קונטרבס

קונטרבס

סיווג	קורדופוניים
קבוצה	כלי קשת, כלי מיתר, כלי פריטה
נגנים	נגני קונטרבס
מנעד

הקוֹנְטְרַבָּס (בעברית: בַּטְנוּן)^[1] הוא כלי נגינה, בעל המנעד הנמוך ביותר במשפחת כלי הקשת הכוללת גם את הצ'לו (שאורכו כמחצית מגודל הקונטרבס), הוויולה והכינור. בניגוד לשאר כלי הקשת המודרניים, הקונטרבס מכוון בקוורטות ולא בקווינטות ומיתריו הם מי־לה־רה־סול^[2] (מהנמוך לגבוה) בדומה לויולה דה גמבה – כלי קשת עתיק ממנו התפתח הקונטרבס. מסיבה זו ומסיבות מבניות, קיימת מחלוקת על שיוכו של הקונטרבס למשפחת הכינור או למשפחת הוויולה. התווים לקונטרבס נכתבים בדרך כלל במפתח פה בטרנספוזיציה של אוקטבה למטה כדי למנוע כתיבת קווי עזר רבים מתחת לחמשה.

הקונטרבס קיים בגדלים ומבנים שונים. קיימות שתי צורות עיקריות לגופו של הקונטרבס – כינור (violin) וויולה דה גמבה (viol de gamba), בנוסף קיימת צורת הבוזטו (busseto) – צורת נדירה המזכירה צורה של אגס. גבו של הקונטרבס יכול להיות מעוקל בדומה לגבו של הכינור או ישר בדומה לויולה דה גמבה. גודלו של הקונטרבס אינו קבוע והוא משתנה בהתאם לגובהו של הנגן וגודל ידיו. הגודל הסטנדרטי הוא 3/4 אשר גובהו הוא כ־180 ס"מ. גדלים נפוצים נוספים הם 4/4 ו־1/2 (הגדלים אינם בהשוואה לגודל מלא – גודל 1/2 אינו חצי מגודלו של 4/4).

הקונטרבס בנוי מכמה סוגי עצים עיקריים – אדר (הגב, הצדדים והצוואר), אשוחית (הבטן) והובנה (השחיף ותפס המיתרים). כיום משתמשים גם בעץ לבוד על מנת להפחית את עלות הקונטרבס.

1. "השבלול" (Scroll) – נמצא בקצה הקונטרבס ומשמש כקישוט בלבד.
2. הראש (Head) – בו נמצאים מפתחות הכיוון. אמור להיות מעל ראשו של הנגן.
3. מפתחות הכיוון (Tuning Pegs) – בניגוד לשאר כלי הקשת, מפתחות הקונטרבס עשויים מתכת ומורכבים מגלגלי שיניים, מה שהופך אותם לקלים יותר לסיבוב ולכן הכיוון נעשה משם. כיוון הקונטרבס, בניגוד לשאר כלי הקשת המכוונים בקווינטות, נעשה בקוורטות כמו של גיטרת הבס המודרנית (מי, לה, רה, סול).
4. "נאט" (Nut) – חתיכה קטנה עשויה עצם, פלסטיק, מתכת או עץ הנמצאת בין הראש ל"שחיף" (Fingerboard) המונע מן המיתרים לנוע יותר מדי ולגרום ל"זמזום" של המיתרים.
5. השחיף (Fingerboard) – השחיף או לוח האצבוע הוא החלק שבו לוחצים על המיתרים כדי לשנות את הצליל והוא חציו מעל גוף הקונטרבס וחציו מתחתיו. המיתרים (Strings) – בעבר היו מיתרי הקונטרבס עשויים ממעי חזיר, אולם החל מסוף המאה ה־19 בערך, בזכות שכלולים טכנולוגיים, עשויים מיתריו מסלילי מתכת מלופפים מסביב למיתרי מתכת מתוחים.
6. הצוואר (Neck) – החלק שבו אוחזים את הקונטרבס עליו נמצאים השחיף המיתרים.
7. הגוף (Body) – משמש גם כתיבת התהודה של הקונטרבס שמגבירה את הצליל. הגוף מורכב מעיקולים התורמים לאקוסטיקה.

