|
יחסי ארמניה–סרביה
יחסי ארמניה–סרביה הם היחסים הדיפלומטיים שבין ארמניה וסרביה. היחסים הדיפלומטיים בין ארמניה לרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה נוצרו ב-14 בינואר 1993; סרביה היא היורשת החוקית למדינה זו. שתי המדינות מיוצגות באמצעות שגרירויותיהן באתונה, יוון, ושתיהן הקימו קונסוליות של כבוד, המשמשות כנציגות הדיפלומטיות היחידות בין שתי המדינות. לארמניה יש סכסוך עם אזרבייג'ן בנגורנו-קרבאך, בה סרביה תומכת במציאת פתרון פוליטי שליו באמצעות תמיכה בקבוצת מינסק של OSCE ובעבודה. לסרביה מחלוקת עם קוסובו על הכרתה כמדינה ריבונית, כאשר עמדתה הנטענת של ארמניה הייתה לא להכיר בעצמאותה של קוסובו. שתי המדינות חברות באו"ם, במועצת אירופה, בארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה, ושותפות בנאט"ו לשלום, בקרן המטבע הבינלאומית ובבנק הבינלאומי לשיקום ופיתוח. היסטוריהסנט סאווה, בן לשושלת נמניץ' מימי הביניים ומייסד הכנסייה הסרבית האורתודוקסית, ביקר במספר מנזרים ארמנים בתחילת המאה ה-13. שם הוא נפגש עם אנשי דת ארמנים וביקש מהם להתפלל עבור סרבים מסוימים אותם הזכיר בשמם.[1] הסופר הסרבי מילוש קרניאנסקי כתב כי סאווה התרשם מהשליטה בבונים מקומיים והזמין אותם לבנות כנסיות בסרביה. אחד העקבות הראשונים של הארמנים בסרביה ניתן למצוא במנזר בכפר ויטובניצה, ליד פטרובץ'. המנזר מכיל לוח שיש עם כתובת דו-לשונית שנחצבה בסלאבונית הכנסית וגם בארמנית; הכתובת מתוארכת לשנת 1218 לספירה. היא נכתבה על ידי ארמני – לדון, בנו של באבוג – שבנה כנסייה שנמצאה ככל הנראה בכפר הסמוך רנובץ'.[2] על פי האגדה, לוחמים ארמנים בשירות האימפריה העות'מאנית הקימו את מנזר ג'רמנצ'יץ' ליד סוקובאנג'ה זמן קצר לאחר קרב קוסובו ביוני 1389. נאמר כי ערקו לעבר הסרבים לאחר שגילו כי הם נלחמו באחיהם הנוצרים, לחמו נגד העות'מאנים, נסוגו להרים סביב סוקובאנג'ה לאחר התבוסה הסרבית ובנו שם את המנזר שלהם.[3] המנזר הושמד מספר פעמים על ידי העות'מאנים. גרגוריוס הקדוש המאיר, הראש הרשמי הראשון של הכנסייה האפוסטולית הארמנית, תואר בכנסיות של סרביה מימי הביניים, והוא עדיין נערץ על ידי הכנסייה האורתודוקסית הסרבית.[4] היצירות הקדומות ביותר של הרפורמטור בשפה הסרבית במאה ה19, ווק סטפנוביץ' קרדז'יץ', פורסמו בווינה על ידי בית דפוס של מנגנונים ארמנים. המנגנרים פרסמו גם את יצירותיהם של סופרים סרבים אחרים. בסך הכל הדפיסו 37 ספרים וחוברות, כולל זר ההר מאת הנסיך-הבישוף המונטנגרי, פטר השני פטרוביץ'-נג'וש. חצ'קר (צלב אבן), שגובהו 3 מטרים ועשוי סלע וולקני, ניצב בפתח כנסיית המלאך גבריאל בעיריית זמון בבלגרד. האנדרטה הוקמה בשנת 1993 והיא מנציחה את הטייסים הסרבים שנספו בתאונת מטוס בשנת 1988 בעת שהעבירו סיוע הומניטרי לארמניה לאחר שהמדינה הוכה על ידי רעידת אדמה קטסטרופלית.