|
מותו של סוכן
מותו של סוכן (באנגלית: Death of a Salesman) הוא מחזה שכתב המחזאי ארתור מילר וביים איליה קאזאן ב-1949. המחזה נחשב לסאטירה חריפה על החלום האמריקאי ועל הקפיטליזם המוקצן שאפיין את ארצות הברית באמצע המאה ה-20, ומציג את התמוטטות החלום הבורגני[1].. המחזה התקבל בביקורות נלהבות וזכה בשנת 1949 בפרס פוליצר, בפרס טוני ובפרס חוג מבקרי הדרמה של ניו יורק למחזה הטוב ביותר. מילר התפרסם בעולם כולו בזכות המחזה, שהיה הראשון שזכה בשלושת הפרסים האלה בו-זמנית. תקציר עלילההמחזה מוצג בשתי מערכות בתוספת תפילת אשכבה. במרכז המחזה עומד וילי לומן (Loman – נהגה כמו "low man" = 'אדם שפוף'; זהו שם המעיד על בעליו, ראו בהמשך), סוכן מכירות מזדקן שמאבד אט אט אחיזתו במציאות. לומן חשב תמיד שהוא ניחן בקסם אישי וביכולת להתחבר עם אנשים. הוא מספר שבעבר היה מוכר בכל רחבי ניו אינגלנד, כשהיה מסתובב ורוקם עסקאות. בניו של וילי, ביף והפי, היו מקור לגאווה ולשמחה בשכונת מגוריהם, ואשתו לינדה הייתה מאושרת. לרוע מזלו, זמנים אלו חלפו, ועלילת המחזה מתרחשת בתקופה שבה חייו של לומן קודרים מאוד. לומן עבד תמיד קשה לפרנסת משפחתו, ובשלב זה של חייו אמור היה לפרוש, לחיות חיי רווחה ולסגור עסקאות עם אנשי עסקים בטלפון. אך חוויות של אובדן ועיסוקו בעבר, פגמו ביכולת הנהיגה שלו ובכישוריו לתקשר עם בני הדור החדש, שהחליפו את לקוחותיו הוותיקים. כל שאיפותיו נכזבו: הוא פוטר מעבודתו (שאך בקושי התפרנס ממנה) על ידי צעיר בגיל של בניו, בנו של מייסד החברה המנוח, שלומן עצמו הציע לו את שם בנו. במצב זה נאלץ לומן לבקש הלוואות מחברו האמיתי היחיד ומושא קנאתו, צ'ארלי - השכן שגר ממולו - כדי "לגמור את החודש". אף לא אחד מחבריו או מלקוחותיו לשעבר, אינו זוכר אותו עוד. ביף, בנו בן ה-34 של לומן, התקשה למצוא את ייעודו בחיים, מחוסר יכולתו להתמיד בשום דבר, כתוצאה מחינוכו של אביו "להצליח תוך שבועיים". הארולד-"הפי", בנו הצעיר יותר של לומן, מעמיד פנים בנוגע למצבו הכלכלי כדי "להגשים" את חלומו של האב על "בנים מצליחים". מנגד, השכן צ'ארלי הוא איש בעל עסק משגשג, ובנו ברנרד, שהיה "תולעת ספרים" בילדותו, הוא עורך דין מצליח. בנוסף, מסתבר שללומן היה רומן אחד לפחות במהלך מסעות העסקים שלו, דבר שגרם לבנו ביף לאבד את האמון באביו ובערכיו ולהכשיל עצמו בבחינות גמר התיכון. לבסוף, עולים במוחו של לומן זיכרונות מאחיו המת בן, שעזב לאפריקה בגיל צעיר והתעשר. על רקע הנסיבות מופיעות אצל לומן נטיות אובדניות שבניו, שחזרו הביתה לאחר שנים, אינם ערים להן, בניגוד לאשתו. עומק הבעיות נחשף בהדרגה במחזה. לומן מדגיש את היותו נצר למשפחה נאהבת, מתוך אמונה שזה יביא אותו להצלחה, אך העובדה שהוא דבק בזה בכל כוחו מזיקה לו. בניו הם לא רק אהובים על כולם אלא גם נאים מנקודת מבטו של לומן, ואין הם צריכים להתאמץ בחיים כדי להצליח. הוא מחדיר בהם אמונה זו בצורה כה עמוקה עד שהם מאמינים שהחיים יזמנו להם הזדמנויות בלי שיידרשו להתאמץ. אך החיים אינם נדיבים כפי שהם מקווים, ואף אחד מהם אינו מצליח להחזיק בעבודה ראויה. לומן מתקשה לעכל את כישלונו וכישלון בניו, וזו טעותו הטראגית. "הפי" מאמץ את גישת אביו ובסוף המערכה הראשונה מתייעץ עם ביף, כדי לחפש הזדמנות עסקית להתעשרות מהירה. ואולם