|
ראול ולנברג
ראול ולנברג (בשוודית: Raoul Wallenberg, ⓘⒾ; 4 באוגוסט 1912 – 17 ביולי 1947 (משוער)) היה איש עסקים שפעל כדיפלומט שוודי בהונגריה בתקופת מלחמת העולם השנייה, ותוך שימוש במעמדו הדיפלומטי הביא להצלתם של עשרות אלפי יהודים הונגרים מהשמדה בידי גרמניה הנאצית ועוזריה במהלך השואה. בין היתר הנפיק וחילק אלפי דרכוני חסות שוודיים ליהודי בודפשט, הקים רשת של בתי מחסה בחסות הכתר השוודי כמקלט בטוח ליהודים, הפעיל לחצים שונים על בכירים נאצים והונגרים לעצירת משלוחי יהודים לאושוויץ, ואף התעמת עם אנשי אס אס ובלם בגופו גירוש של יהודים. עם שחרור הונגריה הוא נעצר על ידי הסובייטים, ומאז נעלמו עקבותיו. ב-1957 טענו הסובייטים כי מת בכלא מהתקף לב. סיפורו ומורשתו של ולנברג מצוינים ברחבי העולם, והוא מן האישים הבולטים והמוכרים ביותר שהוכתרו בתואר חסיד אומות העולם. מותו של ולנברג הוכר באופן רשמי על ידי ממשלת שוודיה, 71 שנים לאחר מותו[1]. ראשית דרכו ראול ולנברג נולד ב-4 באוגוסט 1912 בלידינייה, סטוקהולם למשפחה שוודית מיוחסת של דיפלומטים, בנקאים ואנשי עסקים. משפחת ולנברג שלטה לאורך המאה ה-20 בחלק ניכר מהתעשייה השוודית ומחזיקה בעשור השני של המאה ה-21 בחברות אריקסון, סקאניה, סאאב, אלקטרולוקס, אסטרהזניקה ועוד. אמו, מריה "מאי" סופיה וישינג, הייתה בעלת שורשים יהודיים חלקיים (אבי סבה היה יהודי), ואביו, ראול אוסקר ולנברג, היה קצין בחיל הים השוודי. אביו מת שלושה חודשים לפני לידת ראול (ב-4 במאי), ולכן את דמות האב בחייו מילא סבו מצד אביו, גוסטב ולנברג, שהיה דיפלומט, הומניסט ואיש העולם הגדול, וביקש לחנך את נכדו ברוח זו. כשש שנים לאחר מות ראול ולנברג האב, נישאה האם לפרדריק פון דרדל, ונולדו להם נינה פון דרדל (לאחר מכן, "Nina Lagergren") וגאי פון דרדל, אחותו ואחיו למחצה של ראול. לאחר שירות חובה בצבא שוודיה, נסע ולנברג בשנת 1931 לארצות הברית לצורך לימודי אדריכלות באוניברסיטת מישיגן, שם למד גם רוסית. ב-1935 סיים את לימודיו בהצטיינות ושב לשוודיה. בעזרת סבו החל לעבוד בחברה לשיווק חומרי בניין, שפעלה בקייפטאון שבדרום אפריקה. לאחר שישה חודשים הועבר ביוזמת סבו לארץ ישראל, שם עבד בסניף של בנק הולנד בחיפה, בפינת רחוב הבנקים ושדרות המגינים[2]. בתקופה זו הכיר מקרוב פליטים יהודים מגרמניה הנאצית ועמד על מצבם הקשה של היהודים שם.   