[5] מושבה של מהגרים ארמנים בסרביה התקיימה במאה ה17. יש גם את בית הקברות הארמני והמבצר הישן של קלמגדן בנהר הדנובה, שהיה פעם גבול בין אוסטריה-הונגריה לאימפריה העות'מאנית. לאחר שכבשו העות'מאנים את בלגרד, הם הרסו את בתי העלמין הארמנים והיהודיים בעיר. כיום נותרה רק מצבה ארמנית אחת, יחד עם כתובת בסרבית המציינת את קיומו של בית קברות ארמני עד המאה ה-17. מפקד אוכלוסין משנת 1709 מראה כי ארמנים מבלגרד היו עשירים ונהנו ממעמד טוב בקהילתם.[3] מושבה נוספת של מהגרים ארמנים הוקמה במאה ה20 במהלך רצח העם הארמני ולאחריו. הארמנים הנרדפים התיישבו בעיירות כמו בלגרד, ורניצ'קה בנג'ה, קרושבץ, מלדנובץ', זייג'אר, נגוטין, קניאז'בק ואלכסינאק. מספר הארמנים שהגיעו לסרביה בתקופה זו נותר בלתי ידוע. באמצע שנות השלושים, הקימו הארמנים בבלגרד את ברית הארמנים של יוגוסלביה והקימו את מטהם בבניין שזכה לכינוי הבית הארמני (סרבית: Jermenski dom), שהושמד בסוף שנות התשעים. הגל השלישי של המהגרים הארמנים הגיע בתחילת שנות התשעים. כמעט כל אלה היו נשות סרבים שהגיעו לארמניה וחיפשו עבודה אחרי רעידת האדמה ב-1988. פי הפובליציסט והדיפלומט בבקן סימוניאן, בשנת 2010 התגוררו בסרביה בסביבות 200 ארמנים, שלושה רבעים מהם התגוררו בבלגרד. אוכלוסייה ארמנית משמעותית ניתן למצוא בוורניצ'קה באנג'ה ונובי סאד.[6] בעיר ולייבו יש גם אוכלוסייה ארמנית קטנה. רוב הארמנים של ולייבו היגרו לסרביה מאזור קמה וחיפשו עבודה. ענייני הקהילה של הארמנים של וואלבו מנוהלים באמצעות ארגון ארמנקה. רצח העם הארמני
מכיוון שגם סרבים וגם ארמנים הם נוצרים בדרך כלל, רצח העם ידוע בקרב הסרבים.[7] רצח העם נחקר והיו מספר הצעות על רצח העם. עם זאת, ממשלת סרביה טרם הכירה בשל תלות בהשקעות מטורקיה לפיתוח המדינה ודחתה הצעת חוק להכרה בה, בבעלות גישה פרגמטית. בעוד סרביה טרם הכירה ברצח העם הארמני, רבים מחברי ממשלת סרביה ספדו לקורבנות רצח העם הארמני. נשיא סרביה טומיסלב ניקוליץ' דחק להכיר ברצח העם. הכרה ברצח העם הארמני, באופן לא רשמי, מכונה לעיתים קרובות עם תחושת אחווה אקזוטית, שהסרבים רואים בארמנים את אחיהם ואחיותיהם בסיבה אחת דומה. נציגותהיחסים הדיפלומטיים בין ארמניה וסרביה נוצרו ב-14 בינואר 1993. בשום מדינה אין שגריר תושב. בשנת 2014 הודיעו שר החוץ של ארמניה אדוארד נלבנדיאן ושר החוץ של סרביה איביצה דצ'יץ' כי סרביה תפתח שגרירות בירוואן. שגרירויות ארמניה וסרביה באתונה, יוון אחראיות ליחסים בין שתי המדינות. בראש שגרירות ארמניה עומד גגיק חלכיאן, שהגיש את תעודותיו לנשיא סרביה בוריס טאדיץ' ב-17 בפברואר 2011, ואילו בראש שגרירות סרביה עמד דראגאן ז'ופנג'ביץ' שהגיש את תעודותיו בפני נשיא ארמניה סרז' סרקיסיאן ב-27 ביולי 2009. ב-25 בינואר 2007, בחרה סרביה בבקן סימוניאן לקונסול הכבוד שלה לארמניה, ואילו ארמניה קראה לפרדראג טומיץ' לקונסול הכבוד שלה בסרביה. הסכמיםבין המדינות נחתמו שישה הסכמים של שיתוף פעולה הדדי.
