|
צבי פסח פרנק
הרב צבי פסח פְרַנְק (נכתב גם פראנק, כ"א בטבת ה'תרל"ג, 20 בינואר 1873 – כ"א בכסלו ה'תשכ"א, 10 בדצמבר 1960) היה דיין ואב בית הדין בירושלים, פוסק בכיר ומפורסם, מחבר ספר השו"ת הר צבי. ממייסדי הרבנות הראשית, חבר במועצת הרבנות הראשית ורבה הראשי האשכנזי של ירושלים בין השנים ה'תרצ"ו–ה'תשכ"א (1936–1960). תולדות חייוילדותונולד בעיר קובנה בליטא, למלכה ולרב יהודה לייב פרנק, מראשי אגודת חובבי ציון במקום. למד בישיבת סלובודקה ובישיבת טלז, שם היה בקשר חזק עם הרב אליעזר גורדון.[1] עלה לארץ בשנת ה'תרנ"ג (1893), מעט קודם להוריו שהיו בין מייסדי המושבה חדרה. אחותו ינטא ציפורה נישאה לרב אברהם יעקב אורלנסקי, רבה של זכרון יעקב, שנרצח עם משפחתו בפרעות תרפ"ט בחברון. בארץ ישראללמד בישיבות תורת חיים ועץ חיים. התקרב לרב שמואל סלנט, רבה האשכנזי של ירושלים, שהתאים לו חברותא[2] ללימוד את בעלה של נכדתו, הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי. בשנת ה'תרנ"ה (1895) נשא לאישה את גיטה מלכה,[3] בתו של הרב דוד שפירא, בנו של הרב חיים יעקב שפירא. (הרב אריה לוין היה גיסו, לאחר שנשא את אחות אשתו). בשנות נישואיו הראשונות גר בחצר שטראוס. היה בין שומעי שיעורו של הרב יהושע לייב דיסקין במוצאי שבת. בשנת ה'תרנ"ז (1897) נוסד בירושלים בית מוסר בהשראתו של הרב שמחה זיסל זיו מקלם, והרב פרנק הצטרף למוסד (שהפך לאחר מכן לכולל אברכים "אור חדש"). באותה שנה החל לשמש בפני הרב סלנט בהוראה ובסידור גיטין. לאחר סגירת כולל "אור חדש" בשנת ה'תרס"א (1901) התקבל כר"מ בישיבת עץ חיים. באייר ה'תרס"ב (1902) החליט לעבור ליפו כדי ללמוד תורה ללא הפרעות. ביפו למד בבית המדרש בשכונת נווה שלום. שהה שם כשנתיים, שבהן התקרב לרב המקום, הרב אברהם יצחק הכהן קוק. הרב פרנק התמנה לר"מ בישיבה חדשה שקמה ביפו ליד תלמוד תורה שערי תורה, אולם כעבור זמן קצר חזר לירושלים. בשנת ה'תרס"ח (1908) הוציא לאור קונטרס ראשון בנושאים הלכתיים. בתקופה זו העביר שיעורים בישיבות עץ חיים, שער השמים ותורת אמת, וענה לשאלות הלכתיות שנשלחו לרב שמואל סלנט, שהיה כבר בערוב ימיו. נתמנה על ידי הרב סלנט ועל ידי סב אשתו, הרב חיים יעקב שפירא כמורה הוראה בירושלים, ובשל כך עבר משכונת בתי ברוידא שמחוץ לחומות ירושלים אל תוככי העיר העתיקה. בשנת ה'תר"ע (1910) התמנה כחבר בוועד השחיטה האשכנזי בירושלים.[4] כדייןבשנת ה'תרס"ז (1907) התמנה הרב פרנק כדיין נספח בבית הדין האשכנזי פרושי בירושלים שבראשו עמד הרב יעקב לייב לוי (סבו של הרב אברהם שפירא), למרות גילו הצעיר אז (34). לאחר פטירת הרב שפירא בסיוון ה'תרס"ח (1908) התמנה הרב פרנק כחבר בית הדין (דיין שני) במינוי קבוע, לצד הרב משה נחום ולנשטיין (ששימש אב בית דין) והרב אריה ליב הרשלר. בשנת ה'תרע"ח (1918), בסיומה של מלחמת העולם הראשונה, התמנה לאב בית הדין, תפקיד שבו שימש ארבעים שנה. בשנת ה'תשי"ח (1958) מינה תחתיו את הרב אליהו ראם. עם ייסוד הרבנות הראשית מונה גם כאב בית