מגדר של חזקה, שאי אפשר להוציא ממון על פיו. לרבא היו בנים תלמידי חכמים: רב סמא בריה דרבא, שמילא את מקומו בראשות ישיבת פומבדיתא, לאחר פטירת רב רחומי (השני); רב יוסף תלמידו של רב יוסף, עליו מסופר כי לאחר אירוסיו נסע לישיבת רב יוסף לשש שנים, וכאשר חזר לביתו לאחר שלוש שנים לראות את אשתו יצא רבא אביו מולו בכלי זין;[40] (הותיר אחריו בן בשם רב חביבא),[57] רבה בריה דרבא[58] והמפורסם שבהם – רב אחא בריה דרבא, תלמידו של רב אשי (אך חלוקות הדעות האם הוא בנו של רבא זה). לפי חלק מהגרסאות היה לו גם בן בשם רב חביבא.[59] אחיו של רבא, היה רב סעורם[60] או רב "שעורים", שעמד ליד מיטתו בעת פטירתו.[61] תורותיוההיסטוריון מיכאל אבי יונה מציין כי רבא "היה מצרף", אל ההלכות שמסר, "את ההבחנה המעשית במציאות היומיומית"; וזאת לעומת אביי, אשר ייצג את "ההיגיון העקבי והשיטתי שבפירוש ההלכה"; ולכן נקבעה הלכה כרבא.[62] רבא אמר (בתרגום לעברית): "כמה טפשים האנשים שקמים מפני ספר תורה ואינם קמים מפני בן אדם גדול" ובכך הדגיש שגדולתה של התורה וקדושתה מתבטאות דווקא בלימודה ובחיים על פיה. הוא שיבח את העיסוק בלימוד תורה, ואמר "כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה ולא אשם".[63] על המאריכים בתפילה אמר: "מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה"[64] (כלומר: עדיף להקדיש את הזמן ללימוד תורה ולא לתפילה). רבא היה מומחה לחינוך ודאג להתאים את דרשות רבני הישיבה לקהל השומעים. עוד אמר רבא: ” בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפרייה ורבייה? צפית לישועה? פלפלת בחוכמה? הבנת דבר מתוך דבר?”[65] רבא העדיף את החריפות כדרך ללימוד ההלכה, וציטט את הפתגם: "טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלי צנא דקרי",[66] כלומר: עדיף גרגר פלפל שחור אחד ממלוא הסל קישואים. הוא התאונן על מיעוט החריפות בדורו ואמר ש"אנן כאצבעא בקירתא לסברא – כשעווה קשה שאין האצבע יכול ליכנס בתוכה אלא מדבק מעט".[67] רבא היה בטוח בפסקיו בוודאות גמורה, והיה נוהג לפעמים[דרוש מקור] להישבע כי כך אמר רב, אף על פי שרבא לא ראה את רב מעולם ונולד עשרות שנים לאחר פטירתו, והוא הסביר כי וודאי כך אמר רב שכן לא ייתכן שאמר אחרת.[68] אחת מהתפילות שחיבר נכללה במחזור התפילה ליום הכיפורים. במשפט העבריההלכה נפסקת כרבא בכל מחלוקותיו עם אביי, מלבד שישה דינים, המסומנים בראשי התיבות יע"ל קג"ם. אחד מהם הוא דין ייאוש שלא מדעת. אם נאבדה לאדם אבדה, ובשעה שבאה לידי המוצא, המאבד עדיין לא שם לב שהיא נאבדה ממנה. אמנם, אילו היה יודע שנאבדה ממנו היה מתייאש לבטח, ועל פי ההלכה הייתה האבדה מותרת לכל אדם, אולם כיוון שבשעת המציאה עדיין לא נודע לו, נמצא שבפועל לא היה כאן ייאוש מצדו. נחלקו אביי ורבא: אביי סבר שהאבדה אסורה למוצאהּ, כי לא די בייאוש בכוח, ורק