כשביף מנסה אחת מאותן הזדמנויות, הוא מבין את טעויותיו של אביו, ומתקשה לבסוף לעצור התפרצותו כלפי אביו. בשיאו של המחזה מתעמתים השניים: ביף מאשים את האבא בנוירוזה (הפרעה נפשית), בעוד אביו מטיח בו שהרס את חייו כדי לפגוע ברגשותיו. בשיא הקרב המילולי הנסער איש מהשניים אינו מוותר; ביף נשבר לבסוף, פורץ בבכי ושואל את אביו אם יתעורר מחלומו. השאלה הישירה נוגעת לליבו של לומן, כיוון שהיא מוכיחה לו שהוא חשוב לביף, למרות הכל. כשלומן נשאר בודד וחרד, מופיע שוב אחיו הבכור בן, מעבר לכתפו. לומן מכריז כי יתאבד, וכי האורחים שיתייצבו ללווייתו יוכיחו לבניו עד כמה היה אהוב בחייו; כספי ביטוח החיים שלו יהוו התעשרות הבזק שלה חיכה כל חייו, והם יאפשרו לביף לפתוח עסק משלו. שכונת מגוריהם נחרדת לקולות ההתנגשות של מכוניתו של לומן, למרות אזהרותיו של בן, שפוליסת הביטוח לא תשולם במקרה של התאבדות. ללוויה של לומן מגיעים רק בניו, אשתו, צ'ארלי וברנרד. ניתוחמבנה המחזה מזכיר את זרם התודעה: לומן נסחף בביתו בין הסלון, קדמת הבמה, ופלאשבקים מהעבר. בנוסף הוא מפנטז שיחות עם אחיו בן. השימוש בבמות ותפאורות שונות אלו מאפשר למילר לעמת את חלומותיו של לומן עם המציאות בדיוק מרבי, וכן לעמת עם זה את הדמויות עצמן. מילר חושף את פרטי הסיפור בפני הצופה בהדרגה, ובכך מקשה על הקהל לשפוט את הדמויות. כשמוצג במחזה אירוע המתרחש בהווה, נכנסות הדמויות רק מהדלת שבשמאל הבמה, אך כשמוצג אירוע מהעבר נשברים החוקים וניתן לראות דמויות עוברות דרך קירות, או המסדרון שבימין הבמה[דרוש מקור]. המחזה הוא ביקורת על הקפיטליזם ומרכזיותו בתרבות האמריקאית, בה היא נתפסת כמעט כמו דת. מילר בחר באיש-מכירות כגיבור הדרמה שלו, כי אמנות המכירה, בה צריך איש-המכירות לדעת למכור את הסחורה במחיר גבוה מערכה, אבל בו בזמן לדעת לשכנע את הקונה שהוא עושה עסק טוב, ועליו לפתות בני אדם לקנות דברים מיותרים, מסמלת את הקפיטליזם. סוכן המכירות הנוסע וילי לומן שואף לגאול את חייו מן הסתמיות ולהעניק להם משמעות. אך לאחר שהקסם והכריזמה שלו פגו, הוא משלם בחייו את מחיר אמונתו התמימה בערכי הקפיטליזם, שאותם הפנים עד תום[2]. עיבודים לקולנוע וטלוויזיהב-1951 הופק עיבוד קולנועי למחזה בכיכובו של פרדריק מארץ' כוילי לומן[3]. הסרט זכה לפרסים ומועמדויות רבים. הפקות נוספות לקולנוע ולטלוויזיה היו ב-1961, 1966, 1985, 1996 ו-2000. בעיבוד הקולנועי משנת 1985 כיכבו דסטין הופמן וג'ון מלקוביץ'[4]. הפקות בישראלנכון לשנת 2022, בישראל הוצג המחזה שמונה פעמים. בתיאטרון הבימה הועלה שלוש פעמים: ב-1951 הועלה בכיכובם של אהרון מסקין וחנה רובינא[5], ב-1992 עם יעקב אלפרין ומרים זוהר[6], וב-2003 עם מוני מושונוב וסנדרה שדה[7]. בתיאטרון הקאמרי הוצג שלוש פעמים: ב-1977 בכיכובם של אורנה פורת ויוסי ידין[8], ב-2007 עם תיקי דיין ועודד תאומי[9], וב-2022 בעיבוד מחודש עם תרגום של דורי פרנס, בבימויו של יאיר שרמן ובכיכובם של רמי ברוך ולאורה ריבלין/הלנה ירלובה[10]. ב-1967 הוצג המחזה בתיאטרון זווית בתרגום של תרצה אתר, בהשתתפות ראובן זינגר ורחל מרכוס ובבימויו של ראובן מורגן[11]; וב-1988 בתיאטרון באר שבע בהשתתפות מרק חסמן ודינה דורון[12]. קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||