   

8. עיקול עליון (Upper Bout)
9. חורי־F holes) F) – חורי F או S הם חורי התהודה מהם יוצא הצליל בדומה לשאר כלי הקשת, נקראים כך בגלל הדמיון לאותיות F ו־S.
10. עיקול־C-Bout) C) – נקרא כך בגלל הדמיון לאות C.
11. עיקול תחתון (Lower Bout)
12. הגשר (Bridge) – תפקידו גם להגביה את המיתרים, אך בעיקר להעביר את רטט המיתרים לגוף הקונטרבס. צורתו מעוגלת, על־מנת ליצור זווית בין המיתרים, וכך הקשת יכולה לנגן על מיתר אחד כל פעם. הגשר מוצמד לגוף הקונטרבס באמצעות לחץ המיתרים. הגשר עשוי גם הוא מעץ אדר. בחלק מהגשרים ישנם ברגים המאפשרים לנגן לשנות את גובה המיתרים בהתאם סגנון או ליצירה (כך בנגינה סולנית ווירטואוזית יועדף גובה מיתרים נמוך יותר מאשר בנגינה בתזמורת בה יועדף גובה גבוה יותר אשר מעניק "נפח" לצליל) הגשר לרוב מעוטר ומעוצב, ולפעמים נחרט עליו שם הבונה שלו.
13. תפס המיתרים (Tailpiece) – החלק דרכו מושחלים המיתרים.
14. הרגלית (End Pin) – משמשת להשענת הכלי ועל מנת להגביהו לגובה שיתאים לנגן.

מתחת לרגל השמאלית של הגשר, יש חלק הנקרא נשמה, ולו תפקיד מרכזי בכלי. הנשמה היא מקל עץ ישר הנמצא בין הבטן לגב הכלי, ולה כמה תפקידים, האחד הוא לשמור שבטן הכלי לא תשקע מהלחץ המופעל על הגשר, והשני הוא לקבוע את גוון הצליל. הנשמה קובעת את כל גוון הצליל של הכלי, וכל תזוזה קטנה של הנשמה תשנה את אופי הכלי.

הצליל בקונטרבס מופק באמצעות קשת (העשויה משערות זנב סוס המתוחות על יתד העשויה עץ). לקונטרבס קיימים שני סוגי קשתות – קשת גרמנית, המוחזקת באחיזה תחתית, וקשת צרפתית, המוחזקת באחיזה עילית. לרוב מקל הקשת עשוי מעץ ברזיל (פרנאמבוקו) אך כיום משתמשים בחומרים נוספים כמו שיטה (Snakewood), פייברגלאס וסיבי פחמן זאת בשל עלותו של עץ הפרנאמבוקו.

הפרוג (החלק בו מחזיקים את הקשת) עשוי בדרך כלל מהוֹבְנֶה. הפרוג מעוטר בדַּר. ניתן להדק את שערות הקשת באמצעות בורג הנמצא בסמוך לפרוג.

על מנת להגדיל את האחיזה של הקשת במיתרים ולסייע בהרעדתם משתמשים בשרף המופק מעצי מחט. השרף בו משתמשים לקשת הקונטרבס רך ודביק יותר מהשרף של שאר כלי הקשת.

הוראת הנגינה בקשת נקראת "ארקו" (arco).

נגן הקונטרבס עומד או יושב על כיסא גבוה ומחזיק את הקונטרבס במאונך, נוטה קלות לכיוון גופו. כשהנגן עומד, ה"נאט" אמור להיות בערך בגובה עיניו של הנגן. בתחתית הכלי ישנה "רגל" ובעזרתה משעינים את הקונטרבס על הרצפה. משום שלקונטרבס אין סריגים המסמנים את מיקום הצלילים (כמו בגיטרה),ישנן פוזיציות המאפשרות לנגן למצוא את מיקום הצלילים לאורך השחיף. בדרך כלל הפוזיציות משתמשות בשלוש אצבעות (המורה, האמה והזרת) כאשר המרחק בין האצבע המורה לזרת הוא טון. יד שמאל לוחצת על המיתרים בעזרת האצבעות, לכיוון הגוף בזמן שהאגודל מאחור, לא לוחץ. בדומה לצ'לו, בפוזיציות הגבוהות, הנגן משתמש בפוזיציית אגודל, זה כדי להגיע לחציו התחתון של השחיף. בפוזיציה זו משתמשים בדרך כלל באגודל, המורה האמה והקמיצה, ולעיתים רחוקות משתמשים גם בזרת.

טכניקה נפוצה בקונטרבס היא הפיציקטו – נגינה באמצעות פריטה על המיתרים תוך שימוש באצבעות.