הדין של הרבנות. דרכו, בהמשך לרב שמואל סלנט, הייתה להעדיף את דרך הפשרה, ורק בלית ברירה להגיע למצב של דין תורה. במלחמת העולם הראשונהבתקופת מלחמת העולם הראשונה שימש הרב פרנק בתפקידים ציבוריים, בייחוד לאחר פטירת הרב אריה לייב הרשלר ששימש נציג היהודים (האשכנזים) כלפי השלטון הטורקי. בתקופה זו ידעה ירושלים רעב, מחסור ומגפות. הרב פרנק העניק ביד רחבה תעודות 'חכמים', אשר פטרו את המקבלים אותן משירות בצבא האימפריה העות'מאנית, על אף הסיכון העצמי שבדבר. באפריל 1917 הצטרפה ארצות הברית למדינות ההסכמה כנגד האימפריה העות'מאנית ומעצמות המרכז, ובעקבות כך יצאה פקודה הגליה לנתיני ארצות הברית בארץ ישראל, בהם הרב פרנק (בעקבות ויזה שאביו הצליח להשיג). הוא סירב לעזוב את ירושלים בשל תפקידו הציבורי, והתחבא בעיר. מושל ארץ ישראל ג'מאל פאחה החליט לאסור את נשי וילדי המתחבאים על מנת שהגברים יסגירו את עצמם, כולל אשתו של הרב פרנק ובנם שהיה אז בן כמה חודשים. הרבנית שלחה לבעלה שלא יסגיר את עצמו, בשל תפקידו הציבורי. לבסוף הצליחה הרבנית להימלט בשעת פינוי העצורים מירושלים, כמה שבועות קודם לכיבוש ירושלים בידי הבריטים בסוף 1917. בתקופת המנדט הבריטי עם תחילת השלטון הבריטי בארץ ישראל היו רוב המוסדות הציבוריים של היישוב הישן מוזנחים והרוסים, לאחר שנות מלחמת העולם הראשונה. במשך כמה שנים לא היה לעיר רב רשמי אשכנזי וספרדי. בניסן ה'תרע"ח (1918) הוקם "ועד הרבנים בירושלים". כנשיאו שימש הרב יצחק ירוחם דיסקין וכסגנו הרב חיים משה אלישר, בעוד הרב פרנק משמש כסגן יו"ר. ועד זה נתפרק לאחר שלושה חודשים, בין היתר בשל התנגדות הרב פרנק למינויו של הרב דיסקין לרבה האשכנזי של העיר. בטבת ה'תרע"ט (1919) הוקם בהשתתפותו הפעילה של הרב פרנק "משרד הרבנות לעדת ישראל בירושלים", ובראשו עמדו הרב דוד ליפמן שובקס והרב חיים משה אלישר. בסמוך למשרד הוקם בית דין לערעורים והמשרד אישר הוצאה לפועל של פסקי דין של בתי הדין על ידי השלטון הבריטי. הקמת בית הדין לערעורים לוותה במחלוקת בירושלים, והמתנגדים טענו כי אין לבית דין כזה מקור בהלכה. באותו זמן יזם הרב פרנק את מינויו של הרב קוק, ששהה אז בלונדון, לתפקיד רבה האשכנזי של ירושלים, תפקיד שאותו לא מילא איש באופן רשמי מפטירת הרב סלנט בשנת ה'תרס"ט (1909). בהשתדלות הרב פרנק נשלחה לרב קוק תעודה רשמית על בחירתו כרבה של ירושלים, ובג' באלול ה'תרע"ט (1919) הגיע הרב קוק לירושלים והוגש לו כתב רבנות רשמי, שבראשו היו חתומים הרב פרנק ובית דינו, עם רבנים נוספים, ראשי מוסדות וישיבות. באותה תקופה הוקמה הרבנות הראשית לישראל בראשות הרב קוק והרב יעקב מאיר. הוא התמנה כחבר מועצת הרבנות הראשית וכאב בית הדין, ושימש בתפקיד זה כ-40 שנה. הרב קוק פעל בשיתוף פעולה עם הרב פרנק ונועץ בו בעניינים שעמדו על הפרק. הקשר בין השניים ניכר גם בהערות שכתב הרב פרנק למהדורה השנייה של ספרו של הרב קוק "חבש פאר". בשנת 1926 רכשה משפחתו קרקעות בקדמת ציון, מזרחית לעיר העתיקה,[5] אך בעקבות מאורעות