ב-1936 חזר ולנברג מחיפה לשוודיה, ובעזרת קשרים משפחתיים התקבל לעבודה ב"חברה האירופאית לסחר", שהייתה בבעלות קולומן לאואר, יהודי שוודי אמיד ממוצא הונגרי. החברה עסקה בסחר בינלאומי של מוצרי מזון בין שוודיה למדינות אירופה השונות. בתפקידו נשלח מדי פעם לנסיעות עסקיות במדינות אירופה שתחת שליטת גרמניה הנאצית, אליהן היה מנוע מעבידו היהודי מלהיכנס, ובין היתר נחשף ליחס המשפיל של הנאצים כלפי היהודים. מתוקף תפקידו למד היטב את רזי מנגנון הבירוקרטיה הנאצי, ורכש ניסיון במשא ומתן עם אנשיו. ולנברג התגלה כאיש עסקים ברוך כישרונות, ובתוך שנים אחדות הפך לשותף בחברה. בזמן מלחמת העולם השנייה הייתה שוודיה מדינה נייטרלית, מוקפת במדינות שהיו תחת כיבוש נאצי. לאחר האנשלוס וכישלון ועידת אוויאן הגבילה שוודיה כניסת יהודים לתחומה, ובמיוחד יהודים שדרכונם הוחתם באות J. בין השנים 1942–1943 חל מפנה ביחסה של שוודיה לפליטים יהודים. עד אז קיבלה פליטים יהודים רק מנורווגיה השכנה, אך לאחר מכן קלטה כל יהודי שיכול היה לקשור עצמו לאזרחי המדינה בקשר משפחתי או אחר. ככל שנודע יותר בשוודיה על השואה והשמדת יהודי אירופה, כך נפתחו יותר שעריה לפליטים יהודים. ולנברג המשיך לפעול בתקופה זו כאיש עסקים שנע בחופשיות בין מדינות אירופה השונות. נסיעותיו כללו גם ביקורים אחדים בהונגריה. פעילותו בהונגריהרקעבשנותיה הראשונות של המלחמה הייתה הונגריה בעלת ברית של גרמניה הנאצית. מצב יהודי הונגריה, אף שסבלו מאנטישמיות קשה, היה עדיין טוב יותר ממצב היהודים במדינות שהיו תחת שלטון גרמני ישיר. עם התעוררות הנהגת יהדות הונגריה למתרחש ברחבי אירופה, הוקמה "ועדת העזרה וההצלה" שנועדה להוציא יהודים מהונגריה ולהציל נפשות ככל שניתן. עם התקדמות המלחמה התערערה הברית בין הונגריה לגרמניה, וב-19 במרץ 1944 החל כיבוש הונגריה על ידי הנאצים. התפתחות זו העמידה את 700,000 יהודי הונגריה בסכנה מוחשית ומידית, שכן בתוך שבועות אחדים החל ריכוזם של היהודים ושילוחם לעבר אושוויץ. במקביל, החלו להיוודע בעולם פרטים על גורלם של יהודי אירופה וממדי ההשמדה. הנציגות הדיפלומטית של שוודיה הנייטרלית בבודפשט עסקה נמרצות בהנפקת תעודות מעבר לצורכי הגירה לשוודיה, שלמשך תקופת מה העניקו למחזיקים בהן חסינות מסוימת מן ההתנכלויות והשילוחים. על פעילות זו ניצח הדיפלומט הצעיר פר אנגר, שהוכר לימים כחסיד אומות העולם. אולם יכולתו של אנגר הייתה מוגבלת, ומאות אחדות של אשרות שהנפיק היו טיפה בים אל מול המוני היהודים ששולחו או שיועדו להישלח להשמדה. הנציגות פנתה בדרישה דחופה למשרד החוץ השוודי להגדלת מצבת כוח האדם בנציגות לטיפול בהנפקת התעודות ליהודים. הקריאה נפלה על אוזניים קשובות בסטוקהולם, וממשלת שוודיה אף פנתה בדרישה לממשלת הונגריה לעשות ככל יכולתה לבלימת משלוחי היהודים, דרישה שהצליחה לעצור לתקופת מה את הגירושים. ב-1944 הקימה ארצות הברית את הוועד לענייני פליטים, שנועד לסייע בהצלת יהודים מהרדיפה הנאצית. משעמד הוועד על המאמצים שנעשים מצד ממשלת שוודיה למען