|
יצחק דב ברקוביץ
יצחק דב ברקוביץ (י"ד ברקוביץ; ז' בחשוון תרמ"ו, 16 באוקטובר 1885, סלוצק – י"ז באדר ב' תשכ"ז, 29 במרץ 1967, תל אביב) היה סופר ומתרגם יהודי עברי ויידי. ברקוביץ היה חתנו של שלום עליכם, ותרגם את מרבית כתביו מיידיש לעברית. יצירתו של ברקוביץ ברובה היא דו-לשונית; נכתבה בגרסה עברית ובגרסה יידית כאחד. תולדות חייויצחק דב ברקוביץ נולד בסלוצק שברוסיה הלבנה (בתחום המושב של האימפריה הרוסית) בשנת 1885 להורים שהתפרנסו מיגיע כפיהם; לאביו היה בית מלאכה קטן לניקוי בגדים וצביעתם. לימים היגרו הוריו מרוסיה לארצות הברית. ברקוביץ קיבל בבית הוריו חינוך יהודי מסורתי בחדר ובישיבה, אך הקפיד גם ללמוד את השפה העברית על בורייה, והתעמק גם בספרות ההשכלה ובלימוד השפה הרוסית וספרותה.[1] במסגרת עבודתו כמורה בלודז' התיידד ברקוביץ עם המשורר יצחק קצנלסון, ובשנת 1903 החל לפרסם בעידודו סיפורים בעיתון "הצופה" שיצא בוורשה.[2] בתחרות שערך העיתון זכה אחד מסיפוריו הראשונים - "משקה'לי חזיר" - בפרס הראשון. ועדת השופטים כללה את יוסף קלוזנר, י.ל. פרץ ואלחנן ליב לוינסקי. בין נימוקי הפרס נכתב: "הוא המובחר בין כל הסיפורים וגם הפרובלמה טובה. אם זהו אורח חדש בספרותנו, בעל כישרון גדול הוא".[3] הזכייה בפרס הקנתה לברקוביץ פרסום מיידי, והוא החל לכתוב ולפרסם סיפורים שונים שעוסקים בחיי העיירה. גם חיים נחמן ביאליק הפציר בו לשלוח סיפורים לעיתון "השילוח", שהאחרון היה העורך הספרותי שלו. בגיל 19 החל ברקוביץ לערוך את המדור הספרותי של העיתון "הזמן" שיצא בווילנה ושם גם נפגש לראשונה עם שלום עליכם. אבנר הולצמן כותב ששלום עליכם היה נערץ על ברקוביץ עוד בילדותו, ובהשפעת היכרותו הקרובה עמו החל מאוחר יותר גם לכתוב בשפה היידית. ברקוביץ גם נשא לאישה את בתו של שלום עליכם, ארנסטינה (טיסה), והצטרף למשפחת אשתו בחלק מנדודיה באירופה (בגליציה, בשווייץ) עד שבשנת 1914 תקעו יתד בארצות הברית.[4] ברקוביץ, מוסיף הולצמן, היה ייחודי בכך שהיה סופר דו-לשוני, (לרוב יצירותיו יש הנוסח העברי והנוסח היידי) בניגוד לשאר הסופרים בני הדור שבחרו בדרך כלל שפה אחת שבה הרבו לכתוב. בשבתו בוורשה הוציא ברקוביץ בשנת 1910 לראשונה את אוסף סיפוריו בספר, ובאותה שנה החל גם לתרגם את סיפוריו של שלום עליכם, והתמיד בעבודה זו עד סוף ימיו. ברקוביץ הוא זה שהופקד על ירושתו הספרותית של שלום עליכם, ולאחר שנפטר חותנו הוציא מהדורה שלמה של כתביו ביידיש, ואף המחיז כמה מסיפוריו להצגות שהוצגו בתיאטרון היידי באמריקה. הוא המשיך לעסוק בעבודות עריכה שונות גם בארצות הברית. י.