אוברטורה

אוּבֶרְטוּרָה (מצרפתית: Ouverture, "פתיחה") היא הקדמה אינסטרומנטלית ליצירה מוזיקלית, על פי רוב יצירה דרמטית (כגון מחזמר או אופרה), יצירה למקהלה (כגון אורטוריה) ולעיתים אף ליצירה אינסטרומנטלית.^[1]

בקולנוע ובמחזמר האוברטורה מהווה על פי רוב מחרוזת של השירים הקליטים ביצירה.

בעבר שימשה המילה לציין גם קובץ פרקים או ריקודים, הידוע גם כסוויטה. יצירות מאוחרות יותר, כגון האוברטורה של בטהובן "לאונורה מס' 3", מציינות מעבר בין התפיסה של האוברטורה כהקדמה לבידור דרמטי לבין צורות מוזיקליות כפואמה סימפונית, שהן יצירות העומדות בזכות עצמן.^[2]

האוברטורה הופיעה לראשונה במאה ה-17. הטוקטה בתחילת אורפאוס של מונטוורדי היא שילוב של תרועה ברברית בכל כלי נגינה אפשרי עם קטע מלודי הקרוי ריטורנלו. מכיוון שזה הפרק האינסטרומנטלי הראשון הפותח אופרה, ניתן לקרוא לו אוברטורה. כצורת אמנות, החלה האוברטורה להופיע ביצירות של ז'אן-בטיסט לולי. לולי יצר תבנית שמהווה, גם אם הוא עצמו לא דבק בה תמיד, את האוברטורה הצרפתית הטיפוסית עד לתקופת יוהאן סבסטיאן באך וגאורג פרידריך הנדל (שיצירותיו עשו אותה לקלאסיקה). האוברטורה הצרפתית הזאת מופיעה כמבוא אטי ב"מקצב מנוקד" מודגש (כלומר, יאמבוס מוגזם, אם מתעלמים מן האקורד הראשון) ואחריו פרק תוסס בסגנון פוגאטו. המבוא האיטי חזר תמיד על עצמו והפרק המהיר הסתיים לעיתים בשיבה לקצב ולחומר האיטי וחזר גם הוא על עצמו (ראו האוברטורה הצרפתית של באך ב-Clavierübung (תרגיל לכלי-מקלדת) מס' 2). לאחר האובטורה הצרפתית האופראית באה, לעיתים קרובות, סדרה של נעימות מחול לפני עליית המסך. מכאן החל השימוש באוברטורה כפרלוד לסוויטה והאוברטורה הצרפתית של באך ב"קלאוויראיבונג" מעידה על כך, בהיותה כמות שהיא מבוא לסוויטה של שבעה ריקודים. מאותה סיבה, ארבע הסוויטות התזמורתיות של באך נקראות אוברטורות; ושוב, הפרלוד לפרטיטה הרביעית בקלאוויראיבונג הוא אוברטורה.^[3]

באך יכול היה להשתמש באוברטורה הצרפתית לקטעי מקהלה ואפילו לטיפול בכוראלים. כך קרה שהאוברטורה, ששמה יאה לה, לסוויטה התזמורתית הרביעית, הייתה למקהלה הראשונה בקנטטה הכנסייתית Unser Mund so voll Lachens. המקהלות של הקנטטות Preise Jerusalem den Herrn ו־Höchst erwünschtes Freudenfest כתובות בצורת אוברטורה; ובראשונה משתי הקנטטות הנושאות את השם Nun komm der eiden Heiland משתמש באך בתחבולה מחוכמת להתאים את צורת האוברטורה לטיפול כוראלי.