ייאוש בפועל מפקיע את בעלותו של המאבד מן האבדה והמוצא זוכה בה. רבא סבר שדי לנו בייאוש בכוח כדי שיזכה בה המוצא. השאלה היא, האם אפשר לפעול על פי דעתו של האדם (בעניינים המחייבים זאת) כאשר האדם טרם נתן דעתו על הנידון, על סמך ידיעתנו הוודאית מה תהיה דעתו. בדומה, האם זה שעתה נודעה לנו דעתו החיובית על נושא כלשהו, מכשירה פעולות שנעשו לפני כן. לדוגמה, אם אדם הפריש תרומות ומעשרות מפירות חברו, שלא ברשותו, ובחר לשם כך בפירות משובחים במיוחד. לאחר שבעל הפירות הסכים למפרע לפעולה זו, לדעת רבא הפרשת התרומות והמעשרות שרירה וקיימת, ולדעת אביי, לא עשה כלום ועל בעלי הפירות לשוב ולהפריש מהם את התרומות והמעשרות. בעוד שדעת אביי מובנת כפשוטה, הרי להסבר דעתו של רבא נדרשו רוב האחרונים לבאר: כיצד יכול אדם להיחשב מיואש מחפץ, בו בזמן שהוא עדיין אינו יודע שהחפץ אבד לו ולמיטב ידיעתו החפץ נמצא ברשותו. ההסבר המקובל בדעת רבא הוא, שדין ייאוש המזכה את המוצא באבדה, הוא בעצם היתר של התורה, ללא מעשה פעיל מצדו של המאבד, בניגוד להפקר, פעולה בה הבעלים הוא העושה את המעשה המתיר לאחרים לזכות בחפץ. כתנאי להחלתו של הייאוש, נדרשת "ניחותא", כלומר אי התנגדות של הבעלים לכך שאחר יזכה. לענייננו אין צורך בניחותא בפועל, אלא מספיקה ניחותא בכוח, מפני שברור לנו שאילו היה הבעלים יודע על האבדה, היה מתייאש ממנה, ולכן המוצא זוכה בה.[69] דרך אחרת להסביר דעתו של רבא היא, שאין צורך שאדם יחשוב ברגע מסוים על נושא מסוים כדי שנוכל לומר שדעתו, גם באותו רגע, היא ספציפית לאותו נושא. לדוגמה, על אדם המאמין באלוהים נוכל לומר שהוא "מאמין ברגע זה", גם אם באותו הרגע האיש לא חשב כלל על כך שהוא מאמין. כך גם במקרה דנן: העובדה שברגע המציאה הבעלים עדיין לא ידע על האבדה היא משנית בחשיבותה לעובדה היסודית, שאדם שיידע את המצב לאשורו, יתייאש מיידית מן האבדה, ועל כן אנו רשאים להחשיבו מיואש כבר מעכשיו, כי הסיבה שבפועל עדיין אינו מיואש היא טכנית בלבד – ברגע זה הוא לא חושב על כך.[70] אחד מהכללים שטבע רבא הוא דברים שבלב אינם דברים. בגמרא במסכת קידושין[71] מובא מקרה שבו אדם המתגורר בחוץ לארץ מכר את נכסיו, כאשר בדעתו לעלות לארץ ישראל, אולם בשעת המכירה לא ציין זאת. אולם לאחר מכן נבצר ממנו לעלות,[72] וכעת הוא רוצה לבטל את המכירה. על מקרה זה אמר רבא שהוא "דברים שבלב, ודברים שבלב אינם דברים". למטרתו בשעת המכירה אין משמעות הלכתית כי "דברים שבלב אינם דברים" והוא אינו יכול לדרוש את ביטול המכירה. באיסוריםבדין "קידושין שאין מסורין לביאה" נחלקו אביי ורבא:[71] אביי סבור כי הקידושין יש להם תוקף של קידושין, ולעומתו סבור רבא כי אין לקידושין כל תוקף. שיטתו לקוחה מסברה שהסביר לו האמורא בר אהינא, ולפיה מהפסוק ”כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ”[73] משמע שדווקא קידושין