ד. ברקוביץ הגיע לארץ ישראל בשנת 1928, והמשיך בעבודתו הספרותית המגוונת; כתב את "מנחם מנדל בארץ ישראל" (כהמשך לגיבורו הקלאסי של שלום עליכם) "הראשונים כבני אדם " (ספר ממואר שמתבסס בעיקר על חייו של שלום עליכם). במקביל הוא המשיך לעבוד על תרגומיו של שלום עליכם והוציא מהדורה בת 13 כרכים של כתבי שלום עליכם בעברית. כמו כן, כתב מחזות מקוריים נוספים, התקין מחזות של שלום עליכם לבמה, ערך ביחד עם פישל לחובר את כתב העת "מאזניים", הוציא את "פרקי ילדות", שהם זכרונות ילדותו, ועוד. י. ד. ברקוביץ זכה פעמיים בפרס טשרניחוסקי לתרגומי מופת (1944, 1955) פעמיים בפרס ביאליק (1952, 1965), ובשנת 1958 הוא קיבל את פרס ישראל לספרות. ברקוביץ פעל רבות להקמת בית שלום עליכם ברחוב שנושא את שמו של ברקוביץ בתל אביב. יצחק דב ברקוביץ נפטר בשנת 1967 ונקבר בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב. יצירתואברהם הולץ, שכינס מבחר מאמרי ביקורת על ברקוביץ, מעריך במבוא שלו לספר, שדברי הביקורת אשר כתבו השופטים בתחרות הסיפור הקצר, בה זכה ברקוביץ לפרס הראשון, ממצים את תכונותיו כסופר לאורך ימיו היצירתיים;[5] דרך סיפור העלילה, בה משתלבים המעשים בהשתלשלות טבעית ובאמצעות תיאור פסיכולוגי של הדמויות, הגיבור איננו גיבור אידיאלי, אלא גיבור פשוט בעל תכונות אנושיות, יחסו לבני עמו נייטרלי ולא נתון לו מלכתחילה כשאר גיבורי התקופה, ואילו המספר עצמו נותר אובייקטיבי לאורך כל סיפור העלילה. אין הוא מתרגש או רוגז ודרך סיפורו אינה מעורבת במעשים עצמם. הסגנון עשיר, אך מדויק ללא כל הצטעצעות לשונית מיותרת. השילוב הזה של גישה פסיכולוגית, תיאור ריאליסטי וסגנון, שגם אם הוא עשיר באינטרטקסטואליות מגוונת מעולם התרבות היהודית הענף, איננו מליצי ומתרברב - חוזר לדעת הולץ בחלק גדול מדברי המבקרים השונים שעסקו ביצירתו של י.ד. ברקוביץ. אברהם רגלסון כתב על אמנות הסיפור של ברקוביץ: "עוד ברקוביץ בהנץ-עלומיו וכבר הוּכּר כאמן-סיפור בוגר. זאת בגרותו התבטאה בנקיון-מלאכה וגמר-שיכלול; בסגנון חסכּני, הדבק בעיקר ומרחיק את המיוּתּר; בהסתכלות צלולה, ערה לתנועות גוו-ופנים שהן ארשת לריגושי-נשמה [...] כי חותמם הכללי של סיפורי ברקוביץ העיקריים הוא הבדידות והנכר, והעוגמה הרובצת על הנשמה לבלי סוּר"[6] הנושא העיקרי שנדון כמעט בכל דברי הביקורת הוא נושא ה"תלישות" בסיפוריו – הלך רוח נפוץ בקרב גיבורי הסיפור העברי של התקופה, החל מברדיצ'בסקי, דרך אורי ניסן גנסין, גרשון שופמן, יוסף חיים ברנר וכלה בברקוביץ עצמו, שגיבוריהם יצאו מהמקור היהודי המסורתי הכובל וטרם מצאו את מקומם הראוי במסע חייהם ובתרבות העולמית המודרנית. קיומו של סיפור בשם "התלוש", שנכתב על ידי י.ד. ברקוביץ כאילו הותיר בידיו את זכויות היוצרים על זיהוי סמנטי של המעמד המיוחד.[4] ברקוביץ הרבה לכתוב על חיי העיירה היהודית המזרח אירופית במבט ריאליסטי כמו אובייקטיבי, אך עם זאת לא נטול עניין לקורא. וכדברי הלל הלקין: "אין כברקוביץ בספרותנו היודע [...] להפוך לאמנות נעלה דווקא את השכיח ואת המצוי בחיים ואין כמוהו עוד יודע לקמץ בסממני יצירה להגיע אל השלמות באמצעים פשוטים גלויים לעין, לכאורה"[7] עם עלייתו ארצה, אומר אבנר הולצמן, עומדות יצירותיו "בסימן הפגישה הנפעמת עם ארץ-ישראל מתוך הזדהות ציונית עמוקה" . ומכאן שני ספריו: "מנחם מנדל בארץ ישראל" ו"ימות המשיח", ואילו ספרו הממוארי: "הראשונים כבני אדם", פורש תמונה ססגונית וחיה, לא רק של חיי שלום עליכם, אלא של הסופרים והספרות בעיר התוססת ורשה של ראשית המאה העשרים. י.