עם עליית המוזיקה הדרמטית וסגנון הסונאטה, לא התאימה עוד האוברטורה הצרפתית לאופרה וגלוק (שהערותיו בנושא תפקיד האוברטורות בהקדמה ל"אלצ'סטה" הן היסטוריות) התבסס על מודלים איטלקיים של מרקם חופשי המאפשר טכניקה סוחפת ורצופת ניגודים בולטים. עד שהגיע זמנן של יצירותיו המאוחרות של וולפגנג אמדאוס מוצרט, כבר הייתה הבחנה ברורה בין האוברטורה בסגנון הסונאטה לבין מוזיקה סימפונית מובהקת. היא בנויה מפרק מהיר (עם מבוא אטי או בלעדיו), בצורת סונאטה במרקם רופף וללא חזרות, במקרים רבים ללא קטע פיתוח, אבל לפעמים מחליפה את קטע הפיתוח אפיזודה מלודית אטית. דוגמאות להחלפה כזאת הן הסימפוניה בסול מז'ור של מוצרט, שהיא אוברטורה לאופרה לא־ידועה, והאוברטורות שלו לאופרות החטיפה מן ההרמון ו"הבעל המרומה", שבשתיהן המסך עולה בנקודה השופכת אור דרמטי ראוי לציון על צורה מיוחדת. האוברטורה לנישואי פיגארו נועדה בתחילה לכלול קטע אטי דומה באמצעה, אבל מוצרט סילק אותו ברגע שהחל בכתיבה. בידי בטהובן גדל עוד יותר השוני בין סגנון האובאטורה וצורתה לזה של הסימפוניה, אבל האוברטורה לא הייתה עוד נחותה לסימפוניה; והגרסה הסופית של האוברטורה לליאונורה (זו המוכרת כמספר 3) היא הגדולה ביותר כפרק תזמורתי יחיד, שנכתב אי פעם בהתבסס על סגנון הסונאטה.

באופרה המודרנית האוברטורה, פתיחה, "פורשפיל", "איינלייטונג", מבוא או כל שם אחר שתיקרא, היא, בדרך כלל, לא יותר מקטע מן המוזיקה, המנוגן לפני עלות המסך. טנהויזר היא הדוגמה האחרונה בעלת החשיבות לאוברטורה המהווה (כפי שנכתבה במקורה) יצירה אינסטרומנטלית שלמה, שמקדימה אופרה בסגנון טרגי ודרמטי רצוף. באופרות קלילות יותר, שם יש עדיין קיום לחלוקה למדורים שונים באופיים, אוברטורה הניתנת להפרדה איננה יוצאת דופן, אף כי אפילו כרמן מיוחדת בדרמטיות של האוברטורה, הצופה את הסיום הטרגי ומובילה ישירות אל עליית המסך. ההקדמה (פורשפיל) של ריכרד וגנר ללוהנגרין היא פרק עצמאי, קצר, המתבסס על המוזיקה של "הגביע הקדוש". עם כל התזמור הנפלא שלו, יופיו הרומנטי והזדהותו עם המוזיקה של המערכה הראשונה והשלישית שיבואו בהמשך, אין הוא מייצג התנתקות מרחיקת לכת יותר מצורת האוברטורה הקלאסית כפי שבאה לביטוי חמישים שנה קודם לכן באוברטורות המעניינת של Méhul ל"אריודאנט" ו"אותאל". בזו האחרונה נשמע פעמים אחדות קול על הבמה לפני עליית המסך.

ההקדמה לאופרה "המייסטרזינגר", עם היותה נעימה מאוד לאוזן כשלעצמה וזקוקה רק לעוד אקוורד טוניקה אחד כדי להביאה לסיום, מאבדת, במידה שאין לשערה, מעידונה כשהיא מסתיימת כך באולם קונצרטים. במעמדה הנאות, השיא, החורג מפרופורציה בכל מצב אחר, מוביל אל עליית המסך, וזו מציגה לפני המאזין שפע כזה של תחושות דרמטיות ומרהיבות, שדי בהן כדי לפצותו על אותו קרשנדו אינסטרומנטלי ממושך במבוא. ההקדמה לטריסטן ואיזולדה צוידה בסיום יפה ומותאם כהלכה לשימוש קונצרטנטי, שכתב וגנר עצמו, ואורכו ודקויותיו הניכרים של הדף הנוסף מלמדים, עד כמה לא הייתה ההקדמה המקורית מכוונת לקיום עצמאי. ואחרונה בשורה, ההקדמה לפרסיפל היא חיבור מוזיקלי, שאם כי וגנר השלים אותו לביצוע קונצרטנטי בהוספת כמה תיבות, הרי כוחו ובהירותו באים לביטוי באופן המובהק ביותר כפרלוד למתכונת כבירה כזו או אחרת. הפרלודים התזמורתיים לארבע הדרמות של מחזור הטבעת חבים את כל משמעותם להיותם הכנות גרידא לעליית המסך; ואי אפשר לומר על יצירות אלה שיש להן אוברטורות יותר משאפשר לומר זאת על "פלסטף" של ורדי ו"שלומית" של שטראוס, שבהן המסך עולה עם צליל המוזיקה הראשון.