יהודי הונגריה, כינס נציג הארגון בסטוקהולם ועדה של אישים יהודים שוודים בולטים כדי לדון איתם בפעולות ולבחור נציג שוודי מתאים לעמוד בראש משלחת דיפלומטית, שתפעל נמרצות להצלת יהודי הונגריה. בין חברי הוועדה היה קולומן לאואר, שהציע את שותפו לעסקים, ראול ולנברג, כמועמד אידיאלי לתפקיד. לאואר ציין את המרץ של ולנברג, את כישוריו הדיפלומטיים במשא ומתן, את אומץ לבו ואת כישרון האלתור שלו. כן נלקחו בחשבון היכרותו האישית עם הונגריה, עם בודפשט ועם הבירוקרטיה הנאצית. חרף הסתייגויות אחדות מגילו הצעיר ולנברג נבחר לתפקיד. שליחות ההצלה ולנברג העמיד בפני ממשלת שוודיה שורה של דרישות מרחיקות לכת לאמצעים שיאפשרו לו לבצע ביעילות את המשימה שהוטלה עליו: הוא דרש שיינתן לו תואר דיפלומטי של מזכיר ראשון בנציגות; שיותר לו להשתמש בכל אמצעי, דיפלומטי ואחר, כולל תשלומי שוחד; שיועמד לרשותו תקציב גדול, במימון ארגונים יהודיים אמריקאיים; רשות להשתמש במתקנים הדיפלומטיים השוודיים בבודפשט כדי להסתיר יהודים, ועוד סמכויות נרחבות באופן חסר תקדים. דרישותיו היו כה חריגות, עד כי ראש ממשלת שוודיה פנה לקבל את אישורו של המלך לפני שנעתר להן. ולנברג הגיע לבודפשט ב-9 ביולי 1944, כשמינויו הרשמי היה מזכיר ראשון בצירות השוודית, והוא מצויד, על-פי דרישתו, בסמכויות פעולה נרחבות ותקציב ניכר שנועד להצלת יהודים. בשלב זה כבר שולחו כ-400,000 מבין יהודי הונגריה להשמדה, במבצע רחב היקף שאורגן על ידי אדולף אייכמן. ולנברג ריכז את מאמציו בניסיונות להצלת רבים ככל הניתן מבין 200,000 היהודים שנותרו בבודפשט. לצורך כך הנפיק דרכונים שוודיים מיוחדים, המעידים שהאוחז בהם הוא בן חסותה של שוודיה הממתין ל"חזרה למולדת". דרכונים אלה היו למעשה שכלול והרחבה של השיטה שבה נקטה הנציגות השוודית עוד טרם הגעתו של ולנברג. למסמכים שהנפיק לא היה תוקף חוקי אמיתי, אך ולנברג שהכיר היטב את צורת החשיבה הנאצית ואת נפתולי הבירוקרטיה שלה, הקפיד להדפיס את דרכוניו כך שתהיה להם חזות מרשימה, עתירת סמלים, חותמות וחתימות, והם נראו כמשקפים סמכות בינלאומית גבוהה ורבת השפעה. בפעילות זו הוא נתמך על ידי עובדים נוספים בשגרירות כמו לארס ברג. מלכתחילה קיבל ולנברג אישור משלטונות הונגריה להנפקת 1,500 דרכוני חסות כאלה, שהאוחזים בהם יהיו מוגנים מגירוש. הוא הצליח לשאת ולתת על 1,000 נוספים, ובהמשך להגדיל את המכסה הרשמית ל-4,500. בפועל, הנפיק למעלה מפי שלושה ממכסה זו, והעסיק צוות שמנה כמה מאות יהודים הונגרים לטיפול בהנפקת הדרכונים והפצתם, גם למי שלא היה לו כל קשר לשוודיה. היהודים שהעסיק זכו לפטור מן החובה המשפילה לשאת את הטלאי הצהוב. באוגוסט 1944 נראה היה כי שליחותו של ולנברג