שיתוף פעולה מסחרי וכלכליחברות ארמניה באיחוד המכס האירו-אסייתי (ECU) אפשרה סחר חופשי בין ארמניה וסרביה, מכיוון שסרביה קיבלה הסכם כזה עם הECU.[9] עוד לפני הצטרפות ארמניה ל-ECU, שר הכלכלה של ארמניה והראם אבאנסיאן הודיע על אפשרות לחתום על הסכם כזה עם סרביה במרץ 2014. הייצוא של ארמניה לסרביה כולל גרוטאות וציוד מכני, ואילו הייצוא של סרביה לארמניה כולל מזון. מחזור הסחר בין המדינות גדל פי ארבעה בשנת 2013 בהשוואה לשנת 2012 והסתכם ב-8.2 מיליון דולר. בשנת 2013 פריטי הייצוא העיקריים של ארמניה היו חומרי כרייה, נחושת, ביגוד, רהיטים משומשים וחלקיהם, ואילו פריטי הייצוא העיקריים של סרביה היו תרופות, מכונות, קציר חקלאי, גרביונים וגרביים. שר החוץ של סרביה, איוון מרקיץ', אמר במרץ 2014 כי ענפי החקלאות, ניהול המים, הכימיקלים, הפטרוכימיים והתרופות, כמו גם התיירות, הם המגזרים המציעים את הסיכויים הטובים ביותר לשיתוף פעולה.[10] חילופי הסחר בין ארמניה לסרביה נותרו קטנים, בעוד ששתי המדינות הבטיחו להרחיב את הסחר ההדדי שלהן.[11] הפורום העסקי הארמני-סרבי הראשון נערך בירוואן במרץ 2014, שנפתח במהלך ביקורו של שר החוץ של סרביה איוון מרקיץ'.
משטר ויזהבאוקטובר 2014 הודיעו שר החוץ הארמני אדוארד נלבנדיאן ושר החוץ הסרבי איביצה דצ'יץ' על יוזמה לביטול אשרות לכל אזרחי ארמניה וסרביה. בפברואר 2015 אישרה ממשלת ארמניה את החתימה על הסכם עם סרביה לביטול דרישות אשרת הכניסה לאנשים בעלי דרכון לא דיפלומטי. ממשלת ארמניה נימקה את החלטתה באומרו כי "לאחר החתימה על הסכם הקלת משטר הוויזה עם האיחוד האירופי, ביטול דרישות הוויזה בין ארמניה וסרביה עשוי להפוך לתנופה נוספת לפיתוח היחסים בין שתי המדינות." הממשלה אמרה כי "ההסכם נועד לחזק את הקשרים הכלכליים, ההומניטריים והתרבותיים בין שתי המדינות וגם לפתח את התיירות". עמדת ארמניה בנוגע לקוסובושאלת הריבונות של קוסובו היא אחד הנושאים הפוליטיים החשובים ביותר בסרביה. ארמניה אינה מכירה בקוסובו כמדינה עצמאית, אך השקפותיה על הסכסוך הושפעו במידה רבה מהאינטרס שלה להבטיח את עצמאותה של הרפובליקה נגורנו-קרבאך מאזרבייג'ן השכנה. בעוד באקו מדגישה כי נגורנו-קרבאך היא חלק מאזרבייג'ן, ארמניה גורסת כי האזור הארמני ברובו צריך להיות עצמאי בהתאם לעקרונות ההגדרה העצמית. [12]  השר לשעבר לביטחון לאומי ומנהל המשא ומתן הראשי בקרבאך, דייוויד שחנזאריאן, טען כי גם אם קוסובו תשיג את עצמאותה, היא לא תיתן תקדים לנגורנו-קרבאך מכיוון שארמניה אינה דמוקרטית.