תרפ"ט נמנע מהם להתיישב במקום. בזמן מאורעות תרפ"ט שימש בית הרב פרנק בבתי מחסה כמקום מסתור לנשק של ההגנה, וכן סייע להגנה בדרכים נוספות. בתקופה מאוחרת יותר שימש בית הרב בשכונת גאולה כמחסן נשק, בית מלאכה ומקום אימונים להגנה. החל ממאורעות תרפ"ט החלה עזיבה יהודית של העיר העתיקה ומעבר אל העיר החדשה, וגם בית הדין עבר לשכונת מאה שערים. גם הרב פרנק עבר לגור סמוך לבית הכנסת בשכונת אחווה שבה שימש רב. לאחר מספר שנים עבר לרחוב מלאכי 17 בשכונת כרם אברהם שבו התגורר עד לפטירתו. בשנת ה'תרצ"ה (1935) נוסד בירושלים מכון מדרש בני ציון לעיסוק בהלכות התלויות בארץ. הרב פרנק עמד במשך עשרים וחמש שנים בראשו, העביר שיעורים והשתתף במאמרים בחוברות "כרם ציון" בהוצאת המכון.[6] רבנותו בירושליםלאחר פטירתו של הרב קוק ב-1935 נבחר הרב פרנק לרבה של ירושלים, אולם סירב להצעה להתמודד גם לתפקיד הרב הראשי לארץ ישראל. את רבנותו הנהיג ביד רמה, חרף ביקורת שנמתחה כלפיו מהימין ומהשמאל. הוא לא היה מזוהה עם אף מפלגה. כרבה של ירושלים דאג הרב פרנק לקיומם של מוסדות התורה, הצדקה והחסד בעיר, והיה פטרונה של קופת רבי מאיר בעל הנס. הוא שמר על בית הכנסת חורבת רבי יהודה החסיד כמקום על-מפלגתי ומנע עצרות תפילה מפלגתיות בו. הרב פרנק השתתף באופן פעיל בייסוד המרכז הארצי לטהרת המשפחה בשנת ה'תש"ב (1942), ופסק כי יש קדימות לבניין מקווה על פני בניית בית כנסת. לאחר השואה הקדיש הרב פרנק זמן רב לפתרון בעיות של עגונות. כן זירז להעלות לקבורה בארץ את אפר הנספים בשואה[דרוש מקור]. במלחמת העצמאות התיר הרב פרנק ייצור משוריינים בשבת להצלת גוש עציון, אך דרש כי לא יהיה חילול שבת עבור מטרות שאינן הכרחיות. כן התיר אכילת קטניות בפסח ה'תש"ח בשל מצוקת המזון בירושלים. לעומת היתרים אלו, התנגד הרב פרנק בתוקף לגיוס בני הישיבות, מתוך אמונה כי לימוד התורה מגן ומסייע לכוחות הלוחמים[דרוש מקור]. לאחר נפילת העיר העתיקה הכריז על כ' בסיוון ה'תש"ח כיום אבל ותפילה לציון שלושים יום לנפילת העיר העתיקה.[7]  בהקמת מדינת ישראל ראה הרב פרנק אתחלתא דגאולה ויד ההשגחה העליונה. עם זאת, נאבק להשלטת התורה וההלכה במדינה החדשה. הרב פרנק נאבק בחריפות רבה בחוק גיוס חובה לבנות, וגם בחוק השירות הלאומי לבנות, מחשש להשפעה שלילית על הבנות. כתב פסק דין שעליו חתמו גם הרב זליג ראובן בנגיס, הרב איסר זלמן מלצר והרב דב בריש ווידנפלד שבו נקבע כי גיוס ושירות לאומי לבנות הם אבזרייהו דגילוי עריות, שדינה הוא יהרג ואל יעבור .[8] הרב פרנק ראה בחוקים אלו, יחד עם חוקים נוספים שכנגד התורה סכנה רוחנית לעצם קיומה של המדינה. כך גם בנושא החינוך לילדי העולים ופעילות המיסיון הנוצרי בישראל, הרב פרנק מחה כנגד השלטונות. הרב פרנק ניסה לפעול כנגד חילול שבת ציבורי, הן בפעולות חינוך בדרכי נועם והן בעידוד המוחים כלפי חילול השבת בתחבורה ובמסחר. לאחר מעצרם של מפגינים במאבקים אלה בשנים הראשונות למדינה, פרסם הרב פרנק מחאה על מעצרם, בה כתב כי: "יהודים אלו