|
אריה לייב גינצבורג
רבי אריה ליב בר אשר גינצבורג[1] (מכונה השאגת אריה או "הטורי אבן" על שם ספריו; ה'תנ"ה – ט"ו בתמוז[2] או כ"ה בתמוז[3] ה'תקמ"ה, 1695 – 23 ביוני 1785) היה רב, פרשן תלמוד ופוסק מהבולטים שבאחרונים. שימש ראש ישיבה בליטא, ואב בית דין וראש ישיבה במץ שבצרפת. התפרסם במיוחד בגין חיבוריו "שאגת אריה", ו"טורי אבן". קורות חייונולד לרבי אשר בהיותו רב העיר מינסק. סבו היה רבי לייב "בעל התוספות"[4]. ועוד בצעירותו נודע כעילוי. כשעבר אביו לכהן כרבה של מינסק, סייע לו בענייני העיר ואף ייסד שם ישיבה מפורסמת, בה לימד על דרך הפלפול והחילוקים. בשנת 1745 לערך עבר לוולוז'ין ושם ייסד ישיבה לתלמידים נבחרים. החל משנת 1765 ועד סוף ימיו שימש כרב, אב"ד וראש ישיבה במֵץ (בצפון צרפת). מסופר שרבנות מץ הוצעה לו בגיל שבעים, ובני העיר חששו לקבל רב מבוגר כל כך, ור' אריה לייב הבטיח להם שהוא יכהן בעירם שנים רבות, ואכן נפטר שם לאחר כעשרים שנות רבנות בהיותו כבן תשעים. רוב ימיו היה עני. מסופר שהרב אריה לייב סיים אלף פעמים את הש"ס. בחצרות חסידיים התייחסו לסיפור זה כעידוד ללימוד, או כהשוואה ללימוד עמוק ואיטי יותר[5]. מסופר שבכל פעם שהיה מסתפק בסוגיה כלשהי, היה עובר על כל הש"ס במוחו כדי למצוא ראיות לכאן ולכאן שיכריעו באותה סוגיה. ר' אריה לייב היה מחמיר על עצמו באיסור חדש בחוץ לארץ, כלומר לא לאכול תבואה שהשרישה לאחר ט"ז בניסן עד ט"ז בניסן (ובחוץ לארץ עד י"ז בניסן) בשנה שלאחריה, וכפי שהוא מברר בארוכה בקונטרס מיוחד הנדפס בסוף ספרו שאגת אריה. מבחינה מציאותית רוב התבואה באירופה היא במצב הזה והעולם נהג להקל. אפיזודה ידועה עליו מספרת שבשנות עוניו מרבה היה לערוך "גלות", ובהיותו נודד מעיר לעיר, היה נושא עמו שק ובו גריסים וסיר משלו, ובכל מקום בו היה מתארח היה מבקש לבשל עבורו את הגריסים שלו בסיר שלו, היות שאינו יכול לאכול כלום בגלל בעיית ה"חדש". רבי אריה לייב היה ידוע בחריפותו העצומה, בעוז הגיונו ובגאונותו. עם זאת, היה מהמתנגדים הגדולים לדרך הפלפול שרווחה באותה תקופה, ובדומה לגר"א, שפעל אחריו, חתר לפרשנות ופסיקה על פי פשוטם של המקורות. מאידך, בישיבתו במינסק לימד על דרך הפלפול והחילוקים ואף נאלץ לעזוב בשל מחלוקת עם רב העיר, ר' יחיאל היילפרין בעל ה"סדר הדורות", שדגל בלימוד על דרך הפשט והבקיאות. לא הכניס לתוך ספריו את הפלפולים שנאמרו בישיבה לחידוד התלמידים, עליהם אמר "כי את הכל ישא הרוח, אין זה אלא הבל ורעות רוח"[6]. דן בש"ס ובראשונים מדעתו, בלי להיזקק לפרשנותם של האחרונים. נפגש עם הגאון מווילנה, ומסופר שאמר עליו כי "כל חכמי ישראל דומים עלי כקליפת השום, חוץ מן רבי אליהו הווילנאי".[דרוש מקור] היה רבם של רבי חיים מוולוז'ין ורבי שמחה מוולוז'ין, והיה מהמתנגדים לחסידות. לא היסס להתנגד, לעיתים בחריפות, לעמדות מנוגדות, ואף במקום שנהגו הכל להחמיר הוא לא היסס לפסוק לבדו להקל, אם היה ברור לו שהדבר מותר. בשל תקיפותו הרבה, פעמים רבות נתגלעו חילוקי דעות קשים בינו ובין פרנסי העיר עקב פסיקותיו.  רבי אריה לייב נפטר מקריסת ארון ספריו עליו[7] בט"ו בתמוז או כ"ה בתמוז ה'תקמ"ה בעיר מץ שבצרפת, ונקבר בבית הקברות היהודי בעיר. חיבוריו התפרסם בייחוד בזכות ספרו שאגת אריה, שנדפס בשנת תקט"ז בפרנקפורט על האודר. ספר זה ערוך בצורה של שאלות ותשובות אם כי השאלות הנידונות שם אינן שאלות שנשאל אלא שאלות הלכתיות שחקר וערך אותן כשאלות ותשובות. ה"שאגת אריה" נדפס בהתחלה עם ריבוי של ראשי תבות דבר שהקשה על לימודו, יש הסוברים שהירבה בראשי תבות על מנת לחסוך בדפים בגלל עוניו. ספר זה מתייחס בעיקר לשאלות הנוגעות להלכות מאורח חיים. חלק מספריו הוציא רבי ישראל מאיר הכהן מראדין "החפץ חיים" לאור. בין ספריו האחרים:
תלמידיו
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים קטגוריה:אריה ליב ברבי אשר, באתר ויקיטקסט
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