שמסורים ל"בעלה" נחשבות לקידושין, ואם לא אין קידושין אלו נכללים בפרשת "כי ייקח איש אשה" שהיא המקור היחיד לקנייני הקידושין. גם מחלוקת זו נמנית עם היע"ל קג"ם שבה ההלכה כאביי ולא כרבא. מחלוקת נוספת היא בדין לחי העומד מאליו, לדעת אביי לחי העומד מאליו נחשב ללחי, מכיוון שלפי שיטתו לחי הוא סוג של מחיצה אמיתית, ולכן גם אם לא ניכר שהוא קיים שם לשם לחי המחיצה קיימת מעשית. אולם לדעת רבא, לחי העומד מאליו – אינו נחשב ללחי, כי לפי שיטתו לחי הוא סוג של היכר לבני רשות היחיד לדעת שמדובר ברשות היחיד בכך שהיא נראית כמוקפת מכל רוחותיה, ובלחי העומד מאליו אין היכר. בעוד שבכל מחלוקותיהם נפסקה הלכה כרבא, בשישה מקרים בודדים נפסקה הלכה כאביי. אחד מהכללים הידועים שטבע רבא, ואף נקרא על שמו, הוא חזקה דרבא, לפיה בן ובת שהגיעו לגיל הבגרות (גיל 13 לבן וגיל 12 לבת) – מניחים שגם הגיעו לבגרות גופנית, אף על פי שלא נבדקו, והם נחשבים כבוגרים מבחינה הלכתית ללא צורך בבדיקה (לדוגמה, לגבי יכולת להצטרף למניין). חזקה זו איננה מוחלטת, ובתחומים מסוימים בהלכה אין סומכים עליה. חידושי הלכהבמסכת מגילה קובע רבא 'חיב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע' – חייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע, כלומר עד שיאבד את המודעות או את שפיותו. הלכה זו, שאין לה מקור מפורש במשנה, ולכן נראית פרי יצירתו של רבא, עיצבה את אופיו של פורים במשך מאות שנים עד ימינו. יחסיו עם חכמים אחריםעם מעריציו הגדולים של רבא נמנה רב אדא בר אבא, שהיה אומר לחכמים: עד שאתם מלקטים 'עצמות יבשים' (סברות דחוקות) אצל אביי, בואו לאכול 'בשר שמן' (סברות מובנות) אצל רבא. במקרה אחר הוא אמר: גדול מאוד המרחק ביני לבין רבי רבא. למרות זאת, כאשר רב אדא היה הולך לחנות הוא אמר לטבחים כי הוא קודם למשמשו של רבא בתור לקבל בשר כי הוא חכם בתורה יותר ממנו, ולכן כאשר נפטר רב אדא בר אבא בטרם עת דאג רבא וחשש שמא הוא הגורם למותו מכיוון שזלזל בכבודו.[74] עם רב הונא בר יהודהלפעמים הוא דן בהלכה עם חברו רב הונא בר יהודה. שניהם היו תלמידים של רב ששת ודנו בדבריו. כך למשל, הם נחלקו בדין אישה המורדת על בעלה, שבדינה קיימות שתי שיטות: לפי דעה אחת פוחתים מכתובתה שבעה דינרים לכל שבוע שהיא מורדת על בעלה, ובינתיים מנסים לשכנע אותה להפסיק למרוד בבעלה ולקיים את חיובי האישות המוטלים עליה. לפי גישה אחרת, אין טעם בהפעלת לחץ במשך זמן ארוך ובשכנועים, אלא בית הדין קוצבים זמן של ארבעה שבועות בלבד, ומפעילים עליה לחץ עצום באותם שבועות, על ידי פרסום מרידתה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בשבתות שבארבעת שבועות אלו (בשבת כל יהודי העיר מתכנסים בבית הכנסת, גם אלו שעסוקים באמצע השבוע בעבודה ואינם יכולים לבוא לבית הכנסת), ובית הדין מודיעים לה שלאחר ארבעת השבועות תפסיד את כל