הקונטרבס הוא חבר מן המניין בסקציית כלי הקשת בתזמורות סימפוניות וכן בהרכבים קאמרים. בדרך כלל בתזמורת, הקונטרבס מנגן את תפקיד הבס אשר לעיתים מוכפל על ידי הצ'לו. בתזמורת סימפונית יש בין ארבעה לשמונה נגנים אך בתזמורות גדולות יכולות למנות עשרה או שנים עשר נגנים. במהלך השנים נכתבו לקונטרבס תפקידים סולניים (בתוך סימפוניות למשל) ואף יצירות סולניות (קונצ'רטי). תפקידים תזמורתיים חשובים שנכתבו לקונטרבס הם הפרק הרביעי מתוך הסימפוניה התשיעית של בטהובן, אשר נפתחת באוניסון של הקונטרבסים והצ'לי, בנוסף, הקונטרבס מבצע את הנושא מתוך פרק זה. תפקיד חשוב נוסף הוא הפיל מתוך קרנבל החיות מאת סן־סאנס. כמו כן ישנם תפקידי סולו ביצירות שונות מאת היידן, ברהמס, ריכרד שטראוס ועוד.

יתר על כן, נכתבו יצירות סולניות לקונטרבס כגון קונצ'רטי לקונטרבס על ידי מלחינים שונים כמו ג'ובאני בוטזיני, דומניקו דרגונטי וקארל דיטר פון דיטרדורף. יצירות אלו נחשבות קשות לביצוע מהבחינה הטכנית.

הקונטרבס הופיע לראשונה בג'אז בסביבות שנות ה־20 של המאה ה־20 כאשר החליף בהדרגה את הסוזפון והטובה, אשר סיפקו את קו הבס, בלהקות הג'אז של ניו אורלינס שהחלו להופיע במקומות סגורים. כאן לראשונה התפתח תפקידו של הבס בג'אז, הבס המהלך (Walking Bass) – קו בס מאולתר המבוסס על סולמות וארפז'ים המדגיש את ההרמוניה.

בגלל עוצמתו הנמוכה של הקונטרבס ביחס לשאר הכלים בהרכבי הג'אז ובגלל חוסר בציוד הגברה המתאים להגברת צלילים נמוכים באותה תקופה, פותחה טכניקת הסלאפ (Slap) – משיכה והצלפה על המיתרים כנגד השחיף וכך נוצר צליל "הקשתי" שמבליט את הבס טוב יותר מאשר פריטה על המיתרים (פיציקטו).

הקונטרבס נעשה חלק בלתי נפרד מהרכבי הג'אז ובחטיבות הקצב בתזמורות ג'אז, והתפתח רבות במהלך השנים. נגנים רבים פיתחו את הכלי בסגנונות הג'אז השונים כמו ג'ימי בלנטון שניגן בתזמורתו של דיוק אלינגטון אשר פיתח את הקונטרבס בעידן הסווינג, כמו כן נגנים רבים תרמו לסגנון הביבופ כמו פול צ'יימברס, אוסקר פטיפורד ועוד, אשר השתמשו בנגינה בקשת בסולואים.

בשנות ה־50 של המאה ה־20,נעשו מגברי הבס זמינים וכך החלו להגביר את הקונטרבס ולהשתמש בצליל הטבעי שלו באמצעות פריטה. בשנות ה־70 החלו בסיסטים להשתמש בגיטרת הבס במקום בקונטרבס בסגנונות שונים כמו פיוז'ן וג'אז לטיני וכך הפכה גיטרת הבס לחלק אינטגרלי מהג'אז המודרני. עם זאת, הקונטרבס עדיין כלי הבס הנפוץ ביותר בג'אז וזאת בשל צלילו ה"חם" יותר שמתאים לסגנונות שונים בג'אז.

ערך מורחב – גיטרה בס

הקונטרבס נפוץ בסגנונות רבים כיום כמו בלוגראס וקאנטרי אשר טכניקת ה"סלאפ" עדיין נפוצה בהם כיום. בנוסף, הקונטרבס נפוץ גם במוזיקה לטינית ואפרו־קובנית וכן במוזיקה פופולרית, רוק אנד רול, בלוז ופולק.

כשיש צורך להגביר את צליל הקונטרבס (בעת הופעות או הקלטות) הדבר נעשה על ידי אחת משלוש דרכים: מיקרופון רגיל המוצב בסמוך לקונטרבס, או מיקרופון קטן המוצמד לגוף הכלי; על ידי "פיקאפ" (Pickup) — רכיב אלקטרוני הקולט את תנודות המיתר; או על ידי שילוב בין מיקרופון ל"פיקאפ". כיום ישנו קונטרבס חשמלי — שצליליו מופקים בלעדית על ידי רכיב אלקטרוני, ללא גוף התהודה המוכר. בנוסף ישנה גיטרת בס חשמלית, שהיא צאצאית של הגיטרה החשמלית המיועדת לצלילי הבס.

ערך מורחב – בסיסט

• בס מהלך
• אוקטובס

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: קונטרבס
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קונטרבס

• קונטרבס, דף שער בספרייה הלאומית