בבודפשט הגיעה אל סיומה. הלחץ הבינלאומי עשה את שלו, נעשה ברור יותר ויותר כי הגרמנים ניגפים במלחמה, ושליט הונגריה מיקלוש הורטי החל לחשוב על היום שאחרי המלחמה. משלוחי היהודים לאושוויץ נעצרו, והכול ייחלו להגעת הצבא האדום לשערי בודפשט. כאשר עמד הורטי על סף ההודעה כי הונגריה פורשת מן המלחמה לצד גרמניה ותומכת בצדן של בעלות הברית, הדיחו אותו הנאצים ב-15 באוקטובר 1944, ומינו את הפשיסט האנטישמי פרנץ סלשי, ראש מפלגת צלב החץ לראש הממשלה, ולמעשה לשליט הבלעדי במדינה. תקופת ממשלת צלב החץעם עלייתו של סלשי לשלטון תמה הגנת השלטונות ליהודי בודפשט, וכנופיות צלב החץ השתוללו ברחובות בודפשט. אלפי יהודים נרצחו ברחובות וגופותיהם הושלכו אל נהר הדנובה שהאדים מדם. עשרות אלפים נשלחו למסעות מוות ולעבודת כפייה. כמאה אלף מן היהודים שנותרו בבודפשט רוכזו בגטו בודפשט בחודש דצמבר 1944 בתנאים קשים. אף שאת עיקרה של שואת יהודי הונגריה ביצעו הגרמנים ועושי דברם בהונגריה בתקופה שקדמה לשלטונו, אחראי סלשי לרציחתם במקום הימצאם של אלפי יהודים. בתקופה זו החל הצבא האדום במצור על בודפשט, ועמד לפני כיבושה, וכיבוש הארץ כולה. השלטונות הנאצים, בהנחיית אדולף אייכמן, עשו מאמצים ניכרים לזירוז קצב משלוח שארית יהדות הונגריה להשמדה בזמן הקצר שנותר. פעולותיהם של ראול ולנברג ודיפלומטים נוספים ממדינות נייטרליות האטו במקצת את קצב הרציחות והמשלוחים. במשך תקופה של שלושה חודשים הנפיק ולנברג אלפי דרכונים, התחקה אחר שיירות של אסירים, והתעמת עם השומרים הגרמנים וההונגרים ואף עם אנשי ממשל (בהם גם אדולף אייכמן). בטענה כי מחזיקי הדרכונים שהנפיק היו תחת חסות הכתר השוודי, הבטיח את שחרורם. הוא אף דאג להחביא כחמישה-עשר אלף יהודים בשלושים ואחד "בתי מחסה" ברובע פשט שבעיר, שעליהם התנוסס הדגל השוודי ושאותם הגדיר כטריטוריה שוודית. חלקם פעלו תחת שמות כמו "הספרייה השוודית" או "מכון המחקר השוודי". דיפלומטים ממדינות נייטרליות נוספות הלכו בעקבות ולנברג, הנפיקו דרכוני חסות והקימו בתי מחסה, ובהם בלט הנציג השווייצרי, קרל לוץ. ולנברג לא היסס לפעול בקרב הגרמנים וההונגרים בדרכים של שכנוע, שוחד ואף איומים. השיטות שנקט בהן, אף שהיו רחוקות מנורמות דיפלומטיות מקובלות והדהימו את מקורביו, הביאו במקרים רבים לתוצאות המיוחלות באפקטיביות רבה. הוא קיים מגעים עם בכירים גרמנים והונגרים כדי לסכל את תוכניותיהם או להבהיר את עמדתו. בהם נמנו גרהרד שמידטובר, המפקד הצבאי הגרמני של הונגריה, שעליו איים ולנברג כי ידאג אישית לכך שיישפט כפושע מלחמה אם לא יסכל את תוכניתו של אייכמן לחיסול שארית גטו בודפשט; אדולף אייכמן עצמו, שאיתו קיים שיחה נוקבת על האידאולוגיה הנאצית