סכום כתובתה, גם אם הוא סכום ענק של מאה מנה. נחלקו רבא ורב הונא בר יהודה כמי פסק רבם רב ששת, לפי מה שקיבל רבא מרבו ההלכה היא שיש לנסות לשכנעה בדרכי נועם ולכן יש לחכות עד שידעו כי מוצו כל הדרכים לשכנעה, אלא שבינתיים קונסים אותה בסכום נמוך יותר של שבעה דינרים לשבוע, ואילו לפי מה שקיבל רב הונא בר יהודה מרבו ההלכה היא כפי השיטה האומרת שלאחר ארבעה שבועות הפסידה המורדת את כל דמי הכתובה.[75] בכמה מקומות בתלמוד מסופר כי רבא התארח לפעמים בביתו של רב הונא בר יהודה. כך, למשל, מסופר כי באחת השבתות התארח רבא בביתו של רב הונא בר יהודה, וכשהבדיל על היין במוצאי שבת בירך בראשונה ברכת בורא מיני בשמים על הבשמים, ורק לאחר מכן בירך על האש ברכת בורא מאורי האש. שאל אותו רב הונא בפליאה: במשנה במסכת ברכות אנו מוצאים שבין בית שמאי ובין בית הלל מודים שיש לברך על האש לפני הבשמים, וציטט את לשון המשנה: ”בית שמאי אומרים נר ומזון בשמים והבדלה ובית הילל אומרים נר ובשמים ומזון והבדלה”? ענה רבא אחריו ואמר: אלו הם דברי רבי מאיר, אבל רבי יהודה אומר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על המזון שהוא בתחילה ועל הבדלה שהיא בסוף, על מה נחלקו – על המאור ועל הבשמים, שבית שמאי אומרים 'מאור' ואחר כך 'בשמים' ובית הלל אומרים 'בשמים' ואחר כך 'מאור'.[76] עם רבה בר מריעם חבריו של רבא נמנה רבה בר מרי. מסופר כי רבא שאל את רבה בר מרי: מנין מקור ההנחה השגורה בפי החכמים כי פדיון שבויים היא מצווה מיוחדת וגדולה? השיב לו רבה בר מרי: כתוב[77] ”וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ אָנָה נֵצֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אֲשֶׁר לַמָּוֶת לַמָּוֶת וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב לַחֶרֶב וַאֲשֶׁר לָרָעָב לָרָעָב וַאֲשֶׁר לַשְּׁבִי לַשֶּׁבִי”, ואמר רבי יוחנן כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו: הקל ביותר הוא מוות שקל יותר מחרב, הן מסברא שמת ללא שניבלו וחתכו את גופו, והן מהפסוק ”יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו”;[78] מיתת רעב חמורה יותר ממיתת חרב הן מסברא שהמת על ידי חרב מת באופן מיידי בניגוד למת מרעב שמיתתו איטית ומתמשכת, והן מהפסוק ”טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב שֶׁהֵם יָזוּבוּ מְדֻקָּרִים מִתְּנוּבֹת שָׂדָי”;[79] והקשה מכולם הוא שבי, שבו כלולות כל הצרות המנויות, שהרי השבוי מסור ביד השובים והם עושים בו כרצונם.[25] עם רב הונא בר חיננארב הונא בר חיננא היה חברו של רבא. שניהם תלמידים של רב נחמן, ובמספר מקרים נחלקו לגבי דעתו.