מצווים לפי דת תורתנו למחות נגד מחללי השבת ועוקריה". הוא פסק כי אף שאין לעבור אף על איסור דרבנן כדי למנוע חילול שבת, אין לחשוש שבעקבות מחאות כנגד חילול השבת, יבוא מחלל השבת לידי חילול שבת נוסף. הוא סייע לבני הקיבוצים הדתיים למציאת פתרונות לחליבה בשבת ובעיות נוספות. לאחר הקמת המדינה מחה נגד ועדת השרים לעניין היתרי עבודה בשבת. הרב פרנק לחם כנגד ניתוחי מתים שלא לצורך וכן כנגד הצעת חוק האנטומיה והפתולוגיה. הוא התיר לבחורי ישיבה להוציא גופת נפטר מבית חולים על מנת למנוע ניתוח שלאחר המוות[דרוש מקור]. אולם במקרה שבו היה צורך להבאת ראיה משפטית על מנת להרשיע נהג שהרג ברשלנות, התיר לנתח את גופת ההרוג לשם 'מגדר מילתא' כלומר על מנת למנוע העדר ענישה ראויה. הרב פרנק התנגד לחפירות ארכאולוגיות בקברים קדומים, וראה במעשה זה פגיעה בכבוד המת. כשנתיים לאחר מלחמת העצמאות פנו אל הרב אנשי יד לבנים לקבלת אישור להעברת חללים מבית הקברות סנהדריה ובית הקברות שייח' באדר לבית הקברות הצבאי בהר הרצל. הוא התנגד לכך, היות שהחללים נקברו ללא ארונות, והעברת שרידיהם הייתה כרוכה בשבירת עצמות. עם זאת, הוא התיר את פינויים של חללים שנקברו ללא סדר, אלו על אלו. כשעלה נושא מיהו יהודי, התנגד הרב פרנק בתוקף להצעת החוק, וכינס את רבני ירושלים ואישי הציבור למאבק בחוק זה. בשנותיו האחרונות הקדיש זמן לסידור כתביו להוצאה לאור בעזרת חתן בנו, הרב יוסף כהן, דיין בבית הדין הרבני הגדול. בשנת ה'תש"ך זכה בפרס הרב קוק לספרות תורנית. בשנותיו האחרונות לקה בלבו כמה פעמים. נפטר בליל שבת פרשת וישב, כ"א בכסלו ה'תשכ"א (1960), מעט קודם לעלות השחר בביתו, ונקבר בהר המנוחות.[9] הגותו ההלכתית ודעותיו אחדות עם ישראלהרב פרנק התנגד להקמת קהילות דתיות נפרדות וסבר כי אין לנתק את הקשר עם הציבור החילוני שרובו הם תינוקות שנשבו, מתוך שאיפה להשפעה על הצביון הציבורי ושאיפה שהציבור החילוני יחזור בתשובה, ולו במעט. בכרוז שיצא על ידי רבנים בקיץ ה'תרצ"ה (1935) הם קראו לכך שבכל מקום יישוב תהיה רק קהילה דתית אחת, שחיטה אחת ובית דין אחד. על כרוז זה חתומים גם הרב פרנק והרב קוק. הרב פרנק שאף לאיחוד היהדות הדתית על כל פלגיה, ויצא כנגד הכיתתיות וצרות העין. הוא הביע את שמחתו על הקמת החזית הדתית המאוחדת בבחירות לכנסת הראשונה. הרב פרנק ראה בקראים קבוצה שיצאה מעם ישראל, ולפיכך אינם יהודים ואין להעלותם לארץ, וכן אין לאפשר להם ללמוד בבתי ספר דתיים. כלפי היהדות הרפורמית יצא בחריפות רבה, וקבע כי על פי דין התורה יש להתרחק מהם מלוא הריחוק, ואין להתחבר עמהם לשום עניין. כשנשאל על ידי ברוך דובדבני אם להמשיך במאמצים להעלאת יהודי מרוקו לישראל, למרות החשש שיהפכו לחילונים, השיב לו הרב פרנק בחיוב, בין היתר בנימוק שאם יישארו במרוקו יעמדו בסכנת חיים ובסכנת התבוללות, ואפילו אם יש רק ספק סכנה גם אז חובה להעלותם.