חסרת התוחלת, והברונית אליזבת, אשת שר החוץ ההונגרי, שבה השתמש להשפיע על בעלה שישנה את רוע הגזירה של הסרת הגנת השלטונות לבעלי דרכוני החסות. עדויות מספרות על ראול ולנברג שנהג להגיע לתחנת הרכבת שם רוכזו היהודים לקראת המשלוח לאושוויץ, תוך שהוא קורא מתוך פנקסו השחור, בסמכותיות רבה, רשימה של שמות של אוחזים לכאורה בדרכוני חסות ודורש להסירם מן הרכבת ולשחררם. הוא לא היסס לטפס על גג הרכבת ולהמשיך לחלק מכל הבא ליד דרכונים, תוך עימות מילולי ופיזי עם השומרים הגרמנים וההונגרים. כשאזל מלאי הדרכונים חילק כל מסמך אחר, כתוב בשוודית ובעל חזות רשמית, עליו הניח ידו, תוך ניצול העובדה שהשוטרים ההונגרים ואנשי האס אס הגרמנים לא הבינו שוודית אך התרשמו ממסמכים רשמיים נושאי חותמות ובולים. ולנברג אפשר לרבים להציג כל פיסת נייר שהיא שמצאו בכיסם, כהוכחה לכאורה לזכאותם לחסות שוודית, תוך שהוא מערים על השומרים. גם כאשר עבר אייכמן, עקב מחסור זמני ברכבות, לגירוש יהודים מבודפשט לאושוויץ בצעדת מוות רגלית, נהג ולנברג להגיע אל שיירות היהודים התשושים הצועדים, לחלק ניירות ביניהם, ולשלוף מתוכם מאות אנשים שהועמסו על משאיות הצלב האדום שגייס, חזרה אל החופש. עד תום השלטון הנאצי במדינה, הציל ולנברג לפחות 20,000 נפשות מיהודי הונגריה באופן ישיר - באמצעות חלוקת דרכוני חסות, שיכון בבתי המחסה השוודיים והשבת אנשים מרכבות המשלוחים וצעדות המוות. בנוסף, ניצלו רבבות רבות מתושבי גטו בודפשט הודות להצלחתו של ולנברג לסכל את הוראתו של אייכמן לחיסול הגטו טרם נפילת בודפשט בידי הצבא האדום, כך שיש המעריכים את מספר הנפשות שניצלו בזכות פועלו של ולנברג בכ-100,000[3]. גורלו של ולנברגהמעצר וההיעלמות     ב-17 בינואר 1945 השלים הצבא האדום הסובייטי את השתלטותו על בודפשט ושחרר אותה משלטון הנאצים. עבור שארית הפליטה של יהדות הונגריה ששרדה את המלחמה הגיעו הזוועות לקיצן. כלפי דיפלומטים זרים, לעומת זאת, הייתה המדיניות הסובייטית חשדנית ביותר. ראול ולנברג נעצר על-ידם, ומאז נעלמו עקבותיו. במקביל נעצרו גם דיפלומטים נוספים ממדינות נייטרליות. ולנברג נלכד יחד עם נהגו וילמוש לנגפלדר, כאשר ביקש ליצור קשר עם הפיקוד הסובייטי והממשלה ההונגרית החדשה. הוא נלקח למפקדה הסובייטית בדברצן, ונמסר לידי הנ.ק.ו.ד. שהעביר אותו לכלא לוביאנקה במוסקבה. משם הועבר לכלא לפורטובו, גם הוא במוסקבה, ומניחים כי בהמשך נשלח למחנה עבודה בסיביר. ניסיונות שעשתה מאי פון דרדל, אמו של ולנברג, לברר באמצעות קשריה הדיפלומטיים עם הסובייטים פרטים על גורלו ומקום הימצאו העלו חרס. כל שנמסר לה הוא שבנה נמצא במעצר הגנתי למען ביטחונו, ושמוטב לשמור על פרופיל נמוך בעניינו. באיחור-מה