אוברטורות בנות ימינו, הנלוות למחזות הזמר של ברודוויי מכילות על פי רוב קטעים מן השירים הפופולריים ביותר במחזה. האוברטורה מנוגנת בדרך כלל לפני תחילת המחזמר. עם זאת, בגרסה המחודשת של "נשקיני קייט" מאת קול פורטר, האוברטורה מופיעה אחרי מקהלת הפתיחה של "פתיחה אחרת, הצגה אחרת", והמקהלה נשארת על הבימה. (בהפקה המקורית משנת 1948, ובכל ההפקות האחרות עד 1999, הופיעה האוברטורה במקומה הרגיל, לפני השיר הראשון.)

מן האוברטורות הנחשבות הן מתוך מחזות הזמר "סיפור הפרברים" (1957) ו"פנטום האופרה" (1988).

במחזות זמר מודרניים כמו "אוון הנסן היקר" (2015), "המילטון" (2015) ו"אביב מתעורר" (2006) ויתרו על האוברטורה והמחזמר החל עם השיר הראשון.

הצורה האחרת של האוברטורה נועדה לביצוע כיצירה קונצרטנטית נפרדת (ראו גם פואמה סימפונית), המשוחררת מתלות בליברית, אם כי אינה מוגדרת ככזו, לא בשל צורתה ואופיה המוזיקליים אלא בגלל הכותרת שנותן לה המלחין עצמו ואופן הערכתו אותה.

לדוגמה, צ'ייקובסקי לא סיווג את "הפתיחה 1812" כפואמה סימפונית והיא נודעת כאוברטורה קונצרטנטית. גם "רומיאו ויוליה" שלו, הנודעת לא פחות, מתויגת כ"פתיחה בנוסח פנטזיה". במועד מוקדם יותר בהתפתחות המוזיקה של התקופה הרומנטית, כתב מנדלסון את הפתיחות "מערת פינגל" (המוכרת גם בשם ההברידיים) ו"ים שקט ונסיעה צלחה", והקטור ברליוז חיבר את "קרנבל רומאי", בלי לייחס אותן לאיזו שהיא ליברית.

בהמשך, בתקופה שלאחר פיתוח הפואמה הסימפונית, כתב יוהנס ברהמס את "פתיחה אקדמית" אופוס 80 ואת "פתיחה טרגית" אופוס 81, שעושר הרגשות הכלול בהיקפה המצומצם מקנה לה את הזכות להיקרא פואמה סימפונית, אך המלחין לא הגדיר אותה כך.

גם מלחינים כמו רוברט שומאן כתבו אוברטורות, המבוססות על חומר ספרותי משל פרידריך שילר, ויליאם שייקספיר ויוהאן וולפגנג פון גתה, כמו "הכלה ממסינה", "יוליוס קיסר" ו"הרמן ודורותיאה". אף כי טיפוסי אוברטורות אלה שואבים את ההשראה המוזיקלית שלהם מיצירות אלה, שומאן לא כתב מוזיקה לכל היצירה, כפי שהיה כותב לאופרה, שאז היו האוברטורות נכנסות לקטגוריה שנידונה לעיל. הן שומאן והן צ'ייקובסקי שילבו, למעשה, קטעים מן ההמנון הצרפתי, "לה מארסייז", באוברטורות שלהם, "הרמן ודורותיאה" ו-"1812", אות לאופיין העצמאי של אוברטורות מסוג זה.

מדיה וקבצים בנושא אוברטורה בוויקישיתוף

• art/ouverture אוברטורה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אוברטורות, דף שער בספרייה הלאומית