[10] ארץ ישראלהרב פרנק העריך את מפעל ההתיישבות בארץ והתנגד להסתגרות בארבע ערי הקודש. הוא תמך בקבוצה בשם "קהלת יעקב" מכולל אונגרין שהתאגדה להקמת מושבה לבני ירושלים בשנת ה'תרס"ו (1906), כנגד דעתם של ראשי הכולל. הרב פרנק פעל למינוי רבנים ושו"בים במושבות, ביקר בהן, והשתדל לקרב את אנשיהן. בעת הדיונים על הצעת החלוקה של ועדת פיל ב-1937, השיב הרב כי לדעתו יש להסכים בדיעבד לתוכנית החלוקה. הרב פרנק קרא לרבנים מחוץ לארץ להעדיף את אתרוגי ארץ ישראל, ובהסתמכו על תשובת הרמ"א פסק כי על פי דין התורה יש להעדיף קניית מוצר מיהודי על פני גוי, אף במקום שהגוי מוכר במחיר זול יותר. הרב פרנק היה בין המתירים את השימוש בהיתר המכירה בשנת השמיטה, אך עודד גם את החקלאים השומרים שמיטה ללא שימוש בהיתר המכירה. כשרותהרב פרנק התיר את השימוש באבקת חלב נוכרי,[11] וכן התיר את השימוש בג'לטין, אף ג'לטין שנעשה מעצמות ובהמות טמאות. נישואיםהרב פרנק התיר אלפי עגונות במהלך חייו. לעיתים היה מחפש שותפים להיתר עגונה, אך לא רצה לדעת את נימוקיהם המדויקים על מנת שלא לסתור אותם.[12] מאידך גיסא, התנגד להיתר עגונות קיבוצי. בעקבות מקרה של חולה שרצה לתת גט לאשתו קודם מותו בשל הקושי בקבלת חליצה מאחיו, פעל הרב פרנק למינוי רב למרכז הרפואי של הדסה. בתקופת המנדט הבריטי הייתה נהוגה תופעה של נישואים פיקטיביים לצורך קבלת סרטיפיקטים, כאשר לאחר שהגיעו לארץ היו מתגרשים. הרב פרנק פסק כי הנישואים והגירושים הם פיקטיביים, ואין האישה נאסרת בגללם להינשא לכהן. הרב פרנק יצא באיגרת כנגד הנהגת קידושין על תנאי בידי רבנים קונסרבטיביים, וקבע כי על הדין אין תנאי מועיל בהם. כן התנגד למינוי שליח לגירושין בשעת סידור הקידושין. לימוד תורהכשהיה מסיים סוגיא היה נוהג לחזור על תמציתה ורק אחר כך להתחיל עניין חדש, וכך הדריך גם אחרים, להשתדל לזכור רק את תמצית הסוגיא. הורה לתלמידיו לא להתעכב יתר על המידה בהבנת דברים מקומיים מוקשים, אלא להמשיך ללמוד, ומתוך המשך הלימוד תצמח ההבנה. בצעירותו שכנעו אותו מקובלי ירושלים להקדיש זמן ללימוד תורת הנסתר, והוא למד חורף שלם מפי הרב מנחם מנכין היילפרין, אולם הפסיק לימוד זה כאשר אמר לו כי בלימוד הנסתר אין מקום לשאלות. מבני הישיבות דרש לחדש חידושים תוך כדי לימודם. חשיבות מיוחדת ראה בפרסום דברי תורה באופן מובן בעלונים ובחוברות. דעתו לא הייתה נוחה מביטויים חריפים כנגד גדולי ישראל מהדורות הקודמים, וגם כשפסק כנגד דעותיהם, הקפיד להשתמש בלשון כבוד כלפיהם. רבנותהרב פרנק נחשב לפוסק הלכה מובהק. הרב שמואל סלנט שיתפו בדיונים בנושאי גיטין עוד בהיותו כבן 24, והעביר לידו את פסיקת ההלכה בנושא הפרשת תרומות ומעשרות. הוא המשיך את שיטתו של הרב סלנט ברבנות ובהנהגת הקהילה. עם השנים הועברו אליו שאלות הלכתיות כבדות, אף ממקומות מרוחקים ומציבורים מגוונים. הרב פרנק התנגד לייסוד בתי מדרש לרבנים. עורר תלמידי חכמים שיקבלו עליהם עול רבנות להורות הלכה בישראל, והשתדל לטפח אברכים מתאימים. עודד רבנים לצאת לחוץ לארץ על מנת לשמש כרבנים שם. דקדק בהענקת סמיכה לרבנות, ולפעמים העניק אותה רק לאחר שהמועמד כבר קיבל משרה