נכנסה ממשלת שוודיה לתמונה, בניסיונות נוספים לקבל מידע מן הסובייטים. לבסוף, תחת לחץ שוודי ובינלאומי שחררו הסובייטים ב-1957 מסמך שמעיד לכאורה כי ולנברג מת ב-16 ביולי 1947 בתאו שבכלא לוביאנקה, אולם מאז נשמעו עדויות אחדות הסותרות טענה זו. אסירים סובייטיים ששוחררו ממחנות ומתקני מעצר שונים ברחבי ברית המועצות והגיעו למערב, דיווחו כי ראו את ולנברג או שמעו אודותיו במקומות כליאתם במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20, ואף מאוחר יותר. הממשלה הסובייטית, מצידה, המשיכה לדבוק בגרסתה כי מת ב-1947, וזוהי עד היום הגרסה הרשמית של ממשלת רוסיה. ב-26 בספטמבר 2007 קיבל רבה הראשי של רוסיה, הרב ברל לזר, מסמכים הנוגעים לגורלו של ולנברג מניקולאי פטרושב, ראש שירות הביטחון הפדרלי של רוסיה (הפס"ב). לדברי פטרושב, המסמכים הם עותקים של מסמכים מהארכיונים המרכזיים של הפס"ב, והם קשורים לחיי ולנברג והאירועים סביבו. הטלוויזיה הרוסית שידרה תמונות של דרכונו של ולנברג, מסמכים מכלא לוביאנקה וטופס מ-1947 שבו מבקש רופא הכלא לבצע נתיחה שלאחר המוות בגופתו של ולנברג. המסמכים לא שפכו אור חדש על גורלו של ולנברג, שכן המידע החשוב ביותר כבר הועבר לקרוביו ופורסם. ההשערותלא ידועה הסיבה בגינה ביקש ולנברג להגיע אל המפקדה הסובייטית, ואף לא סיבת מעצרו בידם; ככל הנראה, ביקש לדון עימם בתוכניתו לשיקום כלכלי של שארית הפליטה של יהדות הונגריה, נושא שזכה לבוז בעיני הסובייטים שהתקשו להאמין כי פעולתו של ולנברג נובעת ממניעים הומניטריים. ההנחה הרווחת היא כי הנ.ק.ו.ד. חשד שוולנברג היה מרגל בשרות האמריקנים, משום שפעל בשליחות ה-WRB, גוף שנחשב כקשור עם שרות הביון האמריקני, ה-OSS (המשרד לשירותים אסטרטגיים שהפך אחרי המלחמה ל-CIA). הועלתה גם הסברה כי קשרי שליחותו עם ארגון הג'וינט היהודי, שבעיני הסובייטים נחשד כגוף ציוני אנטי-סובייטי, החשידה אותו בעיניהם. סברה נוספת שנבדקה היא כי לסובייטים היה עניין בראול ולנברג על רקע היותו בן למשפחת הבנקאים והדיפלומטים ולנברג רבת ההשפעה, ואולי סברו כי יהיה בידו מידע על הון יהודי שהוברח אל מחוץ לאזור שבשליטה סובייטית, או לחלופין יכולת להביא באמצעות קשריו המשפחתיים להשקעות הון מערביות ויהודיות בברית המועצות[5]. לא נמצאו די ראיות לאשש אף אחת מסברות אלה או אחרות שהועלו, והאינטרס הסובייטי במעצרו עודו בגדר חידה. כל הניסיונות שעשו ממשלת שוודיה, משפחת ולנברג, דיפלומטים שונים וארגונים בינלאומיים לקבל מידע על גורלו של ולנברג העלו חרס, והנושא נותר בגדר תעלומה עד היום. ב-1989 החזירו הסובייטים כמה מחפציו האישיים למשפחתו, ביניהם דרכונו, כספו ובגדיו, בלוויית הסבר כי הם נמצאו במסגרת ארגון מחדש של מחסניהם וארכיוניהם. החקירה השוודית-רוסיתבשנת 1991, בסמוך לתהליכי נפילת המשטר הקומוניסטי והתפרקות ברית המועצות, הקימה ממשלת שוודיה בשיתוף עם ממשלת רוסיה קבוצת עבודה משותפת שוודית-רוסית לחקר גורלו של ולנברג. קבוצת העבודה חקרה ובדקה במשך עשור כל בדל מידע ואספה עשרות אלפי דפי מסמכים מארכיוני הק.