ד. ברקוביץ ושלום עליכם פרסומו העיקרי של י.ד. ברקוביץ בציבור הישראלי הגיע בזכות תרגומי כתביו של קלאסיקון ספרות היידיש שלום עליכם. ברקוביץ הוא זה שהביא את הנוסח העברי לכתביו של הסופר הפופולרי. בספר זכרונותיו "הראשונים כבני אדם", מספר ברקוביץ כיצד פגש את שלום עליכם, הסופר הידוע והנערץ, במערכת "הזמן", וזה ביקש ממנו לתרגם לעברית פיליטון שכתב. ברקוביץ הנרגש הגיש לסופר את התרגום ושלום עליכם, שהיה מרוצה מאוד מהתוצאה, ביקש רק שישלב בתרגום "פסוקים מן התנ"ך, מן המדרש. צריכים אנו למצוא עוד כמה פסוקים נאים שיהיו מכוונים לעצם הנקודה. לשון הקודש – פסוקים יפים לה"[8] הייתה זו תחילתה של שותפות פעילה ופורייה מאוד בין הסופר היידי והסופר הצעיר שהחל לתרגם. ברקוביץ אכן נעתר לבקשתו של שלום עליכם, ועיצב את הטקסט המקורי, הכתוב בשפת הז'רגון המדוברת, בגרסה עברית, המשלבת קישורים אינטרטקסטואליים רבים עם ארון הספרים היהודי, בדרך שלעיתים קרובות נתנה את פשוטו של המקור, ולא תמיד דייקה לתת את משמעותו. התרגום "החופשי" זכה להצלחה גדולה, בעיניו של שלום עליכם ובעיניהם של הקוראים והביקורת כאחד. הביטוי "אשרי, יתום אני" (במקור: "מיר איז גוט — איך בין אַ יתום"), שנתן ברקוביץ להתיימותו של מוטל בן פייסי החזן, מצוטט רבות, הן כדרך לתאר בשלוש מילים את הצחוק המהול בבכי בסיפוריו של שלום עליכם, והן כדרך לבטא מוחשית ניגוד בין שני חלקי משפט (אוקסימורון) יעקב פיכמן דיבר בהערצה גלויה על כישרונו של המתרגם למזג בין הלשון העממית ללשון הקלאסית. דב קמחי ציין אותו לשבח על שהביא את הטקסט של שלום עליכם לקהל הישראלי וכינה את תרגומו "מלאכת מחשבת מקורית כמעט". ברוך קרוא טען שברקוביץ היה "מתרגם למופת... ובחסד עליון".[9] במהלך השנים צמחה ביקורת על החופש האמנותי שנטל לעצמו י.ד. ברקוביץ בתרגומו, והבולט מביניהם הוא אריה אהרוני שכתב בספרו: "שלום עליכם באור חדש": "ברקוביץ' עשה ביצירת שלום עליכם כבתוך שלו; נטל היתר לעצמו להוסיף ולגרוע ממנה כראות עיניו, שלא בטובתה, מתוך אמונתו התמימה שהוא 'מתקן' שגיאותיה".[10] לטענתו, ולטענה זו מצטרף גם דן מירון, ברקוביץ בחר לתרגם רק את היצירות שמעמידות באור חיובי את יהודי העיירה. נאמן לדעתו זו, תרגם אהרוני תרגום חדש את מבחר כתבי שלום עליכם, תרגום הנאמן יותר למקור. תרגומו החדש של דן מירון לעומתו, מנסה יותר לתת את רוח הדברים של המקור, בנוסח עברי עכשווי יותר מהנוסח של י.ד. ברקוביץ.[11][12] מספריו
מסיפוריו
מתרגומיו
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||
.jpg)
