|
צדיקצדיק הוא אדם המתנהג על פי הצדק והמוסר. לרוב נעשה שימוש בתואר זה כדי לציין שמדובר באדם מורם מעם, הפועל לפנים משורת הדין והנהגותיו נעלות מהסטנדרט החברתי. ביהדות (ובעקבותיה גם בשימוש יומיומי), כאשר משתמשים במונח הכוונה היא גם לאדם שהוא ירא שמים, מתנהג בחסידות ומדקדק במצוות. בתנועת החסידות, ה"צדיק", הידוע גם כאדמו"ר או רבי, הוא תוארם של מנהיגיה ובעל משמעויות קבליות. אטימולוגיהמקור המילה מלשון צדק, היינו אדם שנוהג בצדק. יש מפרשים מלשון הצדקה, אדם שמצדיק עליו את הדין ומקבל ייסורים בשמחה. צדיק יכול להתפרש גם מלשון צדקה, כלומר אדם המתנהג בצדקה ובחסד. במקראהתואר "צדיק" ניתן במקרא לאדם המתהלך בתומו (ספר משלי, פרק כ', פסוק ז': מתהלך בתמו צדיק), וכהיפוך של הרשע. האדם היחיד שזכה לתואר זה בתורה הוא נח, שנקרא צדיק תמים (ספר בראשית, פרק ו', פסוק ט'). בנביאים מכונה המשיח בתואר צדיק (ספר זכריה, פרק ט', פסוק ט'). ספר איוב מוקדש לדילמת סבל הצדיק, וברור לכל כי איוב היה צדיק אף על פי שלא נאמר במפורש כי הוא צדיק, אלא נאמר עליו כי הוא "תם וישר וירא אלוהים וסר מרע". מכיוון שמיוחסות לו תכונות של תום, יראת האלוהים ומוסריות (סר מרע) ניתן להגדיר אותו כצדיק. בנוסף, אחד משבחיו של אלוהים הוא שהוא צדיק, ומשמעותו של שבח זה הוא שהוא נוהג עם ברואיו בצדק, משלם לאיש טוב כדרכיו ולאיש רע כפרי מעלליו (למשל ספר תהלים, פרק קי"ט, פסוק קל"ז: "צדיק אתה ה' וישר משפטיך", ועוד רבים). התכונות המיוחסות לצדיק במקרא הם: עשיית משפט, שנאת עושי עוול, אמונה, יראת שמים ועוד, ומובטח להם שזכרם יהיה לעולם לברכה, יעשו פרי, יירשו ארץ, ואף זרעם לא יעזב. אך כבר המקרא מבחין במקומות שונים בכך שיש צדיק ורע לו, כפי שאמר קהלת (מגילת קהלת, פרק ז', פסוק ט"ו): "את הכול ראיתי בימי הבלי יש צדיק אבד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו", וכעין תשובה לכך יש בדברי קהלת בהמשך (מגילת קהלת, פרק ז', פסוק כ'): "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". בתלמודעל פי התלמוד, לא נגזר על האדם מראש אם יהיה צדיק או רשע, שכן הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים. וכך אמרו חז"ל (תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ט"ז, עמוד ב'): דרש רבי חנינא בר פפא: אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל טפה ומעמידה לפני הקב"ה ואומר לפניו, רבונו של עולם, טפה זו מה תהא עליה גבור או חלש חכם או טיפש עשיר או עני. ואילו רשע או צדיק לא אומר, כד"ר (כדברי רבי) חנינא, שאמר רבי חנינא, הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים. על חשיבותו הרבה של צדיק אמרו חז"ל (תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף י"ב, עמוד ב'): רבי אלעזר בן שמוע אומר, על עמוד אחד העולם עומד וצדיק שמו, שנאמר (ספר משלי, פרק י', פסוק כ"ה) וצדיק יסוד עולם. במקום אחר (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ג, עמוד א') נאמר שגדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת. התלמוד מבחין בן צדיק גמור לצדיק שאינו גמור, כאשר צדיק גמור טוב לו גם בעולם הזה, אך