ג.ב. וזרועות הממשל הסובייטי, ונעזרה גם בארכיונים שוודיים, הונגריים, בריטיים, אמריקניים, ישראליים ואחרים. כמו כן רואיינו ונגבו עדויות מעשרות אנשים שבאו במגע כלשהו עם ולנברג בימיו האחרונים בבודפשט ובשנות מעצרו. כבר בתחילת העבודה נתגלעו חילוקי דעות והבדלי גישות בין החוקרים השוודיים לבין עמיתיהם הרוסיים, עד כי בסיום העבודה, ב-12 בינואר 2001, הוגשו שני דו"חות סיכום שונים, האחד מטעם החוקרים השוודים והאחר מטעם החוקרים הרוסים[6]. מסקנות החוקרים השוודים והרוסים זהות בכל הנוגע לגורלו של ולנברג עד לשנת 1947. בין שני הצוותים נמצאה תמימות דעים באשר לעובדה כי מעצרו של ולנברג בידי הסובייטים ב-1945 היה מעשה נפשע, אף כי לא ברורות לחלוטין סיבותיו ונסיבותיו. על פי מסקנות הצד השוודי, קורותיו של ולנברג לאחר 1947 הן בבחינת נעלם, ולא ניתן להגיע למסקנות חד-משמעיות באשר לגורלו בשל העדרם של מסמכים רבים, ככל הנראה תוצאת מאמצים להעלמה מכוונת. הצוות הרוסי, לעומת זאת, גורס כי ניתן לתארך את מותו של ולנברג לשנת 1947, שבה הוא מצא את מותו בדרך אלימה במתקן מעצר סובייטי כלשהו. אין אומנם, גם על פי הרוסים, ראיות חותכות להתרחשות זו, אך לשיטתם די בראיות החלקיות והנסיבתיות על מותו כדי לקבוע שאין כל טעם בהמשך מחקר וחיפוש אחר גורלו ממועד זה ואילך. ב-2010 פורסם כי שניים מחברי הצוות שחקר את היעלמותו של ולנברג בשנות התשעים מצאו ראיות על בסיס הארכיונים של שירותי הביטחון הסובייטיים, כי אדם שזוהה רק בכינוי "אסיר מס' 7", ונחקר שישה ימים לאחר שדווח על מות ולנברג, היה ככל הנראה הדיפלומט השוודי[7]. בינואר 2012 מינתה שוודיה ועדת מומחים לבחון האם התגלה חומר חדש שיכול לשפוך אור על ימיו האחרונים של ולנברג. זאת לאחר שחוקרים מצאו כי ב-16 בספטמבר 1991 העביר השגריר השוודי במוסקבה תזכיר המצטט את ראש "הארכיון הסובייטי המיוחד", אנטולי פרוקופנקו. בתזכירו דיווח לדיפלומטים השוודים על הוראה של הק-ג-ב, שלא לאפשר להיסטוריונים מטעם הוועדה הבינלאומית למען ולנברג לחפש מסמכים העוסקים בו, וכי פרוקופנקו אף העביר דרישה מצד ארגון הביון הסובייטי לקבלת עותקים מכל המסמכים שכבר הגיעו לידי החוקרים[8][9]. אמנם בשנת 2000 הודו הרוסים לראשונה כי ולנברג מת בעת ששהה בשבי הסובייטי, אך לא ציינו את סיבת המוות. עם זאת, כשנה מאוחר יותר קבעה הוועדה