[80] בגמרא מובאים מספר מקרים שבהם נחלקו רב הונא ורבא לגבי הוראת הלכה למעשה. כך, למשל, כאשר ביקש ריש גלותא מרב הונא לתקן את בוסתנו ולהופכו לרשות היחיד על מנת שמותר יהיה לטלטל בו חפצים בשבת (הבוסתן אינו משמש למגורים ועל כן אין די במחיצותיו החיצוניות על מנת שיהיה מותר לטלטל חפצים בתוכו כרשות היחיד, כדין קרפף יותר מבית סאתיים שלא הוקף לדירה), הקים רב הונא במקום מחיצת קנים צפופים על בסיס עקרון לבוד, שייצרו ביתן מגורים עבור שומר הבוסתן. רבא שלא הסכים לתיקון הגינה באופן זה, מכיוון שסבר שאין משמעות לבניית ביתן מגורים לאחר שמחיצות הבוסתן החיצוניות כבר עומדות ("הוקף ולבסוף ישב"), עקר בעצמו את הקנים שהציב רב הונא.[81] במקרה אחר, התיר רב הונא לאכול תערובת דגים שבה היו קשקשי דגים (שהם סימן כשרות לדגים), אך רבא סבר שיש לאסור את הדגים מכיוון שיש חשש שמא חלק מהדגים טהורים (ומהם הקשקשים) אך חלק אחר טמאים. במקרה זה יצאו הכרזות פומביות סותרות על דין תערובת הדגים מצד רבא ומצד רב הונא.[82] במקרה נוסף, דנו בבית המדרש על גוי ששכשך את ידיו ביין. רבא התיר את היין למכירה לגוי, אך רב הונא בר חיננא אסרו בהנאה כדין סתם יינם. גם במקרה זה יצאו הכרזות הלכתיות פומביות סותרות מצד רבא ורב הונא.[83] אך לבסוף חזר בו רבא מפסקו והודה לרב הונא.[84] בנוסף נחלקו בדעתם של חכמים אחרים, אחת ממחלוקתם היא בדין בעל חיים שנרבע (קוימו בו יחסים אסורים), ונחלקו רבא ורב הונא מה היא שיטת רב נחמן.[85] בר הדיא וחלומותיהם של אביי ורבא
בזמנם של אביי ורבא היה אדם בשם בר הדיא שעסק במקצועו כפותר חלומות והיה נהוג שמי ששילם לו עבור עבודתו – פתר לו לטבה, ומי שלא שילם לו – פתר לו לרעה. אביי היה נוהג לשלם לו, ורבא לא היה משלם לו, ולכן היה פותר תמיד את חלומותיו של אביי לטובה, ואת אלה של רבא לרעה. התלמוד במסכת ברכות[29] מספר על סדרה של חלומות כאלה. דוגמה: אביי ורבא אמרו לו: ראינו בחלומנו את הפסוק ”שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ וְלֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ”.[86] לרבא פתר בר הדיא שהוא יפסיד בעסקיו עד שלא יוכל לאכול מרוב עצבות, ולאביי פתר שהוא ירוויח בעסקיו ומרוב שמחה לא יוכל להכניס אוכל לפיו. לבסוף הלך אליו רבא לבד, ללא אביי, ואמר לו כי הוא ראה כי דלת ביתו נופלת. פתר לו בר הדיא כי אשתו שהיא שומרת את הבית, תמות. לאחר מכן החל רבא לשלם לבר הדיא על פתירת החלומות, וזה החל לפתור אותם לטובה. כאשר סיפר רבא לבר הדיא שנקרה לו בחלום הלל, פתר לו בר הדיא כי יתרחשו לו ניסים. בעקבות חלום זה, כאשר בהזדמנות אחרת מצא בר הדיא את רבא באותה ספינה בה הפליג, הוא פנה לנוס מהספינה, מכיוון שפתר לרבא כי עתידים להתרחש לו ניסים, ושמא הנס הוא שהספינה תטבע ורק רבא ינצל. במהלך מנוסתו נפל מידיו הספר ממנו היה פותר את חלומותיו. מצא רבא את הספר וראה כי בספר כתוב כי הכלל הוא אחד: "כל החלומות הולכין אחר הפה". כעס רבא על בר הדיא ואמר לו: רשע שכמותך, בידך תלוי היה פתרון החלומות וצערתני כל כך? על הכול מוחל אני לך חוץ מאשתי – בתו של רב חסדא, שנפטרה בעקבות החלום שפתרת לי לרעה, יהי רצון שתמסר ביד המלכות ולא ירחמו עליך. ואכן, בר הדיא הוצא להורג ברומא.