צדיק שאינו גמור רע לו בעולם הזה כדי שיקבל את שכרו בשלמות בעולם הבא (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ז', עמוד א'). מיתתם של צדיקיםבספר הזהר[1] כתוב (בהרחבה לאחר תיאור מיתת שני בני אהרון הצדיקים[2], נדב ואביהוא) כי מיתתם של צדיקים משפיעה על הדור כולו עד כדי כך ש:”בְּכָל זְמַן שֶׁצַּדִּיקִים מִסְתַּלְּקִים מִן הָעוֹלָם, הַדִּין מִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם, וּמִיתַת הַצַּדִּיקִים מְכַפֶּרֶת עַל חֲטָאֵי הַדּוֹר”. אולם אם גזר הדין נגזר באופן סופי שתבוא רעה על העולם אזי אדרבא, נפטר הצדיק מהעולם כדי שלא יראה באותה רעה[3]: ”צדיק נפטר מן העולם, רעה באה לעולם. שנאמר 'הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק'” (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף קי"ג, עמוד ב'). וכמה פירושים נמצאו לדבר היאספות הצדיק לפני בוא רעה, בהם:
באור החיים (על פרשת שקלים) מבאר אפשרות שחטאי העם הם שגורמים למיתת הצדיק ולכן עליהם לתת כופר נפש -
צדיקים נסתריםבמסכת סנהדרין אומר אביי: ”לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל דרא שנאמר "אשרי כל חוכי לו" - לו בגימטריא תלתין ושיתא"” (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ז, עמוד ב'), תרגום: "אין בעולם פחות משלושים וששה צדיקים, המקבלים פני השכינה בכל דור, שנאמר: 'אשרֵי כל חוֹכֵי לוֹ' (ספר ישעיה, פרק ל', פסוק י"ח, לו בגימטריה הם 36). על צדיקים נסתרים אלו סופרו אגדות רבות. לעיתים זוהו הצדיקים הנסתרים עם צדיקים כדוגמת הבעל שם טוב והגר"א שערכו גלות תוך כדי שהסתירו את זהותם. ואת העובדה שצדיקים אלו לא היו נסתרים יש המסבירים שצדקותם האמיתית נסתרת ורבה על הגלויה. בחסידות
בתנועת החסידות, הצדיק הוא תואר המציין את המנהיג החסידי, שייעודו ועיקר שליחותו הוא להנהיג את הציבור. לפי החסידות, אדם המתעלה מבחינה רוחנית, עושה את פעולותיו לטובת הכלל ומקרב את הגאולה. בחסידות נתווסף למנהיג תפקיד חדש ומכריע – תיווך בין האדם מישראל לבין האל[דרוש מקור]. היה זה פתרון חדשני - להביא לידי התעלות מוסרית-דתית של הציבור הרחב באמצעות דפוס חדש של מנהיגות. הרעיון של דבקות בצדיק מבטא אמונה בלתי מעורערת במעלתו יוצאת הדופן של הצדיק מצד אחד, ומצד שני מבטאת את האמונה כי גם עם הארץ מסוגל להגיע לכדי התעלות רוחנית. לדעת שמואל אטינגר, היה קשר סיבתי בין נכונותם של מנהיגי החסידות לרדת ממדרגתם וליטול על עצמם את עול הנהגת הציבור ("ירידת הצדיק"), לבין הפיכתה של תנועת החסידות לתנועה רחבה ועממית. הצדיק הוא מנהיג כריזמטי, שדמותו מנוגדת במידה מסוימת לזו של הרב בקהילה המסורתית. בעוד שהרב מתמנה לכהונתו על ידי נציגי הקהילה בהליך פורמלי, ומשרתו תלויה בחוזה שנחתם בין הצדדים – הצדיק החסידי "מתגלה", ועולה למעמדו באופן "טבעי"; החסידים דבקים בצדיק, ומקבלים על עצמם את מרותו. זוהי זיקה רצונית שאיננה מעוגנת בשום חוזה. יכולתו של הצדיק לדאוג לסיפוק הצרכים הארציים של כל חסיד מחסידיו מותנית באמונתו הבלתי מעורערת של החסיד במעלתו ובכוחו של הצדיק, ולעיתים גם בתמיכה הכספית של החסיד בצדיק. החסידות הרחיבה