[13] הוא מתח ביקורת על מדיניותן של מדינות המערב בגין "עקיפת הנורמות עליהן הגנו במשך 50 שנה", ואמר כי האפשרות היחידה של ארמניה אינה אלא לקחת זאת בחשבון בעת גיבוש מדיניות החוץ. נשיא ארמניה לשעבר, סרז' סרקיסיאן, אמר כי ארמניה אינה יכולה להכיר בקוסובו כל עוד אינה מכירה בעצמאותה של הרפובליקה של ארטשאך, וכי זו הסיבה היחידה שארמניה לא תכיר בעצמאותה של קוסובו. במרץ 2008 אמר סרקיסיאן כי ארמניה תמיד תמכה בזכותו של העם להגדרה עצמית וקבע כי ארמניה מברכת על עצמאותה של קוסובו. הוא קרא לדיונים רציניים בנוגע לקוסובו ואמר שההכרה של ארמניה בקוסובו לא תפגע ביחסים בין ארמניה לרוסיה. עמדת סרביה בנוגע לסכסוך נגורנו קרבאך
במרץ 2008 הייתה סרביה בין המדינות שהצביעו בעד החלטה 62/243 באספה הכללית של האו"ם. ההחלטה עסקה במעמדה של נגורנו-קרבאך, אישרה "המשך הכבוד והתמיכה בריבונות ובשלמות הטריטוריאלית של אזרבייג'ן בגבולותיה המוכרים בעולם", דרשה "נסיגה מיידית, מוחלטת ובלתי מותנית של כל הכוחות הארמנים מכל השטחים הכבושים (של אזרבייג'ן) "והדגיש כי" אף מדינה לא תעניק סיוע או סיוע "כדי לשמור על כיבוש השטחים האזרבייג'ניים. [14] במהלך ביקורו בבאקו, אמר הנשיא טאדיץ' כי סרביה תומכת בשלמותה הטריטוריאלית של אזרבייג'ן ובעמדתה בנוגע לפתרון הסכסוך בנגורנו-קרבאך.[13] באוקטובר 2014 אמר דצ'יץ' לנלבנדיאן כי סרביה תתמוך בקבוצת מינסק של OSCE ובפעילותה במטרה "לשמור על השלום ולהביא פתרון פוליטי לבעיה". בביקור בבאקו חודשיים לאחר מכן הצהיר דצ'יץ' כי סרביה מתעקשת הן על פתרון הסכסוך השלום והן על נסיגת הכוחות המזוינים הארמנים מנגורנו-קרבאך. עבור שניהם, ארמניה ואזרבייג'ן, עמדתה של סרביה בנושא נגורנו-קרבאך חשובה שכן ב-1 בינואר 2015 לקחה סרביה את ראשות ארגון ה-OSCE, שמנחה את המשא ומתן על קרבאך באמצעות תהליך קבוצת מינסק.[15] בראיון מאוקטובר 2014 אמר נשיא סרביה טומיסלב ניקוליץ' כי במהלך כהונתה על ארגון ה-OSCE, סרביה תתעקש על עקרונות מדריד ותמוך במאמצי קבוצת מינסק "תוך כיבוד מלא לחוק הבינלאומי וליושר הטריטוריאלי". [16] ביקורים רמי דרג
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