[87] פטירתובשעת פטירתו, עמד סמוך לו אחיו רב שעורים, שראה כי הוא גוסס וקרבה שעתו למות. אמר רבא לאחיו: בקש רחמים עלי שמלאך המוות לא יצער אותי בשעת הפטירה. שאל אותו רב שעורים: וכי מר אינו ידידו של מלאך המוות? השיב לו רבא: מכיוון שבאה שעתי להפטר והורע מזלי, אינו מחשיב אותי. רב שעורים ביקש מרבא, שיבוא אליו לאחר פטירתו ויאמר לו כיצד עבר עליו תהליך הפטירה. ואכן, לאחר פטירתו נגלה רבא לאחיו. שאל אותו רב שעורים: כיצד עבר עליך תהליך הפטירה, האם חשת בייסורים כלשהם. השיב לו רבא: חשבתי כאב מזערי כמחט של מזרק הננעצת בבשרי.[32] מקום קבורתו על פי המסורת המאוחרתעל מקום קבורתו, מופיע בספר הגלגולים:[88] ”בכפר אבני"ת יש שם מערה, שבה קבורים אביי ורבא. והנה הפתח לצד מערב, ובתוכה הרבה כוכים, הנה בכוך שבקרן מזרחית דרומית ממש, שם קבור אביי. והכוך הסמוך לו העומד בצד דרום ממש, שם קבור רב דימי מנהרדעא. והכוך הסמוך לו אשר בצד דרום ג"כ, והוא כוך יותר רחב מכוך ר' דימי הנזכר, ושם קבור רבא, והוא בכוך האמצע שבצד דרום, ושאר הכוכין לא הגיד לי מה הם”. בעקבות דברים אלו של האריז"ל, שלפי המקובל נכתבו על ידי תלמידו רבי חיים ויטאל ברוח הקודש, הייתה ידועה מערה זו כ"מערת אביי ורבא". ב-2008 נתגלתה מערה בכפר אבנית אשר מתאימה לתיאורו המדויק של רבי חיים ויטאל למערת אביי ורבא. וכן במערה אשר יוחסה למערתם, התגלה שאינה אף מערת כוכים.[89] ההבחנה בין "רבה" ל"רבא"בדפוסי התלמוד הבבלי, ויותר מכך בכתבי היד שלו, רבים החילופים בין רבא לרבה. על ההבדל ביניהם, בכתיב ובהגייה, כתב רב האי גאון:[90] ”אלו כֻּלן ראבה נכתבין בהי והבֵּי דגש. אבל ראבא נכתב באלף, והבֵּי רפוי... ודעו כי ראבה אַבָּה שמו, וזה ריש שהוסיפו עליו – במקום רב. ורַאבָא אֲבָא שמו, וזה ריש המוסיף עליו – כמו רב. ופירוש אַבָּה כמו שאומר אָבִי, ופירוש אֲבָא כמו שאומר אבא סתם.” במסורת ההגייה הרווחת היום, ההבדל בין השמות הוא בכך שרבה נהגה ב-ב' דגושה, ואילו רבא ב-ב' רפה. במסורת יהדות תימן ההבדל הוא בין דגש קל לדגש חזק, ושתי הקריאות מכוונות עקרונית להבחנה של רב האי, שלדעתו גם הדברים נובעים מהבדל במשמעות בין השמות, בין "[ה]אב" ל"אבי". באשר לכתיב, עמדו חוקרים על כך שגם בכתבי יד משובחים אין הבחנה חותכת ביניהם, ורבים החילופים. לדעת שמא יהודה פרידמן, הממצא בכתבי היד מעלה כי ככל הנראה במקור לא היה הבדל בכתיב בין שני החכמים, גם אם נשמר הבדל בהגייה, וככל הנראה במשך השנים הוסיפו צורות הבחנה שונות כדי להבדיל ביניהם גם בכתיב, אך לכלל אחידות לא הגיעו, וזה מה שיצר את החילופים הרבים בין החכמים.[91] גלריית תמונות
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||