את רעיון הצדיק שבקבלה, ויחסה אותו לאדמו"ריה, ובכך הקנתה להם כוחות רוחניים על טבעיים, ואסרה להרהר על מעשיהם. בספר התניא של רבי שניאור זלמן מלאדי נטען עוד שהצדיק הוא אדם שלא זו בלבד שאינו חוטא לעולם, לא במחשבה ולא בדיבור ולא במעשה, אלא שאף אין לו יצר רע. אחד החידושים הנועזים בתפיסת ההנהגה שפיתחה החסידות גלום במושג "ירידת הצדיק". כאשר עושה הצדיק לעצמו – כל כמה שיתעלה לא יוכל לקרב את הגאולה ולשנות את מערכת הכוחות העולמיים; גרוע מכך – ככל שיתעלה על פני העם, כך יביא לקטרוג עליהם, וחסידותו המופלגת רק תגרום לכך שהעולם יהא נידון במידת הדין ולא במידת הרחמים. העמדת הצדיק במקום מרכזי כל כך עוררה ביקורת, הן בתוך העולם הדתי – בתפיסתם הדתית של המתנגדים – והן בתנועת ההשכלה ובהמשך בעולם החילוני, הרואים בכך סממן של היעדר דמוקרטיה וחוש ביקורתי בחברה החרדית-חסידית. ביטוי נוסף של חוסר דמוקרטיה ניתן בכך שמנהיגות החסידות מועברת לרוב בירושה, בדרך כלל לבן הבכור של האדמו"ר היוצא; אף תלמידי חכמים גדולים שבחסידות נכנעים בפני בנו של הרבי שיורש את מקומו, גם אם הוא צעיר בימים. שמו של הצדיקר' נחמן מברסלב כותב שיש סגולה באמירת שמו של הצדיק, אף מבלי לצטט את דברי תורתו, כתוצאה מכך הוציאו חסידי ברסלב בדורות האחרונים, ספר בשם "שמות הצדיקים", ובו מפורטים שמות של אלפי צדיקים מבריאת העולם, דרך כל הדורות ועד גדולי חסידי הבעל שם טוב, וחסידים נוהגים לקוראו כסגולה. ברכתו של הצדיקעל פי האמונה הרווחת, אף שלכל אדם יש כוח ברכה, עולה עליו מעלת ברכתו של הצדיק:
על פי המסורת היהודית "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים". המקור לכך מן התלמוד:
מקור נוסף הוא מסיפורו של חוני המעגל שתפילתו חוללה נס:
ואכן בעם ישראל מייחסים כוח לברכותיהם של רבנים צדיקים, וקיים נוהג ללכת אליהם כדי להתברך מפיהם, במיוחד בענייני בריאות ופרנסה. המקור לכך מן התלמוד:
בתורת החסידות יש התייחסות רבה לכוח ברכתו של הצדיק, המשמש כצינור בין הקדוש ברוך הוא לאדם. את שמות האנשים שעליהם מבוקשת הברכה כותבים החסידים על פתק ("קוויטל")[4], אותו הם מוסרים לאדמו"ר. בדרך כלל הם מצרפים ל"קוויטל" סכום כסף, המכונה "פדיון נפש". על פי האמונה החסידית, לכסף שנמסר לאדמו"ר יש השפעה סגולית להתקיימות ברכתו. גישה השוללת את מקומו של הצדיק כמקשר בין האדם לקדוש ברוך הוא מובאת בדברים ששם ש"י עגנון בפי אחת הדמויות בספרו "אורח נטה ללון":
בברית החדשההברית החדשה מזכירה מספר פעמים את המונח צדיק. למשל במעשי השליחים ג, 14 ”אֲבָל אַתֶּם כִּחַשְׁתֶּם בַּקָּדוֹשׁ וּבַצַּדִּיק וּשְׁאֶלְתֶּם כִּי־יִנָּתֵן לָכֶם אִישׁ רֹצֵחַ בְּבַקָּשַׁתְכֶם”, הבשורה על-פי מרקוס ב, 17 ”וַיִּשְׁמַע יֵשׁוּעַ וַיּאֹמֶר הַחֲזָקִים אֵינָם צְרִיכִים לְרֹפֵא כִּי אִם־הַחֹלִים לֹא בָאתִי לִקְרֹא הַצַּדִּיקִים כִּי אִם־הַחַטָּאִים (לִתְשׁוּבָה)” והטיות המילה צדיק במקומות רבים נוספים. פאולוס באיגרת אל הרומאים פרקים ט'-י' מתייחס לשתי דרכים להפוך לצדיק, האחת על פי חוקי התורה, והשנייה מתוך אמונה. יש התייחסות גם באיגרת יעקב. ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