רבנית. לעיתים נמנע מלהשיב לשאלות שנשאלו ממקומות אחרים, כאשר ראה בכך כוונה לעקוף את הרבנות המקומית. לא היו לו שעות קבלה, והשיב לשאלות הלכתיות בכל זמן שנשאל. נהג לברר את העניין ההלכתי מכל צדדיו ולפסוק גם כשהפסק מנוגד לדעת רבנים אחרים. אהב את ההכרעה שאינה משאירה מקום לספק ותשובותיו מתאפיינות בבהירות. בפסיקת ההלכה התבסס על הפוסקים הראשונים והאחרונים שדנו בשאלה, באמרו שהתעלמות מדעותיהם היא פגיעה בכבודם. כמו הרב שמואל סלנט והרב יצחק אלחנן ספקטור נטה להקל ואחז בשיטת "כוחא דהיתירא עדיף"; אולם ניתן למצוא אצלו גם מקרים שהחמיר בדברים שאחרים הקילו בהם, בעיקר כשהשאלה הייתה כללית וציבורית. לעיתים השיב בשאלה זהה תשובות מנוגדות לשני אנשים, בשל ההבדלים ביניהם, לפי מסורת בעניין שקיבל מהרב שמואל סלנט. הרב פרנק השתדל לגמול חסד גם במקום דין והלכה. במקומות שבהם לא ניתן היה לעשות דבר מפני שורת הדין, השתדל לעזור, לסייע ולנחם. במקרים מסוימים שבהם אסר עוף אף שהיה צד להקל, שילם לשואל עני את עלות העוף. עקב כך היו באים אליו עניים מקצות העיר בשאלות כשרות. הקפיד על קיום מנהגי ארץ ישראל ותקנות ירושלים, כגון קביעת זמן שקיעת החמה, סידור מקווה ושיעור העיסה המחויבת בחלה. דעתו לא הייתה נוחה מחומרות והידורים חדשים שיש בהם משום פגיעה בכבוד ראשונים. התנגד לקביעת נוסח תפילה אחיד, ובמקומות בהם יחס המתפללים לפי עדות היה חצי חצי, פסק שכל אחד ימשיך להתפלל כמנהג אבותיו, לרבות שליח הציבור. בענייני קבורה עמד על משמר מנהגי ירושלים, ולא הסכים לשינויים מהנהוג. דעתו לא הייתה נוחה מהנוהגים בפרהסיא מנהגים שונים ממנהג אנשי המקום. שחיטהבמשך כ-50 שנה היה חבר בוועד השחיטה האשכנזי בירושלים. כתנאי להבטחת כשרות הבשר הנשחט, שאף הרב פרנק כי תהיה רק שחיטה אשכנזית אחת בירושלים. עם זאת התנגד לאיחוד השחיטה האשכנזית והספרדית, בשל הבדלי הדינים ביניהן. פעל למנוע הקמת שחיטה אשכנזית נפרדת על ידי העדה החרדית, וכאשר הממשל הבריטי ניאות לאפשר לעדה החרדית הקמת שחיטה נפרדת, הצהיר בפני הנציב העליון כי הוא מוכן שכל השחיטה תעבור לידי העדה החרדית, ובלבד שלא יהיה פיצול בשחיטה. בסופו של דבר נוצר הפיצול. הוא התנגד גם לרצון ועד הקהילה בירושלים לפתוח שחיטה נפרדת בשנת ה'תרצ"ו (1936). הרב פרנק דרש להמשיך את הסדרים שנהגו בשחיטה עוד בימי הרב סלנט והרב דיסקין, ועמד בתוקף כנגד הנהגת שינויים. בסוף ימיו כתב איגרת ובה הזהיר שלא לשנות את הסדרים האמורים. הוא יצא בכרוז מחאה כנגד גידול שפנים בקיבוצים. תלמידיוספריו
קונטרסים
ילדיו
בין צאצאיו נמנים: הרב דוד כהן והקלרניתן חיליק פרנק. הנצחה לאחר פטירתו הונצח שמו על בית הכנסת הר צבי ברחוב צפניה בשכונת כרם אברהם בירושלים, ומצדו השני ברחוב עזרא בשכונת נווה צבי. כמו כן הוקמה על שמו השכונה שכונת נווה צבי בסמיכות לבית הכנסת הר צבי ובסמיכות לשכונת הבוכרים. כמו כן נקראו על שמו רחובות בערים ירושלים ראשון לציון ובאר שבע. לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