הרוסית-שוודית כי גורלו של ולנברג טרם הובהר. במחקר שפורסם ב-2015 נטען כי הסיבה למעצרו של ולנברג בידי הרוסים היא חשדם שהוא מכר שלא במישרין, אלא דרך חברות אחרות בעסקה סיבובית, ציוד, כולל ציוד צבאי, לנאצים[10]. המשך הניסיונות למצוא מידעבאוגוסט 2012, במלאת מאה שנה להולדתו של ולנברג, הודיעה קרן בינלאומית ע"ש ראול ולנברג על מתן פרס בסך של חצי מיליון דולר למי שימסור מידע ממשי ומוכח על מה שקרה לראול ולנברג ולנהגו וילמוש לנגפלדר. מייסד הקרן, ברוך טננבאום, נפגש גם עם מזכ"ל האו"ם באן קי-מון בניסיון לשכנעו לסייע בחיפוש עדויות וראיות שיצביעו על מה שקרה. הקרן פרסמה הודעה רשמית ולפיה: ”הקרן משוכנעת כי אם ולנברג נרצח על ידי הסובייטים, ממצאים היסטוריים צריכים להימצא. הסובייטים, וכעת הרוסים, מונעים גישה לארכיונים של הקג"ב”[11]. ביוני 2016, פורסם ספר זכרונותיו של ראש הק.ג.ב לשעבר איוון סרוב, אשר בו נטען כי ולנברג הוצא להורג בכלא סובייטי, ולפי אחד המקורות - הדבר בוצע בהוראה מלמעלה. מדובר בפעם הראשונה בה גורם רשמי ומוסמך טוען כי ולנברג נרצח ולא מת מוות טבעי. על פי הספר ולנברג הוצא להורג בכלא הסובייטי בהוראה של יוסיף סטלין שהיה המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, כחלק מסדרת הוצאות להורג שחיסלה פעילים אנטי נאציים שנתפסו על ידי הסובייטים כדי להסתיר עדויות לפיהן ברית המועצות עזרה לצמרת הפיקוד הנאצית לברוח לדרום אמריקה. מסמך נוסף שנחשף בו נכתב בין היתר שגופתו של ולנברג נשרפה והושמדה על ידי הסובייטים כדי לא להשאיר עקבות. עם זאת, הסיבה לרצח אינה ברורה ומוסיפה להיות בגדר תעלומה. השירותים החשאיים הרוסים שהחליפו את שירות הביון הסובייטי לאחר נפילת ברית המועצות עדיין מסרבים לחשוף פרטים נוספים ולשתף פעולה עם ממשלת שוודיה.[12] ב-26 ביולי 2017 הגישה משפחתו תביעה נגד שירות הביטחון הרוסי שמונעת גישה למסמכים המקוריים שיכולים לשפוך אור על הפרשה[13] משפחתוהוריו של ולנברג פעלו רבות בניסיון להניע את המדינות הנוגעות בדבר לפעול לאיתור בנם. בשנת 2009 דווח שאמו של ולנברג ואביו החורג התאבדו בשנת 1979 בהפרש של יומיים זה מזו. בתם, נינה לגרגרן, סיפרה שעשו זאת מחמת יאושם על בנם האובד. צאצאיהם המשיכו אחריהם בניסיונות אלה. בהם, האח למחצה פרופ' גאי וולנברג ובנותיו לואיז ואן דרדל ומרי דופווי וכן האחות למחצה, Nina Viveka Maria von Dardel, אשר נישאה ל-Gunnar Karl Andreas Lagergren ובתה, Nane Maria Lagergren, שנישאה למזכ"ל האו"ם קופי אנאן. מורשת והנצחה  מדינות וארגונים רבים ברחבי העולם מכירים בוולנברג כגיבור ובדרכו, כראויים להנצחה.
ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||
